הסקנדל הפוליטי האחרון אולי השכיח מהלב את מה שהתרחש ביום ראשון האחרון (06/05/12) בועידת הליכוד הרביעית. אולם אין להמעיט בחשיבות המבוכה שהסב פייגלין לנתניהו כשהוא ממשיך בחתירתו להשתלט על הליכוד. פייגלין החל את דרכו במפלגת השלטון כקוריוז אולם כעת הוא מהווה בתוכה מוקד כוח משמעותי ולכן יש לתת עליו את הדעת. בצעד פוליטי מבריק פייגלין החליט לקדם את המצע שלו דווקא בתוך הליכוד ולא בבית הפוליטי הטבעי שלו בימין הקיצוני. אין ספק שאילו בחר פייגלין לקדם את המצע שלו במסגרת מפלגה עצמאית, היתה השפעתו הפוליטית זניחה ובכל אופן פחותה בהרבה מהשפעתו הנוכחית. בחול המועד פסח תשס”ח (2008) ראיתי את פייגלין מחלק טפסי התפקדות לליכודברובע היהודי בירושלים, לדבריו במטרה להחיל את חוק התורה במדינה. בשיחה קצרה שניהלתי עימו הוא אמר לי אז, בחיוך ובנועם, שכל רצונו הוא כינונה של מדינת הלכה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל.
הפוסט הבא מהווה במידה רבה סיכום של הדברים המופיעים בספרו של מוטי ענברי פונדנמנטליזם יהודי והר הבית (שם זוכה פייגלין למקום נכבד) עם מעט תוספות מטעמי.
פייגלין, יליד חיפה ותושב ההתנחלות גינות שומרון, פרץ לתודעה הציבורית בישראל ב-1994 בעקבות הקמת תנועת זו ארצנו ומאבקה הציבורי נגד הסכמי אסלו. עד אז פייגלין היה אדם אנונימי, בעליה של חברה לתחזוקת בתים רבי קומות. פייגלין חש שממשלת רבין עושה דמוניזציה למתנחלים ושהתקשורת לא מבינה את כאבם ולכן הוא החליט להניח את עיסוקיו ולהשתלב בפעילות ציבורית. בנוסף, תהליך אוסלו היווה שבר עמוק בעולמו הרגשי והאמוני של פייגלין, אשר מביא לידי קיצוניות את הנחות היסוד של הציונות הדתי (משיחיות וגאולה). השקפתו של פייגלין מונעת מתוך הכחשת החילון ואי הכרה בו כבעל מעמד עצמאי. התנועה שבהנהגתו מוכנה לשתף פעולה עם ‘עוברי עברה’ ולהכנס למערכת הפוליטית החילונית כדי להפוך אותה על ראשה.
כיום תנועת מנהיגות יהודית פועלת במנותק מהממסד המתנחלי (מועצת יש”ע והמפלגות המסורתיות) והיא נמנית עם תנועות הקצה התיאוקרטיות של הציונות הדתית. מצעה קורא תיגר בגלוי על השיטה הדמוקרטית ועל החשיבה הציונית (עד כדי פוסט ציונות) והוא מתבסס על התורה כקודקס מנחה. עם זאת יש לזכור כי מדובר בגוף החזק והמגובש ביותר במפלגת השלטון בישראל.
את זו ארצנו הקים פייגלין עם שכנו שמואל סקט. השניים יזמו תכנית להקמת עשרות התנחלויות חדשות בן לילה על מנת למלכד את ממשלת רבין ולהביכה. ותיקי גוש אמונים ומועצת ישע סירבו לשתף פעולה עם המהלך, כך שב-26 בינואר 1994 הוציאו השניים את מבצע ‘מכפיל’ בעצמם. התנחלות אחת בכל פעם. ככה למעשה ביוזמתו של משה פייגלין נולדה תופעת המאחזים הבלתי חוקיים. ב-1994 הצבא הקפיד לפנות את המאחזים הללו עם הקמתם, מה שזיכה את התנועה בפרסום רב וביצירת אפקט ציבורי. בהמשך המאבק קראו פייגלין וסקט לאי ציות ולמרי אזרחי לא אלים, שוב במנותק ממוסדות המתנחלים. הם ארגנו חסימות של צירי תנועה בכל רחבי הארץ וב-8 באוגוסט 1995 הם חסמו בבת אחת כ-80 צמתים. המשטרה עצרה מאות משתתפים ולמחרת גזר בית המשפט על פייגלין שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך עשרת אלפים ש”ח. השניים הוציאו לרחובות המוני אנשים שהתנגדו לתהליך אוסלו וכל זאת כמעט ללא תקציב או עבודת מטה. פעילות המחאה של זו ארצנו נמ
שכה בהשתתפות עשרות אלפי תומכים והובילה את המחאה החריפה ביותר כנגד תהליך אוסלו. בספרו ‘במקום שאין אנשים‘ טען פייגלין כי דווקא הדיכוי המשטרתי הביא לאלימות, ששיאה היה רצח רבין. לאחר הרצח נחקר פייגלין, הועמד לדין והורשע בהמרדה, עבירה אשר נושאת עימה קלון.
באותו הערב בו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, קמה בהתנחלות בת עין תנועת מנהיגות יהודית. ראשיתה כאמור במחאת הענק נגד הממשלה ובהטפה למרי אזרחי מטעם תנועת ‘זו ארצנו’. אולם אחרי רצח רבין שינתה התנועה את שמה ואת פניה ונכנסה לפוליטיקה [להרחבה על המהלך]. את התנועה הקימו לצד פייגלין הפרופסור הלל וייס (האסטרטג של נוער הגבעות ומי שאיחל מוות למח”ט חברון) ומוטי קרפל (הנמנה עם האקטיביסטיים מבין שוחרי בית המקדש השלישי) ומנהלה היה מיכאל פואה. וייס היה גם יושב הראש של הפורום הרעיוני של התנועה ומזכיר הפורום היה איש כהנא חי אוהד קמין. לצדם ישבו בפורום הרעיוני בוגרי המחתרת היהודית דן בארי ושאול ניר (שהשתתף ברצח הסטודנטים בחברון ב 1983), עודד כיטוב ודוד בר חיים מהתנועה לכינון המקדש ואנשים נוספים.
מקימי מנהיגות יהודית מחזיקים באמונה משיחית אקטיביסטית. הם מאמינים שיש לקדם את הגאולה באמצעות מעשי אדם, קרי על ידי הקמת תיאוקרטיה יהודית שתתבטא בהמלכת מלך על ישראל ובהקמת בית המקדש השלישי בהר הבית. אמונתם הדתית משלבת עמדות לאומניות ואתנוצנטריות קיצוניות הנגזרות ממנה ומזינות אותה. במנהיגות יהודית מתנערים מסכמות הרבנים בטענה שאין שולחן ערוך למנהיגות היהודית. על פי חברי התנועה המלכת מלך קודמת לחידוש הסנהדרין. ענברי אף מצטט את פייגלין עצמו כאומר ש”בהבנת המציאות וניתוחה אין לו צורך ברב ראשי, ואולי הרבנות היא מכשול ולא יתרון.” (ענברי, עמ’ 105). אם כך ‘מנהיגות יהודית’ אינה נסמכת על רבנים אלא על כתבים המהפכנייםמבית היוצר של איש המחתרת היהודית יהודה עציון ואיש הלח”י והוגה הדעות הלאומני שבתאי בן דב.
ב-1996 החלה התנועה להפיץ את העלון ‘לכתחילה’ בבתי הכנסת. התנסותה הפוליטית הראשונה באה במפתיע בעקבות התפטרותו של נשיא המדינה עזר ויצמן. התנועה הציגה מועמד אמוני לנשיאות מטעמה – פרופ’ ירמיהו ברנובר המזוהה עם חב”ד, אולם נסיון זה נחל כשלון חרוץ. לקראת בחירות 1999 התכוונה התנועה לרוץ לכנסת באופן עצמאי ואף להציג מועמד אמוני לראשות הממשלה (שכן אז התקיימו הבחירות בשיטת הבחירה הישירה), אולם התפטרותו של בנימין נתניהו שינתה את התמונה. מנהיגות יהודית החליטה על הקמת מפלגה שתקרא: לכתחילה – מנהיגות יהודית, שתתמודד בבחירות הבאות, אך רק במידה ויהיה לה סיכוי ריאלי לעבור את אחוז החסימה (זאת כדי לא לבזבז את קולות הימין). ב-2001, עקב החשש שראש הממשלה אהוד ברק יחתום על הסכם קבע עם הפלסטינים, הכריזה התנועה כי “מי שמנסה לגרש יהודים בארץ ישראל על פי חוקי מדינת ישראל, איננו הופך את המעשה הזה ללגיטימי, אלא מקעקע את תוקפה המוסרי של מערכת החוק במדינת ישראל ואת מחויבותם של אזרחיה כלפי מערכת זו… יהודי בעל הכרה מחויב קודם כל לצו אלוקי ישראל ורק מתוך כך לחוקי מדינת ישראל.” (לכתחילה 58, תש”ס).
לקראת בחירות 2001 נפתחו שערי הליכוד להתפקדות וב-4 באוגוסט 2000 הודיע פייגלין על מועמדותו לראשות המפלגה. לקראת הפריימריז של 2003 כבר התפקדו לליכוד כ-10,000 איש מתומכיו. התפקדות זו אינה מחייבת להצביע עבור הליכוד בבחירות הכללי
ות וכך יכלו תומכי התנועה להמשיך להצביע באופן מסורתי למפלגות אחרות ובד בבד לצבור השפעה בפלגת השלטון. ב-9 בינואר דווח בידיעות אחרונות כי ב-2004 התקבלו בהתנחלות יצהר רק שני קולות לליכוד, על אף ש-95 איש מתושבי יצהר התפקדו לליכוד. במעלה עמוס, שם נבחר ציר אחד למרכז הליכוד, לא קיבל הליכוד אף קול אחד. מנהיגות יהודית זכתה ב-130 צירים מתוך 2000 ונחשבה לקבוצה קטנה ומגובשת במרכז הליכוד. פייגלין הגיע למקום ה-39 הריאלי, אולם הוא לא נכנס לרשימת הליכוד לכנסת עקב דילים פוליטית שנועדו לדחוק את רגליו. ח”כ נעמי חזן ממר”צ אף עתרה לוועדת הבחירות המרכזית והביאה לפסילת מועמדותו של פייגלין מרשימת הליכוד בגין הרשעתו בהמרדה (סעיף הקלון הנלווה לעברה זו מחייב תקופת צינון של 7 שנים).
ב-2003 התנועה העבירה החלטה במרכז הליכוד שלא להכיר במדינה פלסטינית ואף העלתה הצעה לתיקון וקת הליכוד. התיקון המוצע קבע כי ח”כ או שר שיצביע בניגוד לעמדת המרכז יסולק מהתנועה. נסיון זה עורר את זעמם של ראשי הליכוד והם ניסו לסלק את מנהיגות יהודית משורות המפלגה ואף כינו את ההצעה לתיקון “הצעה נאצית”. בכיר בליכוד אמר לכתב מעריב (06/01/04) ש”כשם שהמפלגה הנאצית כופפה את החלטות הרייכסטג להוראות המפלגה, כך מבקשים לעשות חברי המרכז וזו סכנה לדמוקרטיה הישראלית.”
ב-2003 השתתפו בכנס של התנועה נתן שרנסקי, צחי הנגבי ובכירים אחרים בליכוד. ענברי מדגיש את הפרדוקס בהשתפותו של שנרנסקי, שנודע בעולם כלוחם למען הדמוקרטיה, בכנס של תנועה אשר חותרת במוצהר תחת היסודות הבסיסיים של הדמוקרטיה. הכנס כמעט והסתיים בשירת “אני מאמין בביאת המשיח” במקום ב”התקווה” כמקובל. רק לאחר דברי מחאה הזמר התבקש לשיר גם את התקווה בטרם ישוב לשירת ה”אני מאמין”. באותה שנה זכה פייגלין ל-4,870 קולות בפריימריז של הליכוד.
הצלחת התנועה עוררה פולמוס בציונות הדתית. אפי איתם מהמפד”ל ואורי אריאל מ’תקומה’ קראו לציבור לתמוך במפלגתם ולהמנע מדרכים אחרות. גם המנהיגות הדתית יצאה נגד ‘מנהיגות יהודית’ וטענה שמעשיהם סותרים את הדרך היהודית. הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים, טען כי דרכם אינה מוסרית וראויה להחשב בגדר גניבת דעת שכן “אדם צריך להיות ישר אם הוא מזדהה עם מפלגה, הוא יכול להיות שותף בהחלטות שלה. אבל אם הוא לא מזדהה אלא קונה מקום בכסף, זה לא ישר.” (יש לציין שלאבינר קשרים עם עמותת עטרת כהנים שמשתמשת בעצמה במגוון של דרכיםלהעברת נכסים ערביים במזרח ירושלים לידיה). החרה החזיק אחריו גם הרב האשכנזי לרמת גן, יעקב אריאל. זלמן מלמד, רבה של בית אל, אמר כי אסור לאדם לחתום על התחייבות שאינו מתכוון לקיים. יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה אף טען כי מדובר בחילול השם ואולי אף דוגמה ל”נבל ברשות התורה“.
במאבק נגד תכנית ההתנתקות בשנת 2005 מנהיגות יהודית לא שיחקה תפקיד מרכזי. ככל הנראה מאחר ופייגלין חשש שפעילות חריגה בסגנון הפעילות של ‘זו ארצנו’ מתקופת אוסלו תביא לסילוקו מהליכוד. בזמן זה רבים מתומכיו המשיכו להתפקד לליכוד ובפריימריז 2005 זכה פייגלין ל-6,737 קולות, כ-12% אשר זיכו אותו במקום השלישי בתנועה אחרי ביבי וסילבן שלום. אולם הוא בחר שלא להתמודד על מקום בכנסת לאחר שהובטח לו שהרשעתו בעברה שיש עמה קלון לא תמנע ממנו להתמודד בבחירות הבאות. ב-2007 זכה פייגלין למקום השני(!!) בליכוד אחרי נתניהו. אולם למרות ההישג המרשים פייגלין נותר נטע זר בליכוד, הוא אינו בשר מבשרה של התנועה. בשל השגיו המרשימים בפריימריז ראשי התנועה הכריזו עליו מלחמה (בראשות מקורבו של נתיהו אופיר אקוניס, מיוזמי “חוק החרם”) והוא לא נבחר מעולם כחבר כנסת מטעם הליכוד. בנוסף על כך מציין ענברי כי מדובר בעליה מתונה בלבד במספר תומכיו שכן על אף שבאוגוסט 2007 זכה פייגלין ב-23% מהקולות, אחוז זה היווה 8,650 קולות בלבד. כלומר שהציון באחוזים מטעה שכן התחזקותו נבעה קודם כל ממיעוט המשתתפים בבחירות. יש לציין כי לצד הצלחה הפוליטית החלו חלק מהפעילים הרדיקליים בתנועה להעביר ביקורת על דרכה בטענה שעצם ההשתתפות במשחק הפוליטי מעניקה לגיטימציה לדרך הפוליטית הקיימת.
כניסתה של מנהיגות יהודית לליכוד היה תמרון טקטי נכון שהציב אותה בעמדת השפעה. אולם כוחה של התנועה עולה בהתמדה גם בחוגי הציונות הדתית. הדבר מבטא את המשבר שחל בציבור זה בעקבות תהליך אוסלו ואת התפתחות חזון התיאוקרטיה הדתית כאמצעי להחשת הגאולה. הרעיונות הרדיקליים של בן דב ועציון המשלבים אקטיביזם, לאומיות ואסכטולוגיה(=תורת אחרית הימים) החלו חודרים לציונות הדתית. הדבר בא לידי ביטוי במגמה של החלפת רעיון ‘ראשית צמיחת גאולתנו‘ באקטיביזם משיחי ובהחלשות מעמד הרבנים לטובת פרשנות פונדמנטליסטית עצמאית.
לאחרונה קמו לפייגלין מקבילותבדמות צעירים ליברלים חילונים מהמרכז הפוליטי ושמאלה ממנו ואפילו קבוצות אינטרס כמו ציבור האופנוענים אשר מבקשים להעתיק את שיטת ההתפקדות ולהשפיע על מפלגת השלטון מבפנים מבלי להיות מחוייב למצעה הכולל. כבר כתבתיבעבר שלדעתי מעורבות פוליטית היא דבר חשוב, אולם אין תחליף ליצירת בית פוליטי מתאים ושלם. המערכת הפוליטית הישראלית משופעת כיום בחוסר אמת ובתככנות. לא צריך להוסיף על כך. מה שהמערכת צריכה כיום זו אלטרנטיבה שלטונית שתשלח את הליכוד לאופוזיציה. שנתניהו ופייגלין יסדירו את ענייניהם בין אידואולוגיה רושפת לאמונה עיוורת מספסלי האופוזציה.
מה בטוח זה שהכניסה של משה פיייגלין ושל מנהיגות יהודית למפלגת הליכוד מעניקה משמעות חדשה למשפט הידוע בהמנון של תנועת בית”ר – למות או לכבוש את ההר.
