הרעיון לבנות גדר הפרדה כצעד בטחוני-פוליטי חד צדדי עלה בראשם של מקבלי ההחלטות בישראל באמצע שנות התשעים, במקביל לתהליך המדיני ולהקמת הרשות הפלסטינית. בתקופה זו, לצד ההתקדמות המדינית, התבצעו בישראל מספר פיגועי תופת על ידי מתנגדי ההסכם, בעיקר מקרב החמאס והג’האד האסלאמי. במקביל החילה ישראל הגבלות תנועה מחמירות על הפלסטינים בתוך השטחים והכניסה לישראל נאסרה עליהם. בניית הגדר לא יצאה לפועל עד שנת 2002, אז החליט ראש הממשלה אריאל שרון על בנייתה בעקבות אינתיפאדת אל-אקצא וגל הטרור ששטף את הארץ בעקבותיה. בראשית 2002 הגיע מספר הפיגועים בישראל לשיא. בין שלהי מרץ למאי 2002 יצא צה”ל למבצע חומת מגן וכבש מחדש את הערים הפלסטיניות בגדה המערבית. בניית הגדר החלה מיד בתום המבצע, אולם רק בשנת 2004 חלה הירידה הדרמטית במספר האירועים האלימים בארץ. ניתן לומר שב-7 השנים האחרונות ישראל אינה סובלת באופן משמעותי מטרור שמקורו בגדה המערבית, אף שרק כ-60% מגדר ההפרדה נבנו עד כה והפרצות הגדולות בשטח מוכרות לכל. את הירידה באירועי הטרור יש לתלות אם כן בסיבות נוספת מעבר לבניית הגדר שטרם הסתיימה. חלקן תלויות בפעולות ישראל וחלקן תולדה של נסיבות פלסטיניות פנימיות.
ראשית, הכוח הצבאי והמודיעיני הישראלי. עם כיבוש הערים הפלסטיניות במבצע חומת מגן צה”ל ריסק את תשתית ארגוני הטרור בגדה המערבית (מבלי להכנס להשלכות החמורות של מבצע זה על האוכלוסיה האזרחית ועל הרשות הפלסטינית). כשיצא צה”ל מן הערים הללו הוא הותיר אחריו תשתית מודיעינית מבוססת, כך שמרבית הסיכולים שהתבצעו מאז התרחשו עמוק בתוך השטחים, בערים, בכפרים ובבתים של פעילי הטרור ולא במחסומים או למרגלות הגדר. דוגמה לעומק החדירה המודיעינית של ישראל בגדה ניתן לראות במוסעב חסן יוסף, בנו של ראש החמאס בגדה, אשר היה במשך עשור לסוכן הבכיר ביותר שהפעיל השב”כ בשטחים.
שנית, הפלסטינים עצמם הגיעו למסקנה שפיגועי התופת והמאבק המזוין מביאים להם יותר נזק מתועלת בזירה הבינלאומית בעולם שאחרי 9.11, והפנימו את יתרונות המאבק העממי בשטח ובזירות הדיפלומטית והתקשורתית כאחת. ניתן לומר כי הארגונים החברים באש”ף זנחו את מדיניות האלימות כנגד אזרחים ישראלים מערבית לקו הירוק. יתרה מזאת, מאז העימות בין פת”ח לחמאס שהתפרץ במלוא עוזו בעזה במחצית שנת 2007, מדכאת הרשות הפלסטינית בשיטתיות את פעילות חמאס בשטחים, לא בגלל הסכנה שנשקפת לישראל מפעילי האסלאם הקיצוני אלא בראש ובראשנה בגלל הסכנה שנשקפת לרשות הפלסטינית עצמה. על כך ניתן להוסיף שמעבר לירי מוגבל של קסאמים מרצועת עזה לעבר ישראל, נראה שגם בחמאס לא מתאמצים מדי לשגר מחבלים מתאבדים לשטחי ישראל בשבע השנים האחרונות. גם כיום ישנן פרצות ענק לאורך תוואי הגדר, בין אם בדרום הגדה, בתוואי עוטף ירושלים או בצפון הגדה המערבית. כפי שמוכיחה עזה, גדר אינה יכולה להביא לסגירה הרמטית של שטח והיא איננה ערובה לביטחון. אם הגדר כל כך נחוצה לבטחוננו, הרי שלאור הפרצות הרבות שבה ניתן לומר כי בטחוננו מופקר. אולם מאחר והטרור אינו משתולל עוד ברחובות גם הלחץ הציבורי לבניית הגדר שכך וכמעט שאינו נשמע.
אזרחי ישראל ברובם אינם מרגישים את הגדר, אולם לעצם קיומה יש השפע שלילית עצומה על חיי הפלסטינים בשטחים, במזרח ירושלים, בבית לחם, בקלקיליה, ובמקומות רבים נוספים. ההתעקשות של משרד הביטחון להמשיך ולבנות את גדר ההפרדה סביב הכפר אל-ולג’הבניגוד לדעתם של כמעט כל הנוגעים לעניין מעידה במשהו על הכוונה האמיתית שעומדת מאחורי המשך בניית הגדר – קביעת חד צדדית של גבול פוליטי בין ישראל לגדה המערבית מבלי לקיים משא ומתן מדיני או דיון ציבורי משמעותי. יש להזכיר שמדיניות זו הוכיחה את עצמה כנפסדת מספר פעמים מאז סוף שנות התשעים. ההשפעה המסוכנת ביותר של הגדר היא בכך שהפכה את מציאות ההפרדה וביתור המרחב לעובדה מוגמרת. עבור ישראלים ופלסטינים רבים, בית לחם וירושלים, הנמצאות מרחק הליכה זו מזו, נמצאות מעבר להרי החושך. החיים במציאות מדומה, בה פריז או ניו יורק קרובות יותר לשכונת גילה מאשר לבית לחם הסמוכה, אינם בריאים ולא יוכלו להוביל לעתיד טוב יותר באזור.
לאחר כעשור של סבל, אלימות והפרדה כפויה, כמו גם אחרי כעשרה מליארד שקלים מכספי משלם המיסים בישראל, הגיע הזמן לשקול מחדש את המשך בנייתה של גדר ההפרדה ולדון ברצינות בהשלכותיה ובתרומתה להפחתת הטרור. יש לשים על השולחן את המטרות האמיתיות מאחורי בניית גדר ההפרדה ולתת לציבור להכריע בסוגיה חשובה זו
.
