עד אבדן הכרה

הרשימה הבאה מתייחסת להכרה הישראלית בסוגייה הפלסטינית, היא לא עוסקת הבחירות הקרובות אלא במדיניות ישראלית שנמשכת בעשורים האחרונים. לפניכם רשימה ארוכה על קוצר הראות של מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות בישראל ועל כשלונם המתמשך להכיר במציאות המתהווה לנגד עיניהם (בקיצור הפוסט שלפניכם אינו קצר ופשוט).

ההתעצמות הנוכחית של החמאס והחלשות הרשות הפלסטינית ותנועת הפת”ח בצד ההקצנה והאלימות הגוברות בשטחים בימים האחרונים הם במידה רבה תולדה של נבואה ישראלית שמגשימה את עצמה. בשורות הבאות אני מבקש לטעון שישראל הרשמית שגתה כשסירבה להכיר בזמנו באש”ף, עד שלבסוף לא היה לה מנוס מהכרה זו. כמו אז גם היום ישראל מסרבת להביט על המציאות נכוחה ולפתוח בהידברות אמיצה על הקמת המדינה הפלסטינית בגדה באופן שיחזק את אבו מאזן ובמקביל להציע עיסקה מדינית לתנועת החמאס ששולטת בעזה.

להכיר במציאות

אתחיל בזיכרון ילדות שלי משכונת תלפיות מזרח (ארמון הנציב) שבמזרח ירושלים: ל”ג בעומר בואדי של השכונה בואכה הכפר הפלסטיני צור באהר. מישהו הביא דגל אש”ף לשרוף במדורה ביחד עם בובה מאולתרת של ערפאת. מפה לאוזן נלחש שהאח של זה שהביא את הפריט האסור משרת במשמר הגבול. כך נשרף הדגל אשר הנפתו באותה תקופה היתה גוררת עונש מאסר כבד. אז כל מגע עם אש”ף היה נחשב  לבגידה.

להכיר באש”ף

בראשית 1987 המודיעין הצבאי העריך שצפויה עליה בהפרות הסדר בשטחים, אולם איש לא דיבר על מרי אזרחי או על התקוממות. זו היתה הנחת העבודה במטכ”ל כאשר פרצה האינתיפאדה בשלהי אותה שנה ופוצצה את הבועה. למעשה עוד ב-1985 נכתב חיבור  במכללה לבטחון לאומי תחת הכותרת “התמודדות עם בעיות הביטחון בשטחים – בדיקה מחדש”. זאב שיף ואהוד יערי מנתחים בקצרה את החיבור הזה בספרם “אנתפאדה”, אביא  את הדברים בשם אומרם. לדידם, מחבר המסמך, אל”מ יגאל כרמון* טען כי:

“החזקת כוח צבאי רב בשטחים אינה יכולה להיות פתרון סביר לבעיה. הוא טען שישראל מתמקדת רק בהתמודדות נגד הסימפטומים החיצוניים, כמו טרור ואלימות – ולא בגורמים הפוליטיים המביאים לאלימות – ודבר זה יוצר תנאי לוקסוס אידיאליים להתארגנות אש”ף בשטחים. הוא הציע אפוא להילחם באש”ף הפוליטי: לנקוט יד קשה יותר אפילו נגד ביטויי הזדהות עם אש”ף ולרסן את העיתונות הערבית במזרח ירושלים. בעיקר קרא למנוע מעבר כספים של אש”ף לתומכיהם בשטחים.”

יערי ושיף ממשיכים בניתוח:

“כרמון צדק בכך שקרא לדרג המדיני לגלות מעורבות רבה יותר בנעשה בשטחים… אך גם עבודתו והמלצותיו לא חרגו בהרבה מטיפול בסימפטומים של המציאות ומההנחה כי התמודדות עם האידיאולוגיה של אש”ף ושלוחותיו המדיניות תפתור את הבעיה. כמו רבים אחרים התעלם מהבעיות הכלכליות והחברתיות ומן השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, שגם ישראל הכירה בהן בסכמי קמפ דייוויד כשאיפות לגיטימיות [הכוונה פה לשיחות האוטונומיה מ-1979, ע.צ]. המסמך נשאר בספריית המכללה לבטחון לאומי. כחצי שנה לאחר פרוץ האנתפאדה מונה כרמון ליועץ לראש הממשלה לענייני טרור.” (מקור: שיף ויערי 1990, עמ’ 35)

טרחתי להביא את האפוזודה הזו מן הפרה-היסטוריה כדי להמחיש עד כמה מקובעים וקשיחים היו דפוסי החשיבה בתוך המערכת ועד כמה התחזית נכשלה. מתוקף תפקידו כחייל כרמון לא יכול היה להמליץ על פתרון שאינו צבאי לתסיסה הפלסטינית בגדה. האחריות לראיה הכוללת שנדרשה פה היתה של הדרג האזרחי והפוליטי, בראש ובראשונה של ראשי הממשלה פרס ושמיר לחלופין (היה אז הסכם רוטציה בממשלת האחדות). כמו אז גם היום מקבלי ההחלטות בישראל צריכים להתייחס להערכות המודיעין הצבאי והאזרחי כמרכיב אחד, גם אם חשוב, בתוך מכלול רחב יותר של משתנים. דבר זה מקבל משנה תוקף כשעוסקים בסוגיה הפלסטינית, אשר במהותה היא אינה סוגיה בטחונית-צבאית אלא סוגיה פוליטית-מדינית. ואכן, לימים באה האנתפאדה לסיומה בזירה הפוליטית.

כהרגלי בקודש, אחזור כעת מעט להיסטוריה. ישראל סירבה להכיר באש”ף וניסתה למצוא לו תחליפים מתחליפים שונים. ניתן לסקור פה סדרה ארוכה של נסיונות כושלים לעקוף את אש”ף החל ביוזמות מוקדמות של ישראל מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כפי שמתאר אבי רז בספרו The Bride and the Dowry: Israel, Jordan, and the Palestinians in the Aftermath of the June 1967 War, ועוד כל מיני נסיונות, בין הבולטים שבהם היו שיחות האוטונומיה של ישראל ומצרים (1979), הסכם לונדון של פרס והמלך חוסיין (1986), יוזמת עמירב–חוסייני (אמצע 1987), יוזמת רבין-שמיר (ינואר-מאי 1989),  ועוד כל מיני נסיונות אקרובטיים לעקוף את אש”ף, כולם התסיימו בלא כלום.

למה לדבר כשאפשר לחסל?

ממשלות ישראל ניסו לעקוף את אש”ף ממש עד הרגע האחרון. כשהירדנים לא סיפקו את הסחורה אז הישראלים חיפשו נציגים מהשטחים שיסכימו לעקוף את אש”ף, אבל למעשה כולם ידעו שהנהגת השטחים מקבלת את הוראותיה מתוניס. ישראל המשיכה לרדוף ולחסל את בכירי הפת”ח גם כשהיה ברור שהם הכתובת היחידה להסכם בעת ההיא. רציחתו של מספר 2 בפת”ח ומי שהיה סגנו של ערפאת, ח’ליל אלוזיר (אבו ג’האד) באפריל 1988 היא דוגמה מצויינת לכך. נהוג לומר שאלוזיר אחראי לרצח של ישראלים רבים ושהוא שיחק תפקיד מרכזי בהתססת השטח באנתפאדה (אשר למעשה פרצה מלמטה). אולם מה שפחות ידוע לישראלים רבים הוא שאלוזיר היה אמון על מדיניות הארגון בשטחים, בתוך זאת גם על השלוחות הצבאיות והחשאיות שלו, אך הוא גם שימש כחוליית הקשר העיקרית בין בתוניס לבין הגורמים המתונים בשטחים כמו הוועדה הפוליטית שנזכרת בהמשך הפוסט. אלוזיר היה למעשה מהתומכים העיקריים בהסטת המאבק לאפיק העממי, הפוליטי והדיפלומטי על פני המאבק המזויין. הוא עמד מאחורי הקמת האגודה ללימודים ערביים שפעלה באוריינט האוס שבירושלים המזרחית, הגוף אשר הוביל את המשא ומתן עם ישראל מועידת מדריד (1991) ועד להסכם אוסלו (199).

ובינתיים בשטחים, בזמן שישראל חיסלה ורדפה את ההנהגה המתונה של אש”ף-פת”ח בשטחים וברחבי תבל, השיח’ אחמד יאסין התסובב חופשי (מאז שוחרר מהכלא בעסקת ג’יבריל ב-1985) והקים לו בנחת את ארגון החמאס. חיסולו של אבו ג’האד לא תרם מאומה לישראל, להיפך, הרצח לא העלים את פת”ח-אש”ף אלא רק החליש לזמן מה את הגורמים המתונים בארגון ותרם להפיכתו של ערפאת לשליט (כמעט) יחיד בתנועה.

בפברואר 1989 נערך מפגש חשאי במלון נוטרדם הממוקם על קו התפר בירושלים, בין נציגי הועדה הפוליטית של האנתפאצ’ה לנציגי הפלג היוני של מפלגת העבודה. מצד אחד פייסל אלחוסייני, סרי נוסייבה, חנאן עשראוי, זיאד אבו זיאד, ע’סאן אלח’טיב וסמעאן ח’ורי (עיתונאי ירושלמי ופעיל חברתי). מן הצד הישראלי השתתפו בפגישה יוסי ביילין (אז סגן שר האוצר שמעון פרס), האקדמאי יאיר הרשפלד ואפרים סנה – עד לא מכבר תת-אלוף בצה”ל וראש המנהל האזרחי, אשר שימש באותה עת כאיש הקשר של מפלגת העבודה בשטחים. בפתח הפגישה אמר אחד הישראלים למשלחת הפלסטינית:

“…בהתאם לסקרים שבידינו כ-54% מהישראלים חושבים שמשא ומתן עם אש”ף הינו צעד בלתי נמנע. בעבר עשינו דמוניזציה לאש”ף בקרב הציבור הישראלי אולם כעת אנחנו חייבים לשנות זאת…”

ישראלי אחר הוסיף:

“אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לדבר עם אש”ף… מטרתנו להביא לשינוי בקרב הפלטפורמה האלקטורלית של המפלגה.”

בתגובה הדגיש פייסל אלחוסייני את הקשר הגורדי שבין הנהגת אש”ף בתוניס לבין הנהגת הפנים**

אי ההכרה באש”ף היתה בזמנו לערך עליון ולמוסכמה בשיח הפוליטי בישראל, ממש עד החתימה על הסכם אוסלו. כיום ניתן לומר שסוגיית ההכרה הישראלית באש”ף היתה לפארסה. החל מראשית שנות השבעים היתה אש”ף בראשות פת”ח לנציג הלגיטימי היחיד של הפלסטינים ומאז הבחירות למועצות המקומיות בשטחים הכבושים בשנת 1976 היה הדבר נכון גם בשטחים עצמם. כמובן שהדבר היה ידוע בישראל אולם מנהיגי המדינה התמידו בסירובם להכיר במציאות וב-1980 אף ביטל הממשל הצבאי את תוצאות הבחירות המקומיות. גם אש”ף מצידו לא מיהר להכיר בישראל ולא התדפק על דלתה. אולם לאורך שנות השמונים החל להסתמן שינוי עמדות הדרגתי בקרב ההנהגות ההפוליטיות, בעוד שבאש”ף החלו להתרחק יותר ויותר מהאמנה הפלסטינית ונעו אל עבר הכרה בישראל על בסיס החלטות מועצת הביטחון של האו”ם 242 ו 338, על עקרון שטחים תמורת שלום, הלכה ישראל והעמיקה את אחיזתה בשטחים הכבושים, עד שהשליטה בהם הפכה לערך העליון (ואולי היחיד) של ממשלות ישראל. כך הפך מפעל ההתנחלות מתנועה מחתרתית שנאבקה ברשויות למדיניות ישראלית רשמית.

המשותף לכל הממשלות מאז 1967 ועד 1993 היתה התובנה שאכן צריך למצוא פתרון כלשהו להמוני הערבים שחיים בשטחים, ומצד שני הסירוב התקיף להכיר בהנהגתם הפוליטית ובשאיפותיהם הלאומיות. בעיני ישראל אש”ף לא היה אויב שאיתו יש להגיע להסדר שלום אלא חבורת רוצחים שפלים וטרוריסטים פנאטים, שיותר משהם רוצים לפתור את הבעיות שלהם, הם אנטישמים שמבקשים לחסל את היהודים ואת מדינת ישראל. כך  התמידו מקבלי ההחלטות בישראל בסירובם להכיר במציאות הפשוטה – שאין מנוס מלהכיר באש”ף ולדבר עימו.

בסוף אוקטובר 1991 הכריחו האמריקאים את שמיר להשתתף בועידת מדריד לצד משלחת ירדנית-פלסטינית (ולמעשה משלחת פלסטינית עצמאית שמורכבת מאנשי הפנים). שמיר הלך לועידה בעל כורחו, מה שהביא להפלת ממשלתו, להקמת ממשלת ימין צרה ולבסוף לעליית ממשלת שמאל בראשות יצחק רבין בבחירות של 1992. במהלך השיחות היה זה סוד גלוי שהמשלחת הפלסטינית מתאמת את  כל צעדיה עם אש”ף בתוניס. בדצמבר 1992 שם רבין סוף להונאה העצמית וביטל בממשלה את האיסור בן שש השנים על קיום מגע עם אש”ף. צעד זה פתח את הדרך למסלול חשאי ביוזמתו של יוסי ביילין שעקף את המשלחת הפלסטינית בוושינגטון. האחרונה התעקשה לדון בנושאים ממשיים בהתבסס על ההיכרות של חברי המשלחת עם בעיות החיים בשטחים ועל מחקר מעמיק (שנערך באוריינט האוס), כמו גם מתוך הבנתם את חשיבות סוגיות התנחלויות וירושלים. המסלול החשאי העביר את המשקל לראשי אש”ף בתוניס, כאשר לנגד עיניהם עמדה בראש ובראשונה שאלת ההכרה במעמדם ומקומם בכל הסדר עתידי. באביב 1993, בזמן שהמשלחת הפלסטינית בראשותו של אלחוסייני העלתה לראשונה את סוגיית ירושלים בוושינגטון, פתחו ישראל ואש”ף במגעים להקמת ערוץ חשאי באוסלו.

 ביילין מעיד כי תחילה הכוונה היתה לקיים באוסלו שיחות חשאיות בינו לבין פייסל אלחוסייני, כשהמטרה הסופית היתה להביא את שר החוץ שמעון פרס ואת פייסל אלחוסייני לחתום על הסכם בוושינטון. אולם לאחר שביילין התמנה לסגן שר החוץ נעשה הדבר לבלתי אפשרי מבחינה פורמלית ולכן סוכם כי באוסלו יתנהלו שיחות לא רשמיות בין האקדמאים יאיר הירשפלד ורון פונדק (שעמדו בראש הקרן לשיתוף פעולה כלכלי) מטעמו של ביילין, לבין אחמד קריע (אבו עלאא’), איש הכספים של אש”ף ויד ימינו של אבו מאזן. השיחות באוסלו החלו ב-20 בינואר 1993, יום לאחר שהכנסת ביטלה את החוק שאסר על מגעים עם אש”ף. בחודשים הבאים הפך הערוץ הבלתי רשמי והחשאי לערוץ הרשמי כשרבין וערפאת כאחד החליטו לאמצו. תחילה ישראל ראתה באוסלו מסלול חשאי שתפקידו להתגבר על הקשיים שנתגלעו בוושינגטון, אולם תוך כדי התהליך התברר למעורבים שהם למעשה  עוקפים את אנשי הפנים מהמשלחת הרשמית בוושינגטון ומדברים ישירות עם תוניס. מדובר היה במהפך שכן ישראל ניסתה כל העת לנתק בין הפנים לחוץ ולסגור עסקה עם תושבי השטחים, כעת נראה היה שישראל זונחת את הפנים ומעדיפה לדבר ישירות עם תוניס.

בצד הפלסטיני, ערפאת דרש נאמנות מוחלטת משותפיו-פקודיו בהנהגת הפנים לכל אורך הדרך. דרש ואף קיבל. אולם בשמונת החודשים האחרונים למשא ומתן הוליך ערפאת את אנשי המשלחת בוושינגטון שולל כאשר שיחק משחק כפול מאחורי גבם. גם ארה”ב לא עודכנה בדבר הערוץ החשאי. כך בזמן שהמשלחת בוושינגטון הקשיחה את עמדותיה בעצה אחת עם ערפאת, באוסלו הציג ערפאת לישראלים עמדה גמישה בהרבה. באוסלו אש”ף הסכים לוויתורים מעשיים ומהותיים בסוגיות ההתנחלויות וירושלים מבלי לקבל ערבויות ישראליות בנוגע לעתידן. גם מהותו של הסדר הקבע נותרה בערפל. כל זאת בעבור תמורה סמלית: הכרה הדדית בין אש”ף וישראל. בכך ערפאת אמנם סלל לעצמו ולאנשיו בתוניס את הדרך חזרה לשטחים, אולם בקרב אנשי המשלחת מוושניגטון ישנה תמימות דעים כי באוסלו פגע ערפאת קשות באינטרס הפלסטיני וכי בהסכם העקרונות עצמו נזרעו הזרעים לכשלונו.

ביולי-אוגוסט 1993 המשיכו המגעים במקביל, השיחות בוושינגטון במסלול הגלוי והשיחות באוסלו בערוץ החשאי, ב-10 בספטמבר הכריזו ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס על הכרת מדינת ישראל באש”ף, לאחר עשורים של איבה בין “ארגון המרצחים” ל”ישות הציונות”. בו ביום הודיעה ארה”ב על חידוש המשא ומתן עם אש”ף. האנתפאדה שהסתיימה בזירה הפוליטית הבשילה לכדי הכרה ההדדית ורשמית בין ישראל לאש”ף. ב-13 בספטמבר 1993 נערכה  על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון לחיצת היד ההיסטורית בין רבין לערפאת, אשר הביאה להקמת הרשות הפלסטינית ולשינוי יסודי של המציאות.

ההמשך הטראגי של הסיפור הוא שמאז הקיצונים האלימים משני הצדדים רצחו וקברו את ההסכם, שנערך על יסודות רעועים גם ככה. הקיצונים הצליחו לחתור את דרכם, על גבי נהרות של דם, פחד ושנאה, אל לב הקונצנזוס הפוליטי בשתי החברות. אולם אין זה משנה את הטיעון בדבר הכשל הישראלי הבסיסי בכל הנוגע להכרה בבני השיח הפלסטינים עימם על ישראל לבוא במגע.

לא נכיר בחמאס

נראה לי שבזמן הזה המטה לבטחון לאומי בראשות יעקב עמידרור סובל מאותו קוצר ראות שהיה מנת חלקה של המכללה לבטחון לאומי בימים ההם. כמובן שאין לי ולו שמץ של מושג מה באמת קורה במסדרונות המל”ל (או בכל מסדרון אחר), אבל מאחר וביבי הוא זה שהקים את המל”ל בשלהי כהונתו הראשונה, ובעקבות מסקנותיהן של מספר ועדות ותיקונים שנערכו בחוק המל”ל, ניתן להניח שכיום מייחס נתניהו לגוף הזה מעט יותר חשיבות מזו שיחסו לה ראשי ממשלה קודמים. על פי הכתוב באתר המל”ל, יעודו הוא “ביצוע עבודת מטה מדינית-ביטחונית אינטגרטיבית עבור ראה”מ והממשלה. במסגרת זו, משמש ראש המל”ל גם כיועץ ראה”מ לביטחון לאומי…” כל זאת במטרה “לקדם את הביטחון הלאומי של ישראל באופן המקצועי ביותר… המל”ל יהווה ‘אבן שואבת’ לטובי המומחים וישמש גורם מקצועי לשרי ממשלת ישראל באופן שישען על מקצועיות ועל עקרונות התכלול, היצירתיות והתכליתיות.”

לאור הגדרת התפקיד הבומבסטית לעיל מהדהדת השאלה – מדוע אם כן ממשלת ישראל עושה באופן עקבי את כל הטעויות האפשריות? ממשלות ישראל זועקות לשמיים שחמאס הוא גוף טרוריסטי ורצחני אבל מזה שנים הן עושות הכל כדי לחזק את החמאס ולהחליש ולמוטט את החלופה המשמעותית ביותר שלו, אש”ף-פת”ח והרשות הפלסטינית. אז נכון, גם הרשות הפלסטינית אינה טלית שכולה תכלת ונכון שעד היום קשה להבין את הסירוב של ערפאת בקמפ דייוויד, אבל אין בכך כדי לגרוע מאחריות ישראל לעלייה בכוחו של החמאס ולירידה בכוחם של המתונים בהנהגה הפלסטינית.

סרי נוסייבה, מי שהיה מחזיק תיק ירושלים באש”ף לזמן קצר ומכהן כיום כנשיא אוניברסיטת אלקדס, טוען בספרו “היה הייתה ארץ” שלישראל היה חלק מרכזי בהקמת החמאס כחלק מאגודות הכפרים, פרק יחסית עלום בסכסוך. על פי נוסייבה, בראשית שנות השמונים שר הביטחון אריק שרון ומי ששימש תחתיו כראש המנהל האזרחי, המזרחן פרופסור מנחם מילסון*** עודדו את הגורם הכפרי והדתי בשטחים כדי שיהווה משקל נגד לאליטה הלאומית העירונית והמשכילה המזוהה עם אש”ף-פת”ח, עד שבשלב כלשהו הגולם קם על יוצרו והפך לחמאס. פעם שאלתי חוקר הנחשב למומחה בנושא (ושאינו נחשד באהדה יתרה לימין הישראלי) והוא אמר לי שמדובר בשטות מוחלטת פרי הזיתו של נוסייבה, כך גם מנחם מילסון עצמו ביטל את הדברים מכל וכל כששאלתי אותו פעם על כך, אולם עד כה לא יצא מחקר מעמיק ומסודר על האפיזודה הזו (לפחות אני לא מכיר).

למרות שהרעיון אולי קוסם לישראלים רבים, יש חשד סביר שישראל אינה אחראית במישרין לכל דבר שקורה בזירה הפלסטינית (אם כי אין ספק שפעולותיה משפיעות על כך בעקיפין ובמידה רבה). ניתן לראות את עליית החמאס כהתפתחות פלסטינית פנימית ובהקשר האזורי כחלק מעליית האסלאם הפוליטי במזרח התיכון. כך או אחרת ישראל הרשמית נכשלה לכלכל את צעדיה בצורה מחושבת לנוכח ההתפתחויות הללו והיא נושאת באחריות רבה לעליית קרנו של החמאס ולהחלשת הרש”פ, לפחות לאורך שנות התשעים ואילך. הפרק האחרון בסאגת היחס ההפוך שבין השלילה ההדדית של ישראל וחמאס לחיזוקו של האחרון על ידי ישראל על חשבונן של אש”ף-פת”ח-רש”פ הוא חיסולו של אחמד אלג’עברי, מבצע עמוד ענן והחתימה על הסכם הפסקת האש הבזיוני. בעקבות הצעדים הללו חמאס הפכה לישות פוליטית לגיטימית לא רק בפועל אלא גם בכוח.

את מה שכבר נעשה אין להשיב, אבל כעת ישראל יכולה לפחות להביט נכוחה במציאות שנוצרה ולהבין שהחמאס איננו עוד ארגון טרור קיקיוני שייעלם אם רק נחסל את ראשיו, אלא שהחמאס כאן כדי להשאר. יתרה מזו, מאז עמוד ענן נוכחות החמאס חזרה, לראשונה זה שים, גם לרחובות הגדה המערבית.

בימים האחרונים נערכו לראשונה מזה שנים עצרות תמיכה בחמאס ברחבי הגדה  המערבית. בתמונה: עצרת החמאס בקלקיליה, למקור הקש על התמונה

לפני כחצי שנה שוחחתי עם אחד ממורי, היסטוריון פוליטי של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. זכורני ששנינו הבענו חשש אמיתי מהתפרצות אפשרית של אנתפאדה שלישית, מסתבר שלא היינו לבד בדעתנו. מאז סיום מבצע עמוד ענן והפיגוע באוטובוס במרכז תל אביב (שככל הנראה יצא מהגדה) המתח השורר באוויר אף כבד מן הרגיל לעונה. נוסיף לכל זאת את ההצלחה הפלסטינית באו”ם שהביאה רוח גבית למחאה העממית ולעימותים עם חיילי צה”ל ברחבי השטחים, ששיאם לפני ימים אחדים בחברון בעקבות הריגתו של צעיר פלסטיני המזוהה עם חמאס בנסיבות שאינן לגמרי ברורת. לאור כל זאת ובמקביל להיתר שנתן אבו מאזן לחמאס לחדש את פעילותה בגדה, מתקבלת הצטברות של נסיבות שבהחלט מהווה סיבה לדאגה. אין זה אומר שבהכרח תפרוץ אנתיפאדה שלישית, מה שגם שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס של הרש”פ או של החמאס (שרושמת בינתיים הישגים נאים בזירה הפוליטית), אולם זה כן אומר שבאווירה ובנסיבות הנוכחיות יכול בהחלט לפרוץ גל  חדש של אלימות, אפילו שזה מנוגד לאינטרסים ולתכניות של כולם. ההתפתחויות בשטח יכולות בקלות לצאת משליטה. רק לפני יומייים הכריזו מספר צעירים מחברון על פרוץ האתפאדה השלישית ועל הקמתה של תנועה חדשה – גדודי האחדות הלאומית – אשר ילחמו למען השחרור הלאומי ולמען החזרת כל שעל מאדמת פלסטין (ראו סרטון בתחתית הפיסקה). יכול להיות שמדובר בסתם חבורת נערים עם יומרות גדולות ממידותיהם… ויכול להיות שבעוד כמה שנים מישהו יכתוב עליהם פוסט דומה לזה שאת/ה קורא/ת כעת.

[youtube=http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=kE-9bwNYpXw]

הפיוס הפלסטיני לא נראה באופק ועל השלטון והשררה לא מוותרים מרצון, כך שניתן להניח שהחמאס כאן בשביל להשאר ומזה זמן מה שנשמעים דיבורים על הצטרפותו של החמאס לאש”ף. כבר כתבתי בפוסט הקודם ובזה שלפניו שאפשר וצריך לדבר עם חמאס. הסברתי  שתנועות דתיות-לאומיות נוטות לפרגמטיות ולרציונליזם גם כשהדבר אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד הדתיים שלהן. אמרתי שישראל כבר מדברת עם החמאס ושזו מצידה כבר הביעה נכונות להדבר עם ישראל ואף הזכרתי שכבר לפני כשלוש שנים לחש לי בקריצה אחד מחוקרי המדיניות ופתרון הסכסוכים המובילים בישראל שלהבנתו אין מנוס מלדבר עם חמאס ולהגיע איתו להסכם, רק חבל שהוא לא אזר אומץ לומר את דבריו בקול גדול או לכתב אותם על נייר מדיניות מטעם המכון שבראושו הוא עומד.

כך או אחרת תנועת החמאס היא כעת שחקן שנהנה מתמיכת המדינות החשובות באזור כתורכיה ומצרים וגם מהדמוקרטיה התוניסאית הצעירה. מצב זה גם טומן בחובו אפשרות כלשהי לישראל, שכן בצד הגזרים שהכניסה לפוליטיקה העולמית נושאת בחובה, ישנן נורמות וחובות שהחמאס תיאלץ לאמץ, כגון זניחת דרך הטרור והמאבק המזויין והכרה בישראל, לפחות למעשה אם לא להלכה.

האמת היא שבכירי החמאס מדברים על הכיוון הזה כבר כמה שנים. ב-2008 נרשמה התבטאות של ראש ממשלת החמאס בעזה איסמעיל הנייה בפני פוליטיקאים אירופאים  שממשלת חמאס מוכנה לקבל מדינה פלשתינית בגבולות 67. ב-2009 אמר מנהיג חמאס חאלד משעל בראיון לניו יורק טיימס שהארגון שואף למדינה בקווי 67′ בלבד. משעל צוטט בראיון כאומר “אני מבטיח לממשל האמריקאי ולקהילה הבינלאומית כי אנחנו נהיה חלק מהפיתרון, נקודה”. אולם הדברים הללו לא נאמרים רק לאוזניים מערביות. לאחרונה פורסם באתר מולד ניתוח מעמיק של דברי מנהיג חמאס, ח’אלד משעל, לקהל של אנשי תנועת האחים המוסלמים בירדן. הניתוח המבריק של ד”ר אסף דוד פורסם תחת הכותרת מה אתם יודעים על משנתו של מנהיג חמאס? ומגלה פנים מורכבות בהרבה מאלה המוצגות לרוב לקורא הישראלי; נוקשות אידיאולוגית, אך לצידה מעשיוּת שקולה. בעקבות נאומו הלוחמני של משעל בעת ביקורו ההיסטורי בעזה אפילו אבו מאזן העיר שמשעל בעצם כבר הכיר בפתרון שתי המדינות.

ישראל יכולה להכיל את החמאס על ידי כך שתנהל איתו מגעים ושתכיר בו באופן רשמי, לא על חשבון הרשות הפלסטינית אלא כמהלך מקביל ובטווח הארוך אולי אפילו כמהלך משלים. ישראל לא בוחרת את האויבים שלה ובטח שלא יכולה להחליט בעבורם מי מייצג אותם, כל שישראל יכולה וצריכה לעשות זה להגדיר לעצמה את האינטרסים שלה באופן ברור וריאלי ולפעול להשגתם. על ישראל להפיק לקחים ולהבין שהסכם יציב זה הסכם שהוא טוב (או גרוע) לשני הצדדים באותה המידה. אין הכרעות בפשרות. החמאס ואש”ף גם יחד יסרבו להכיר רשמית בישראל כמדינת העם היהודי כפי שדורש נתניהו, אולם זאת היא דרישה מטומטמת וחסרת כל תוכן מהותי (מלבד זה שהיא משרתת את נתניהו בדחיית הקץ). הגדרתה העצמית של ישראל הוא עניין ישראלי פנימי. כל מה שישראל צריכה לדרוש משכניה זה קיום הדדי בשלום ובבטחון זה לצד זה. על המנהיגים להביא להסכם פוליטי יציב ובר קיימא, את שאר העבודה, כלומר את הקשרים התרבותיים והכלכליים, יקיימו בני שני העמים בעצמם, הממשלות כבר יצטרפו אחר כך.

—

הערה לסיום: בראיון של חאלד משעל הנזכר לעיל לבטאון האחים המוסלמים בירדן שניתוחו עלה לאתר מולד, מדבר משעל על העידוד שהוא שואב מבטחונה העצמי הירוד של ישראל. אכן רק מדינה חסרת ביטחון כישראל של ביבי דורשת מאויביה ומשכניה שיכירו בהגדרתה העצמית. חברה הבטוחה באופיה  ובדרכה, זהותה העצמית עומדת לה בזכות עצמה.

לאחרונה זכינו לראות דוגמה מאלפת לחוסר הבטחון הזה של ממשלת נתניהו בהתנהלותו הטפשית של ראש הממשלה ושל ראש המל”ל שלו האלוף במיל’ יעקב עמידרור באופן שבו נזרקה פרופ’ רבקה פלדחי ברגע האחרון מפגישה של נציגי האקדמיה הישראלית והגרמנית עם הקנצלרית מרקל ורה”מ נתניהו. זאת בשל חתימתה על איזו רשימה שמאלנית כלשהי מלפני שנים. השד יודע מנין שלף לפתע יעקב עמידרור את הרשימה בדקה ה-90, אבל בכך הוא הפך טקס שולי ומשעמם לפארסה והביא לעיסוק אינטנסיבי של התקשורת הגרמנית והישראלית באירוע ובשאלת החופש האקדמי בישאל. כך יש מאין נוצרה מבוכה עבור ראש הממשלה (אבל מה זה משנה לו, הרי זה לא באמת יגרום לו לנזק פוליטי).

בעקבות זאת תהיתי לעצמי האם המל”ל מתעסק במעקב אחרי אקדמאיים ישראלים? ובכן אני נוטה להאמין שלא כך הדבר, אלא שלראש המטה לבטחון לאומי של ישראל יש פשוט  חברים טובים בתנועת אם תרצו. מתברר שעמידרור הוא תומך נלהב של התנועה אשר לקחה על עצמה להגביל את החופש האקדמי בישראל. נראה שלא החמאס ואיראן הדירו שינה מעיניו של ראש המל”ל בשנה שקדמה לכניסתו לתפקיד, אלא דווקא הקרן החדשה לישראל. לא אתפלא אם יתברר ששמה של פרופסור פלדחי הגיע לידיו של עמידרור מראשי תנועת אם תרצו, כך שלמי שלא הבין זאת עד כה, ראשי אם תרצו, שרבים בשמאל אוהבים ללגלג עליהם ולכנותם “ילדי כאפות” ו”חנונים”, גורמים לישראל נזק ממשי.

—

* יגאל כרמון החזיק בשורה של תפקידים רשמיים עד שלבסוף ייסד את המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון – ממרי. גילוי נאות, עבדכם הנאמן בילה מספר חודשים במתמחה במכון ישירות תחת כרמון.

**  שניים מן המשתתפים כתבו על תוכן הפגישה: יוסי ביילין, לגעת בשלום, 1997, עמ’ 32-34; Ghassan al-Khatib, “Palestinian Politics and the Middle East Peace Process”, New York 2010.

*** מנחם מילסון גם משמש כיועץ האקדמי וכיושב הראש של ממרי שבראשות יגאל כרמון.