ירושלים של זהב ושל כסף ערבי?

ועידת הפסגה הערבית ה-24 נפתחה בדוחה בירת קטר ב-25 במרץ. הוועידה שנמשכה שלושה ימים התמקדה בעיקר בניסיון למצוא פתרון למשבר בסוריה. נידונו בה אף כמה עניינים הקשורים לסוגיה הפלסטינית. הוועידה אשררה פעם נוספת את יוזמת השלום הערבית הזוכה להתעלמות ישראלית מאז 2002, ובנוסף דובר שם רבות על הצֻמוּד (העמידה האיתנה) של הפלסטינים בשטחים ועל מצבה הכלכלי הרעוע של הרשות הפלסטינית. אמיר קטר, השיח’ חמד בן ח’ליפה אאל ת’אני, מארחה של הוועידה, קרא בנאומו להקים קרן סיוע בסכום של מיליארד דולר לשמירה על הזהות הערבית והאסלאמית של ירושלים, למאבק בייהוד ירושלים המזרחית ולחיזוק תושביה הפלסטינים, זאת בנוסף לסיוע הכספי הדרוש לאיזון כלכלת הרש”פ. קריאתו של אאל ת’אני מתבססת על החלטות קודמות של הליגה הערבית מפסגת סִירְתְ (2010) ומפסגת ביירות (2002) אשר טרם יושמו, אך תוך הכפלת הסכומים עליהם דובר בעבר. בנוסף קרא אמיר קטר לכנס ועידת משנה בקהיר אשר תוקדש לפיוס פלסטיני בין הפת”ח לחמאס שאחריו תוקם ממשלת אחדות זמנית עד לעריכת בחירות כלליות. בסוף דבריו התחייב אל ת’אני שמדינת קטר תפקיד בקופה רבע מיליארד דולר וקרא לחברות האחרות בכינוס לתרום את חלקן.

אם קרן הסיוע אכן תוקם תהיה זו החלטה חשובה והזדמנות לשינוי. ניתן להניח כי קרן הסיוע הערבית תהווה תמריץ משמעותי לשיתוף פעולה בין הפת”ח לחמאס, בין אם התמיכה תותנה במפורש בפיוס פנים פלסטיני ובין אם הקרן תעודד פיוס פנים פלסטיני רק בעקיפין.

השפעה דומה היתה לקרן הסיוע הערבית שהוקמה בעקבות חתימת הסכמי קמפ-דייוויד. ועידת הפסגה ה-9 של הליגה הערבית התכנסה בבגדאד בנובמבר 1978 במטרה לגבש עמדה ערבית אנטי-מצרית נגד הסכם השלום. בוועידה זו הוחלט על הקמת קרן ערבית שתסייע לגורמי העימות עם ישראל, בהם ירדן ואש”ף, בסכום כולל של 360 מיליון דולר לשנה שימומן בידי עולם הערבי כולו. 50 מיליון דולר מסכום זה הוקדשו לחיזוק העמידה האיתנה של תושבי הגדה המערבית, וחלוקתו הנאותה הופקדה בידי אש״ף וירדן במשותף. למרות שצדדים אלה היו חלוקים פוליטית באותה תקופה, התנגדותם המשותפת להסכם קמפ-דיוויד וסכומי הכסף הגבוהים היוו תמריץ להסכמה ולשיתוף פעולה. הוקמה ועדה פלסטינית-ירדנית לניהול כספי ועידת בגדאד, וכסף זה תרם להקמתן ופריסתן של רשתות חברתיות-פוליטיות ברחבי השטחים, כגון השביבה והתנזים, תנועות הנוער של הפת”ח שהתבססו בעיקר על ארגוני הסטודנטים בגדה המערבית ובעזה. בירושלים המזרחית לא היתה יכולת לפעול במסגרות אלה ולכן הוקמה בה האגודה ללימודים ערביים בראשותו של פייסל חוסייני שישבה באוריינט האוס ושימשה מרכז להתארגנויות מקומיות קטנות יותר ברחבי העיר. מאוחר יותר הפכה לנציגת הפלסטינים בשיחות השלום במדריד ובוושינגטון. הנחת תשתית מוסדית זו היתה שלב משמעותי בתהליך הארוך שעבר אש”ף, ובעיקר הפת”ח, במהלך שנות ה-80 וה-90, בו הפך מארגון שחרור מחתרתי-צבאי לארגון פוליטי-מדיני. זרימת הכסף אפשרה להנהגת החוץ להשקיע בשטחים ובכך להגדיל את תלותו של ‘הפנים’ במימון אש”ף ‘חוץ’ אך גם להביא לשחרור מנגנוני המנהיגות בגדה המערבית (ובמידה פחותה בעזה) מהתלות במימון ירדני בלעדי. הכסף הערבי שיפר את יחסי ירדן-אש”ף, יחסים מורכבים אשר ידעו לאורך השנים עליות ומורדות (ושבימים האחרונים עברו עוד ציון דרך משמעותי).

דובר משרד החוץ הישראלי כינה את היוזמה “אות קלון לקטר”, והוסיף ש”התנגדות לייהוד ירושלים לכאורה, היא אבסורדית ומשולה להתנגדות לאופיו הקתולי של הוותיקן או לאסלומה של מכה, זה פשוט לא יעלה על הדעת.” תגובה זו משקפת למצער חוסר הבנה של המונח או בסבירות גבוהה יותר – הטעיה מכוונת. אמיר קטר לא הכחיש את הזיקה היהודית לעיר אלא קרא להתנגד לייהוד חלקיה הערבים והמוסלמיים של העיר. “ייהוד ירושלים” הוא כינוי למדיניות הקמת התנחלויות יהודיות מבודדות בלב המרחב הערבי בעיר והצרת רגלי הערבים בתחומים שונים בשאיפה לעודד הגירה לגדה המערבית. מדיניות זו שנועדה להגן על הרוב היהודי בעיר נחלה כשלון חרוץ. ב-45 השנים שחלפו מאז איחוד העיר הלך וגדל שיעורם של הערבים באוכלוסיית העיר. בנוסף לכך ההשוואה לוותיקן או למכה מופרכת מפני שירושלים היא מרחב קוסמופוליטי, רב-דתי ורב-תרבותי. ההתנגדות לייהוד ירושלים על חשבון אוכלוסייתה הערבית-מוסלמית (והנוצרית) היא פעולה לגיטימית ומחויבת המציאות.

מעבר לזאת, התגובה הפבלובית של משרד החוץ מחמיצה את ההזדמנות הטמונה בקרן הסיוע הערבית לירושלים. הרשויות הישראליות עצמן מודות בפערים העצומים בין מזרח העיר למערבה, תוצאה של הזנחה ארוכת שנים ואפליה בחלוקת המשאבים. ההשקעה העירונית בירושלים הערבית נעה בממוצע בין 8% ל-12% מהתקציב, בזמן שערביי ירושלים מהווים כיום קרוב ל-40% מכלל האוכלוסיה (דו”ח מפורט). בניגוד לדעה הרווחת, ערביי מזרח ירושלים הם משלמי הארנונה הנאמנים ביותר בעיר, לא מתוך אהבת ציון אלא מפני שתשלום המס העירוני חיוני עבורם כדי לשמור על זכותם לתושבות בעיר. ישראל שללה מאז 1967 מעמד התושבות מכ-13 אלף פלסטינים ירושלמים שלא יכלו להוכיח כי מרכז חייהם מתנהל בעיר (ראה פירוט בדו”ח זמניים קבועים). לדברי יקיר שגב, חבר מועצת העיר (בעברו ראש מנהלת ההסברה של מועצת יש”ע) ומי החזיק לזמן קצר בתיק מזרח ירושלים בעיריה, הרשויות בישראל מכירות בצורך לצמצם פערים. בראש ובראשונה מסיבות פוליטיות שכן לדבריו, מי שמבקש לטעון שהעיר מאוחדת לנצח נצחים תחת ריבונות ישראלית מבין את הצורך להשקיע באופן שוויוני במזרח העיר. אולם במו אוזני שמעתי את שגב אומר (באירוע זה) כי הפער התקציבי בין חלקי העיר עצום ואין ביכולתן של הרשויות לצמצמו במשאבים העומדים לרשותן (ראו גם כאן). ניתן לומר כי ישראל מבקשת “ללכת עם ולהרגיש בלי” – עם שטחי מזרח ירושלים אבל בלי להשקיע בתושבים או להתחשב בהם.

מבט אחר על הקמת קרן הסיוע הערבית לירושלים בסכום של מיליארד דולר מאפשר מחשבה על אינטרס משותף של כל הצדדים ועל כן הזדמנות לחיזוק מזרח ירושלים באמצעות מימון ערבי. שהרי ללא הסכמת העיריה גם מיליארד דולר במזומן אינם יכולים לבנות אף לא מטר אחד של מדרכה בירושלים. אולם מעבר לכסף, מדובר בעניין סמלי – למי שייכת ירושלים. ישראל אינה מכירה בתביעה הפלסטינית לריבונות בעיר או בכלל בזיקה הערבית והאסלאמית אליה, ואילו הערבים אינם מוכנים לפעול במזרח ירושלים באמצעות הרשויות הישראליות, מפני שאינם מכירים בריבונותה במזרח העיר (וכמותם מדינות העולם כולו). על פי ההסכמים אסור לרשות הפלסטינית לפעול בירושלים עד שמעמדה המדיני יובהר בהסכם קבע, למרות שתושבי ירושלים הערבים מצביעים לבחירות ברשות הפלסטינית, ובפרלמנט הפלסטיני ברמאללה ישנם שישה מושבים לירושלים (ארבעה מוסלמים שאוישו בידי חמאס ושניים השמורים לנוצרים). אולם גם עיריית ירושלים אינה פועלת למען ערביי ירושלים. עקב מעמדם האזרחי הבעייתי אין לערביי ירושלים זכות הצבעה לכנסת ועל כן אינם יכולים להשפיע על הממשלה שהיא הגוף היחיד הקובע מה יקרה באמת בירושלים. יוצא מכך שערביי מזרח ירושלים אינם אזרחים של אף ישות ואיש אינו מייצג אותם. יש לציין שערביי ירושלים מחרימים את הבחירות לעיריית ירושלים, אליה הם רשאים להצביע, ומזה זמן רב מתקיים דיון לגבי מידת היעילות של מהלך זה (אולם זהו נושא לפוסט אחר). השורה התחתונה היא שאת מחיר הפוליטיקה הגבוהה והסמלים משלמים התושבים, שכביכול בשמם אך למעשה על גבם מתנהל המאבק על העיר.

כסף פלסטיני מושקע עם זאת בירושלים בדרכים עקיפות. עד לסגירתו של האורינט האוס בידי ישראל באוגוסט 2001, הדבר נעשה באמצעותו. בהיותו נציגות עצמאית של אש”ף המנותק מהרשות הפלסטינית יכל היה לפעול בעיר תחת החוק הישראלי. במקביל הקימה הרשות הפלסטינית משרד לענייני ירושלים משלה שהיה מעורב בפרויקטים שונים בעיר, באמצעות גורמי חוץ ארגונים לא מממשלתיים (כפי שהודתה פעם הִנד ח’ורי, השרה לענייני ירושלים שאבו מאזן מינה ב-2005*). הריבונות הישראלית בירושלים הערבית מסתכמת בכוח – ביטויה העיקרי הם באכיפת חוקים מפלים, גביית קנסות, הריסת בתים ובנוכחות משטרתית כבדה. הפלסטינים אולי לא בונים מדרכות או שותלים עצים במרחב הציבורי בעיר, אבל הם משקיעים במוסדות תרבות, חינוך, דת וצדקה (ראו דוגמאות כאן, כאן וכאן וגם בכתבה הגרועה הזאת). לאור זאת נשאלת השאלה האם אפשר לשים קץ להונאה העצמית ולבנות שיתוף פעולה כך שכספי קרן הסיוע הערבית יושקעו בחלקיה הערביים של ירושלים באופן שישרת את כולם? מובן כי במציאות הנוכחית הדבר אינו נראה אפשרי שכן סוגיית ירושלים איננה סוגיה מקומית-עירונית, אלא סוגיה פוליטית-לאומית.

לאור החסמים הפוליטיים אפשר אולי להגיע להסכמה בשתיקה – שיתוף פעולה שקט על ידי הקמת מנגנון שיאפשר את השקעת הכסף מקרן הסיוע הערבית במרחב הציבורי בירושלים הפלסטינית. עיריית ירושלים תנפק את האישורים ותפקח על העבודות שיבוצעו על ידי פלסטינים מקומיים. קשריהם של אלה עם הרשות יסוו באמצעות שלוחה של אש”ף נוסח האוריינט האוס. שיתוף פעולה משולש זה בין העולם הערבי, מדינת ישראל והפלסטינים בירושלים עשוי להיטיב עם כולם. עיריית ירושלים תיפטר מלחץ כספי ופוליטי, מדינת ישראל תזכה להישג הסברתי ודיפלומטי, התנועה הלאומית הפלסטינית תהיה מעורבת בניהול המרחב הערבי בעיר והעולם הערבי יזכה בתמורה מלאה לכספו. בנוסף, הליגה הערבית תמלא תפקיד בונה בסכסוך הישראלי פלסטיני וירושלים תהפוך מחסם פוליטי למנוף בדרך לבניית יחסי אמון. המרוויחים העיקריים יהיו כמובן תושבי ירושלים הערבית שרמת חייהם תעלה באופן מיידי. נשמע לכם הזוי? ובכן כך בדיוק נבנתה מערכת הביוב בשכונת א(ל)טור שבהר הזיתים. בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים, לפני שישראל הכירה רשמית באש”ף, הסכים טדי קולק ליוזמת תושבי השכונה שגייסו מימון מהקופה המשותפת של אש”ף וירדן. עיריית ירושלים פיקחה על הפרויקט וסיפקה לו חומרי בנייה ואישורים וכך נבנתה מערכת הביוב בהר הזיתים.

מובן כי המציאות היום שונה ואי אפשר עוד לפעול בירושלים ברמה מקומית מבלי להידרש לסוגיות הלאומיות. אולם כפי שניתן לראות, הפוליטיקה הלאומית והדרישה לריבונות רק מנציחות את פיגורה של העיר ואת היותה חסם לשלום. לעומת זאת נכונות להתגמש בסוגית הריבונות למען פעולה משותפת תאפשר את קידומה של העיר ברמה הפיזית וגם יש בכוחה להפוך לפלטפורמה לשיתוף פעולה ולבניית יחסי אמון. ממילא במצב הנוכחי אף אחד לא נהנה מריבונות אמיתית במזרח ירושלים, כך שאולי עדיף לצדדים להכיר בעיקרון שבירושלים הריבונות שייכת לאלוהים, לבני האדם נותר רק לנהל יחדיו את חייהם בה.

העולם המוסלמי והערבי מדגיש שוב ושוב את חשיבות ירושלים, ופסגת דוחה היא בגדר תזכורת נוספת לזיקה זו. חשיבות ירושלים לפלסטינים ולירדנים כאחד קיבלה לאחרונה ביטוי מוחשי נוסף בדמות הסכם בילטרלי חדש המדגיש את תפקידה המיוחד של ירדן בעיר לצד חיזוק הטענה לריבונות פלסטינית במזרח ירושלים. אך מבחינת משרד החוץ הישראלי, ירושלים יהודית כפי שהוותיקן קתולי ומכה מוסלמית. התבטאות זו מצרפת להתנהלותו הכושלת של משרד החוץ בשנים האחרונות. הדיפלומטיה היא אמנות עדינה של ניהול משא ושימוש מושכל בטאקט לשם השגת הישגים אסטרטגיים, אך משרד החוץ הישראלי מתנהל תחת זאת בבריונות מגושמת ובמקום להצהיר הצהרות שקולות ומדודות הוא מנסח אותם באופן פוגעני ומכוון. למרבה הצער, בהתנהלותה הבריונית, בחוסר המעוף שלה ובהיעדר התחכום, הדיפלומטיה הישראלית מייצגת נאמנה את שולחיה.

לפסגה הערבית בדוחה משמעויות סמליות כגון השתתפותו של אבו מאזן ולא של הנייה והשתתפותם של המורדים בסוריה ולא משטר אסד. הסוגיה הפלסטינית וירושלים נותרו בעדיפות גבוהה בסדר היום הערבי למרות (ואולי בגלל) האביב הערבי, המלחמה בסוריה וסוגיות הפנים הבוערות ברבות ממדינות ערב. הפיוס הפלסטיני, אשר השגתו נראית עוד רחוקה בשלב זה, יכול להיות שלב חשוב בדרך להתקדמות משמעותית לקראת יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכאורה זהו אינטרס מובהק של ישראל, של הפלסטינים ושל האזור כולו.

נותרו הרבה סימני שאלה, אולם דבר אחד ברור מוועידה זו – הערבים בכלל, והפלסטינים בפרט, הם הצד היוזם והדינמי, בעוד שהצד הישראלי קופא על שמריו ומנהל קרב הגנה נואש על עמדות שעבר זמנן ושנפילתן היא רק שאלה של זמן. ועידת הפסגה הבאה אמורה להתקיים בכווית במרץ 2014. בינתיים, מעניין יהיה לראות מה יהיו צעדיה של הממשלה החדשה בישראל.

—

* ראו ספרו של הלל כהן “כיכר השוק ריקה” עמ’ 111.