המאמר פורסם לראשונה ביום שישי 03 פברואר 2012 באתר אפשר לחשוב, במה לשיח פוליטי שקול וענייני.
במאמרו “החלון הסגור ואינו נסגר” מה-24 בינואר, קובע ד”ר יאיר ולך כי נסתם הגולל על פתרון שתי המדינות. ולך קורא להתפכח מאשליית הזמניות של השליטה הישראלית בשטחים ולהכיר במציאות הדו-לאומית שבין הנהר לים. בכך מכריז הכותב על קץ המפעל הציוני ועל כשלונה הסופי של התנועה הלאומית הפלסטינית, אולם לעניות דעתי זוהי קביעה נמהרת המתעלמת מרצונם של הישראלים והפלסטינים עצמם. הרי בהתאם לרוחות המנשבות היום במזרח התיכון יש לשאול מה “העם רוצה…” בדברים הבאים אינני מבקש להציג עמדה הפוכה משל ולך או לענות על שאלות שעולות במאמרו אלא לנסות ולהמשיך את קו המחשבה שלו לכיוון של פתרון אפשרי.
הנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית התנגדה מראשיתה למסגרת דו-לאומית וסירבה להקמת מוסדות משותפים עם היהודים לאורך שנות העשרים והשלושים. הסירוב הפלסטיני הלך ונחלש לאורך שנות השבעים והשמונים עד הכרזתו של ערפאת בשלהי 1988 על הכרת אש”ף בהחלטות האו”ם 242 ו-338 ובקיומה של מדינת ישראל. מן העבר השני, מדינת ישראל נגררה אחרי צבאה, אשר במלחמת 67 הציב למדינתו את השליטה על מליוני פלסטינים בשטחים הכבושים כעובדה מוגמרת. תחילה ראו המדינאים הישראליים בשטחים אלו קלף מיקוח להסכם שלום עם הערבים אולם ככל שהפלסטינים נעו לעבר הכרה בקיומה של ישראל כך הלכה האחרונה והעמיקה את נוכחותה בשטחים עד שזו נהפכה למדיניות הרשמית ולערך העליון.
בשני הצדדים קיימת התנגדות למציאות דו-לאומית. כל עוד צה”ל נוכח במרחב כצבא יהודי כשמולו ניצב האתוס הלאומי הפלסטיני במלוא עוזו ותסכולו, נראה כי הכרה במציאות דו-לאומית השואפת לשוויון זכויות מלא בארץ הינה מתכון למלחמת אזרחים ולאלימות אתנית בסגנון מלחמות הבלקן אשר פרצו סביב ההתפרקות של יוגוסלביה בשנות התשעים של המאה הקודמת.
מנגד, כפי שטוען ולך, טופחת המציאות על פנינו. ישראל לא רוצה וגם לא מסוגלת לוותר על השטחים ונראה שגם הפלסטינים לא מוותרים בקלות על חלומותיהם. מבחינה גיאוגרפית וכלכלית כמו גם היסטורית ותרבותית ישנו היגיון בניהולה של הארץ כיחידה אחת. מבחינה לאומית-מדינית ניתן לפתור את הקונפליקט על ידי יצירת מסגרת-על קונפדרטיבית, חילונית ודמוקרטית אשר תנוהל על ידי מנגון פדרלי כזה או אחר, כפי שקיים במקומות רבים בעולם. מתחת למסגרת זו יתקיימו אוטונומיות תרבותיות ודתיות משני עברי הקו הירוק. למעשה ניתן להחליט גם על הקמת מסגרת משולשת בין רצועת עזה, הגדה המערבית ומדינת ישראל. במקרה שכזה על כל הצדדים יהיה להתפשר על הריבונות מחד גיסא ועל הדרישה לעצמאות מאידך גיסא ולהניח לחלומותיהם כדי שלא יתגשמו סיוטיהם במקומם, אולם במקרה שכזה כל צד גם ירוויח את החלק האבוד של מולדתו ההיסטורית.
הצעה זו, פנטסטית ככל שתשמע, הגיונית לא פחות מהקמת מדינה אחת או יותר בין הירדן לים, שכן את המסגרת המוסדית המתאימה יש לתפור על פי מידה, הרי מוסדות נועדו לשרת את צרכי האדם ולא להיפך. לאחרונה שמעתי בבית לחם חוקר פלסטיני אומר כי ‘בכוח המחשבה, הרצון והנחישות הצליח האדם לנחות על הירח! אותה האנושות שהצליחה בכך,’ המשיך אותו חוקר, ‘יכולה גם למצוא פתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני, כל מה שצריך זה לרצות בכך באמת ובתמים.’ כיום המנהיגות הפוליטית אינה רוצה בפתרון או שאין מספיק “אנשים פשוטים” הרוצים בכך מספיק. הסוגיה הפלסטינית לא מוציאה כיום את הישראלים לרחובות ונראה כי הפלסטינים מצדם לכודים בין הסכסוך הפנימי לאי היציבות הגוברת בעולם הערבי. גם אם אין כיום אף גורם משמעותי בין הירדן לים הדוגל במודל הדו-לאומי אין זה אומר שלא לשם מועדות פנינו. לפני כשנה, באמצע ינואר 2011, עודני לגמתי בנחת מכוס קפה מהביל בכיכר תחריר שבקהיר, כשבוע ימים לאחר מכן ומבלי שאף אחד ציפה זאת, התהפך העולם. השאלה שצריך לשאול היום היא מה העם רוצה והאם הוא רוצה בזה מספיק כדי להגשים את רצונו?
