לאומיות מחשמלת במזרח ירושלים

הלוגו של חברת החשמל המזרח ירושלמית
דמות ציבורית ומנהל של עמותה גדולה בירושלים המזרחית פרסם לאחרונה בעמוד הפייסבוק שלו את הסטאטוס הבא (בתרגום מערבית):

“אני אזרח פלסטיני. אני מודאג מאוד מגורלה של חברת החשמל של מחוז ירושלים בשל חובות המשתמשים וגניבת החשמל. עקב מצבה הכלכלי החמור [של החברה] אני מתחייב בזאת לשלם את חשבון החשמל במועדו.  כדי לעמוד בהבטחתי אני אחסוך בצריכת חשמל ואדליק את האור שעה מאוחר יותר. לא אוותר למי שלא יעמוד בתשלומים בגלל שהוא לא חסך בצריכה. אמת, הדבר פוגע בו ובילדיו בטווח הארוך אולם כעת הוא מזיק לי אף יותר… אללה ישיב לנו כגמולנו ביום שבו תונח היד על חברת החשמל, אז נשלם מפחד… בודאי שכעת, בטרם יהיה זה זה מאוחר מידי.”* 

מאחורי הפיסקה המבולבלת והסתומה לעיל (המקור בערבית בתחתית העמוד) עומד סיפורה של חברת החשמל של מחוז ירושלים בע”מ (شركة كهرباء محافظة القدس/ Jerusalem District Electricity Company– להלן JDECO) או בשמה העברי העממי: חברת החשמל המזרח ירושלמית (לסיפור הקמת החברה בשפה הערבית הקש כאן). הדאגה של אותו “אזרח” פלסטיני (למעשה תושב מזרח ירושלים) לגורלה של חברת החשמל נובעת מעצם היותה סמל לאומי פלסטיני בירושלים. מדובר למעשה בחברה האחראית לאספקת החשמל בירושלים הערבית ובמרחב הפלסטיני של המשולש: בית לחם – רמאללה – יריחו (לא כולל ישובים יהודיים).

כל פוליטיקאי ישראלי בתחילת דרכו יודע שירושלים היא בירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים ובירתו הנצחית של העם היהודי. כל כך מאוחדת היא שכמעט מחצית מתושביה אינם אזרחי המדינה, היא כה מאוחדת עד שאותם “תושבי הקבע”  מצביעים בכלל לרשות הפלסטינית ובבחירות האחרונות ב-2006 הם בחרו חמאס (לירושלים 6 מושבים בפרלמנט הפלסטיני). ירושלים  כל כך מאוחדת עד שפועלות בה שתי מערכות נפרדות של תחבורה ציבורית – אחת ליהודים ואחת לערבים. העיר כל כך מאוחדת עד שיש בה שתי חברות חשמל, אחת למערב העיר ואחת למזרחה. כמו התנועה הלאומית הפלסטינית, גם ה- JDECOנתונה במשבר כלכלי ועתידה לוט בערפל. לאחרונה הופיעו מאמרים בעיתונות הפלסטינית הקוראים לתושבים לגלות אחריות ולהציל את חברת החשמל הלאומית הפלסטינית שכן היא מהווה סממן ריבוני פלסטיני בעיר הקודש ובכלל. על הרקע הזה יש להבין את קריאתו של אותו אזרח פלסטיני מודאג.

החוב של הרשות הפלסטינית לחברת החשמל הישראלית, לפי יו”ר חברת החשמל האלוף במיל’ יפתח רון טל, עומד על יותר מ-615 מיליון שקל, שמתוכם 232 מיליון שקל הם חובות ישירים של הרשות הפלסטינית ו-382 מיליון שקל הם חובות של חברת החשמל המזרח ירושלמית (הרשומה בישראל כ-חמ”י). עלות החשמל שמספקת ישראל לאזורי עזה, חברון, שכם וג’נין (אשר אינם מחוברים לחמ”י) מקוזזת מגביית המסים שמגיעים לרשות הפלסטינית ומוחזקים במשרד האוצר (ב
התאם לנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו המוכר כהסכם פריז). החוב של חמ”י (או
JDECO או איך שלא תרצו לקרוא לחברת החשמל המזרח ירושלמית
) נובע מגניבות חשמל ומקשיי החברה לגבות את תשלומי חשבונות החשמל בשטחים. עיקר הבעיה הוא במחנות הפליטים שם מתקשה החברה במיוחד לגבות את התשלומים ולהעניש את הגנבים. מחנות הפליטים בשטחים אינם תחת אחריות הרש”פ או הרשות המקומית אלא באחריות אונר”א ומכאן נראה כי העניין כולו הינו מהותי וכללי יותר משאלת החוב 

והחשמל.

למרות החובות הכבדים לא נראה שישראל תוריד לרשות את השאלטר מאחר ולצעד שכזה יהיו השלכות מרחיקות לכת בתוך ישראל, בשטחים ובזירה הבינלאומית. למעשה השלכות אלו כבר מנעו מישראל לפרק את חברת החשמל המזרח ירושלמית בעבר, על אף שהדבר התאפשר מבחינה חוקית (ועל כך להלן). עם זאת, עקב החוב הכבד ולאור העומס הקיים על התשתית הישראלית, חברת החשמל הישראלית מאיימת על הרש”פ בניתוקים יזומים בשטחים.

בצל המשבר: עובדי חברת החשמל הפלסטינית בעיר העתיקה של שכם  (למקור)

בעקבות כך, פנה השאם אל-עמרי, מנכ”ל JDECO, לשר האוצר יובל שטייניץ, בבקשה שיקזז את חובות החברה, “בדומה לקיזוז שהוא עושה לחברת החשמל הישראלית” מכספי החשמל בעזה ומצפון הגדה – כ-60 מיליון שקלים מדי חודש. אל-עֻמַרי הוסיף: “גם אני חברה ישראלית ומשלם מסים כדין. אני זקוק לעזרתו [של שר האוצר]. אני מקווה שזה לא יגיע לשם, אך אם ינותק החשמל מהגדה – נלך לבית המשפט” (המקור בקישור לעיל). יו”ר הרשות לחשמל (האלוף במיל’) רון-טל גם כן תומך בקריאתו של אל-עמרי לשר האוצר לקיזוז החוב מכספי המיסים הפלסטינים.

כאן עולה לדיון השאלה המהותית: האם חמ”י/  JDECOהיא גוף ישראלי או שמא פלסטיני? הרשות לשרותים ציבוריים של מדינת ישראל התכנסה לדון בחודש שעבר בתעריפי רכישת החשמל של חמ”י מחברת החשמל לישראל. לבסוף הוחלט כי בתוך שטחי מזרח ירושלים התעריף יהיה כפוף לרשות הישראלית ואילו בשטחים יהיה מעמדה של חמ”י זהה לזה של הרשות הפלסטינית, המוגדרת כצרכן ולא כמחלק. “לפיכך נקבע להם רק מחיר קניה מספק שירות חיוני… לאור האמור, הרי שהחלטת הרשות [לשירותים] מישיבה 616 מחילה על חמ”י באזור יו”ש תעריף צובר ולא תעריף מכירה מרוכזת” (ראה מקור בקישור לעיל).

כעת יש להודות על האמת, אינני מבין בתעריפים ובפעלולים בירוקרטיים למיניהם. זה מעייף אותי. אני מעדיף לעסוק במהות של הדברים, כלומר בתכלס. בקדירה הזו בוחשיםגם טייקונים ובעלי אינטרסים שונים וככל הנראה רב הנסתר בה על הגלוי. ממקום מושבי בשטרסבורג השלווה אני יכול רק לציין כי השורה התחתונה בעיני לעולם חוזרת לשאלת שתי המדינות או המדינה האחת (ולכל תרחישי הביניים למינהם), כלומר העתיד הפוליטי של המרחב שבין נהר הירדן לים התיכון. הפלסטינים והישראלים אשר עודם מאמינים בפתרון שתי המדינות עם בירה משותפת בירושלים מבקשים אולי לראות בחברת החשמל המזרח ירושלמית מוסד פלסטיני ובסיס תשתיתי וארגוני למדינה שבדרך. בתרחיש השני אין באמת זכות קיום לחברה המזרח ירושלמית, אשר משמשת כמעין פילטר בין הלקוחות ובין הרשויות. מן התרחיש השני גם הציבור הישראלי וגם הציבור הפלסטיני יוצאים נפסדים וקומץ של בעלי אינטרסים גוזרים את הקופון.

מי שמיצה את יכולת הריכוז שלו מוזמן לעצו
כאן.
__________________________________________

כעת, כהרגלנו בקודש,  נרחיב מעט את הדופן ונחזור בקצרה על ההיסטוריה.

היזם והתעשיין הציוני פנחס רוטנברג מוכר באתוס הישראלי כחלוץ יצור החשמל בארץ ישראל לאחר שייסד את תחנת הכוח ההידרו אלקטרית בנהריים ואת חברת החשמל. סיפורו של רוטנברג הפך לחלק מהאתוס הציוני. אולם לרוטנברג קדם יזם יווני בשם אויריפידס מברומטיס (Euripides Mavromatis), אשר קיבל זכיון לאספת חשמל באזור ירושלים (סקירה של הפרשה בכתב העת קתדרה). בראשית המאה העשרים החלו העות’מאנים לרשת בחשמל את ערי המזרח התיכון על ידי מענק זכיונות לחברות פרטיות. בראשית 1914 קיבל מברומטיס, שהיה נתין עות’מאני ממוצא יווני, את הזיכיון  הראשון לאספקת חשמל בארץ ישראל. הזיכיון לאספקת החשמל כלל את ירושלים וסביבתה לצרכי תאורה, תחבורה (הנעת רכבות חשמליות) ושאיבת מים וכלל את כל השטחים הנמצאים ברדיוס של 20 ק”מ מכנסיית הקבר הקדוש (ומכאן כלל גם ישובים שמחוץ לירושלים). באותה שנה קיבל מברומטיס זיכיון לאספקת חשמל ליפו וסביבתה ופעל להשגת זיכיון שלישי להפקת חשמל מימי הירדן. אולם מברומטיס לא קיבל את זיכיון הירדן ולא מימש את זכיונותיו האחרים עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשלהי אותה שנה.

בסוף המלחמהב- 1918 שלטו הבריטים, שלחמו נגד העות’מאנים, בארץ ישראל. ב-1919, עלה לישראל פנחס רוטנברג ועד ספטמבר 1921 כבר זכה משלטונות המנדט בשני זכיונות: הראשון להפקת חשמל ממי הירדן ואספקתו, הזכיון השני היה להפקת חשמל ממי הירקון ואספקתו לתל אביב ויפו. רוטנברג התכוון למעשה לספק חשמל לכל ארץ ישראל. אך לפתע צץ לו משום מקום אותו מברומטיס עם הזכיונות העות’מאנים כשהוא טוען לזכותו על אספקת החשמל ליפו וירושלים. ממשלת המנדט קבעה שהזיכיון של מברומטיס ביפו אינו תקף מכיוון שניתן לאחר שהעות’מאנים כבר נכנסו למלחמה (ומתוקף חוזה הכניעה התורכי הזכיון מבוטל). רוטנברג וממשלת המנדט גם התנגדו לדרישתו של מברומטיס בירושלים, אולם מברומטיס, בסיוע ממשלת יוון, פנה לבית הדין הבינלאומי בהאג. במרץ 1925 קבע בית הדין כי על ממשלת המנדט לכבד את זיכיונו של היווני בירושלים בהתאם להתחייבויות הבינלאומיות שלקחה על עצמה בריטניה לאחר המלחמה. כתוצאה מכך החזירו הבריטים למברומטיס את זיכיון החשמל בירושלים בעוד שבשאר הארץ סיפקה את החשמל חברת החשמל הארץ ישראלית (PEC) של רוטנברג.

בשלב זה מכר מברומטיס את זכיונו לחברת Balfour & Beatyהבריטית ואילו ממשלת המנדט מצידה האריכה את הזיכיון עד לשנת 1988. B&Bהקימה ב-1928 את חברת החשמל והשירות הציבורי לירושלים בעמ(Jerusalem Electric & Public Service Corporation – JEPSC), אשר בנתה בדרום העיר (סמוך לתחנת הרכבת בדרך בית לחם כיום) תחנת כוח המופעלת באמצעות מנוע דיזל. את מבנה התחנה תכנן  האדריכל האנגלייהודי בנגמין חייקין (אשר תכנן גם את מלון המלך דוד), ואילו הקבלן הראשי שבנה את התחנה היה המהנדס הערבי נוצרי גורגשיבר. כך בנובמבר 1929 זכתה ירושלים לזרם חשמל סדיר.
הגעת כבל החשמל לשער שכם, אפריל 1929. מקור: אוסף המושבה האמריקנית (תודה לקורא היקר ששלח לי את התמונה). 


הנהלת החברה הורכבה ברובה מבריטים ואילו העובדים היו יהודים וערבים כאחד. בשנות השלושים החלה החברה לספק חשמל לישובי הסביבה וב-1936 חוברו  לחשמל גם הרובע היהודי ומסגד אל-אקצא שבעיר העתיקה. ייצור החשמל של JEPSC פיגר בהרבה אחרי זה של PECבשאר חלקי הארץ כך שלמעשה החברה הירושלמית לא עמדה בעומס. ב-1947 החליטו רשויות המנדט לחייב את החברה בירושלים לקנות חשמל מהחברה הארצית ואף החלו בהליכים לחיבור התשתית של שתי החברות. בינתיים הסתיים המנדט ופרצה המלחמה. עבודות החיבור נדחו עד להודעה חדשה.

במהלך מלחמת העצמאות ירושלים נותרה ללא אספקת חשמל סדירה (מלבד מוסדות אשר החזיקו גנרטור). בתום המלחמה היתה העיר מחולקת בין ירדן לישראל. בצד הישראלי חוברה התשתית לחברת החשמל הישראלית וב-1954 רכשה חברת החשמל הישראלית מהחברה הירושלמית את חלקה במערב העיר כולל החלק היחסי בזיכיון ופעילותה של החברה הירושלמית במערב ירושלים הגיע לקיצו. בצד הירדני המצב היה גרוע יותר שכן תחנת הכוח נותרה בצד הישראלי. ירושלים הערבית נותרה ללא אספקת חשמל סדירה עד 1951, אז הקימה B&B תחנת כוח בסמוך לשועפאט. ב-1957 רכשה מממשלת ירדן את הזכיון מ B&B והקימה את חברת החשמל המזרח ירושלמית, הלא היא JDECO.

עד לשנות השישים כבר חיברה JDECO לחשמל את בית לחם, בית גאלה, רמאללה ואלבירה וכושר ייצור החשמל של החברה השתפר. יור ההנהלה של החברה המזרח ירושלמית היה ראש העיר רוחי אל חטיב ולימים החליפו אנואר נוסייבה, תושב ירושלים הערבית אשר שימש בעברו כשר ההגנה בממשלת ירדן וכשגריר ירדן בבריטניה (אביו של נשיא אוניברסיטת אל-קדס הנוכחי סרי נוסייבה).

לאחר מלחמת ששת הימים
“אוחדה” ירושלים מחדש, לראשונה תחת שלטון ישראל. לאחר המלחמה הגיעו נציגי חברת החשמל הישראלית לשועפאט לבחון את מצב החברה המזרח ירושלמית. העובדים הותיקים אשר עבדו יחדיו לפני 1948 נפגשו מחדש. הנציגים הישראלים
מצאו כי התחנה בשועפט כשירה לעבודה ואספקת החשמל לעיר המזרחית, שהופרעה בגלל המלחמה, חודשה כסדרה והחברה המזרח ירושלמית חזרה לתפקד. בדיקה של משרד המשפטים הישראלי קבעה שאי אפשר לבטל את הזיכיון של החברה המזרח ירושלמית ולהכניסה תחת חברת החשמל הישראלית, אולם החברה המזרח ירושלמית נרשמה גם בישראל (כ-חמ”י) ופעלה תחת החוק הישראלי שהוחל על ירושלים המזרחית.

בשנות ה-70 בנתה ישראל שכונות יהודיות גדולות ב”מזרח ירושלים” (=כל השטח שהיה בשליטת ירדן עד 1967 והוכנס תחת שטחה המוניציפלי של העיר אחרי המלחמה). השכונות הללו הוקמו למעשה בשטח הזיכיון של חברת החשמל הערבית ובקשתה של חברת החמשל הישראלית לספק חשמל לשכונות הללו נתקלה בסירוב תקיף. נוצר מצב שבו על החברה המזרח ירושלמית הפלסטינית לספק חשמל לאזרחי ישראל היהודים שחיו במזרח ירושלים.

החברה המזרחית לא עמדה בעומס הביקוש והחל מראשית שנות השבעים רכשה בצובר חשמל מהחברה הישראלית ומכרה אותו לצרכנים. לצורך כך הוקמו מספר נקודות חיבור בין הרשתות. באמצע שנות השמונים נקלעה החברה הערבית לקשיים כספיים והפסקות חשמל בחלק המזרחי של העיר, כולל בשכונות היהודיות, היו לעניין שבשגרה (וכמי שגדל באחת מהשכונות הללו אני יכול להעיד על כך מגוף ראשון). החוב הכספי של החברה הערבית לחברה הישראלית תפח ובמשרד האנרגיה העלו שוב את הרעיון של הפקעת הזיכיון מידי החברה הערבית ומיזוגה עם החברה הישראלית.

רעיון זה ירד מן הפרק שכן התברר כי תושבי ירושלים הפלסטינים החלו רואים את בחברה סמל לאומיב-1988 הגיע לסיומו הזיכיון המקורי של חברת B&B שניתן בשנת 1928, אולם מדינת ישראל ויצרה על פירוק החברה והסתפקה רק בחיבור השכונות היהודיות במזרח ירושלים לרשת החשמל של החברה הישראלית. החברה הערבית המשיכה לספק ולמכור חשמל לשכונות הערביות בלבד (חשמל נקנה ברובו המכריע בצובר מהחברה הישראלית). בדצמבר 1987 פרצה האנתפאדה הראשונה ואילו עד ינואר1988 כבר חוברו השכונות היהודיות במזרח ירושלים (והישובים הסמוכים שמעבר לקו הירוק כגון מעלה אדומים) לרשת הישראלית. החברה הערבית המשיכה לספק חשמל לשכונות הערביות בלבד. האנתפאדה חילקה את ירושלים בגיאוגרפיה של פחד ואילו חברת החשמל חילקה את התשתיות בין מזרח ומערב.

בינתיים הסתבר כי תחנת הכוח בשועפט אינה יעילה באספקת החשמל וכי יהיה זה יותר זול להפסיק את פעולתה ולקנות את כל החשמל מהחברה הישראלית. בסוף שנות ה-80 הושבתה התחנה בשועפט והחשמל המסופק לשכונות לשכונות הערביות במזרח העיר נקנה כולו מישראל (אם יש לכם עודפי ברזל למכירה לפי משקל – בטונות – אני ממליץ לכם להגיע למתחם הגנרטור שנמצא מאחורי מתחם הדפו של הרכבת הקלה ואולי תמצאו שם מישהו שמוכן לקנות אותו מכם). החברה הערבית ממשיכה לפעול כאמור עד היום וזוכה למעמד של סמל לאומישל סממן לריבונות הפלסטינית בעיר.
_____________________________________________________
*انا مواطن فلسطيني، انا قلق جدا على مصير شركة كهرباء محافظة القدس بسبب تراكم ديون المشتركين وسرقة التيار، انا سالتزم في هذا الظرف الاقتصادي الحرج بدفع الفاتورة بموعدها، ولكي احافظ على التزامي فانني ساعمل على تقنين الاستهلاك، ساتاخر في اشعال النور ساعة، لكنني لن اسامح من لا يلتزم بالدفع ثم لا يفكر في تقنين الاستهلاك، صحيح انه سيؤذي نفسه واولاده على المدى الطويل ولكنه يؤذيني الان اكثر….. اجارنا الله من يوم توضع فيه اليد على الشركة فندفع خوفا…. بالطبع فورا ولكن بعد فوات الاوان!!
Advertisements

One thought on “לאומיות מחשמלת במזרח ירושלים

  1. להלן תגובה שקיבלתי במייל מידידה ישראלית אשר גרה בשכונה פלסטינית במזרח העיר: Hi Eran and how is it going?Your post is very interesting. From my direct experience with JDECO I can say in general there is this culture in east jerusalem of not paying bills and stealing. And not just electricity but water and arnona. Kind of like 'our life sucks' this is owed to us. Many times there were power outages without warning, and yes they don't really come after those who don't pay.I know people who for years do not pay arnona for example. When they die their children have to pay a huge sum to the marie which in most cases is subtracted from the heritage if there is anything to inherit. In short, it is a mess, but IMO starts with the consumers themselves who have the mentality of just consumption and just 'zilzul' in the surrounding environment. Their houses are spotless but outside everything is thrown on the floor in ultimate 'rebellion' again the surroundings.My 2 cents.–על כך אגיב בקצרה שהנורמה הזו היא תולדה של המציאות האומללה במזרח ירושלים ושניכור דומה למערכת, לרשויות ולמרחב הציבורי קיים בשכונות עוני ומצוקה בכל העולם. הכי קל זה להאשים את הקורבן של המציאות ואת התרבות אולם אני אינני מקבל טענה זו. אם הרשויות היו מתייחסות אחרת למרחב הציבורי במזרח ירושלים אז אולי גם התושבים היו נוהגים כך. ערן

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s