בוקר אחד לפני 12 שנה, בתקופת החגים אשר אנו בעיצומה כעת, ממש לקראת ערב ראש השנה תשס”א, עלה אריאל שרון להר הבית ושינה את מסלול חיינו. פרצה אנתפאדת אל-אקצא. אני זוכר היטב כיצד נקטעה חופשת ראש השנה ונקראנו לחזור לבסיס. היתה הרגשה מחשמלת באוויר – הנה גם הדור שלנו זוכה לחוויית מלחמה משלו. התמונה הבאה: אנחנו בפאתי העיר שכם, חייל צה”ל מדחת יוסוף גוסס לאיטו במתחם קבר יוסף שבלב העיר ומסביבו מתנהלת לחימה. הכוחות נערכים לפריצה למתחם. הוראת הפריצה לשכם, פקודת כתונת פסים, בוששה להגיע ומדחת יוסוף מת. בימים שלאחר מכן התפשטה הלחימה מעזה ועד ירושלים. ערביי ישראל התקוממו במה שנודע כאירועי אוקטובר 2000 ומקץ שבוע ימים חזבאללה תקף סיור של צה”ל בהר דוב וחטף שלושה חיילים. אלפים רבים נהרגו ורבבות נפצעו בשני הצדדים, תהליך השלום נקבר, התחילה אנתפאדת אל-אקצא.
[youtube http://www.youtube.com/watch?v=loni9U1v5cg?fs=1]
אל-ג’זירה: מארועי יום חמישי (04/01/2012) ברחבת הר הבית. לסרטון של ערוץ 7 המציג את תחילת העימותים הקש כאן
הוצאתי את האנתפאדה הישנה והטובה שלנו מהבוידעם לרגל כתבתו של ניר חסון שפורסמה במוסף החג של עיתון הארץ (03/10/2012): “ההכנות להקמת בית שלישי || התנועות המשיחיות שקוראות לשיבה להר הבית חודרות למיינסטרים הציוני-דתי“. הקשר בין הדברים הוא כמובן הפוטנציאל הנפיץ והידוע של הר הבית לשנות לחלוטין את חוקי המשחק במזרח התיכון. מעת לעת מזדמן לנו הפירומן התורן ומספק לכל הפנאטים באזור את התירוץ לו הם חיכו. בין פירומן אחד למשנהו אנחנו שוקעים שוב בתרדמה המלווה בהבזקים רגעיים של תודעה, כמו הכתבה של ניר חסון. אולי כמו הפוסט הזה.
מניתוח המציאות, כמו גם מקריאה בעבודתם של מומחים לפונדמנטליזם דתי מודרני ולסכסוכים דתיים ופוליטיים במזרח התיכון כמוטי ענברי, עימנואל סיוון, יצחק רייטר ואחרים, נראה בבירור התהליך שמתאר חסון בכתבה. ענברי כותב בספרו כי “הנרטיב של פעילי המקדש חדר יותר ויותר לשיח של הזרם המרכזי בגוש אמונים.” (עמ’ 210). כפי שהראה יצחק רייטר, תהליך זהה מתרחש גם בקרב הפונדמנטליסטים המוסלמים. זהו למעשה תהליך קוסמי, מעגלי ואירוני בו הפונדמנטליסטים משני הצדדים משחקים לידיים האחד של השני בהחישם את העימות הבלתי נמנע בין בני האור ובני החושך, על מהות הבחירה האלוהית ועל הגאולה הדתית, אשר לא תגיע בטרם תבוא הגאולה הלאומית, כיבוש, שחרור וטיהור הארץ.
המעצר המתוקשר של משה פייגלין וחבריו על הר הבית בחג האחרון, המהומו
ת שפרצו היום בהר הבית, ממש בעת כתיבת שורות אלו (04/10/2012 ראה דיווח עדכני באנגלית, בערבית ובעברית), צעדת ירושלים המתקיימת היום וברכת כהנים ההמונית שהתקיימה אתמול ברחבת הכותל, כלו אלו הופכים את סביבת הר הבית לנפיצה במיוחד בתקופת החגים. בעשורים האחרונים מרבית האירועים הקשים שהתרחשו סביב הר הבית התחוללו בתקופה זו, בה גם מתקיימת בשנים האחרונות עליה יהודית מואצת להר הבית (מתיחות דומה קיימת גם סביב חג הפסח). רק כדי לסבר את האוזן אציין כאן את אירועי סוכות 1990 (21 הרוגים), אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996 (עשרות רבות של הרוגים), אנתפאדאת אל-אקצא שפרצה בראש השנה 2000 (אלפי הרוגים), וארועי יום כיפור 2009. אלו הן רק מקצת הדוגמאות ועוד היד נטויה. סיכמתי את האירועים האלימים העיקריים סביב הר הבית ברשימה מן העבר (הטירוף הופך יותר נוח).
ת שפרצו היום בהר הבית, ממש בעת כתיבת שורות אלו (04/10/2012 ראה דיווח עדכני באנגלית, בערבית ובעברית), צעדת ירושלים המתקיימת היום וברכת כהנים ההמונית שהתקיימה אתמול ברחבת הכותל, כלו אלו הופכים את סביבת הר הבית לנפיצה במיוחד בתקופת החגים. בעשורים האחרונים מרבית האירועים הקשים שהתרחשו סביב הר הבית התחוללו בתקופה זו, בה גם מתקיימת בשנים האחרונות עליה יהודית מואצת להר הבית (מתיחות דומה קיימת גם סביב חג הפסח). רק כדי לסבר את האוזן אציין כאן את אירועי סוכות 1990 (21 הרוגים), אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996 (עשרות רבות של הרוגים), אנתפאדאת אל-אקצא שפרצה בראש השנה 2000 (אלפי הרוגים), וארועי יום כיפור 2009. אלו הן רק מקצת הדוגמאות ועוד היד נטויה. סיכמתי את האירועים האלימים העיקריים סביב הר הבית ברשימה מן העבר (הטירוף הופך יותר נוח).
ההתרחשויות שתיארתי בפיסקה לעיל מעידות כי אין הדברים הללו בגדר קשקושים אינטלקטואליים גרידא, אלא נושא שהופך אקטואלי יותר ויותר בחברה הישראלית והפלסטינית. החברה הציונית-דתית אכן התעלמה במשך זמן רב משאלת מקומו של המקדש במדינת ישראל, אולם על פי ענברי, “נראה כי החלה התכונה להשתנות ובקרב חוגים מתרחבים גוברת הנטייה לשלב את נושא העלייה להר הבית בסדר יומם הדתי” (עמ’ 207). דומאות לכך יש למכביר, הבולטת שבהן היא פסיקת רבני יש”ע מ-2001, וקצב הביקור המואץ של יהודים מאמינים מהזרם הלאומי בהר הבית מאז פתיחתו מחדש ב-2003. לא אעסוק כאן בהתפתחות הדתית-תיאולוגית סביב העלייה היהודית להר ובתגובה המוסלמית – פלסטינית לכך, אם כי זה בהחלט נושא ראוי לפוסט נפרד.
 |
| משה פייגלין (משמאל) וכיפת הסלע (צילום: ערו צדקיהו, יולי 2012) |
הכתבה של חסון לא אמורה להפתיע אף אחד שכן כבר ב-2009 התקיים בבית המחוקקים – בכנסת ישראל – דיון תחת הכותרת: “הריבונות היהודית בהר הבית – תהליכים ותמורות“. את הכנס יזם ח”כ מיכאל בן ארי והנחה ח”כ אריה אלדד. הדוברים בכנס לא השאירו הרבה מקום לספק: כבר לפני 4 שנים נשמעה בכנסת ישראל הקריאה לבנות את בית המקדש השלישי בהר הבית. נכחתי בכנס ופרסמתי את רשמי בבלוגי הישן “יקוב ההר את הדין“. כך שאין תימה בהצעת החוק שהגיש לאחרונה אריה אלדד, הקוראת להסדרת שעות תפילה ליהודים בהר הבית בדומה למערת המכפלה בחברון (שהרי לא זונחים נוסחה מנצחת). לאחרונה הביעו שר המדע דניאל הרשקוביץ וחברי הכנסת זבולון אורלב (מסיעת הבית היהודי) ועתניאל שנלר (מסיעת המרכז קדימה!) את תמיכתם בחוק הר הבית. אלדד אף הגדיל לעשות כשקרא לנסר את כיפת הסלע כמו שעשו לבתי האולפנה. בכך משחק אלדד ישירות לידיים של הגורמים הקיצוניין בתנועה האסלאמית ושל אלו המקדמים את השיח “אל-אקצא בסכנה”.
 |
| בכיתוב: חפירות ישראליות מסוכנות מתחת לאל-אקצא |
משה פייגלין, ראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, פועל בכיוון זה כבר שנים מתוך מפלגת השלטון בישראל. פייגלין קורא בגלוי לבנות את בית המקדש השלישי בהר הבית ולכונן מלוכה תיאוקרטית בישראל כשלב בדרך לגאולה. כבר הרחבתי את היריעה על תפיסות עולמו של פייגלין ומקומו המרכזי בליכוד בפוסט נפרד (“נבל ברשות התורה“, את הביטוי הנ”ל ביחס לפייגלין טבע הרב יובל שרלו, אולם כפי שמדווח חסון בכתבתו, בנו של הרב שרלו, אלישיב שרלו, נמנה בין העצורים על הר הבית לצידו של פייגלין ולא לצד אביו, ואידך-זיל גמור).
 |
| חרדים בהר הבית (מקור: האתר החרדי כיכר השבת) |
לנושא בית המקדש יש פוטנציאל מיוחד לחדור מן השוליים של ההוויה הדתית למרכזה, מאחר ונושא זה, לפחות ברמת האידיאה, נטוע בלב ההוויה היהודית האמונית. לאור השבר בציונות הדתית והפער שהולך ומעמיק עם המדינה מאז תכנית ההתנתקות מעזה ב-2005, מתקשה המרכז הציוני-דתי יותר ויותר לדחות את השוליים. תהליך זה נכון לציונות הדתית אך ישנם סימנים ראשונים של שינוי אפילו בשולי המחנה החרדי. בדיוק את ההתפתחות הזו ביקש האדמו״ר מסאטמר, מרן המנוח הרבי יואל טייטלבוים למנוע, כשהוא פרסם את הקונטרס: על הגאולה ועל התמורה, המתייחס בביטול לתוצאות מלחמת ששת הימים (יש לציין שרק לאחרונה פתחתי את הטקסט הזה לראשונה וטרם הספיקותי לרדת לעומקו).
הפוסט הזה נכתב במקרה ובמהירות, בעקבות כתבתו של חסון בהארץ וכהרחבה של תגובה שכתבתי בפייסבוק על הכתבה בקיר של תומר פרסיקו. בקרוב אני מבטיח לחזור לתלם ולפרסם את הפרק השני בסדרה על האסלאם באירופה (עוד נושא שנראה כי אינו יורד מסדר היום). אולם חשוב היה לי לציין שהמציאות במזרח התיכון היא כזו שבה קבוצות פונדמנטליסטיות מדוכאות, אשר לכאורה נמצאות בשוליים החברתיים והפוליטיים, מפציעות, עולות ומובילות מהפכות. בשכונה שלנו אין זה מופרך שתנועה דתית שולטת במדינה, בין אם על די מהפכה ובין אם בדרך דמוקרטית. ישראל אמנם אינה נשלטת בידי פונדמנטליסטים ויש גם סיכוי גדול שזה לעולם לא יקרה, אבל אין זה תרחיש בלתי סביר שכוחות קיצוניים אלו ימשיכו להתחזק וידרדרו את האזור על ידי פרובוקציות לסבב חדש וקשה של אלימות. התעלמות מבעיה זו כיום עשויה להביא לשינויים חברתיים ארוכי טווח שישפיעו, מלמטה כלפי מעלה, באופן שאת אחריתו מי ישורנו.
בעולם מושלם אני רואה את הר הבית כמקום בו כולם מתפללים זה לצד זה באחווה, “כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים”. העולם שלנו לא מושלם, אבל זה בידיים שלנו לנסו
ת ולשפר אותו.
ת ולשפר אותו.
חג שמח ומועדים לשמחה
