פורסם לראשונה באפשר לחשוב
“הלוגו החדש של פתח מחסל את ישראל” כך זועקת הכותרת בכתבתו של אלחנן מילר מה-Times of Israel. מילר, מעורכי אתר “אפשר לחשוב” (וחבר אישי שלי), טוען כי בזמן שאבו מאזן מביע תמיכה בפתרון שתי המדינות בהתבסס על גבולות 67 ומגנה את האלימות, במפלגתו, פתח, ככל הנראה חושבים אחרת. לראיה מביא מילר את הלוגו החדש שאימצה התנועה לרגל חגיגות השנה ה-48 שלה. הלוגו, שכותרתו “המדינה והנצחון”, יוצג בעצרת הפתח המתוכננת להיערך בעזה בסימן האחדות הלאומית, אשר תעמוד בסימן המשך ההתקרבות בין חמאס לבין הרשות הפלסטינית.
הדיווח המקורי בערבית פורסם בעיתון הפלסטיני אל-חיאת אל-ג’דידה, תורגם לעברית על ידי מבט לתקשורת פלסטינית (PMW), וכבר עושה את דרכולאתרי הסברה שונים. בניתוח של PMW שמילר מצטט בכתבה מצויין כי הלוגו החדש רווי באתוסים לאומיים, כמו מפת פלסטין השלמה עטויית כאפיה, המספר 48 והמפתח, המסמלים כולם את אי-ההכרה במדינת ישראל ואת זכות השיבה. קנה הרובה המבצבץ מהאות ל (ل) מסמל את אתוס המאבק המזויין, וכיפת הסלע המתונססת במרכז מסמלת את קודשי האסלאם ואת הדרישה הפלסטינית לריבונות בהר הבית. מילר מצטט את “מבט לתקשורת פלסטינית” שטוענים כי הרשות הפלסטינית מכחישה את קיום ישראל דרך קבע על ידי העלמתה ממפות רשמיות במשרדי הממשלה, בתי הספר והתקשורת.
נראה כי מילר, שכותרת מאמרו זועקת כי בלוגו החדש שלו מחסל הפתח למעשה את מדינת ישראל, סבור כי הסמל חושף את הכוונות האמיתיות של מפלגת השלטון ברשות הפלסטינית. במילים אחרות, לא התיאום הבטחוני ההדוק בין הרשות לבין ישראל, שאת תוצאותיו — השקט הבטחוני – מרגישים כולנו במציאות; לא מאבקה של הרשות הפלסטינית בטרור; ולא הקריאות החוזרות ונשנות של ראשי הרשות ופתח למאבק דיפלומטי ופוליטי בצד מאבק עממי ולא-אלים למען הקמת מדינה פלסטינית בצידה של מדינת ישראל; לא דבריו הישירים של אבו מאזן למען השלום ולא המעשים בשטח הם שקובעים, אלא סמלה של עצרת פתח המתוכננת בעזה הוא זה שקובע וחושף את האמת – והיא שהפלסטינים לא מכירים בישראל.
אין ספק שסמלים במהותם משקפים אתוס ואידיאלים נשגבים, אולם האם הסמל מכתיב את המציאות או שמא הוא תוצר שלה, וכאשר המציאות תשתנה ישתנו בהתאם גם הסמלים, האתוסים והאידיאולוגיות? אם הסמל הוא באמת כל כך חשוב אזי יש לבחון באופן זהה את סמליה של מדינת ישראל. סמל המדינה, מגן אשר במרכזו מנורת שבעת הקנים ומשני צדיה ענפי זית ובתחתיתו הכיתוב ‘ישראל’, מושפע מנבואת זכריה, פרק ד’, פסוקים ב-ד. המנורה שבסמל מעוצבת בהתאם למנורה המופיעה בשער טיטוס שברומא. האם משמעות הדבר היא כי ישראל מתכוונת להקים את בית המקדש השלישי ומכאן שאל-אקצא אכן בסכנה?
האם חג חנוכת בית המקדש אשר זה עתה הסתיים, חג הרווי בסמליות מקדשית, מרמז כי ישראל מבקשת להרוס את המסגדים בהר הבית ולחנוך מחדש את בית המקדש? בחג החנוכה לפני חמש שנים הציב מכון המקדש את מנורת שבעת הקנים, עשויה זהב, מול הר הבית, בנוכחות רב הכותל – שהוא עובד משרד ראש הממשלה – ובאישור הרשויות. אם נתבסס על הסמלים ועל ייצוגם במרחב הציבורי נוכל להסיק בבטחון כי המקדש השלישי עומד בפתח ואל-אקצא בסכנה. אולם בחינה של המציאות בשטח מראה שישראל מעניקה לווקף הפלסטיני עצמאות יחסית בהר הבית ושמערכת הבטחון שומרת על הר הבית מפני קנאים יהודים מכל משמר. יתרה מזו, ישראל כבר הביעה בעבר נכונות לוויתורים בהר הבית.
האם בישראל הסמלית לא מתקיימת כיום תמונת מראה של דיווחיהם של מילר ומבט לתקשורת פלסטינית? במערכת החינוך הישראלית נאסר כיום ללמד גם תלמידים ערבים על הנכבה. הנרטיב הפלסטיני מוקצה מחמת מיאוס ואסורה הצגתן של מפות היסטוריות ואף לא של הקו הירוק. האתוס של השירות הצבאי הקרבי יכול להיראות כמקבילה של המאבק המזויין הפלסטיני, ואת הנצחת השהידים ניתן להמשיל לאתוס הגבורה, לאימוץ הקבריםולהנצחת עולי הגרדום, שחלקם היו טרוריסטים שפגעו או תכננו לפגוע באזרחים. מנהיגי ישראל שרים את המילים “בדם וביזע יוּקַם לָנוּ גֶּזַע גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר […] למות או לכבוש את ההר”. באף סמל ישראלי רשמי לא נמצא ביטוי לשאיפה למדינה פלסטינית המתקיימת בשלום לצידה של מדינת ישראל כשהן חולקות בירה משותפת.
ראש ממשלת ישראל מנחם בגין עמד בראש תנועה שסמלה היה מפת ארץ ישראל השלמה ובמרכזה רובֶה. דווקא הוא החזיר שטחים ועשה שלום. סמלי הפתח, לא נעימים לעין הישראלית ככל שיהיו, אינם מהווים חסם ליישוב הסכסוך, אלא דווקא מדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית בשטחים ויחסה לרשות הפלסטינית. סמלים, מפות, ספרי לימוד ואידאולוגיות הם תולדה של מציאות נתונה והם עשויים להשתנות בהתאם למצב בשטח. לאחר שתימצא מנהיגות אמיצה שתעשה את הצעדים ההכרחיים ולאחר שיושג פתרון פוליטי, המתיחות והשנאה תיחלשנה מעצמן, באיטיות ובהדרגה, ואת מקומן יתפסו החיים הפשוטים והכלכלה. או אז גם הסמלים והאתוסים ישתנו בהתאם. מטרתם של ארגונים מסוגם של מבט לתקשורת הפלסטינית היא להציג תמונה מסויימת של הפלסטינים על מנת להוכיח שאי אפשר לעשות עימם שלום. אלחנן מילר, חברי חריף-המחשבה והעיתונאי הביקורתי, יכול היה לעמוד טוב יותר על ההבדל שבין סמל לבין מציאות.
תוספת מה-19/12/12: למאמר התגובה של אלחנן מילר: להביט למציאות בעיניים
