ביער עם היטלר

הבקתה שבעמק

לכבוד הולדת בננו הבכור ולרגל חופשת חג המולד התכנסה המשפחה של בת זוגי, אשר בימים כתיקונם היא מפוזרת לה ברחבי הגלובוס, לאיחוד משפחתי של שבוע ימים אצלנו. כך מצאנו את עצמנו במעמקי היער, בעמק נעלם וקסום בהרי הווז’, אי שם במרכז חבל אלזס שבמזרח צרפת. במורד העמק הקטן המנוקד בכפרים ציוריים ובחוות מבודדות, זורם ומפכפך לו נחל קטן ולאורכו משתרך כביש קטן ומשובש. את השבוע במשפחתי העברנו בבקתת אבן ישנה הניצת לה במעלה הדרך למעבר ההרים (אין מילה טובה יותר בעברית ל-Pass, אולי אוכף?), בסמוך למפגש גאיות. במעבה היער, בלי קו טלפון ובלי קליטה סלולארית, החלטתי שזה זמן טוב להשלמות קריאה ליד האח. הבאתי עימי את הכרך הראשון ועב הכרס של הביוגרפיה המונומטלית של אדולף היטלר מאת איאן קרשו (לסיכום של יוסי שריד). בשבוע האחרון בלעתי את ההיבריס (1889-1936) ומיד עם חזרתי הביתה עטתי על הכרך השני והעבה ממנו, הנמסיס (1936-1945). לאורך אלפיים עמודים כתובים בצפיפות, עמוסים בפרטים, בתמונות ובהערות שוליים, משרטט קרשו בעט אמן את סיפורו של האדם אשר השפיע יותר מכל אחד אחר על המאה ה-20.

אסור להשוות?

נתניהו מציג את תכניות מחנה ההשמדה אושוויץ בנאומו באו”ם

הכרך הראשון מתאר בעיקרו את התפוררותה והתאבדותה הפוליטית של רפובליקת ווימאר הדמוקרטית ובמקביל את עליית הימין הלאומני בראשות היטלר בין 1919 – 1933. משום מה לאורך הקריאה דמותה של ישראל לא משה מנגד עיני. אכן גרמניה של ווימאר אינה ישראל, השוני הוא גדול כפי שמסביר היטב הבלוגר הזה, אולם מגמות ואירועים מסוימים שהתרחשו בשנות העשרים והשלושים בגרמניה, ולא ההקשר ההיסטורי הכולל, הם שגרמו לי לחשוב על ישראל. היו אלו התהליכים הפנימיים “הקטנים” אשר יצרו את המהלך הפוליטי שסופו בחורבן ובהתאבדות לאומית.

על טיעון ה”אסור להשוות” עונה יפה הבלוגר יוני אשפר. ההשוואה מתבקשת ולו בכדי להראות את השוני, ואילו ההיסטוריה קיימת כדי שנחקור אותה ונלמד ממנה. מנהיגי ישראל לא היססו מעולם לערוך השוואות בין גרמניה הנאצית לבין מצרים של נאצר, עיראק של סדאם, איראן של אחמדינג’אד ואפילו להקביל את יחסה של אירופה  כלפי ישראל ליחס האירופי כלפי היהודים בתקופת השואה. על השוואות שכאלו השיב שאול פרידלנדר, מחשובי ההיסטוריונים של השואה:

“נונסנס. היתה עצימת עיניים מול היטלר, אבל אין שום עצימת עיניים לגבי איראן. הרי כל הזמן עוסקים בזה. פה לא עוצמים עין לרגע. העיסוק באיראן זה ההפך של עצימת עיניים, מה עוד שאיראן רחוקה מלהיות מעצמה כמו גרמניה הנאצית…”

לגבי האמירה של פרס שפצצה איראנית היא מחנה השמדה מעופף, אמר:

“פרס יודע היטב את ההבדל בין יהדות אירופה, שהיתה לגמרי מפוזרת וחסרת מגן, למדינת ישראל של היום. אנחנו כל כך רגישים לחשש שההשמדה תחזור על עצמה, שבאות מצדנו השוואות כאלה למרות שאינן סבירות. צריך לומר בפה מלא: יש שימוש בהשוואות שאינן במקום; שלגמרי עוברות את הגבולות של האירוע ההיסטורי. זה לא מוצדק, וזה עושה וולגריזציה של השואה. אתה לא יכול למנוע מאחמדינג’אד לעשות את זה, אבל אצלנו היו צריכים להשתמש בהשוואות אחרות”.

לדעתי ההשוואה היחידה שחובתה של כל מדינה לעשות בכל זמן נתון היא פנימית, על ידי מבט נוקב במראה. עלינו לוודא בכל עת שהדמוקרטיה ושלטון החוק לא יתדרדרו לכדי חורבן פוליטי, מוסרי וקיומי. במהלך הקריאה הצטיירה לנגד עיני תמונה של גרמניה שבין המלחמות, בה המערכת הפוליטית והשיח הפוליטי במדינה הלכו והקצינו; נערכה דה-לגיטימציה של השמאל ולמעשה של כל אופוזיציה פוליטית; התקימה פוליטיקה של דמגוגיה וסיסמאות – בלי הסברים מסובכים ובלי מדיניות – פוליטיקה שאיפשרה לחבורה אלימה מן הימין הקיצוני, והסהרורי לשלהב את ההמונים על ידי פניה למכנה המשותף הנמוך ביותר ועל ידי טיפוח רגש השנאה והסתה פרועה נגד מיעוטים. הימין הלאומני שדחף את גרמניה להרפתקאה הצבאית של 1914-1918 חיפש את מי להאשים לאחר ההפסד הצורם. כך “השמאלנים” שהתנגדו למלחמה מלכתחילה, נפלו קורבן למיתוס “הפגיון בגב האומה” שהיטלר השכיל כל כך לנצל. התדרדרות שלטון החוק והתקפות פרועות על המערכת השיפוטית הגיעו לשיא עוד בטרם הפכה גרמניה לדיקטטורה מוחלטת, כאשר מתנגדים פוליטים נרצחו לאור היום וללא משפט עוד בסוף יוני 1934. ביזוי מוסד הנשיאות והפרלמנט בידי ראש הממשלה (הקנצלר) ורקבון המערכת הפוליטית המושחתת והצינית הביא לאבדן מוחלט של אמון הציבור במערכת. בעלי ההון ניצלו בציניות את רגשי הלאומנות הגואים בכך שתמכו בסוציאליזם הלאומי – כלומר במפלגה הנאצית – ואפשרו את נסיקתה, מאחר וזו ריסקה עבורם את המרקסיזם ואת ועדי העובדים ויצרה כלכלה המבוססת על התחמשות והתעצמות צבאית אשר הובילה באורח בלתי נמנע לעימות צבאי אזורי. לסיום, מנה גדושה של פוליטיקה משיחית והבטחה ל”גאולה לאומית” על בסיס התפשטות טריטוראלית בחסות כידוני הצבא (ובניגוד למציאות האזורית). בנוסף למדתי באופן חד משמעי שבניגוד לדעה המקובלת, היטלר לא עלה לשלטון בזכות הדמוקרטיה אלא על ידי ניצל מניפולטיבי של הדמוקרטיה, עד שלבסוף הוא הרס אותה. הוא הצליח בכך הודות לעזרה הרבה שקיבל מאויבי הדמוקרטיה מתוך המערכת עצמה. 

התמונה שמצייר קרשו הזכירה לי במידה מסויימת את התהליך שעובר על ישראל בשנים האחרונות. עם חי וקיים במדינה מפותחת, תרבותית, דמוקרטית ומודרנית, אשר מוביל את עצמו בדרך פוליטית נבובה והרת אסון, שראשיתה בדה לגיטימציה של השמאל ושל המיעוטים, המשכה בהחלשת שלטון החוק והדמוקרטיה, וסופה בתוקפנות צבאית אזורית, מלחמה וחורבן לאומי. גם בתוך המערכת הפוליטית בישראל של ימינו ישנם כוחות אנטי דמוקרטיים שמכריזים על כוונתם בגלוי וגם אותם לא לוקחים ברצינות הראויה. אם כבר בהשוואות לגרמניה הנאצית, למלחמת העולם השניה ולשואה עסקינן, אזי עלינו לשים את עצמנו לא רק במקומם של הקורבנות, איתם אנחנו נוטים להזדהות באופן טבעי, אלא גם במקומם של בעלי השררה, אשר צעדו בענייים פקוחות אל עברי פי פחת.

לא נמאס לך מהשואה?

בסמוך למעברי לשטרסבורג, הגשתי בשנה שעברה את מועמדותי למשרה במועצת אירופה במחלקה למניעת פשעי מלחמה בתחום החינוך על השואה. התקן היה למספר חודשים בלבד ובמימון משרד החוץ הישראלי ולכן הראיון התקיים בירושלים. למרות שלא התקבלתי לתפקיד (ולבסוף המשרה בוטלה בגלל שהתקציב לא עבר), האפשרות שצצה גרמה לי להבין עד כמה ידיעותי בנוגע להיסטוריה של עליית הרייך השלישי, פרוץ מלחמת העולם ה-2 והשואה לוקות בחסר.

כאשר שוחחתי עם מכרי וחברי על האפשרות לעסוק בנושא השואה, אחדות מהתגובות הפתיען אותי מאוד. אנשי שמאל ששיח זכויות האדם על שיפתותיהם הביעו הסתייגות מהעיסוק בנושא ה”מאוס” הזה, כדבריהם. “לא נמאס לך מהשואה?” שאלו, “היו גם שואות אחרות!” קבעו. אלו הן אמירות נפסדות. הרי מדובר באירוע היסטורי בקנה מידה מונומנטלי אשר השפעתו על החיים והתרבות בישראל היא מכרעת. גם את הסכסוך הישראלי – ערבי אי אפשר להבין לחלוטין בלי להבין את הצל הכבד שהשואה מטילה על החברה הישראלית כיום, בלי להבין את השואה עצמה. יתרה מזו, מי שמבין את חשיבות השמירה על זכויות האדם לא יכול להמעיט בחשיבותה של השואה ומי שמצדד בהכרה באסון הפלסטיני של הנכבה לא יכול לשלול את ההכרה הלאומית בשואה, אשר מהווה במדינת ישראל סמל לאומי.

האנטגוניזם של אנשי שמאל כלפי העיסוק בשואה משקף לטעמי הפנמה וקבלה של השיח הממסדי ההיסטרי. הימין, מבגין ועד נתניהו, מנפנף בשואה מעל כל עץ רענן כהצדקה של ישראל להתעלם מכל העולם ולעשות ככל העולה על רוחה. התשובה הראויה לכך לא צריכה להיות דחיה של העיסוק בשואה כמשהו “ימני” אלא בהחזרת העיסוק בנאציזם ובפאזישם למקומו הראוי כקו אדום בפני כל משטר וכל חברה חפצי חיים – את זה יש לעשות מתוך דיאלוג עם השיח הקיים ובאופן מושכל.

לנצח את היטלר (כמאמר ספרו של אברהם בורג)

האנטגוניזם מובן לי. כאשר גו’רג’ בוש תהה בעת ביקורו בישראל ב-2008 “איך זה להיות יהודי וישראלי” ציפי לבני, אז שרת החוץ, כתבה לו על פתק את הטקסט הבא:

“להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה – בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיווי ואת חווית השואה…

“להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח”.

תשובתה הנפסדת של ליבני משקפת פחות או יותר את התודעה של בוגרת ממוצעת של מערכת החינוך הממלכתית בישראל. זהות ישראלית חיובית טמונה ביצירה התרבותית בישראל, בחידוש השפה העברית, באקדמיה, במחקר, בתעשיה, בהתעוררות היהודית הליברלית בישראל ועוד. כל אלו עומדים בזכות עצמם ומהווים הזהות הישראלית. הם ולא ההגדרה השלילית המתבססת על אך ורק על זכרון (מעוות) של השואה ושלילת הגלות. בנוסף, את הזיכרון ההיסטורי ואת לקחי העבר עלינו לנתב לעבר עתיד טוב יותר ולכדי מאבק למען חברה צודקת ולקיום משותף בשלום בכברת הארץ הזו. חובה הזכרון המוטלת על צאצאי הקורבנות איננה רק שלא ניפול שוב קורבן, אלא גם (ויש יאמרו בעיקר) שלא נדמה חלילה למדכאינו. ההוגה הציוני אשר גינצברג (אחד העם) התייחס בחיבור מ-1891 ליחסם של מתיישבי העליה הראשונה לפועליהם הערבים:

“…אך לא זו בלבד, אלא שבכלל אין מדרכנו ללמוד מאומה מן העבר בשביל העתיד… עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה… השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל”עבד כי ימלוך”, והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.”

 השלמת פערים

אני ממש לא מומחה לנושא, רחוק מכך, אולם אני מביא בזאת את מעט החומרים שקראתי בנושא:

–   בספרו של יורם קניוק “הברלינאי האחרון”, זכור לי מונולוג נוקב של אשה גרמניה שמספרת על קשיי החיים של הגרמנים הפשוטים בזמן המלחמה ואחריה.

–   ב-2009 סייעתי בעיבודה ובתרגומה לאנגלית של עבודת מחקר מקיפה משנות השמונים על קשריו של המופתי הפלסטיני חאג’ אמין אלחסיני עם גרמניה הנאצית. במסגרת זו נחשפתי לספרות מרתקת על מקם היחסים שבין גרמניה הנאצית לעולם הערבי והסוגיה הפלסטינית, יחסים אשר ללא ספק תרמו להשוואה שבין הערבים לנאצים, שישראלים רבים נוטים לעשות. .

–   ב-2010 קראתי בשקיקה את ספרו של הנס פאלאדה, “לבד בברלין” והבנתי לעומק את משמעות המונח “טרור של מדינה” המכוון נגד אזרחיה שלה. זאת היתה המציאות באירופה זמן קצר לפני שג’ורג’ ארוול כתב את “1984” (שנכתב ב-1948).

–   בשנה שלאחר מכן שמעתי הרצאה  מרתקת מפי פרופסור דליה עופר על המדיניות הנאצית ביחס ליהודים ובאותו זמן גם נתקלתי לראשונה ובמקרה במסמך של פניית הלח”י לנאצים מ-1940.

–   עם סיום הביוגרפיה המומנטלית של היטלר, ממתינים לי על המדף שני הכרכים של שאול פרידלנדר על גרמניה הנאצית והיהודים (שאת ספרו “עם בוא הזיכרון” סייימתי לאחרונה).

– נכון, היו גם שואות אחרות: על הכשלון הבינלאומי למנוע את רצח העם ברואנדה: Shake Hands with the Devil

הפער מתחיל להצטמצם.

* מוגש בעריכה מחודשת ביום השואה 2014

Advertisements

4 thoughts on “ביער עם היטלר

  1. הי ערן,
    נהנתי לקרוא-אם כי לא הסכמתי עם חלק מהדברים. שואה-אחת הייתה-שואה מאורגנת מתוזמנת ותוכננת-והיא שואת יהודי אירופה. היו מקרים רבים של טיהורים אתניים ורצח עם. אין בהיסטוריה האנושית הידועה לנו שום מקבילה לשואה שהתרחשה בין 39-45.
    מה שכתבה ציפי ליבני בעינני מתמצת אלפיים שנים של טראומות: גירושים המוניים, פוגרומים גזירות-כשהשיא נרשם בפרק העגום באירופה(גם טוניס, ויוון)
    ההיסטוריה מעצבת את התודעה הקוקטיבית-אלפיים שנה העם היהודי קורבן נצחי ותלוי בחסדים אומות העולם….
    יקח זמן לשנות תודעה -מה שמקשה על כך-היא המציאות של לחימה אינסופית וסימן שאלה תמידי על הזכות של מדינה יהודית להתקיים. הסופר הדרום אפריקאי-שזכה בפרס נובל קוטזי כותב באחד מספריו על האפריקנרים שהרגישו עצמם יהודים לרגע..ישראלים-מסתבר שאנחנו לא דומים לאפרטהייד-האפרטהייד דומה לנו.
    יש תחושה שיש לה בסיס איתן של אנטישמיות שמעולם לא נעלמה עם העשן של אושוויץ-היא כאן והיא כנראה לא תעזוב-השיח עם זאת השתנה-לא עוד אף מעוקל ומיקוד ביהדות-זה לא PC ..עכשיו זה ישראליות שמהווה עלה תאנה לגזענות ואנטישימיות במסווה של ביקורת פוליטית לגיטימית.
    ואם תחושה היא עניין סובייקטיבי שלא ניתן להוכיח-די במעקב קצר על התנהלות הוועדה לזכויות האדם באו”ם. דומה שיראל היא יצרנית הרוע הגדולה מכולן…הרחק ברישמה למטה נמצאות צפ”ק וסוריה. סעודיה סמל לחברה בריאה ומכבדת זכויות אדם. די בכך שנזכיר שלוב הייתה מועמדת לכהן כנשיאת הוועדה בשלב זה או אחר…לפני שקדאפי הופל.
    חשוב ללמוד את השואה, בכל מקום לא רק בישראל- הלקחים הם אוניברסלים ויפים לכל חברה אנושית. אפילו כאן במיאנמר מזה כשלוש שנים אנו מקיימים פעילות ומצצינים את יום השואה הבינ”ל, בשיתוף עם שגרירות גרמניה- העיסוק הוא תמיד באוניברסלי ולאוו דווקא מההיבט היהודי, היו גם צוענים, פגועי נפש, נכים, הומואים וכו’- מיעטוים מוחלשים שבכל חברה עשויים להיתקל בגילויים של חוסר כבוד במקרה הטוב, והתעמרות במקרה הרע.
    אני חשבת שיש חטא לאמת כשמאשימים את הימין בשימוש ציני והזנייה של השואה-אני נוטה להאמין שהטראומה והחרדה כל כך עוצמתית-שהשיח יוצא מהמקום הזה.
    לי אין זכורונות מפשחתים של לחם מתחת לכרית-אבל יש לי את החרדה והאמונה שישראל זה הבית היחיד שיש לי. כשאבי היה בן 7 -ניגש אליו סוחר ערבי בשוק בתימן ואמר לו במתק שפתיים כי הגרמנים יגיעו וישחטו את כל היהודים.
    איכשהו-לא זכינו לחיות במציאות של שוויץ למשך עשורים -שיתנו את התנאים להתפתחות חברה אזרחית נורמלית. אנחנו בהחלט חברה פוסט טראומטית.
    מכאן ועד השוואה לימים של גרמניה בין שתי מלחמות העולם-רחוקה מאוד.
    אני יותר רואה את הדימיון לחברה היהודית בימי בית שני-קנאים מובילים ורוב דומם אדיש ושקט. גם זו לא תמונה מלבבת- ותוצאותיה הקשות ניכרות עד ימנו.
    אך צר לי ערן- אין מקבילה לאירוע השואה! אין מקום להשוות את מדינת ישראל לגרמניה.
    עדיין במדינתנו חברת כנסת יכולה לעלות למשט הקורא תגר על ריבונות המדינה ולהיבחר שוב לכנסת.
    השנה אנחנו מציינים 70 שנים למותו של יאנוש קורצ’אק-אין דרך טובה יותר מלסיים במילותי: אם רוצים לשנות-יש להתחיל בחינוך.

    עוד ספר שאני ממליצה -גנבת הספרים של מרקוס זוסאק
    וספרו של הילברג שסופסוף תורגם לעברית: “חורבן יהודי אירופה”

  2. בעסה-לא עשיתי הגהה-ונפלו שגיאות כתיב….אבל אני מניחה שהמסר יעבור כך או אחרת-אז עימכם הסליחה
    אביגיל

  3. הי אביגיל, תודה על דבריך, אני לא חולק על היחודיות של השואה, להיפך. אני מסכים שאין מקבילה ולא צריך לחפש מקבילות. עם זאת מי שמעלה על נס את זכר השואה ראוי שיכניס את הזכרון הזה להקשר – את השואה ביצעו אנשים נורמלים במציאות נתונה – בתוך 14 שנה התרסקה הדמוקרטיה הווימארית התרבותית והפורחת לכאורה, שכן היא היתה רקובה מבפנים, ונפלה לידיים של הימין הקיצוני ההזוי והשולי. זה יכול לקרות לכל עם ולכל מדינה – כפי שאמר לי הסופר אהרון אפלפלד בפגישה בפריז, בה שימשתי כמתורגמן לראיון שנערך עימו – “חשיבות השואה היא בכך שלאחריה כל מה שידענו על הטבע האנושי השתנה”
    השואה בישראל של היום זה רק רצח של 6 מליון יהודים והמסקנה היחידה זה שנהיה חזקים כדי שזה לא יקרה שנית. אבל זה כבר פחות רלוונטי לנו – רוב הישראלים לא חיו בגולה כמיעוט נרדף אלא כרוב במדינה ריבונית – והשואה עבורם זה משהו רחוק, גם אם הם נכדים של ניצולים – ולכן יש להתייחס לשינוי הזה.
    אני מסכים שיש ללמד את השואה. מדינה אחת שבה לקחי השואה לא הוטמעו במערכת החינוך היא יוון – והנה כיום מתוך המשטרה וכוחות הבטחון במדינה יוצאת תמיכה גלויה ומשמעותית למפלגה הנאצית היחידה באירופה.

  4. ספר נוסף שהשפיע עלי רבות “גברת זינדמן היפה” של אנדזי שציפיורסקי . מה קורה לשכנים הפולנים לנוכח הכחדת חלק כה אורגני מהמדינה . בעיקר על טבעם של בני אדם, כמובן לא ניתן להשאר אדישים כנגד שירו של מילוש ומשוררים פולנים נוספים הספר “אחרי מהפכות רבות” שירה שהשתנתה לעד .

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s