ירושלים של זהב ושל כסף ערבי?

ועידת הפסגה הערבית ה-24 נפתחה בדוחה בירת קטר ב-25 במרץ. הוועידה שנמשכה שלושה ימים התמקדה בעיקר בניסיון למצוא פתרון למשבר בסוריה. נידונו בה אף כמה עניינים הקשורים לסוגיה הפלסטינית. הוועידה אשררה פעם נוספת את יוזמת השלום הערבית הזוכה להתעלמות ישראלית מאז 2002, ובנוסף דובר שם רבות על הצֻמוּד (העמידה האיתנה) של הפלסטינים בשטחים ועל מצבה הכלכלי הרעוע של הרשות הפלסטינית. אמיר קטר, השיח’ חמד בן ח’ליפה אאל ת’אני, מארחה של הוועידה, קרא בנאומו להקים קרן סיוע בסכום של מיליארד דולר לשמירה על הזהות הערבית והאסלאמית של ירושלים, למאבק בייהוד ירושלים המזרחית ולחיזוק תושביה הפלסטינים, זאת בנוסף לסיוע הכספי הדרוש לאיזון כלכלת הרש”פ. קריאתו של אאל ת’אני מתבססת על החלטות קודמות של הליגה הערבית מפסגת סִירְתְ (2010) ומפסגת ביירות (2002) אשר טרם יושמו, אך תוך הכפלת הסכומים עליהם דובר בעבר. בנוסף קרא אמיר קטר לכנס ועידת משנה בקהיר אשר תוקדש לפיוס פלסטיני בין הפת”ח לחמאס שאחריו תוקם ממשלת אחדות זמנית עד לעריכת בחירות כלליות. בסוף דבריו התחייב אל ת’אני שמדינת קטר תפקיד בקופה רבע מיליארד דולר וקרא לחברות האחרות בכינוס לתרום את חלקן.

al-Duhasummit2013
אלדוחה – הראיס מחמוד עבאס, מלך בחרין חמד בן עסא, עבדאללה מלך ירדן, אמיר קטר חמד בן ח’ליפה, נשיא סודאן עמר אלבשיר ונשיא מצרים מחמד מורסי (עיתון אלקדס 27/03/2013)

אם קרן הסיוע אכן תוקם תהיה זו החלטה חשובה והזדמנות לשינוי. ניתן להניח כי קרן הסיוע הערבית תהווה תמריץ משמעותי לשיתוף פעולה בין הפת”ח לחמאס, בין אם התמיכה תותנה במפורש בפיוס פנים פלסטיני ובין אם הקרן תעודד פיוס פנים פלסטיני רק בעקיפין.

השפעה דומה היתה לקרן הסיוע הערבית שהוקמה בעקבות חתימת הסכמי קמפ-דייוויד. ועידת הפסגה ה-9 של הליגה הערבית התכנסה בבגדאד בנובמבר 1978 במטרה לגבש עמדה ערבית אנטי-מצרית נגד הסכם השלום. בוועידה זו הוחלט על הקמת קרן ערבית שתסייע לגורמי העימות עם ישראל, בהם ירדן ואש”ף, בסכום כולל של 360 מיליון דולר לשנה שימומן בידי עולם הערבי כולו. 50 מיליון דולר מסכום זה הוקדשו לחיזוק העמידה האיתנה של תושבי הגדה המערבית, וחלוקתו הנאותה הופקדה בידי אש״ף וירדן במשותף. למרות שצדדים אלה היו חלוקים פוליטית באותה תקופה, התנגדותם המשותפת להסכם קמפ-דיוויד וסכומי הכסף הגבוהים היוו תמריץ להסכמה ולשיתוף פעולה. הוקמה ועדה פלסטינית-ירדנית לניהול כספי ועידת בגדאד, וכסף זה תרם להקמתן ופריסתן של רשתות חברתיות-פוליטיות ברחבי השטחים, כגון השביבה והתנזים, תנועות הנוער של הפת”ח שהתבססו בעיקר על ארגוני הסטודנטים בגדה המערבית ובעזה. בירושלים המזרחית לא היתה יכולת לפעול במסגרות אלה ולכן הוקמה בה האגודה ללימודים ערביים בראשותו של פייסל חוסייני שישבה באוריינט האוס ושימשה מרכז להתארגנויות מקומיות קטנות יותר ברחבי העיר. מאוחר יותר הפכה לנציגת הפלסטינים בשיחות השלום במדריד ובוושינגטון. הנחת תשתית מוסדית זו היתה שלב משמעותי בתהליך הארוך שעבר אש”ף, ובעיקר הפת”ח, במהלך שנות ה-80 וה-90, בו הפך מארגון שחרור מחתרתי-צבאי לארגון פוליטי-מדיני. זרימת הכסף אפשרה להנהגת החוץ להשקיע בשטחים ובכך להגדיל את תלותו של ‘הפנים’ במימון אש”ף ‘חוץ’ אך גם להביא לשחרור מנגנוני המנהיגות בגדה המערבית (ובמידה פחותה בעזה) מהתלות במימון ירדני בלעדי. הכסף הערבי שיפר את יחסי ירדן-אש”ף, יחסים מורכבים אשר ידעו לאורך השנים עליות ומורדות (ושבימים האחרונים עברו עוד ציון דרך משמעותי).

דובר משרד החוץ הישראלי כינה את היוזמה “אות קלון לקטר”, והוסיף ש”התנגדות לייהוד ירושלים לכאורה, היא אבסורדית ומשולה להתנגדות לאופיו הקתולי של הוותיקן או לאסלומה של מכה, זה פשוט לא יעלה על הדעת.” תגובה זו משקפת למצער חוסר הבנה של המונח או בסבירות גבוהה יותר – הטעיה מכוונת. אמיר קטר לא הכחיש את הזיקה היהודית לעיר אלא קרא להתנגד לייהוד חלקיה הערבים והמוסלמיים של העיר. “ייהוד ירושלים” הוא כינוי למדיניות הקמת התנחלויות יהודיות מבודדות בלב המרחב הערבי בעיר והצרת רגלי הערבים בתחומים שונים בשאיפה לעודד הגירה לגדה המערבית. מדיניות זו שנועדה להגן על הרוב היהודי בעיר נחלה כשלון חרוץ. ב-45 השנים שחלפו מאז איחוד העיר הלך וגדל שיעורם של הערבים באוכלוסיית העיר. בנוסף לכך ההשוואה לוותיקן או למכה מופרכת מפני שירושלים היא מרחב קוסמופוליטי, רב-דתי ורב-תרבותי. ההתנגדות לייהוד ירושלים על חשבון אוכלוסייתה הערבית-מוסלמית (והנוצרית) היא פעולה לגיטימית ומחויבת המציאות.

מעבר לזאת, התגובה הפבלובית של משרד החוץ מחמיצה את ההזדמנות הטמונה בקרן הסיוע הערבית לירושלים. הרשויות הישראליות עצמן מודות בפערים העצומים בין מזרח העיר למערבה, תוצאה של הזנחה ארוכת שנים ואפליה בחלוקת המשאבים. ההשקעה העירונית בירושלים הערבית נעה בממוצע בין 8% ל-12% מהתקציב, בזמן שערביי ירושלים מהווים כיום קרוב ל-40% מכלל האוכלוסיה (דו”ח מפורט). בניגוד לדעה הרווחת, ערביי מזרח ירושלים הם משלמי הארנונה הנאמנים ביותר בעיר, לא מתוך אהבת ציון אלא מפני שתשלום המס העירוני חיוני עבורם כדי לשמור על זכותם לתושבות בעיר. ישראל שללה מאז 1967 מעמד התושבות מכ-13 אלף פלסטינים ירושלמים שלא יכלו להוכיח כי מרכז חייהם מתנהל בעיר (ראה פירוט בדו”ח זמניים קבועים). לדברי יקיר שגב, חבר מועצת העיר (בעברו ראש מנהלת ההסברה של מועצת יש”ע) ומי החזיק לזמן קצר בתיק מזרח ירושלים בעיריה, הרשויות בישראל מכירות בצורך לצמצם פערים. בראש ובראשונה מסיבות פוליטיות שכן לדבריו, מי שמבקש לטעון שהעיר מאוחדת לנצח נצחים תחת ריבונות ישראלית מבין את הצורך להשקיע באופן שוויוני במזרח העיר. אולם במו אוזני שמעתי את שגב אומר (באירוע זה) כי הפער התקציבי בין חלקי העיר עצום ואין ביכולתן של הרשויות לצמצמו במשאבים העומדים לרשותן (ראו גם כאן). ניתן לומר כי ישראל מבקשת “ללכת עם ולהרגיש בלי” – עם שטחי מזרח ירושלים אבל בלי להשקיע בתושבים או להתחשב בהם.

מבט אחר על הקמת קרן הסיוע הערבית לירושלים בסכום של מיליארד דולר מאפשר מחשבה על אינטרס משותף של כל הצדדים ועל כן הזדמנות לחיזוק מזרח ירושלים באמצעות מימון ערבי. שהרי ללא הסכמת העיריה גם מיליארד דולר במזומן אינם יכולים לבנות אף לא מטר אחד של מדרכה בירושלים. אולם מעבר לכסף, מדובר בעניין סמלי – למי שייכת ירושלים. ישראל אינה מכירה בתביעה הפלסטינית לריבונות בעיר או בכלל בזיקה הערבית והאסלאמית אליה, ואילו הערבים אינם מוכנים לפעול במזרח ירושלים באמצעות הרשויות הישראליות, מפני שאינם מכירים בריבונותה במזרח העיר (וכמותם מדינות העולם כולו). על פי ההסכמים אסור לרשות הפלסטינית לפעול בירושלים עד שמעמדה המדיני יובהר בהסכם קבע, למרות שתושבי ירושלים הערבים מצביעים לבחירות ברשות הפלסטינית, ובפרלמנט הפלסטיני ברמאללה ישנם שישה מושבים לירושלים (ארבעה מוסלמים שאוישו בידי חמאס ושניים השמורים לנוצרים). אולם גם עיריית ירושלים אינה פועלת למען ערביי ירושלים. עקב מעמדם האזרחי הבעייתי אין לערביי ירושלים זכות הצבעה לכנסת ועל כן אינם יכולים להשפיע על הממשלה שהיא הגוף היחיד הקובע מה יקרה באמת בירושלים. יוצא מכך שערביי מזרח ירושלים אינם אזרחים של אף ישות ואיש אינו מייצג אותם. יש לציין שערביי ירושלים מחרימים את הבחירות לעיריית ירושלים, אליה הם רשאים להצביע, ומזה זמן רב מתקיים דיון לגבי מידת היעילות של מהלך זה (אולם זהו נושא לפוסט אחר). השורה התחתונה היא שאת מחיר הפוליטיקה הגבוהה והסמלים משלמים התושבים, שכביכול בשמם אך למעשה על גבם מתנהל המאבק על העיר.

כסף פלסטיני מושקע עם זאת בירושלים בדרכים עקיפות. עד לסגירתו של האורינט האוס בידי ישראל באוגוסט 2001, הדבר נעשה באמצעותו. בהיותו נציגות עצמאית של אש”ף המנותק מהרשות הפלסטינית יכל היה לפעול בעיר תחת החוק הישראלי. במקביל הקימה הרשות הפלסטינית משרד לענייני ירושלים משלה שהיה מעורב בפרויקטים שונים בעיר, באמצעות גורמי חוץ ארגונים לא מממשלתיים (כפי שהודתה פעם הִנד ח’ורי, השרה לענייני ירושלים שאבו מאזן מינה ב-2005*). הריבונות הישראלית בירושלים הערבית מסתכמת בכוח – ביטויה העיקרי הם באכיפת חוקים מפלים, גביית קנסות, הריסת בתים ובנוכחות משטרתית כבדה. הפלסטינים אולי לא בונים מדרכות או שותלים עצים במרחב הציבורי בעיר, אבל הם משקיעים במוסדות תרבות, חינוך, דת וצדקה (ראו דוגמאות כאן, כאן וכאן וגם בכתבה הגרועה הזאת). לאור זאת נשאלת השאלה האם אפשר לשים קץ להונאה העצמית ולבנות שיתוף פעולה כך שכספי קרן הסיוע הערבית יושקעו בחלקיה הערביים של ירושלים באופן שישרת את כולם? מובן כי במציאות הנוכחית הדבר אינו נראה אפשרי שכן סוגיית ירושלים איננה סוגיה מקומית-עירונית, אלא סוגיה פוליטית-לאומית.

לאור החסמים הפוליטיים אפשר אולי להגיע להסכמה בשתיקה – שיתוף פעולה שקט על ידי הקמת מנגנון שיאפשר את השקעת הכסף מקרן הסיוע הערבית במרחב הציבורי בירושלים הפלסטינית. עיריית ירושלים תנפק את האישורים ותפקח על העבודות שיבוצעו על ידי פלסטינים מקומיים. קשריהם של אלה עם הרשות יסוו באמצעות שלוחה של אש”ף נוסח האוריינט האוס. שיתוף פעולה משולש זה בין העולם הערבי, מדינת ישראל והפלסטינים בירושלים עשוי להיטיב עם כולם. עיריית ירושלים תיפטר מלחץ כספי ופוליטי, מדינת ישראל תזכה להישג הסברתי ודיפלומטי, התנועה הלאומית הפלסטינית תהיה מעורבת בניהול המרחב הערבי בעיר והעולם הערבי יזכה בתמורה מלאה לכספו. בנוסף, הליגה הערבית תמלא תפקיד בונה בסכסוך הישראלי פלסטיני וירושלים תהפוך מחסם פוליטי למנוף בדרך לבניית יחסי אמון. המרוויחים העיקריים יהיו כמובן תושבי ירושלים הערבית שרמת חייהם תעלה באופן מיידי. נשמע לכם הזוי? ובכן כך בדיוק נבנתה מערכת הביוב בשכונת א(ל)טור שבהר הזיתים. בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים, לפני שישראל הכירה רשמית באש”ף, הסכים טדי קולק ליוזמת תושבי השכונה שגייסו מימון מהקופה המשותפת של אש”ף וירדן. עיריית ירושלים פיקחה על הפרויקט וסיפקה לו חומרי בנייה ואישורים וכך נבנתה מערכת הביוב בהר הזיתים.

מובן כי המציאות היום שונה ואי אפשר עוד לפעול בירושלים ברמה מקומית מבלי להידרש לסוגיות הלאומיות. אולם כפי שניתן לראות, הפוליטיקה הלאומית והדרישה לריבונות רק מנציחות את פיגורה של העיר ואת היותה חסם לשלום. לעומת זאת נכונות להתגמש בסוגית הריבונות למען פעולה משותפת תאפשר את קידומה של העיר ברמה הפיזית וגם יש בכוחה להפוך לפלטפורמה לשיתוף פעולה ולבניית יחסי אמון. ממילא במצב הנוכחי אף אחד לא נהנה מריבונות אמיתית במזרח ירושלים, כך שאולי עדיף לצדדים להכיר בעיקרון שבירושלים הריבונות שייכת לאלוהים, לבני האדם נותר רק לנהל יחדיו את חייהם בה.

העולם המוסלמי והערבי מדגיש שוב ושוב את חשיבות ירושלים, ופסגת דוחה היא בגדר תזכורת נוספת לזיקה זו. חשיבות ירושלים לפלסטינים ולירדנים כאחד קיבלה לאחרונה ביטוי מוחשי נוסף בדמות הסכם בילטרלי חדש המדגיש את תפקידה המיוחד של ירדן בעיר לצד חיזוק הטענה לריבונות פלסטינית במזרח ירושלים. אך מבחינת משרד החוץ הישראלי, ירושלים יהודית כפי שהוותיקן קתולי ומכה מוסלמית. התבטאות זו מצרפת להתנהלותו הכושלת של משרד החוץ בשנים האחרונות. הדיפלומטיה היא אמנות עדינה של ניהול משא ושימוש מושכל בטאקט לשם השגת הישגים אסטרטגיים, אך משרד החוץ הישראלי מתנהל תחת זאת בבריונות מגושמת ובמקום להצהיר הצהרות שקולות ומדודות הוא מנסח אותם באופן פוגעני ומכוון. למרבה הצער, בהתנהלותה הבריונית, בחוסר המעוף שלה ובהיעדר התחכום, הדיפלומטיה הישראלית מייצגת נאמנה את שולחיה.

לפסגה הערבית בדוחה משמעויות סמליות כגון השתתפותו של אבו מאזן ולא של הנייה והשתתפותם של המורדים בסוריה ולא משטר אסד. הסוגיה הפלסטינית וירושלים נותרו בעדיפות גבוהה בסדר היום הערבי למרות (ואולי בגלל) האביב הערבי, המלחמה בסוריה וסוגיות הפנים הבוערות ברבות ממדינות ערב. הפיוס הפלסטיני, אשר השגתו נראית עוד רחוקה בשלב זה, יכול להיות שלב חשוב בדרך להתקדמות משמעותית לקראת יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכאורה זהו אינטרס מובהק של ישראל, של הפלסטינים ושל האזור כולו.

מחמוד עבאס בישיבת הפתיחה של הפסגה הערבית ה-24 בדוחה, מקור: אתר הוועידה

נותרו הרבה סימני שאלה, אולם דבר אחד ברור מוועידה זו – הערבים בכלל, והפלסטינים בפרט, הם הצד היוזם והדינמי, בעוד שהצד הישראלי קופא על שמריו ומנהל קרב הגנה נואש על עמדות שעבר זמנן ושנפילתן היא רק שאלה של זמן. ועידת הפסגה הבאה אמורה להתקיים בכווית במרץ 2014. בינתיים, מעניין יהיה לראות מה יהיו צעדיה של הממשלה החדשה בישראל.

* ראו ספרו של הלל כהן “כיכר השוק ריקה” עמ’ 111.

Advertisements

2 thoughts on “ירושלים של זהב ושל כסף ערבי?

  1. אם אנחנו לא ניפרד ממזרח העיר אנחנו נאבד גם את מערבה. המצב כרגע שירושלים הופכת לעיר דו לאומית הוא בלתי נסבל. עד לפני שנה שנתיים אנחנו היהודים בירושלים לא הרגשנו את זה. אנחנו חיינו ובילינו באיזורים שלנו והם בשלהם. לעיתים רחוקות ביקרנו בעיר העתיקה וזהו. ברור שאף אחד לא הלך לבקר בבית חנינא או שועפט. ב”אנחנו” אני מתכוונת לרוב יהודי העיר, לא לאלה שגרים בשכונות ערביות במזרח העיר.
    בילינו במרכז העיר, ממילא, בפארקים שלנו שהיו בעלי צביון ישראלי ציוני טיפוסי, והאוכלוסיה שפגשנו שם הייתה כמונו – ישראלים יהודים.
    אבל בשנה שנתיים האחרונות חל מהפך באופן בו ערביי העיר מתנהגים. ממצב שבו הם החרימו כל דבר שקשור בישראל, וכך גם איזורי הילוי במערב העיר, נוצר מצב שהם “איבדו את הבושה” הלאומנית שלהם לגמרי ושוטפים את מרכז ומערב העיר כל יום במספרים עצומים. ביום ממוצע במהלך השבוע (לא שישי או חגים) רואים יותר ערבים מיהודים במרכז העיר. לגמרי אימצו את האיזור כאיזור בילוי שלהם, כולל ישיבה בבתי קפה ישראלים, קנייה בחנויות ישראליות. בנוסף יותר ויותר מנותני השירות בעיר הם ערבים – מוכרים בחנויות, נהגים אוטובוס ומוניות, רוקחים, אנשי ביטחון ועוד ועוד.
    הבעיה שלא מדובר במיעוט ערבי אלא במספרים גדולים מאוד שרק הולכים וגדלים. כל יום רואים עשרות תלמידי תיכון ערבים מסתובבים ברחוב יפו בנונשלנטיות וגאוה כאילו הם מלח הארץ של המדינה. משחקים אותה ישראלים בפני התיירים וכאילו מתגאים במדינה המפותחת “שלהם” נוער יהודי ישראלי שהולך לצבא, מתנדב והוא והוריו הם באמת מלח הארץ ובוני העיר והמדינה רואים פחות. אולי כי הנוער הזה עסוק בצבא, התנדבות וכ”ו. הרבה צעירים ערבים חסרי מעש יושבים כל היום באיזור כיכר ציון מסתכלים על בחורות וכ”ו וכ”ו.
    לי אישית זה מאוד מפריע שאוכלוסיה שבעיניי לא קשורה למדינה, לא תרמה לה, ומהווה איום על האופי היהודי של העיר והמדינה “השתלטה” על העיר שלי ושל שאר יהודי העיר – מרכז ומערב העיר. אני יודעת על הרבה מאוד יהודים בעיר שזה מפריע להם. לי זה פוגם מאוד מההנאה מהעיר ומהפיתוח בה ואני מתחילה אפילו לשקול לעזוב לת”א – שם לא אצטרך להתעצבן מערבים שמשחקים אותה בוני הארץ ומשתלטים על מה שישראל פיתחה ובנתה.
    הפתרון לדעתי חייב להיות התנתקות ממזרח העיר. לא לתת להם אזרחות ישראלית ולהפסיק את התופעה שהם גם זולגים לשכונות יהודיות.
    אני מוצאים ומצא את עצמנו העיר שבה יהודים וערבים יהיו מעורבבים ככה שלא ניתן יהיה יותר להפריד ביניהם. לא ייצא ממציאות כזו שום דבר טוב לירושלים ולמדינה.
    זה יפורר אותנו הישראלים מבפנים. זה יפורר את הרגשת הביחד שלנו ואת האחווה והמשותף.עיר שבה חיים יהודים וערבים באותה כמות מעורבבים תביא לעזיבת היהודים ולהפיכת ירושלים המערבית לעיר ערבית (וחרדית) לגמרי.

  2. המציאות שאת מתארת היא מציאות דו לאומית שכבר קיימת בכל הארץ מזמן – מציאות דו לאומית בכל המרחב שבין נהר הירדן לים התיכון. רק שצד אחד מופלה לרעה על ידי הצד השני – הקבוצה האתנית השלטת.

Leave a Reply

Fill in your details below or click an icon to log in:

WordPress.com Logo

You are commenting using your WordPress.com account. Log Out / Change )

Twitter picture

You are commenting using your Twitter account. Log Out / Change )

Facebook photo

You are commenting using your Facebook account. Log Out / Change )

Google+ photo

You are commenting using your Google+ account. Log Out / Change )

Connecting to %s