הדברים הבאים מתייחסים לקריאה המטומטמת שנשמעת לאחרונה בדיון הציבורי וניתן לתמצת אותה בסיסמא הטפשית “תנו לצה”ל לנצח” או יותר נכון “תנו לצה”ל לכסח”. מדובר בקריאה הציבורית ההולכת וגוברת לשחרר את צה”ל מעול הנהלים ומשרשרת הפיקוד ולאפשר לחייל הפשוט בשטח להגיב על פי שיקול דעתו באש חיה כלפי מפגינים פלסטינים, זאת על רקע התסיסה הגובת בשטחים. אדרש בדבריי בקצרה להיסטוריה מבלי להתייחס ישירות לבעיות המוסריות והפוליטיות העולות מן הסוגיה, פשוט כי זה לא ממש מעניין את להקת הצווחים “תנו לצה”ל לכסח”, הם רוצים לראות דם ומבחינתם, לא משנה מה יקרה, צה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם נקודה. עבורם זאת היא אכסיומה. אולם, עדר הצווחנים הנוכחי מתעסק בססמאות נבובות במקום לחשוב, וכאן בדיוק אני מבקש לעזור להם – לחשוב על האינטרס הישראלי – אולי השיטה היחידה שדרכה אפשר להעביר את המסר למי שמרוכז אך ורק בעצמו.
מדינת ישראל מגדירה את האינטרסים שלה, כך יש להניח ולקוות, לטווח ארוך ובהתבסס על ניתוח עמוק ויסודי של המציאות. על מנת להגשים את האינטרסים שלה, על המדינה להשתמש בזרועות הביצוע שלה בחוכמה, ולפעמים גם להמנע מפעולה. הקמפיין הנוכחי של הימין הקיצוני משתמש כביכול בחיילים פשוטים הקוראים לשחרר את הרסן ולאפשר להם לפעול באלימות ובחופשיות כנגד מפגינים. היענות לקריאה הזו תהווה אם כך הגררות של ההנהגה אחרי הקולות העולים מהשטח ומתן אפשרות לחייל הפשוט כאורה, אך למעשה לגורמים הקיצוניים שעומדים מאחורי הקריאה הזו, לכפות מלחמה על הממשלה ועל המדינה, מה שיהווה למעשה איבוד של השליטה.
ככל הנראה (להלן), מאחורי קבוצת “החיילים הפשוטים” הקוראים להתיר את הרסן עומדת קבוצה אידיאולוגית קטנה וקיצונית שלא הצליחה להכנסה לכנסת הנוכחית, ולכן היא מבקשת להשפיע מלמטה על פעולות הצבא ועל החלטות הממשלה. חברי קבוצה זו המתגוררים בשטחים, מבקשים לגרור את ישראל לעימות צבאי מיותר, אשר אין ספק באשר לתוצאותיו – יתרון צבאי של צה”ל (כלומר יותר הרוגים פלסטינים מישראלים) בצד מכה קשה (נוספת) למעמדה הבינלאומי של ישראל והחלשות נוספת של הרשות הפלסטינית, מה שאומר בהכרח התחזקות של החמאס בגדה – זהו למעשה אפקט בפיגמליון – נבואה שמגשימה את עצמה (ולא מן הנמנע שהדבר אף ישרת את האינטרסים של מי שבקשים להנציח את הסכסוך ולהעמיק את שליטת ישראל בשטחים במתכונתה הנוכחית).
הענקת חופש פעולה לחייל הפשוט בשטח תוביל לבטח לתגובה נמהרת באש חיה, מה שיוביל להרוגים והלוויות וכנראה גם להפסקת התיאום בין צה”ל למנגנוני הבטחון של הרשות הפלסטינית ואף לירי מנגד של שוטרים פלסטינים שירגישו מחוייבים להגן על בני עמם או פשוט להצדיק את קיומם. הדבר יוביל באופן מיידי לעלייה ניכרת בכמות ההרוגים (בעיקר בצד הפלסטיני), מה שבתורו יביא לחזרה של פיגועי ההתאבדות ולשידור חוזר ועדכני של אנתפאדת אלאקצא. כבר היינו בסרט הזה, אולם לשם שינוי נראה שבדיוק את זה ממשלת ישראל מבקשת למנוע.
במילים אחרות, מה שקמפיין “התנו לכסח” מבקש להשיג זה את הכוח לקבוע מדיניות. כוח זה נמצא כעת בידי הקבינט המדיני-בטחוני והוא מתבסס, כך יש לקוות, על האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה (על פי הבנת חברי הקבינט). כעת, רבני נוער הגבעות, מהשוליים הקיצוניים של הימין המשיחי, פתחו בקמפיין מתוזמן שמטרתו להביא להקלות משמעותיות בנוהלי הפתיחה באש אשר יתבססו על שיקול דעתו ועל תחושת הכבוד של החייל הפשוט בשטח. כמי שהיה לוחם בצה”ל בראשית האנתפאדה השנייה, אני זוכר היטב את השינוי בהוראות הפתיחה באש ובנוהל מעצר חשוד. אולם אז לא יכולתי לדעת כיצד הדבר השפיע על ההתגלגלות הגדולה יותר של האירועים, מה שמוצג היטב בסרט המובא פה מליון קליעים באוקטובר (ב-4 חלקים): ראו כיצד צה”ל בראשות מופז ויעלון דרדרו את ישראל למעגל דמים, ייתכן שבניגוד לרצונה של המערכת המדינית (ואף הביא לחילופי שלטון בישראל):
[youtube=http://www.youtube.com/watch?v=NQr7MDWNuPE]
קצת היסטוריה
הפעם האחרונה שהיה מתאם ברור בין הצלחה צבאית ישראלית להישג פולטי משמעותי לישראל היתה ב-1949 בעקבות מלחמת העצמאות. מידי פעם נשמעת הטענה (המלווה לעיתים בנימה לא מבוטלת של גאווה) שלמרות משקלו הרב של הצבא במדינה ועל אף צילו הכבד של האיום הבטחוני מתמשך, מעולם לא היתה בישראל הפיכה צבאית ושהצבא בישראל נשמע לדרג המדיני כפי שמתבקש בדמוקרטיה מתוקנת. אולם דבר זה אינו מובן מאליו. הוויכוח “מי נותן את הפקודה לירות” עלה במלוא עוזו כבר ביולי 1948 במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. היה זה שילוב של מה שכונה לימים “המרד במטה הכללי” ו”פרשת אלטלנה” (כשלמעשה מרידה זוטא של הדרג הצבאי פרצה כבר ערב הקמת המדינה). בהפוגה זו הוקם למעשה צה”ל על פיקודיו המרחביים, אך גם הוקמה ועדת חקירה שעיצבה את סמכות הממשלה אל מול הצבא. הוועדה קבעה חד משמעית את עליונות שר הבטחון וראש הממשלה דוד בן גוריון והחליטה שלא תהיה מעורבות פוליטית בשורות הצבא (כפי שהיה למשל בצבא האדום). כלומר, בסופה של ההפוגה הוגדרה עדיפות הדרג האזרחי על הדרג הצבאי.
הצבא מעצם טבעו הוא כלי משחית, ניתן להמשילו לכלב תקיפה אימתני הקשור לרצועה. הממשלה היא זו שאמורה להחזיק ברצועה או לשחררה בהתאם להחלטה מושכלת. אולם לאחר מלחמת העצמאות הלכו הגבולות בין הדרג הצבאי לדרג האזרחי והטשטשו. אנשי צבא מובהקים כמשה דיין ויגאל אלון נכנסו לפוליטיקה, בפרפרזה על אמירתו המפורסמת של קלאוזוביץ’ ניתן לומר שהם המשיכו את מאבקו של הצבא באמצעים אחרים, מתוך המערכת הפוליטית. הזנב החל לקשקש בכלב, אשר תפס כעת בלסתותיו את הרצועה הקשורה לצווארו.
ערב מלחמת ששת הימים היו היחסים בין המטה הכללי לממשלה פעם נוספת על סיפו של מרד. היה זה גם מפגש דורי בין שני עולמות: בראשות המדינה עמד עדיין דור העלייה השניה דובר היידיש ביצוגו המובהק של ראש הממשלה לוי אשכול. המטכ”ל לעומת זאת היה מורכב מצברים מחוספסים אשר זלזלו בדור הגלות ואף כינו את ראשי המדינה, בני דור הגלות, בכינוי הגנאי “היהודים”. בין אותם “ישראלים ראשונים” שאיישו את המטה הכללי של צה”ל היו האלוף אריק שרון, רב אלוף יצחק רבין, תת אלוף רחבעם זאבי ואלוף ישראל טל (טליק), מגובים ברב אלוף (במיל’) משה דיין כשר הביטחון. במהלך תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים הפעיל המטכ”ל מכבש לחצים על הממשלה כדי לקבל אישור תקיפה במה שלימים נודע לימים כ”מרד הגנרלים”. הלחץ עשה את שלו והוביל לניצחון הצבאי הגדול והמפואר ביותר בהיסטוריה הקצרה של המדינה וגם ככל הנראה לתבוסה המדינית המשמעותית ביותר שלה. כך תיאר את הדברים האלוף ישראל טל:
בדיון המפורסם (‘מרד הגנרלים’) שנערך ב-28 במאי עם לוי אשכול, ב”בור” בקריה, התנפלו עליו עזר ויצמן ואריק שרון ודרשו לפתוח במלחמה. האלופים צעקו עליו ‘מה הממשלה מחכה, האמריקאים לא יפעילו את הצי שלהם’… “הדיון עלה לטונים צורמים ולצעקות. חברי האלופים העלו ארבעה טיעונים בדרישתם לתקוף מיד את הצבא המצרי… הטיעון הרביעי היה שהמוראל של העם בישראל הולך ומידרדר ויש לעשות מעשה. “כשקיבלתי בתורי את רשות הדיבור אמרתי לאשכול: ‘אדוני ראש הממשלה, אף אחד בחדר הזה לא מטיל ספק בסמכותה של הממשלה הדמוקרטית שלנו להחליט על הנושאים האלה. אני מכיר את חברי פה במטכ”ל, ואיש מהם לא כופר בסמכות הממשלה. אני לא מאמין שמישהו מתכוון להתערב באופן מעשי בעניינים שבסמכות הממשלה ומזהיר מפני ניסיונות כאלה. אם מישהו יעז לערער על סמכות הממשלה, אנחנו נדע לקרוא אותו לסדר ולטפל בו’. כשאמרתי את זה קמתי ושמתי את ידי על האקדח שהיה חגור על מותני”.
שנים מאוחר יותר כיהן אריאל שרון כשר הביטחון והוביל ראש ממשלה נוסף מדור “היהודים” אל מלחמת שולל. אין לי פה כוונה או יכולת לסקור את כל השתלשלות העניינים ביחסי צבא-מדינה-חברה על רקע ההיסטוריה של המלחמות, אולם ברור שהצבא בישראל לא היה צריך מעולם לבצע הפיכה שכן למעשה צה”ל כבר השתלט על המערכת מבפנים. אנשיו התברגו והשתלבו בכל הצמתים החשובות במערכת קבלת ההחלטות והשיתו עליה את הקונצפציה הביטחוניסטית, הן מבחינה אפיסטמולוגית (הכרתית) והן כפרדיגמה השלטת בעיצוב המדיניות של מדינת ישראל. יוצאי מערכת הבטחון בישראל מהווים למעשה את הדבר הכי קרוב שיש בחברה הישראלית לאליטה, לצד שכבה דקה של טייקונים כלכליים (וכמובן שהם מזינים זה את זה). הם חולשים על המערכת הפוליטית, העסקית והכלכלית במדינה והם מנציחים משם את האינטרסים הכלכליים והבטחוניים של הצבא. גם אין מדובר בקונספירציה מתוכננת, הרי שזו היא הדינמיקה המתבקשת מכוח האנרציה. למשוואה המעצבת את החיים הציבוריים בישראל של הון-שלטון-עיתון יש להוסיף גם את משתנה הבטחון. הסוציולוג הגרמני רוברט מיכלס כינה את התופעה הזו “כלל הברזל של האוליגרכיה”.
כתבתי בעבר (בבלוג) על ההתנהלות הישראלית שקדמה לאנתפאדה הראשונה, אביא את הדברים שוב בקצרה: בראשית 1987 המודיעין הצבאי העריך שצפויה עליה בהפרות הסדר בשטחים, אולם איש לא דיבר על מרי אזרחי או על התקוממות. זו היתה הנחת העבודה במטכ”ל כאשר פרצה האינתיפאדה בשלהי אותה שנה ופוצצה את הבועה. למעשה עוד ב-1985 נכתב חיבור במכללה לבטחון לאומי תחת הכותרת “התמודדות עם בעיות הביטחון בשטחים – בדיקה מחדש”. החיבור טען כי החזקת כוח צבאי רב בשטחים אינה יכולה להיות פתרון סביר לבעיה. עוד טען המסמך שישראל מתמקדת בהתמודדות נגד הסימפטומים החיצוניים, כמו טרור ואלימות, ולא בגורמים הפוליטיים המביאים לאלימות, דבר היוצר תנאי לוקסוס אידיאליים להתארגנות אש”ף בשטחים. המסמך הציע אפוא להילחם באש”ף הפוליטי: לנקוט יד קשה יותר אפילו נגד ביטויי הזדהות עם אש”ף ולרסן את העיתונות הערבית במזרח ירושלים ולמנוע את העברת כספים של הארגון לשטחים. המסמך והמלצותיו לא חרגו בהרבה מטיפול בסימפטומים של המציאות ומההנחה כי התמודדות עם האידיאולוגיה תפתור את הבעיה. כמו רבים אחרים, מחברי המסמך התעלמו מהבעיות הכלכליות והחברתיות ומן השאיפות הלאומיות של הפלסטינים. דפוסי החשיבה בתוך המערכת היו מקובעים וקשיחים ומכאן התחזית שהא הציע, כידוע, נכשלה. אולם מחברי המסמך היו חיילים ומכאן הם לא היו יכלו להמליץ על פתרון שאינו צבאי לתסיסה הפלסטינית בגדה. האחריות לראיה הכוללת היתה של הדרג האזרחי והפוליטי, בראש ובראשונה של ראשי הממשלה (פרס ושמיר לחלופין). אולם הסוגיה הפלסטינית איננה סוגיה בטחונית-צבאית במהותה אלא סוגיה פוליטית-מדינית. ואכן, לימים האינתיפאדה ההיא הסתיימה בזירה הפוליטית.
מן הפרספקטיבה ההיסטורית, עדיין מוקדם מידי להתייחס לרצף המאורעות שהחל ביולי 2000 בועידת קמפ דייוויד ועם פרוץ האנתפאדה השנייה באוקטובר; דרך מבצע חומת מגן באפריל 2002 והקמת גדר ההפרדה מיד לאחריו; דעיכת האלימות ב-2005 ותכנית ההתנתקות באותה שנה; עליית החמאס שנה אחר כך והשתלטות החמאס על הרצועה ב-2007; וכלה במשא ומתן באנאפוליס ב-2008 שלא הביא לתוצאות וכלה בעלייתו של ביבי לשלטון ב-2009. הארכיונים הרלוונטיים טרם נפתחו ולכן יקח עוד זמן עד שיכתבו עבודות מחקר רציניות על תקופה זו. אולם בהסתמך על רצף האירועים ועל השתקפותם בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל, ניתן לקבוע שמדובר בעליית מדרגה בניתוק שבין קביעת המדיניות בישראל לבין האינטרס הציבורי הישראלי (והפלסטיני) לשלום ובטחון. ההשתוללות של הצבא ושל הדרג הבטחוני בשטח ואי הציות לדרגים המדיניים מהווים המשך של מגמה זו. את תחושותי אלו, העליתי על הכתב בראשית (כאן, בעיקר שימו לב לסרטונים בגוף הפוסט הזה) ובמהלך (כאן) מבצע עמוד ענן. רעיונות אלו גם מנוסחים היטב בתחקיר המובא לעיל “מליון קליעים באוקטובר” וגם משתמעים מהתחקיר המאלף של רביב דרוקר ועופר שלח ב”המקור” על מבצע חומת מגן (חלק א’ ו-חלק ב’).
תנו לצה”ל לכסח
החדש והמעניין בקריאות שנשמעות לאחרונה לתת לחיילי לצה”ל חופש פעולה מבצעי אל מול המפגינים הפלסטינים לא מגיעות הפעם מהגנרלים עצמם (בפועל או בדימוס – כלומר אלו שעובדים כפוליטיקאים). כחלק מהדמוקרטיזציה של השיח הציבורי המגולמת ברשתות החברתיות ובמדיה החדשה, הקריאה האחרונה עולה דווקא מהחייל הפשוט, לכאורה, אך למעשה היא מתוזמנת היטב על ידי קבוצות שוליים רדיקליות. ראו לדוגמה את עמוד הפייסבוק תנו לצה”ל לנצח (שקורא בעצם לתת לצה”ל לכסח) אשר מגיע בהמשך לקמפיין מתמשך באתר הקול היהודי המזוהה עם הרב יצחק גינזבורג, ראש ישיבת עוד יוסף חי מיצהר, הנחשבת לקיצונית ביותר בשטחים. כפי שזה נראה כעת, קבוצות אלו משכילות להשתמש במדיה החדשה ומפעילות מניפולציות פשוטות אך בדוקות על הרגש הקמאי של הכבוד הלאומי. הצלחתן משתקפת בכך שהן הקימו לעצמן שופרים בדמות עיתונאי חצר למינהם מהזרם המרכזי של העיתונות הישראלית (וראו על כך את הערותיו החותכות של חיים לוויסנון). כלומר, הקריאה הנוכחית לירות במפגינים עשתה את דרכה מן השוליים הסהרוריים של הימין הקיצוני אל לב הקונצנזוס הישראלי. קריאה זו לאפשר לחיילים לירות ולהרוג בנתינים פלסטינים לא חמושים המפגינים נגד הכיבוש היא בעצם קריאה להסלמה של השטח, שאם תתרחש, תצדיק מן הסתם את השיח המקורי והכוחני של הימין הקיצוני ושאת אחריתה מי ישורנו.
הקריאה הזו מאתגרת מימין את הנטייה הממסדית להסלמה שמקורה בגנרלים ובקונספציה הבטחוניסטית ואף מסכנת אותה. למעשה היא מערערת את מארג היחסים הקיים שבין חברה, מדינה וצבא בישראל. כמובן שהמוחים הללו נגד משליכי האבנים לא מבקשים לגזור דין שווה לכל מי שמשליך אבן על חפים מפשע באשר הוא, שכן אז יהיה צורך להנהיג יחס שווה בין מפגין פלסטיני לבין מתנחל יהודי ואולי אפילו כלפי מפגינים ישראלים שמשליכים אבנים ממערב לקו הירוק. במילים אחרות הקריאה לתת לצה”ל לכסח היא קריאה לאומנית וגזענית אשר למזלנו בשלב זה היא עדיין לא חוקית (ואולי גם לא חוקתית). צריך לשים לב לכך שהימין המשיחי והלאומני לא יוצא לחלוטין נגד המערכת אלא מנסה להסיט את המערכת לכיוונו על ידי השפעה על השיח המרכזי. הנקודה האחרונה היא חשובה שכן כוח לאומני קיצוני לא יכול לשגשג באמת ללא תמיכת המדינה, בלעדיה הוא תמיד יישאר בשוליים. אולם אם יזכו לתמיכה ממסדית, ישפיעו הכוחות הלאומניים הקיצוניים על המרכז (ולא להיפך) והם עשוים להגיע למימדים מפלצתיים.
נסיון הקדנציה שעברה מלמד אותנו שכמו כרישים המריחים דם, זה רק עניין של זמן עד שהצווחה ההיסטרית הנוכחית “תנו לצה”ל לכסח” תגיע אל הלובי הפוליטי-פופוליסטי הצעקני הימני שבכנסת. לאור העובדה שחלק מחברי הכנסת והשרים הצווחניים והקיצוניים ביותר במערכת מחזיקים כיום בתפקידים בכירים במשרד הבטחון, הדבר בהחלט מהווה סיבה לדאגה.
—
עדכון 20/05/2013:
נראה שהדרישה לפתוח לדיון את הוראות הפתיחה באש בצה”ל על רקע ההפגנות הגוברות בגדה המערבית כבר הגיעה לכנסת והלובי הפוליטי ההתנחלותי כבר מנסה לעקם את זרועו של צה”ל. הדבר מלמד כאלף עדים כיצד הקיצוניים משפיעים על הזרם המרכזי ולא להיפך ועד כמה מועצת יש”ע חסרת אונים מול הקיצונים בשורותיה ועד כמה היא קלה להגרר אחריהם.
—
עדכון 24/05/2013:
היום, יום ו’, המתנחלים מתכוונים לקיים הפגנה בסמוך למחנה הפליטים אל ערוב בחברון, ג’ילזון ליד בית אל והכפר קדום בשומרון, בדרישה להגמיש את הוראות הפתיחה באש ולהחזיר את ההרתעה. לדיווח בהארץ
