לדבר על כורדיסטאן בשטרסבורג – שיחה עם פעיל לאומי כורדי

מהמוט ארול רק בן 25, אבל הוא כבר אחראי על קשרי החוץ של התנועה הלאומית הכורדית בשטרסבורג ופעיל נלהב בקרב העדה הכורדית הגולה בצרפת. כשהיה בן 10 אביו נרצח בשל פעילותו במפלגת הפועלים הכורדית, ה-PKK, ובגיל 15 הוא נמלט מתורכיה וקיבל מקלט מדיני בצרפת. כיום הוא אזרח צרפתי וסטודנט בשנה השלישית ללימודי משפטים, אך עם זאת נראה שאת רוב מרצו הוא מקדיש לפעילות בתנועה הלאומית הכורדית ובסיוע לגולים כורדים באירופה. הוא מעודכן בנעשה באזור ויש לו דעות ברורות ויוצאות דופן על הלאומיות במזרח התיכון. את המציאות הנוכחית במזרח התיכון הוא מתאר כהזדמנות היסטורית עבור הכורדים, וגם יש לו מה לומר על הסכסוך הישראלי פלסטיני.

כשפגשתי לראשונה את מהמוט הוא הגיש לי שתיה בבית הקפה של האלווים (Alevis) שנמצא ברחוב צדדי בסמוך לכיכר קלבר, הכיכר המרכזית של שטרסבורג. היה זה בערב חמים אחד של יוני כשיצאתי עם חבר לשתות בירה אלזסית קרה. המלצר הצעיר תפס את תשומת ליבנו וכהרגלי פתחתי איתו בשיחה. כשהבין שאני מתעניין במזרח התיכון, ועוד יותר כששמע שסבי הוא ממוצא כורדי, הוא התרכך וסיפר לנו שהוא מנהל את עמותת התרבות הכורדית בעיר, האחראית בין השאר על המחאה המתמשכת נגד המדיניות התורכית. המפגינים הכורדיים הנושאים שלטי מחאה ומניפים את תמונתו של מנהיגם עבדאללה אוצ’לן הכלוא בתורכיה, הפכו זה מכבר לחלק מהנוף סביב המוסדות האירופאיים הרשמיים בשטרסבורג, כמו בניין הפרלמנט האירופאי וגופים בהם לתורכיה מעמד של חברה מלאה כגון בית המשפט האירופאי לזכויות אדם ומועצת אירופה. לאחר חילופי דברים קצרים החלטנו להפגש לשיחה ולכוס קפה. בשורות הבאות, להוציא מעט הסברים (בסוגריים או בכתב מוטה) ומספר שאלות, מובאים פה דבריו בשם אומרם:

17 ביוני 2013

קוראים לי מהמוט ארול. נולדתי כורדי בשנת 1988. כשנולדתי הכורדים לא היו קיימים מבחינת מדינת הלאום התורכית והשפה הכורדית היתה אסורה בשימוש על פי חוק מזה כ-10 שנים. באותם ימים המדינה התורכית שללה לחלוטין את קיומו של העם הכורדי. סיפור עממי נפוץ מאותם הימים מספר על כפרי זקן מאזור דיארבקיר (עיר כורדית מרכזית בדרום-מזרח טורקיה, על גדת נהר החידקל, המשמשת כבירה המחוז שנקרא על שמה. ע.צ.) שידע לדבר אך ורק בשפה הכורדית ולא ידע אף מילה בתורכית. עם הגיעו לשוק של דיארבקר הוא דיבר כמובן בכורדית, השפה היחידה שהוא הכיר. כעונש השוטר המקומי נתן לו קנס, אולם כאשר הזקן פנה אל השוטר כדי לשאול אותו על מה ולמה הוא נותן לו קנס, הוא דיבר שוב בכורדית. כשהשוטר ראה שהאיש ממשיך לדבר בכורדית הוא הביא אותו אל נציב המחוז. עם הגעתו אל הנציב הזקן הוציא את כל כספו עמוק מתוך כיסיו, הניחו על השולחן ואמר: אתם יכולים לקחת את כל כספי, אבל אני יודע לדבר אך ורק כורדית! סיפרתי לך את הסיפור הזה כדי להמחיש בפניך את העובדה שהשימוש בשפה הכורדית היה אסור לגמרי. לדעתי הסיבה לאיסור הזה נבעה מכך שבאותם ימים התחוללה התקוממות כורדית עממית אשר הלכה וגברה מידי יום. מחאה זו הפכה לימים לתנועה ענקית אשר נמשכת עד היום.

ב-1984 תנועת השחרור הכורדית, המתגלמת במפלגת הפועלים הכורדית הידועה יותר בראשי התיבות פ.ק.ק. (PKK), החלה לאחוז בנשק וביצעה למעשה את תקיפתה הראשונה כנגד הצבא התורכי במזרח המדינה. כלומר בכורדיסטאן.

אולי נעצור פה לרגע, ונחזור לבסיס. תספר לי בבקשה מי הם הכורדים.

הכורדים הם מבין העמים העתיקים בעולם, הם צאצאיה של ממלכת מדי, אשר היתה אימפריה אזורית מאות שנים לפני הגעת ישוע הנוצרי. השפה הכורדית היא שפה הינדו-אירופאית בעלת קירבה לצרפתית, לאיראנית (פרסית), לארמנית, לגרמנית ולשפות נוספות. אולם זוהי שפה שנותרה פרה-ליטרלית (בלתי כתובה)… לאורך ההיסטוריה כורדיסטאן נכבשה פעמים רבות, למשל על ידי הערבים, הפרסים והתורכים…. תחת האימפריה העות’מאנית הכורדים ניהלו מעין אוטונומיה אזורית תחת הנהגת המשפחות הכורדיות הנכבדות. עד המאה ה-19 הכורדים הנכבדים אשר ניהלו את כורדיסטאן היו פטורים ממס והם לא היו חייבים בגיוס לצבא העות’מאני. למעשה הם זכו למעין אוטונומיה תחת האימפריה העות’מאנית. גם באימפריה הפרסית, מעבר לגבול, זכו הכורדים לאוטונומיה שכזאת. בעצם שתי האימפריות השתמשו בכורדים שלהן על מנת להגן על עצמן אחת מהשניה. אולם בראשית המאה ה-19 הורע מצבה של האימפריה העות’מאנית והיא נתקלה בקשיים שונים. לפיכך העות’מאנים החלו לחייב את הכורדים בתשלום מיסים, בגיוס של צעירים לצבא וכיוצא בזה. בשלב הזה התחילו הבעיות בין הכורדים לאימפריה העות’מאנית. היום עם ה-PKK מדובר במרד ה-29 במספר של הכורדים נגד התורכים. כלומר הכורדים מעולם לא הפסיקו להתנגד לדרישות התורכיות כלפיהם.

רוב הכורדים  הם מוסלמים סונים בדיוק כמו התורכים. הכורדים חיו תמיד במסופוטמיה, זהו אזור עשיר במשאבים אשר עברו בו אימפריות רבות. מכאן שהכורדים אינם הומוגנים מבחינה דתית ולשונית. בקרב הכורדים יש נוצרים, יהודים ומוסלמים, אך גם אלווים (ה-Alevis בתורכיה הינם קבוצה נפרדת מהעלאוים בסוריה. ע.צ.), זורואסטרים, יזידים וכו’. בימינו כורדיסטאן משתרעת בשטח הנכלל בצפון-מערב איראן, דרום-מזרח תורכיה, צפון עיראק וצפון-מזרח סוריה. מבחינה לשונית ישנם כיום ארבעה דיאלקטים עיקריים של השפה הכורדית. הדיאלקט הנפוץ ביותר נקרא כורמנג’, זו השפה שלי. אולם כל דובר כורמנג’ יכול במאמץ קטן לנהל שיחה עם כורדי שמדבר סוראני, זהו הדיאלקט הכורדי השני והוא המדובר כיום באוטונומיה הכורדית שבצפון עיראק. חלק קטן מאוד מהכורדים, אולי מליון או שניים, מדברים זאזאכי (Zazaki), שפה שהיא מעט שונה אך היא עדיין נחשבת לדיאלקט כורדי. הכורדים באיראן מדברים בחלקם סוראני ובחלקם כורמנג’י. היהודים והנוצרים שבקרב הכורדים דוברים ניב של ארמית, אולם זוהי שפה שמית והארמים והאשורים הם עם נפרד אשר עומד בפני סכנת היכחדות. בכל מקרה בקרב הכורדים ישנו פלורליזם לשוני.

אני יכול לומר לך בבירור שהכורדים הם העם היחיד במזרח התיכון שאיננו אנטישמי. כמובן שזאת היא הכללה גסה, אבל אני מדבר מתוך נסיון חיי. הדבר נובע מסיבות היסטוריות, הכורדים לא שונאים אף עם אחר שכן מבחינה היסטורית הכורדים חיו בקרב עמים שונים, כמו התורכים, הארמיים, הכלדיים (כשדים), הארמנים, הפרסים והערבים. הגזענות והפשאיזם כלפי עמים אחרים הם מאיתנו והלאה. אולי זה נובע מכך שהעם הכורדי לא זכה להתנסות בלאומיות מודרנית. הלאומיות הכורדית נולדה בשלהי מאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 בצפון עיראק עם הסיפור של בארזאני וטאלבאני, אולם היום ההשפעה הזו ניכרת על שאר החלקים הכורדים. עם זאת התנועה הכורדית איננה תנועה לאומית או לאומנית במהותה, יותר מכל היא תנועה מרקסיסטית-לניניסטית. עם נפילת החומה בברלין והתמוטטות ברית המועצות בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת גם בתנועה הכורדית החלו לשאול שאלות אידיאולוגיות שונות, אולם בבסיסה היא נותרה תנועה מרקסיסטית-לניניסטית. לכל הפחות אלו הם המקורות שלה.

כורדיסטאן היתה תמיד בליל של עמים ויש לנו מנהגים תרבותיים רבים הדומים לפרקטיקות ארמניות, פרסיות, תורכיות וכולי. מבחינה היסטורית אני חושב שהתקיים שוק תרבותי של תן וקח בין העמים השונים שחלקו את האזור הזה.

לאור כל הגיוון התרבותי, הדתי והלשוני הזה, מה בעצם מבדיל את הכורדים מסביבתם והופך אותם לעם?

מבחינה היסטורית הפסיפס הזה שאני מתאר התקיים עד סוף המאה ה-19. עם ראשית המאה ה-20 הכורדים חוו שינויים רבים. לאחר התמוטטות האימפריה העות’מאנית התורכים נקטו במדיניות של הכחשה מוחלטת כלפי הכורדים. למעשה לא היו אלה הכורדים אשר הגדירו את עצמם כלאום. בעצם מעשה ההכחשה, היה זה הכובש הקולוניאלי (כלומר התורכי, ע.צ.) של האזור אשר הגדיר אותם כ”אחר”. לפי דעתי מה שהופך את הכורדים לעם זה מהלך שראשיתו בתחילת המאה ה-20 עם נפילת האימפריה העות’מאנית והקמת מדינות הלאום באזור, כמו תורכיה, איראן, עיראק וסוריה ומדינות אחרות הבנויות במתכונת דומה. עד סוף המאה ה-19 היו הכורדים חופשיים לגמרי להשתמש בשפתם, לחיות על פי המסורת שלהם וכולי. החל מהרגע שבו הכורדים איבדו את זכותם לשפה ולמסורת החל הרעיון של לאום ולאומיות לצמוח בקרבם, במיוחד בתורכיה.

לאחר התפתחויות נוספות הכורדים החלו לטעון לזהות נפרדת מזו האיראנית, העיראקית, הסורית והתורכית, זהות שנאסרה על ידי המדינות. קח לדוגמה את התורכים: אנחנו בכלל לא מדברים את אותה השפה. התורכית היא שפה אסייתית אשר אין לה חצי דבר במשותף עם הכורדית. אין שום מילה כורדית שמקורה בתורכית, אולם התורכית מצידה עושה שימוש במילים רבות שמקורן בשפה הכורדית.

אפילו לפני היווצרות מדינות הלאום הפרידו גבולות פוליטיים בין הכורדים. למשל הגבול בין איראן לתורכיה הוא גבול עתיק יומין אשר כמעט ולא השתנה מאז המאה ה-16. לאורך ההיסטוריה הכורדים בתורכיה ובאיראן, כלומר משני עברי הגבול, תיקשרו בינהם באופן סדיר, קיימו מסחר משותף ואף חצו את הגבול ללא קושי לביקורי משפחה. אולם כיום משפחות כורדיות בצפון סוריה לא יכולות לבקר את קרוביהן אשר נמצאים בצד התורכי, כלומר מעבר לגבול, לפיכך נשללת מן הכורדים הזכות לראות את בני משפחתם. הפרדה זו נכפתה על הכורדים, עקב היווצרותם של גבולות מדיניים “קשים” שאותם אי אפשר לחצות. לכורדים יש משפחות גדולות יחסית, אפילו גדולות מאוד, והניתוק הזה בין משפחות הביא את הכורדים לתהות על מצבם: ‘למה אני לא יכול לראות את המשפחה שלי, את בני הדודים שלי?’ אני לא חושב שהלאומיות הכורדית מתקיימת בעוצמה רבה, זו לא היתה בחירה של הכורדים אלא מציאות שנכפתה עליהם. לכורדים פשוט לא נותרה שום ברירה אחרת.

האם לא קמה תנועה לאומית כורדית טרם מלחמת העולם הראשונה, במקביל להתעוררות התנועות הלאומיות באזור כמו למשל התורכים הצעירים והתנועה הלאומית הערבית?

אפילו לפני מלחמת העולם הראשונה היו לא מעט תנועות כורדיות קטנות שישבו באסטנבול, למשלKürdistan Teali Cemiyeti (תורכית), אשר ניתן לתרגם לאנגלית כ- Society for the Rise of Kurdistanואחרות, אך עם יסוד המדינה התורכית כל התנועות הללו נחנקו וניתן לומר שחבריהן נטבחו ממש. היו גם מספר עיתונים כורדיים שיצאו לאור. בשלב זה מהמוט יורה לחלל האוויר שמות של מספר עיתונים כורדיים מן התקופה. אולם שוב, עם קום המדינה התורכית הכל נעלם. בשלב כלשהו רבות מההתארגנויות הכורדיות התמקמו באלשאם (סוריה), אבל גם שם, בכל פעם שהם ביקשו להרים את ראשם ולהתקומם הם נטבחו ללא רחם. ראה כדוגמה את הסיפור של התקוממות אגרי (Ağrı) בהר אררט בשנות ה-20. לאחר חיסול ההתנגדות הכורדית בתקופה זו נרשמה אמירה מפי קצין תורכי בסגנון: ‘כורדיסטאן נקברה ואנחנו נשפוך בטון מעל קברה כדי שהיא לא תקום לתחייה לעולם.’ לשם כך אף הוקם מבנה קבר אשר שפכו עליו בטון כדי לסמל את קבורתה של כורדיסטאן.

מהמוט ממשיך לגולל בפירוט את סיפורן המדמם של המרידות הכורדיות השונות כנגד התורכים עד שהוא מגיע לשנות השבעים: בשנות השבעים יישמו התורכים מדיניות של הטמעה באמצעות החינוך. ילדים כורדים בגיל חטיבת הביניים נלקחו לפנימיות שם ניתן להם חינוך נוקשה בעל אופי צבאי. זה גם מה שעשו לי. מדובר היה בנסיון לאסימילציה (הטמעה) של הכורדים הצעירים במדינה התורכית. בשנות ה-60 וה-70 הסטודנטים הכורדיים השתלבו בבתי הספר הגדולים למשפט ולמדע המדינה באנקרה. דור זה של סטודנטים כורדים הושפע מהמהפכה התרבותית של 1968 אשר שטפה חלקים רבים בעולם, כמו למשל מרד הסטודנטים בצרפת או דור ילדי הפרחים בארה”ב. על הרקע הזה, בראשית שנות השבעים, החלו הסטודנטים הכורדים לאמץ תיאוריות מרקסיסטיות-לניניסטיות ולהתגבש כתנועה תחת הרעיון שכורדיסטאן נמצאת למעשה תחת קולוניזציה. תנועת הסטודנטים הכורדית החלה להתגבש באנקרה סביב דמותו של עבדאללה אוצ’לאן, שנחשב למייסדה, אשר טען בנאומיו שכורדיסטאן היא קולוניה. במחצית השנייה של שנות ה-70 הוא קבע שהמאבק הכורדי לא יצא מאנקרה אלא מכורדיסטאן עצמה. הוא קרא לחזור לערים ולכפרים ולהתארגן מחדש בקרב האוכלוסיה הכורדית עצמה, על מנת לשחרר את כורדיסטאן מהפאשיזם התורכי. ב-27 באוקטובר 1978 אוצ’לאן ארגן את הקונגרס הראשון של התנועה והכריז על הקמתה של מפלגת הפועלים של כורדיסטאן, ה-PKK, בבית קטן בדיארבקיר. בשלב זה הפעילים של ה-PKK כבר היו מפוזרים במרחב הכורדי והם החלו לארגן את האוכלוסיה ולהטמיע בקרבה את הרעיון שכורדיסטאן תחת קולוניזציה ושיש לשחררה. הדבר הראשון שהיה צריך לעשות – הקרב הראשון – היה להלחם בעריצותן של המשפחות הכורדיות הגדולות המשתפות פעולה עם המדינה התורכית. בקרב הזה לשני הצדדים היו לא מעט קורבנות.

בימים שלפני ההפיכה הצבאית של 1980 בתורכיה, היתה במחתרת הכורדית תחושה שמשהו עומד להתרחש. ראשי המחתרת בראשות אוצ’לאן החליטו לעבור לסוריה כדי לארגן את ההתנגדות ולערוך אימונים צבאיים. לאחר ההפיכה בתורכיה גבר הדיכוי של התנועה הכורדית ורבים עונו ונרצחו בבתי הכלא ובמחנות המעצר. בתי הכלא התורכיים, ובראשם בית הכלא של דיארבקיר, מסמלים עבורנו הכורדים את מה שמחנות המוות באירופה מסמלים עבור היהודים. רבים מהעצורים אשר שרדו את המעצרים מבלים את שארית חייהם בשיקום. אולם היו אלו הכורדים יוצאי בתי הכלא והמחנות אשר הפיצו את הבשורה שכורדיסטאן אכן תחת קולוניזציה. בשלב זה צעירים רבים ביקשו להצטרף לתנועת ה-PKK אשר ישבה בסוריה. והעניקה לצעירים הללו אימון צבאי ואידיאולוגי.

ב-15 באוגוסט 1984 תקפו כוחות ה-PKK בפעם הראשונה כוח צבאי תורכי. בעקבות המתקפה העולם כולו גילה שישנה תנועה כורדית שנקראת PKK אשר תובעת עצמאות לכורדים. הרפלקס הראשוני של התורכים היה להתייחס לאירוע בביטול ולהמעיט מחשיבותו. הרשויות כינו את המבצעים Çapulcu, ביטוי שמשמעו שודדים או בוזזים המחבלים בשלום הציבור ורומסים את הזולת. ביטוי זה התפרסם לאחרונה כשארדואן השתמש בו כדי לתאר את המפגינים בכיכר תקסים. המפגינים מצידם אימצו את המונח אשר תורגם לאנגלית כ Chapulling. בכל אופן בהתחלה הרשויות חשבו שמדובר בכמה צעירים המבקשים תשומת לב, אולם עד מהרה התורכים למדו שמדובר בעם שנמצא במצב של התקוממות ודורש את עצמאותו מן המדינה התורכית. הראשונים שהצטרפו לתנועה הכורדית היו בעיקר סטודנטים. אולם מ-1985 התנועה הפכה לעממית כאשר צעירים רבים מכל שכבות האוכלוסיה התגייסו לשורתיה. בתגובה נקטה המדינה התורכית ביד קשה כנגד האוכלוסיה. בעיתונות התורכית הפרסמו תמונות קשות שהכותרות מעליהן זעקו שהטרוריסטים הכורדים הורגים ילדים. אולם האמת היא שלא היו אלה לוחמי ה-PKK שביצעו את הזוועות הללו, אלא היה זה הצבא התורכי. אני לא יודע אם שמעת על זה, אבל בשנים האחרונות היו לא מעט אנשי צבא שעמדו למשפט ונכלאו בתורכיה והם הודו בכך שכפרים כורדים רבים נהרסו על ידי הכוחות המיוחדים התורכיים (להרחבה על הגירוש התורכי של שנות התשעים ראה כאן ו-כאן. ע.צ.)

אני נולדתי לתוך המציאות הזאת ב15 בפברואר 1988. לכפר שלי קוראים איסמאעיל-קולו והוא נמצא בנפת ארזורום (Erzurum), עיר המחוז הקרובה ביותר נקראת איניס (Hinis). הכפר שלנו קרוי על שם הסבא שלי ואבא שלי נבחר לשמש כראש הכפר. למשפחתי יש באזור שלושה כפרים ואדמות רבות בהן היא מחזיקה בגידולים חקלאיים ובבקר. מדובר בחלקאים עשירים למדי ולכל משפחה היה בקירוב כאלף כבשים, מאתיים פרות, וכולי’, כך שבסך הכל נולדתי למשפחה כפרית גדולה ומבוססת, אבל המצב הפוליטי מאוד השפיע על אבא שלי.

[googlemaps https://maps.google.com/maps?f=q&source=s_q&hl=fr&geocode=&q=H%C4%B1n%C4%B1s,+Turquie&aq=0&oq=hinis&sll=37.0625,-95.677068&sspn=33.214763,75.673828&ie=UTF8&hq=&hnear=H%C4%B1n%C4%B1s,+Turquie&ll=39.35931,41.717419&spn=0.253344,0.591202&t=m&z=11&output=embed&w=425&h=350]

הפעם הראשונה שבה ראיתי את לוחמי הגרילה היתה ככל הנראה בסוף 1990, מאחר ועוד לא מלאו לי שלוש שנים, כאשר כשלושים לוחמים הגיעו לכפר. עם הגעתם הכפריים חשבו שמדובר בכנופיות של עבריינים, טרוריסטים ורוצחים, בשל האופן בו הם תוארו בתקשורת התורכית. אך ברגע שתושבי הכפרים נפגשו עם לוחמי הגרילה הם מצאו מולם אנשים רגילים, דוברי כורדית בדיוק כמוהם, אשר למעשה אחזו בנשק כדי להגן על הכפרים. אני זוכר במעורפל שהם השתמשו במערכת הכריזה של המסגד כדי לשאת את דבריהם. בשלב זה הכפריים באזור שלי החלו לשאול את עצמם מחדש “למה אין לנו מדינה משלנו?”, “מדוע נאסר עלינו לדבר כורדית?”, “מדוע מחייבים את ילדינו לדבר תורכית?” וכולי. כך גברה הזדהותם של הכפריים עם לוחמי הגרילה של ה-PKK. באותם הימים אבא שלי היה מבין היחידים בכפר שידע קרוא וכתוב, שכן הוא היה איש משכיל ומתורבת. ממה שלמדתי מאוחר יותר הוא החל להתעניין בשאלה הכורדית עוד במהלך שירותו בצבא התורכי. באותו הזמן הוא לא דיבר תורכית באופן שוטף וסבל עקב כך מרדיפות ומאפליה במהלך שירותו הצבאי. החוויה הזו גרמה לו להתחיל לחשוב על השאלה הכורדית עוד בצעירותו לפיכך כן הוא מיד התחבר לרעיונות שלוחמי הגרילה הביאו עימם.

כשהוא מדבר על אביו, מפסיק מהמוט את שטף דיבורו כדי להדליק את הסיגריה המגולגלת שהוא מולל בין אצבעותיו. לאחר מספר שאיפות עמוקות תוך כדי בהיה אל החלל הוא ממשיך: אבא שלי אמר ללוחמי הגרילה שהוא מסכים איתם לגמרי ושהוא חיכה לבואם. אבי הצטרף למיליציה בחשאי בתקופה שבה העונש המינימלי עבור מתן מזון ללוחמי הגרילה היה שלוש שנים בכלא. בין השנים 1991 ל-1997 אבי נכנס ויצא ממעצר באופן בתדירות גבוהה (ביחד עם גברים אחרים מהמשפחה, בינהם בעלה של אחותי ובן דודו של אבי), בערך חצי שנה בכלא – חצי שנה בחוץ, אולם הרשויות לא הצליחו למצוא נגדו ראיות. במשך כל התקופה הזו הוא המשיך לכהן כראש הכפר. אבי לא היה לוחם הוא היה אדם פוליטי אשר עסק בלהגן על העמדות הכורדיות. אז הפעילות הפוליטית התנהלה באופן שונה, זה לא היה כל כך קל כמו היום. בנוסף הוא גם עסק בגיוס צעירים, בהעברת סיוע, ברכישת נשק ובהעברתו לידי גרילה.

אירוע מסוים שנחרט בזכרוני התרחש בחורף 1993. הצבא התורכי ערך פשיטה על שלושת הכפרים של המשפחה המורחבת שלי מתוך כוונה לגרש אותנו מביתינו. אני זוכר את היום הזה היטב למרות שהייתי רק בן שש מאחר וחוץ מאבי, אני הייתי אחד היחידים בכפר שידעו לדבר תורכית – למרות שעוד לא התחלתי ללכת לבית הספר, פשוט בגלל שבבית שלנו היתה טלוויזיה. בכל אופן אולי אני מגזים, אבל התמונה שנצרבה בזכרוני כילד קטן היא של מאות חיילים, רכבים משוריינים ומסוקים אשר ניצבו כולם באמצע הכפר. אני זוכר כיצד קראו לי בצעקות “מהמוט, תביאו את מהמוט, כדי שידבר עם החיילים”. הקצין שהוביל את הפשיטה על שלושת הכפרים הקים את המפקדה שלו בכפר שמתחתנו. הכפר שלנו היה ממוקם גבוהה בהרים והכפר השני נמצא כשלושה קילומטרים מתחתיו. היינו הולכים תדירות בשביל שמחבר בין הכפרים כך שבסך הכל היינו קרובים מאוד. בכל אופן אבי ירד למפקדה שהוקמה בכפר התחתון כדי להביע את מחאתו בפני הקצין האחראי. מאחר ואבא שלי היה המבוגר היחיד בכפר שידע תורכית, כשהוא עזב בעצם האדם היחידי בכל הכפר שהיה מסוגל לדבר תורכית עם החיילים היה אני, ילד בן שש. הצבא דרש מכל הגברים להתאסף במרכז הכפר ואני עדיין שומע בזכרוני את צעקות הנשים שקראו בשמי: “מהמוט מהמוט בוא לתרגם!”. אצלנו בהרים יורד המון שלג במשך החורף והכפר משתרע על שטח ענק, כאשר התקרבתי למרכז הכפר שמתי לב שהשלג היה אדום לגמרי, היה דם בכל מקום. זקנים בני 70 שוכבים עם הפנים על השלג. יש תמונה אחת שאני זוכר באופן מיוחד, זקן אחד מהכפר שלנו שוכב על הבטן והדם שזרם לו מהאף על קפא והדביק לו את הזקן לשלג. אני לא ממש זוכר את מה שנאמר, אבל בגדול אלו היו אמירות כלליות ואיומים שנועדו להפחיד אותנו, שאם לא נעזוב את הכפר הם יחזרו. בנוסף היו בכפר מספר צעירים שלא התגייסו לצבא. הם נעצרו על ידי החיילים והוכו באכזריות. אלו הם מראות שאני שאני מנסה כבר שנים למחוק מזכרוני. כאשר המסוקים המריאו ועזבו את הכפר הרמתי מערימת זבל סמוכה איזו קופסאת שימורים ישנה והשלכתי אותה בכל כוחי אל עבר אחד המסוקים, אולם הרוח החזקה העיפה את הקופסא לאחורה ביחד איתי. כבר בגיל 6 התנגדתי לדיכוי. זה היה המרחב של ילדותי, בסוף השנה הזו הלכתי לבית הספר.

בתקופה הזו המדינה הפעילה לחץ על הכפרים באזור של איניס כדי לשכנע את הכפריים להצטרף לפרויקט “מגיני הכפרים“, כדי שיאחזו בנשק כנגד הגרילה. מדובר במיליציה כורדית שהצבא התורכי הקים ובזמנו היו כ-60 אלף “מגיני כפרים” (בתורכית- Korucular או בשם הרשמי- Geçici ve Gönüllü Köy Korucular) שהוכרחו לאחוז בנשק כנגד לוחמי הגרילה הכורדים. אבא שלי התנגד לכך שהכורדים ילחמו אחד בשני ובשנות התשעים, בתקופת המעצרים התכופים שלו, הוא יצא בכל כוחו נגד היוזמה הזו. כראש כפר וכאחד האנשים המכובדים והמוכרים באזור, היתה לו השפעה גם על ראשי הכפרים האחרים. ככל הנראה התנגדותו הנחרצת ל”מגיני הכפרים” עלתה לו בחייו. בבוקר ה-31 באוגוסט 1997 מצאנו את גופתו של אבא שלי במרחק של כחמישה קילומטרים מהכפר. אני הייתי האדם השני שהגיע אליו, עוד לא מלאו לי 10 שנים.

באותו הבוקר אבא שלי יצא באופן לא מתוכנן לשטח המרעה המשותף של הכפר כדי לטפל בגדיים. זו היתה המטלה של אחי הגדול ממני בארבע שנים (אני הבן הצעיר מבין ארבעה בנים וארבע בנות. אמא שלי הולידה אותי בגיל 44 ויש לי אחיינים בני גילי). אולם באותו הבוקר אבי קם מוקדם מן הרגיל ויצא בעצמו להאכיל את הגדיים ולהעבירם לשטח המרעה המרוחק מן הכפר. אולי הוא רצה לאפשר לאחי להמשיך לישון עוד קצת ואולי הוא פשוט רצה לצאת להתאוורר. היה זה אחי שמצא את גופתו של אבא. הוא רץ במורד כמו משוגע וצעק “הרגו את אבא, הרגו את אבא”. כששמעתי את זה התחלתי לרוץ. ישנם שני דברים שאני זוכר מרגע הזה: רצתי אחרי אחי הגדול, נעל אחת השתחררה ונפלה לי מהרגל אולם לא הפסקתי לרוץ, אני זוכר את הכאב של האבנים בכף רגלי, כל הדרך התפללתי שהוא יהיה בחיים. הדבר השני שאני זוכר הוא שכאשר רכנתי מעל גופתו הבחנתי בסימנים כחולים שהיו לו במקומות שונים ובעיקר בסימן כחול גדול סביב הצוואר. חנקו אותו למוות. הוא כבר היה גבר זקן כבן 60. שנים אחר כך למדתי שההתנקשות הזו היא סיפור קצת יותר מסובך ממה שנראה על פני השטח. ההלוויה נערכה בו ביום והשתתפו בה אלפי אנשים שהכירו את אבא. באותו היום הגיעו אנשי צבא לכפר ובזמן שכולם בוכים ומתאבלים הם דרשו לראות את עלי ארול – אבא שלי. אחד מקרובי המשפחה שלי הטיל לעברם “מה אתם רוצים ממנו? הוא מת.” והם צחקו לו בפנים ואמרו בתגובה שהם באו לעצור אותו. בעצם הם באו כדי ליצור לחץ פסיכולוגי ולשגר אזהרה. למרות שכולם ידעו שהמדינה היא זו שהרגה את אבא שלי, זמן קצר אחרי מותו החלו להתרוצץ שמועות שעלי נרצח על ידי ה-PKK או שהיו לו אויבים אישיים שרצחו אותו, אבל כל השמועות הללו הופצו על ידי הצבא שישב באיניס.

בדיעבד נזכרתי בשיחה שהתקיימה בין הורי בימים שלפני הרצח. הכפר שלנו בנוי באזור גבוה ותלול וכדי לבנות את הבתים צריך קודם כל למלא חלל בסדר גודל של קומה באדמה ועל המילוי הזה בונים את הבית. לכן לכל בית מין מרפסת שעליה יושבים לדבר, לעשן, לשתות ולהנות מן הנוף. בזמן ששיחקתי במרפסת ההורים שלי דיברו בינהם ואני שאבי אמר לאמי שאחד מראשי הצבא באיניס, כורדי אלווי בשם חסן חוסיין אשר תמך בחשאי במטרה הכורדית, הזמין אותו למשרד שלו כשבוע לפני הרצח ואמר לו “עלי, אתה איש טוב, תנסה שלא לעזוב את הבית שלך בימים הקרובים.” זו הוכחה לכך שבצבא החליטו לחסל את אבא שלי. בנוסף, מספר ימים לפני הרצח נראו ארבעה אנשים זרים בשטח שמעל הכפר והדבר עורר בהלה או תכונה כלשהי בכפר. כחודש או חודשיים לפני כן המושל של איניס ארגן מפגש של כל ראשי הכפרים במחוז בנסיון לכפות עליהם להתגייס למגיני הכפרים ולהלחם נגד המחתרת הכורדית. זו הוכחה נוספת לכך שהמדינה עומדת מאחורי הרצח של אבא שלי. את הנקודה האחרונה גיליתי רק ב-2008, זקן אחד שעמד בזמנו בראש הכפר השכן סיפר לי שאבא שלי השתתף במפגש הזה ואף הביע בו התנגדות נחרצת ליוזמה של המושל. למעשה הוא יצא במתקפה חזיתית כנגד הדרישה של המושל בנוכחות מגיני הכפרים האחרים. למיטב הבנתי בשלב הזה הוחלט להיפטר מאבא שלי שנהפך למכשול אמיתי בפני מימוש המדיניות התורכית באזור.

בשנת 2008 נסעתי לתורכיה, כלומר לכורדיסטאן, כמתרגם וכמארגן של קבוצת פעילי שלום ופעילים פוליטיים מאירופה המורכבת מצרפתים, גרמנים ונורוובגים (היינו 12 בסה”כ). נסענו לדיארבקיר שם נפגשנו עם ראש העיר של דיארבקיר ושל ערים נוספות ובנוסף הסתובבנו וקיימנו מפגשים עם פוליטיקאים כורדים שונים. כאשר המסע הגיע לקיצו החלטתי ללכת לבקר את אמא שלי בכפר. התכנית המקורית שלי היתה להשאר שם כחמישה ימים שכן הייתי צריך לחזור ללימודי. כשהגעתי לכפר אנשים זיהו אותי והצביעו עלי כמי שהיה חבר ב PKK. היו גם מי שהכירו אותי בזכות פעילותי בצרפת וחלקי בהובלת הקבוצה מאירופה. באותו ביקור השתתפתי במפגש פעילים של מפלגת ה-BDP (מפלגת השלום והדמוקטיה, המפלגה הלאומית הכורדית החוקית והמוכרת ביותר כיום בתורכיה, ע.צ.). בסוף המפגש ישבתי עם חברים מצעירי המפלגה לשתות תה במרפסת כשלפתע עצרה במרחק של כמטר משולחננו מכונית צבאית. זה היה מפקד הקסרטין של איניס, הוא שירבב את ראשו מהחלון ושאל אותי: “אתה הבן של עלי?”, עניתי לו שאם הוא שואל אז כנראה שהוא יודע את התשובה, הוא שאל אותי למעשי ועניתי לו שאני נמצא במקום שלי ולא שלו ושאני לא צריך את האישור שלו כדי לבוא לכאן. הוא החל לתחקר אותי ולשאול שאלות אבל אני סרבתי לענות לו והתחיל ויכוח. כיומיים לאחר מכן ביקרתי עם אמי בכפר סמוך כאשר לפתע ניגש זקן אחד לאמא שלי ואמר לה בדמעות שהוא שמח לראות ששחררו את הבן שלך. שאלנו אותו לפשר הדבר והוא סיפר לנו שפשטה שמועה שנכנסתי למעצר לאחר שהכיתי את הקצין. תראה איך עובדת התקשורת באזור הכפרי כשהדברים עוברים מפה לאוזן.

בסוף הביקור ב-2008 עזבתי את הכפר כדי להגיע לטיסה שלי שיצאה למחרת היום מדיארבקיר. בארזורום החלפתי רכב לכיוון בינגול (Bingol), משם הייתי צריך להמשיך לדיארבקיר, שם חיכה לי חבר כורדי. הגעתי לבינגול בשעות אחר הצהריים ומיד תפסו אותי שוטרים והצמידו אותי לרכב, צעקתי ומחיתי אבל הם התעלמו ממני ולקחו אותי לרכב המשטרתי. כל זה התרחש מול התחנה המרכזית, היו המון אנשים מסביב ושמתי לב לפחד בעיניים שלהם. עד איזו נקודה האנשים האלה חיים בפחד. המתנתי בתוך הניידת כשעתיים מבלי שאף אחד מוכן להקשיב לי. לפתע עצר לידינו רכב אזרחי ושני גברים שירדו ממנו התחילו לתחקר אותי. בשל העובדה שכבר הייתי אזרח צרפתי הם לא יכלו לעצור אותי לזמן רב. מעצר של אזרח זר שהגיע לתורכיה עם קבוצה של פעילי שלום יכול היה לפגוע בתדמית של תורכיה. אבל בכל זאת הם ניסו להפעיל עלי לחץ ושאלו המון שאלות. לא עניתי לשאלותיהם ורק אמרתי שהם יודעים טוב מאוד מי אני שכן הביקור שלנו כוסה בעיתונות ודרשתי שיפסיקו להציק לי. בשלב הזה הם אמרו לי שאם אני לא רוצה לגמור כמו אבא שלי אז כדאי לי לעזוב את תורכיה. באותו הרגע חלחלה לתודעתי התובנה שהמדיניות התורכית בכורדיסטאן, מדיניות של רצח ושלילת הזכויות מהכורדים, היא למעשה מדיניות מוצהרת וגלויה. אם תוקם היום ועדה שתבחן את ההאשמות הללו, אני בטוח שניתן יהיה למצוא בקלות רבה את כל האחראים מאחר והדברים הללו לא נעשו בהחבא. זה נעשה לאור היום ובאופן גלוי. בשנות התשעים פעלו מיליציות של שכירי חרב תחת אחריות הצבא, אשר התנקשו באנשים באמצע היום במרכזי הערים ואפילו לא טרחו להסתתר. היום אני משוכנע שניתן יהיה למצוא בקלות את האחראים למעשי הטבח האלו.

מה קרה בין הרצח של אבא שלך לבין הביקור שלך בתורכיה כאזרח צרפתי?

אבי היה ראש הכפר במשך כ-20 שנה. מיד אחרי שרצחו את אבא שלי ב-1997 הוא הוחלף על ידי בן דודו בתפקיד ראש הכפר, אבל הוא הוחלף מאוחר יותר ומאז התפקיד עובר בין מועמדים שונים. באותו הזמן המדינה הגבירה את הלחץ על כורדיסטאן. לפני הרצח הלחץ באזור שלנו הופעל באופן נקודתי, כנגד אנשים מסויימים או משפחות מסוימות, אבל אחרי ההתנקשות הלחץ הפך כללי יותר. כל הכורדים נרדפו ודוכאו, גם אלו שהיו בצד של המדינה. כשנה אחרי הרצח נאלצתי לעבור לפנימיה באיניס (Hinis) מאחר ואצלנו בכפר לא היתה חטיבת ביניים. בפנימיה חל איסור מוחלט לדבר כורדית וכל שימוש בשפתנו היה גורר מכות מצד המורים, אשר היו ברובם חיילים תורכים. הם היו פשיסטים, לאומנים תורכיים, אשר מטרתם היתה להטמיע את הכורדים הצעירים בתורכיה. ביליתי בפנימיה הזו שלוש שנים, אבל היה לי יתרון – המורים פחדו ממני שכן הם ראו בי ילד של טרוריסט ובן למשפחה מסוכנת. בזמן שהמורים הכו את שאר הילדים, בי הם לא נגעו כי הם פחדו שהמשפחה שלי תפגע בהם אם הם ירימו עלי יד. זכור לי מקרה אחד שמורה ניסה להכות אותי כשהייתי בן 14, בכיתה ט’. זה היה בתור לאוכל, תדמיין לעצמך אלף ילדים שעומדים בטור, מניחים את הידיים על כתפיו של זה שעומד מולם והמורים מסתכלים ובודקים שכולם עומדים במקום כמו שצריך במשך קרוב לשעה, רק אז יכולנו ללכת לאכול. כל הילדים באזור עוברים את זה בגלל שזה בית הספר היחידי בכל האזור. זהו אמצעי של המדינה להוריד את האוכלוסיה כולה על הברכיים. אני אף פעם לא שיתפתי עם זה פעולה ותמיד ישבתי על הארץ בסוף התור ונכנסתי לאכול רק אחרי שכולם כבר ישבו אל השולחן. בפעם הזו התקדם לעברי מורה אחד בשם שרפולדין (שרף א-דין) שהיה חייל חדש שרק הגיע לבית הספר. הוא ניגש אלי מאחור והנחית לי מכה על העורף שהפילה אותי ארצה. היו סביבי עוד מספר בחורים, היינו מעין חבורה מרדנית, והוא עזב אותי והמשיך לעבר האחרים, אולם אני התרוממתי והכנסתי לו בעיטה חזקה בגב ששלחה אותו אל הקרקע. הוא הרים את עצמו ונע לעברי באיום, אך בין רגע הקיפו אותי המון תלמידים שהגנו עלי מפניו וביחד התכוונו להכות אותו. המורים הנוספים שהיו בסביבה חשו לעזרתו ברגע האחרון אחרת היינו הורגים אותו. פרצה סביבי מעין מרידה זוטא והצבא שלח תגבורת לבית הספר ובסופו של דבר המורה הזה נאלץ להודות בטעותו. בהמשך ניסו לסלק אותי מהפנימיה אולם איימתי על המפקח, שהיו לו ילדים בני גילי. אמרתי לו שאני מכיר את הילדים שלו ואת המשפחה שלו. לא אמרתי לו באופן מפורש שאני אפגע בהם, אבל הוא בחר להמעיט מחשיבות האירועים ולאפשר לי לסיים את חטיבת הביניים בשפה התורכית.

האיסור שחל על השימוש בשפה הכורדית זו מדיניות שהחלה ב-1934, בתקופת שלטונו של איסמט אינני (İsmet İnönü), הנשיא השני של הרפובליקה התורכית ויורשו של אתא תורכ. בכפר שלי בכלל לא היה בית ספר עד 1993, אז בנו אצלנו לראשונה בית הספר והמחזור שלי היה הראשון שזכה ללמוד. לא היתה לנו ברירה, מי שרצה ללמוד היה חייב ללכת לבית ספר של המדינה וללמוד בתורכית. בכל אופן את מבחני הסיום של החטיבה עברתי בציון 682\1000, זה נחשב לתוצאה מעולה עבור ילד כורדי. נרשמתי לבית ספר מדעי וגם שם הייתי תמיד לגמרי לא רע. התעקשתי לגור אך ורק בערים כורדיות, לא רציתי בשום פנים ואופן לגור בעיר תורכית. בילדותי פיתחתי שנאה עזה כלפי התורכים, אני לא מחביא את זה. היום הצלחתי להתגבר על השנאה הזו ואני מבין שהאויב שלי הוא לא העם התורכי אלא המערכת והשיטה. אבל בזמנו, אחרי שראיתי את גופו החבול של אבי ללא נשמה, אחרי שהוא עונה ונרצח, נעשיתי לאומן. כשחזרתי לכפר ב-1999 אנשי הגרילה כבר עזבו את האזור. מדובר בשטח קשה עם מעט מקומות מסתור והם ספגו אבדות כבדות. בשנים שלאחר עזיבת הגרילה את האזור היו לנו קשרים מאוד רופפים עם התנועה. למעשה, בכל הנוגע לשאלה הכורדית, למשך תקופה מסויימת האזור שלנו עבר תהליך של דה-פוליטיזציה אשר נבעה מנסיגת הלוחמים מהאזור ומהגברת הלחץ של המדינה.

מהמט, אחד מאחי הגדולים אשר עדיין מתגורר בתורכיה ופעיל ב-DTP – מפלגת החברה הדמוקרטית הכורדית (אשר הוצאה אל מחוץ לחוק על ידי הרשויות התורכיות ב-2009, ע.צ.), החליט בשלב זה שעלי לעזוב את תורכיה למרות שהייתי עדיין בתיכון. הוא פחד שאעצר או שיהרגו אותי שכן כבר בחטיבת הביניים הייתי מעורב בפעילות פוליטית וארגנתי סביבי את הנוער באיניס. יש לי מין תכונה כזו שבני גילי מתקבצים סביבי. בתקופה זו, בה הייתי פעיל למדי באיניס, ניסו להרוג אותי מספר פעמים. בסוף שנת 2002 הותקפתי מול בית הספר שלי על ידי חבורה של כורדים שמגינים על הפשיזם התורכי. אתה רואה את הצלקות האלו? מהמוט מפשיל שרוולים וחושף בפני מספר צלקות בגדלים שונים לאורך האמות שלו. זו למשל ממכת סכין, הוא מצביע על אחת מהן. במרכז איניס יש מספר משפחות כורדיות גדולות שמשתפות פעולה עם המדינה התורכית. משפחות אלו מפעילות לחץ על האוכלוסיה בשם המדינה התורכית. הם מאורגנים סביב ה-MHP (מפלגת התנועה הלאומית) והימין הקיצוני והפשיסטי בתורכיה. בקיצור זה היה בשעת בין ערביים כשעשיתי את דרכי ממרכז העיר בחזרה אל הפנימיה. לפתע התקרבו לעברי שלושה אנשים, שני נערים והשלישי היה כבן 20, שלושתם מבוגרים ממני. זה במגרש ריק סמוך לפנימיה בו היינו משחקים לפעמים כדורגל. הם קיללו אותי ואיימו עלי שהם הולכים להרוג אותי כשלפתע קיבלתי מכה בגב ונפלתי על הארץ. הגדול שבינהם החזיק בידו סכין. באותו הזמן לבשתי מעיל עור עבה ואחר כך התברר לי שהם ניסו לדקור אותי בגב אבל הסכין החליקה על המעיל וכך ניצלתי. התפתח מאבק במהלכו הורדתי את המעיל שלי וליפפתי אותו סביב זרועי. אני לא יודע לומר איך זה קרה אבל איכשהו הצלחתי לאחוז בסכין של התוקף ונעצתי אותה בבטנו של המבוגר שבחבורה שלוש או ארבע פעמים. ברגע זה שמעתי את החברים שלי מעבר לקיר שהפריד בין החצר של הפנימיה למגרש שבו הייתי. הם הגיעו בריצה ומצאו אותי המום, עדיין אוחז בידי את הסכין. התוקפים שלי נעלמו מהמקום. רק אז שמתי לב שמתחת למעיל היו לי שני חתכים עמוקים ביד. מהמוט חושף את הצלקות שלו פעם נוספת. בכל אופן לא נפצעתי קשה אבל הייתי מבוהל ופחדתי ללכת למשטרה או לרופא, פשוט חטאתי את הפצעים עם משחה וחבשתי את היד עד שהבראתי. זה קרה בשנה האחרונה של חטיבת הביניים, כחצי שנה אחר כך כבר עזבתי את תורכיה.

כאמור, היה זה אחי מהמט שדחף לכך שאעזוב את תורכיה. הוא בחר בצרפת מאחר ושני אחים שלנו כבר זכו לקבל בה מקלט פוליטי, אחינו הבכור שגר במרסיי ואח נוסף, אהמט, זה שגדול ממני בארבע שנים, גר בניס. בקיצור, בסוף שנת 2003 שילמתי 3800 יורו למבריח גבול ובסופו של מסע ארוך הגעתי לצרפת דרך איטליה ב-3 באוקטובר 2003. עברנו בדרך תחנות רבות והחלפתי מכוניות מספר פעמים עד שהגעתי לאחי, שבעצמו הגיע לצרפת בצורה דומה, אולי בגלל שהוא הכיר פה מישהו. אמנם נכנסתי לצרפת באופן בלתי חוקי אבל היום יש לי אזרחות. ברגע שהגעתי לצרפת רציתי להמשיך ללמוד ומיד התחלתי לעבוד על הצרפתית שלי. לא רציתי לגור עם אח שלי שכן לא הייתי רגיל לכך. גם היום אני לא יכול לגור עם המשפחה שלי, אני צריך את החופש שלי והמשפחה קצת חונקת את החופש. בשל כך נלקחתי למעון ושם למדתי צרפתית מהר מאוד – כפי שאתה שומע. תיכף ומיד התחברתי לעמותה הכורדית במרסיי, התחלתי להכיר את האנשים ולהבין את התנועה הכורדית בצרפת. אחד הקשיים העיקריים של התנועה היה האינטגרציה הגרועה של הכורדים. מעטים מבין המהגרים הכורדים שולטים בצרפתית. בשטרסבורג המצב עוד נחשב לטוב מאחר ויש פה קהילה ותיקה אולם במרסיי הקהילה הכורדית היא חדשה יחסית ואינה מעורה היטב בחברה. בקיצור הבחנתי שמעט מידי מבין הכורדים שולטים בשפה הצרפתית כמו שצריך ושכתוצאה מכך למשל להרבה מהכורדים שבאו לעמותה היו קשיים במילוי טפסים וכיוצא בזה. החלטתי ללמוד צרפתית כמה שיותר מהר ובתוך חצי שנה כבר יכולתי לדבר ולסייע לאנשים במרסיי.

עם הגעתי למרסיי ניגשתי לרשויות והגשתי בקשה למקלט פוליטי. כשאמרתי להם שאני רוצה לעסוק בעיתונות או במשפטים אני זוכר שהעובד הסוציאלי והמתורגמן  לעגו לי. מאחר והייתי קטין, הייתי בן חמש עשרה אולם על פי המסמכים שהיו ברשותי הייתי בכלל בן 13, מבחינת החוק הצרפתי לא יכולתי לבקש מקלט פוליטי. אך מצד שני דווקא בגלל היותי קטין הצרפתים לא יכלו להחזיר אותי בחזרה לתורכיה. נותרתי ללא מסמכים עד שהגעתי למוסד לנוער, אשר הגיש למעני בקשה מסודרת, וכך בסופו של דבר קיבלתי מעמד של תושבות. מאחר והייתי טוב במתמטיקה בבית הספר שכנעו אותי לעשות בגרות מקצועית שמאפשרת לי להיות פועל למשל. סיימתי את לימודי במסלול הטכני עם התמחות בארכיטקטוריה ובניין. לאחר שנתיים של לימודים, בזכות הצרפתית שכבר היתה שגורה בפי ובזכות הישגי גבוהים, המורה שלי הגיש אותי לבגרות כללית (Baccalaureat). לאחר שנת השלמות נוספת החלטתי ללמוד ארכיטקטורה, אבל אז, אחרי שכבר עברתי את המבחנים, הגעתי למסקנה שמה שמעניין אותי זה פוליטיקה, הבנתי שאני רוצה לעזור לאנשים והתחלתי לשאול את עצמי שאלות. בסופו של דבר עזבתי את לימודי הארכיטקטורה ועברתי ללמוד משפטים באוניברסיטה של מרסיי ובמקביל נהייתי מעורב בפוליטיקה הכורדית. בהתחלה שימשתי כמתורגמן בהתנדבות עבור הכורדים שלא דיברו צרפתית ובהמשך נעשיתי מתורגמן בתשלום עבור ה TGE Tribunal de Grande Instance – (בית המשפט הגבוה במרסיי).

השתלבתי בעמותות הכורדיות באופן טבעי למדי והגעתי לשטרסבורג בשנה שעברה בעקבות החלטה של החברים בתנועה הכורדית. שטרסבורג היא עיר מרכזית ופוליטי והיא מקום מושבו של הפרלמנט האירופי ושל מוסדות נוספים. בשל כך ארגונים רבים מחזיקים נציגות בשטרסבורג כדי להשפיע על ענייניהם. התנועה הכורדית מבקשת לחדור לתודעה של האיחוד האירופי אך גם לזו של מועצת אירופה שיושבת בעיר. עברתי לשטרסבורג בעקבות החלטת התנועה הכורדית לשלוח לפה נציג, לפני כן לא היו לנו פה חברים שעוסקים ביחסי חוץ, אבל כעת התחום הזה נמצא תחת אחריותי. אמנם התחלתי את לימודי המשפטים שלי במרסיי, אך השנה השלישית העברתי לשטרסבורג.

באפריל 2007 קיבלתי אזרחות צרפתית, אבל למרות זאת אני כבר לא יכול לחזור לתורכיה. ב-2009 התקיים משא ומתן בין עבדאללה אוצ’לן (אשר יושב בכלא התורכי) לבין תורכיה. במסגרת השיחות הוחלט לשלוח משלחת שלום לתורכיה והיתה תחושה שהבעיה הכורדית הולכת להפתר. המשלחת היתה אמורה לכלול שלוש קבוצות: מקבוצה של לוחמי גרילה כורדים שעזבו את תורכיה, פליטים כורדים ממחנה הפליטים מח’מור (MAKHMOUR CAMP) הממוקם באזור הכורדי של צפון עיראק, והקבוצה השלישית היתה אמורה לייצג את הכורדים החיים בגלות ובהם גם הכורדים באירופה. מתוך הקהילה האירופאית אני נבחרתי על ידי התנועה לייצג את הכורדים הצעירים באירופה. עם הגעתן של שתי המשלחות הראשונות לתורכיה כמליון וחצי כורדים יצאו לקבל את פניהן. כניסתם לתורכיה של לוחמי גרילה מבוקשים מבלי שהם ייעצרו עוררה דיון ציבורי בתורכיה. בית משפט תורכי זיכה באופן גורף ומיוחד את לוחמי הגרילה המבקרים והיתה לנו תחושה שהנה הבעיה הכורדית מתקרבת לפתרונה. הקבוצה שלי, השלישית במספר, היתה צריכה להגיע לתורכיה כשבוע ימים לאחר מכן. אני עזבתי את הכל והתכוננתי לנסיעה לתורכיה שכן זה היה כבוד גדול עבורי לייצג את הכורדים הצעירים באירופה ולדון בפתרון הכולל של השאלה הכורדית. הייתי בן 21 בסך הכל ומאוד רציתי להשתתף במשלחת הזו. התנועה הכורדית הודיעה שהיא איחדה מאחוריה כמליון וחצי כורדים באיסטנבול והדבר עורר פחד בקרב השלטונות התורכיים. ערב יציאתנו לתורכיה, אחרי שכבר הסדרנו את כל הניירות שלנו מול הקונסוליה התורכית ושמותינו כבר היו ידועים ואף התפרסמו בכלי התקשורת, ארדואן הצהיר בפומבי שאין בכוונתו לתת למשלחת של הכורדים הגולים להכנס לתורכיה ואוצ’לן הכריז על ביטול השיחות מאחר ולדבריו התורכים לא היו רציניים. חברי הקבוצות שכבר היו בתורכה נעצרו ואנחנו כלל לא יצאנו מאירופה. אם אנסה להכנס היום לתורכיה סביר להניח שאעצר באשמת חברות ב PKK, כך שאני צפוי ל-12 שנות מאסר, לכן אני לא יכול לחזור לתורכיה.

האם ההתעוררות האסלאמית השוטפת את המזרח התיכון בכלל וגם את תורכיה, מורגשת גם בקרב הכורדים?

כן. אבל יש לומר זאת בבירור, ה-PKK ידוע באופיו האתאיסטי ובתוך ה-PKK אין אסלמיזציה. התנועה האסלאמיסטית איננה חלק מהתנועה הכורדית הכללית, כלומר מה-PKK. אולם בצד התנועה הכללית ישנם ארגונים קטנים וחשאיים. לדוגמה ה- Huda-Par, היא תנועה חדשה אשר מהווה חלק מחזבאלללה הכורדית. מדובר במפלגה פוליטית כורדית שנוצרה ממש בחודשים האחרונים, אבל ה-PKK מהווה מחסום בפני כל הארגונים הללו.

נראה שהמפלגה של ארדואן מנסה לפתור את הבעיה הכורדית, לאחרונה אף היה ניסיון הידברות נוסף עם אוצ’לן.

תראה, יש בתורכיה אחוז חסימה של 10% והמדינה עושה הכל כדי שהכורדים לא יעברו את האחוז הזה. עם זאת הכורדים מצאו דרכים שונות להכנס לפרלמנט, למשל כמועמדים חופשיים, ואחרי שהם נכנסו פנימה אז הם הקימו קבוצה פרלמנטרית וככה הם למעשה נכנסו לפרלמנט. כיום יש אנשים שאומרים שה-KP (מפלגת הצדק והפיתוח Adalet ve Kalkınma Partisi מקוצר ל-AKP, אך באופן חלקי גם ל-AK Parti, היא מפלגת השלטון כיום בתורכיה) רוצה באמת לפתור את הבעיה הכורדית. אולם מה שרבים לא מבינים זה שכיום המצב הנוכחי במזרח התיכון והתנאים הבינלאומיים בכללם משחקים לטובת הכורדים. בצפון עיראק הכורדים נהנים מאוטונומיה נרחבת אשר באופן אישי אני רואה כעצמאות. זה נכון שהם חלק מעיראק, אבל בפועל הם חופשיים מאוד והם הפכו לדוגמה ומופת לשאר האזורים הכורדים. גם בסוריה הכורדים מיישמים מדיניות מאוד חכמה לטעמי. כשהחל המרד בסוריה רבים שאלו מדוע הכורדים לא מצטרפים לאופוזיציה כנגד בשאר אלאסד. למעשה הכורדים הבינו שמבחינתם אין שום הבדל בין האופוזיציה למשטר. כל מי שישלוט בסוריה ישלול את הקיום של העם הכורדי ואת זכויותיו הטבעיות והבסיסיות. לכן הכורדים החליטו שזו לא המלחמה שלהם, הם הרי נלחמים נגד משטר אסד כבר ארבעים שנה, אלפים רבים של כורדים קיפחו את חייהם בבתי הכלא של בשאר ושל חאפז אלאסד. מכאן שהכורדים ניסו להישאר נייטרלים, ומי שינצח במאבק יהיה צריך לשאת ולתת עם הכורדים כדי להגיע לפתרון מוסכם בסוריה.

אתה חושב שתהיה בסוריה אוטונומיה כורדית כמו בעיראק?

זכור לי שנאמר בתקשורת התורכית שכאלפיים לוחמי גרילה כורדים נכנסו לסוריה כדי לתמוך בבשאר אלאסד. זה מראה לך שרבים חושבים שהכורדים בסוריה תומכים באסד אבל זה ממש לא המצב. המשימה של הלוחמים הללו היא לארגן מחדש את החברה הכורדית בסוריה. הם הקימו אסיפות כלליות בערים ובכפרים וב-19 ביולי 2012 האזור הכורדי הכריז על אוטונומיה. משמעות הדבר היא שהאזור הכורדי עצמאי משליטתו של בשר אלאסד מצד אחד ומשליטת האופוזיציה מצד שני. הכורדים בסוריה הקימו צבא משלהם הכולל כ-50 אלף איש, הם הקימו אסיפה כללית המייצגת את כל האסיפות העממיות, הם מנהלים מערכת חינוך עצמאית ובכלל ניתן לומר שהאזור הכורדי בסוריה הוא האזור היחיד במדינה שלא מתחוללת בו כעת מלחמת האזרחים. הכורדים הציבו לצבא הסורי אולטימטום ולמעשה אילצו אותו לעזוב את האזור. בשאר אלאסד יודע שהכורדים מאורגנים הרבה יותר טוב מהאופוזיציה הסורית בגלל שיש להם היסטוריה ארוכה של מאבק מאורגן. מאחר ובשאר לא רצה להלחם בשתי חזיתות הוא נאלץ להסיג את צבאו מהאזור הכורדי. הקמת האוטונומיה הכורדית בסוריה יכולה להשפיע גם על האזורים הכורדיים בתורכיה ובאיראן. אם כך, נכון לכשיו, התנאים נוטים לטובתנו. הכורדים בתורכיה יכולים היום להוציא לרחובות כשני מליון איש, זה משהו שלא ראינו בעבר. כיום התנועה שלנו מאורגנת היטב גם בתורכיה ואני רואה במצב הנוכחי במזרח התיכון הזדמנות גדולה עבור הכורדים.

לגבי המשא ומתן הנוכחי בין תורכיה לבין האדון אוצ’לן, צריך להבין שהתנועה הכורדית לא רוצה להאבק במספר חזיתות. אנחנו מבקשים כעת שלום עם תורכיה כדי להשיג אוטונומיה כורדית מלאה בסוריה. לכן אנחנו מסיגים את לוחמי הגרילה מתורכיה לאחר שהם צברו נסיון רב שנים של לחימה בהרים, ושולחים אותם להקים ולחזק את הצבא הכורדי הצעיר בסוריה. זו מדיניות מעניינת וכאמור אני חושב שהכורדים הם המרוויחים של התקופה. אנחנו נצא מהמלחמה שמתנהלת נגד הכורדים כבר יותר ממאתיים שנה כשידינו על העליונה. העולם חושב שהכורדים הניחו את נשקם, אולם הכורדים לא יכולים היום להניח את הנשק. למה להניח את הנשק דווקא כשהתנאים לטובתנו? אתה מבין מה אני מבקש לומר?

האם אתה חושב שבעתיד הנראה לעין תקום מדינה כורדית?

למען האמת אני לא מעוניין בכך שלכורדים תהיה מדינה. למה? כי אני חושב שהקמת מדינת לאום עבור הכורדים תהיה חזרה לאחור. כיום, באזורים רבים בעולם, הגבולות מיטשטשים ונוצרות ישויות אזוריות. אני בעד יצירת אזור שיהיה דומה למשל לאיחוד האירופי, סוג של קונפדרציה של המזרח התיכון אשר במסגרתה העמים השונים ושאר הישויות יוכלו לבוא לידי ביטוי ולממש את עצמם באופן ברור, בקלות ובחופשיות. במסגרת הסדר האזורי הזה לא יהיה דיכוי של “האחר”. מטרתנו היא להחליש את המדינות שכובשות את כורדיסטאן וליצור מין סוג של קונפדרציה אזורית אשר תכלול את ארבעת החלקים של כורדיסטאן ואולי גם את העמים האחרים שחיים עם הכורדים באותו השטח, כמו הכלדיים, האשורים וכיוצא באלו. אתה יודע שבפעם הראשונה שאשורי נכנס לאסיפה הלאומית התורכית זה נעשה בתיווך של התנועה הכורדית בתורכיה.

מה אתה חושב על מאבק לא אלים?

זו דרך אחת של מאבק.

שיכולה להתאים למאבק הכורדי?

היא יכולה להתאים לכורדים אבל אני באופן אישי חושב שאין לנו ברירה אחרת. ממש הוכרחנו לאחוז בנשק. בתורכיה יש האומרים שהכורדים מעדיפים לאחוז בנשק במקום לעסוק בפוליטיקה. בסדר, אבל קח בחשבון שמאז 2009 יותר מ-15 אלף כורדים נעצרו, ומדובר פה בחברים במפלגה הכורדית החוקית במדינה. כשמונת אלפים מתוכם עדיין מוחזקים במעצר כאסירים פוליטיים, בינהם ראשי ערים, עיתונאים, רופאים, עורכי דין וכולי. אז איך בדיוק נעסוק בפוליטיקה? איך נקיים פעולה בלתי אלימה כשעצם הפעולה אסורה עלינו?

כיצד אתה, כפעיל כורדי, רואה את הסוגיה הישראלית-פלסטינית?

אני חושב שהפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט ובשביל האזור כולו בכלל, זה יצירת סוג של קונפדרציה. לך תוכיח שהפלסטינים הם בעלי הארץ? מנגד לך תוכיח שהישראלים הם בעלי הארץ? הרי זהו אזור שמהווה פסיפס של עמים. צריך ליצור אזור קונפדרלי שבמסגרתו העמים השונים יוכלו להביע עצמם באופן חופשי, מבלי לשלול עמים אחרים. לפי דעתי הפתרון הזה הוא גם המתאים ביותר לשאלה הכורדית. גם אם כרגע אנחנו מחוייבים לאחוז בנשק אני לא חושב שלבעיה שלנו יש פתרון צבאי. אני מאמין שהפתרון הוא פשוט לקבל את האחר ואת השונה, כאדם, כאינדיבידואל.

מהמוט ארול, מה החלום שלך?

להיות חופשי!