לאחרונה פירסמה ועדת חקירה מטעם מועצת זכויות האדם של האו”ם דין וחשבון חמור על הנעשה בצפון קוריאה. יושב ראש הוועדה אמר כי בצפון קוריאה “נעשו פשעים הדומים בצורה מזעזעת לאלה שביצע המשטר הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה”. על פי הדיווחים האחרונים ברוסיה פועלים כיום מחנות כליאה בהם נרמסים כבודם וזכויותיהם של יריבים פוליטים באופן הדומה להחריד לתקופה הסטאליניסטית. הדבר ככל הנראה לא מפריע לעולם “הנאור” להשתתף בהמוניו באולימפיאדת החורף בסוצ’י. גם גל החקיקה ההומופובי ששוטף את רוסיה בימים אלו לא מקלקל לעולם הנאור את מופעי ההלחם והשעשועים. ובאמת בסך הכל מה שנעשה ברוסיה מחוויר אל מול הרדיפה והחקיקה ההומופובית ברחבי יבשת אפריקה, והעולם שותק. בסוריה הגיהנום נמשך. גם מקומם של הישראלים והפלסטינים לא נפקד ממצעד הדפיקות העולמי. תעשיית הבשר, הקפיטליזם הדורסני ותרבות הצריכה הנבובה וההרסנית. כל אלו הם רק חלק קטן מן הרעות החולות אליהן נחשף צרכן החדשות הממוצע המתחבר לרשת המידע הגלובלית. בקיצור, הרבה דברים רעים קורים בעולם בכל רגע נתון. לנוכח כל הרוע האדיר הזה מתקבלת לעיתים התחושה שאנו ניצבים כיחידים, חשופים וחלשים. כיצד ניתן להתמודד ואיך אפשר שלא ליפול לדיכאון?
בזמן האחרון יצא לי להתקל ביותר מידי אנשים עצובים, שנראה היה לי שהם איבדו את האמונה בבני האדם ואת התקווה לתיקון בעולם. לפיכך החלטתי לשתף כאן את מה שהיה לי לומר להם, בעיקר בשביל להזכיר את זה לעצמי. הדברים הבאים אינם קשורה לאמונתי העמוקה בחברה האנושית וביכולתה להשתפר, מדובר דווקא בחוויה אינדיבידואלית. לפני ארבע עשרה חודשים חוויתי רגע אנושי במיוחד אשר העמיק את תפיסתי ההומניסטית באופן שקשה להסביר. אני מתכוון ללידתו של בני הבכור יצחק. ברגע שיצחק הגיח מרחם אימו לאוויר העולם, מעבר לשמחה ולהתרגשות שאחזו בי, באותו הרגע חשתי בעוצמה עזה את שייכותי למין האנושי. בשנייה הזו, כשחיוך ענק מרוח על פני התשושים, הבנתי באופן עמוק את ערך חיי האדם. מה שתפסתי עד אז רק בדרך השכל הפך לחוויה. ניתן לכנות זאת רגע מכונן.
מאז לידתו אני מלווה את יצחק הקטן כמעט בכל רגע בחייו. אני עוזר לו בכל פעולה שהוא עושה, אבל אני בעיקר לומד ממנו בכל צעד ושעל. בשבועות האחרונים הילד עושה את צעדיו הראשונים, מין הליכה דרדסית, לא יציבה ובעיקר איטית. לפני מספר ימים הנחתי לו ללכת לצידי ברחוב ממש כמו ילד גדול. הלכנו למכולת בפינת הרחוב כדי לקנות דבר מה, לוקחים את זמננו בידינו. אחר הצהריים, שמש במרום. יצחק הקטן מגיח לרחוב ונעצר ליד אופניים הקשורות לגדר. חיש מהר הוא שולח יד ומסובב את הפדל סביב עצמו, מרוצה מכך שהפדל נענה לו הוא משמיע אנחת סיפוק. הוא מנסה לסובב גם את הפדל השני שהיה לחוץ כנגד קיר בטון, הכשלון מוציא מיצחק גערה קצרה ועצבנית. אנחנו מתקדמים, אך לאחר מספר צעדים יצחק מבחין בסדק על המדרכה ומתוכו מגיח ניצן ירוק שמתאמץ להגיע אל השמש. יצחק נעצר, תחילה הוא מסתכל, בוחן את דפנות הסדק ביסודיות ואז לוחץ את ראשו של הניצן בין אצבעותיו העדינות. אני נותן לו יד ומאיץ בו לחצות איתי את הכביש. מיד עם הגיענו לגדה השניה יצחק משתחרר ופונה לחלונות המרתף הנמוכים הקבועים בקיר הבניין שמשמאלנו בסמוך למדרכה. הרווח שבין החלון למדרכה מלא באשפה ויצחק בוחן בעניין את החפצים השונים המוטלים להם בערבוביה. בחלונות הבאים יצחק תוקע את אצבעותיו ברשת הברזל החלודה שמסוככת על החלונות עד שהוא מבחין בקורי עכביש מושלמים. הוא בוחן אותם בעניין ואז מביט בי כדי לקבל אישור. אני מחייך ומניף אותו על הידיים.
נכנסנו לחנות החדשה שנפתחה לאחרונה בפינת הרחוב. בקצה הרחוק ישב המוכר עם שני חברים, שלושתם בעלי חזות זרה ופנים קשוחות. ברגע שהם הבחינו ביצחק מתרוצץ לו בין המדפים ומדבר לעצמו בשפה הסודית של התינוקות לשלושתם נמרח חיוך גדול על הפנים ואחד מהם ניגש אליו, התכופף בעדינות והציע לו חתיכת ביגל’ה. בדרך חזרה הביתה יצחק פורר את הביגל’ה בין אצבעותיו וניסה לתקוע אותו בחורי הרשת של החלונות הנמוכים. לפתע הוא השאיר את הביגל’ה על אדן החלון ומיהר לבחון את גבולותיה של שלולית מים קטנה. תחילה הוא בחן היטב את סף השלולית, סוקר באצבעו את קו המגע שבין המים לאספלט, אחר כך הוא החל לטפוח קלות על המים, בוחן בריכוז את האדוות הקלות שהסעירו את שלוליתו. נראה היה לי שכל העוברים והשבים ברחוב הקטן מחייכים ליצחק ואז שולחים גם לעברי מין חיוך קטן של חיבה והזדהות.
צעדתי פעמים רבות בדרך הקצרה שבין פינת רחוב זו לביתי, אולם אף פעם לא שמתי לב לכל כך הרבה פרטים כמו בפעם הזו כשהלכתי עם יצחק. הוא הוליך אותי ממקום למקום והזכיר לי את הקצב הנכון של הדברים. ברוב המקרים אין לי זמן או סבלנות לצעוד איתו באיטיות ברחוב. משום מה אני תמיד ממהר לאנשהו. אולם ברגע שעצרתי ושיחררתי את אחיזתי יצחק פרח לו ולילמד אותי מחדש את הקצב הנכון של החיים. הוא הזכיר לי להתאים את עצמי אל הילדים, להביט בסובב אותי ולתת דרור לילד שאני, לשים לב למליון הפרטים הקטנים שחמקו מעיני באין ספור פעמים שעברתי שם קודם. לחייך אל העוברים והשבים. יצחק מלמד אותי שיעור בהקשבה, בתשומת לב ובאהבת האדם. וזוהי מהות האנושיות שלנו, אהבת האדם והאמונה בו. בכל פעם שאני נזכר להאט, להתבונן ולהקשיב לו, הוא תמיד מזכיר לי שהחיים יפים.
