כולם סביבי מרגישות ומרגישים בימים האלה כאב, פחד, חרדה קיומית, חוסר ודאות, היעדר ביטחון פיזי והשפלה. אנחנו מרגישים מובסים, פוחדים מהעתיד. חוסר אונים גדול. אני חושב שבעצם ככה זה מרגיש, כנראה, להיות בצד המפסיד.
נוכח הזוועות שחווינו כעם וכחברה התחושות הללו מובנות ומוצדקות. גם אם לא נפסיד את המלחמה במובן הצבאי שלה, התבוסה היא מעצם המכה שחטפנו ביום הראשון.
אני חושב שככה בעצם מרגישים הפלסטינים בעזה, בגדה ובמזרח ירושלים כבר עשורים. רובם למעשה נולדו לתוך מציאות של תבוסה, השפלה, פחד, היעדר ביטחון וחוסר ודאות. הם גדלו בתוכה ושרויים בה כל חייהם. כל חיי הבוגרים אני פוגש פלסטינים ולומד את הנושא, אבל מעולם לא יכולתי באמת להתחבר לחוויית הקיום של תבוסה, חרדה קיומית והשפלה באופן כל כך מוחשי. רק עכשיו, כשזה מה שאני חש בעצמי, על בשרי, על בשרו של העם שלי, אני מבין.
בתגובה לזוועות הבלתי נתפסות שחמאס ביצע בנו בעוטף עזה, המון ישראלים תומכים כעת בהרג המוני ובטרנספר, מילים מכובסות לטיהור אתני ולרצח עם.
אני מנסה להבין מה מניע אנשים לבצע פשעים נגד האנושות כמו אלה שראינו בדרום, זוועות של ממש. מה מחולל כזו פסיכוזה המונית של הרג והתעללות זוועתית, אורגיה של דם וסבל? יש באקדמיה תחום שלם של לימודי ג'נוסייד ויש גם נסיונות לענות על השאלות הללו מתוך עולמות הנפש והפסיכולוגיה.
זוועות מהסוג הזה התרחשו אין ספור פעמים במאה הקודמת ומתחרשות גם כיום במאה הנוכחית בכל רחבי העולם. העם היהודי היה קורבן של זוועות מהסוג הזה יותר מידי פעמים. אי אפשר לפתור את העניין ב"אנטישמיות ושנאת יהודים". הדברים הללו נטועים בתוך החוויה האנושית.
האכזריות הבלתי נתפסת של החמאס מעוררת בקרבנו את האכזריות האנושית השוכנת באפילת הנפש שלנו עצמנו. אפילה גוררת אפילה, אנושיות מעוררת אנושיות.
בטקסט שפרסמתי אתמול (קישור בתגובה) כתבתי ש"לאחר מלחמת יום כיפור, התקרבו מעט ישראל והערבים אלה לאלה. הערבים הרימו מעט את ראשם, הישראלים השפילו מעט את מבטם – ועיניהם נפגשו באמצע. כך, מתוך המפלה הקשה, התחולל בישראל מפנה פוליטי ונחתם הסכם שלום עם מצרים."
אבל האם זה אפשרי להסתכל בעיניים של מי שביצעו טבח מכוון וכל כך נוראי בתינוקות, במבלים במסיבה, חטפו משפחות שלמות, חיסלו זקנות? אני לא יודע.
ב 6 באוקטובר המחשבה השלטת הייתה שאין על ישראל איום קיומי. שהבסנו את הפלסטינים ושאין באזור שום כוח שמאתגר את ומאיים על ישראל באמת. היום כולנו חשים את שבריריות החיים, מפנימים את האיום הקיומי הלופת אותנו מצפון, מדרום, ממזרח ומתוכנו, בעודנו ניצבים קרועים מבפנים.
נכון לעכשיו אני מרגיש שאנו נלחמים על קיומנו בכמה חזיתות. אי אפשר להמשיך להיות תחת סכנה קיומית מצפון ומדרום, נתונים לחסדיהם של ארגוני טרור קיצונים. אולם כיבוש עזה כרוך במחירים בלתי נתפסים. או שנהפוך לרוצחי המונים, או שהמונים יהרגו אותנו. ויש גם את הזירות הנוספות – חזבאללה על גבול הצפון, והתקוממות פנימית בתוך הארץ.
האם אפשר בכלל לנצח מלחמה כזו? פרופסור יורם פרי, שכתב ספר על פרדוקס העוצמה והדילמה האסטרטגית של צה"ל" (2017, בהוצאת המכון למחקרי ביטחון לאומי), מסביר שאנו נתונים ב"פרדוקס העוצמה": "החזק אמנם יכול להכות בחלש ולמנוע ניצחון שלו, אבל על אף הפער ביחסי הכוחות ביניהם הוא לא יצליח – בגלל הגיון המדיה – להכריע אותו. ככל שיגביר החזק את השימוש בכוח – כך יזיק לעצמו יותר." (קישור בתגובה השנייה).
אנחנו ניצבים מול משוואה בלתי אפשרית. או שנושמד, או שנשרוד במחיר של הפיכתנו למדינה שמחיר קיומה אינו משתלם מוסרית ושלנו ולילדינו אין מה לחפש בה.
ישנו חשש אדיר בחברה היהודית שהפלסטינים בגדה, במזרח ירושלים וגם החברה הערבית בישראל יתקוממו ויעלו עלינו להרגנו. אסור שהחשש הזה יהפוך לנבואה שמגשימה את עצמה.
החרדה הקיומית שלנו מוצפת בצונאמי של פייק ניוז שמפיצים החמאס, האיראנים, הרוסים ושאר סוכני הכאוס העולמיים, שמכוון בדיוק אל הבטן הרכה שלנו.
זה משרת כמובן את הכהניסטים שבשלטון ובגבעות. הם פועלים מתוך תכנית סדורה שנכון לעכשיו כבר פועלת את פעולתה. לשם כך הם מבקשים לחולל אלימות ברחובות, שתהפוך את הסדר הקיים במחיר של הרג המוני. האיום הזה מבית הוא שני בחומרתו כרגע אחרי האיום החיצוני – ושני האיומים הללו מתלכדים יחדיו לכדי איום קיומי על החברה החופשית בישראל.
מול האיום הזה חובה עלינו ליצור ברית של מתונים וחפצי חיים. בברית צריכים להיות ישראלים וגם פלסטינים, יהודים וערבים כאחד. עלינו להתארגן כדי להגן על עצמנו מאלה הקמים עלינו לכלותנו.
עלינו לעשות כל שביכולתנו כדי למנוע את התלקחות האלימות הבין קהילתית בין יהודים וערבים ברחובות המדינה. הערבים בישראל מבינים את זה ויש פה תשתית אזרחית עצומה של חיים משותפים שאפשר לעבוד איתה.
אין פתרון קל, עלינו להשיב את החטופים, לבודד את החמאס, להסיר את האיום של חזבאללה ובמקביל לשאוף ליצירת אלטרנטיבה לקיום קולקטיבי משותף בארץ הקודש (זה הזמן להכיר את A Land for All ארץ לכולם بلاد للجميع). עלינו להכיל את המורכבות הזו ולפרק אותה לאט ובזהירות.
זה לא התייפיפות, כך אני קורא את המציאות.
זה לא עניין של הזדמנות הגלומה ברגע הזה,
אני חושש שזה עכשיו או לעולם לא.
מתוך הכאב העצום
ליצור פה מציאות אחרת
לדיון: קישור לפוסט ברשת החברתית
