חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד”ר ערן צדקיהו מדבר ב”כאן 11″ ב5.7.2023 על רקע מבצע “בית וגן” בג’נין.

אף אחד במרחב הזה הוא לא שוחר שלום!

כך עניתי לקרן אוזן המראיינת בעת שחוויתי בשידור חי את התדרדרות השיח הציבורי בישראל לשפל המדרגה.

ב5.7.2023 הוזמנתי להשתתף בפאנל, משדר מיוחד בשידור חי, באולפן ישבו סביב קרן פרשן נוסף (לידי) ושלושה כתבים ובאולפן בתל אביב ישבה חברת הכנסת לשעבר מהליכוד ו”המומחית לטרור” ד”ר ענת ברקו.

כל הפאנל דיבר רק על טקטיקה, מטעני גחון וכטב”מים, מנתחים את הלוחמה הזעירה משל היו במשחק וידאו, מפרשנים את המשמעות של עוצמת ההתנגדות הפלסטינית לכאן או לכאן – כן הופתעו, לא הופתעו, כן או לא הרתעה, כן או לא הסתה, תהיה או לא תהיה תגובה… וכו’.

מה כן נעדר סביב השולחן – דיון רציני על אסטרטגיה, על המצב המדיני, על האחריות של ממשלת ישראל למצב. שום חשיבה מדינית מעמיקה, שום הבנה של המציאות מעבר לסנטימר הטקטי הבא. רק עוד ועוד אנדרנלין בסגנון משחק וידאו אלים או סרטון סנאף.

ברקו אמרה שהפלסטינים לא מכירים בזהות הישראלית אלא ביהודית בלבד. הזכרתי לה שגם היא לא מכירה בזהות הקולקטיבית הפלסיטינית, אותה היא ביטלה מעל דוכן הכנסת בהסבר פילולוגי מביש ומגוחך (P.P פ.פ).

בג’נין, כך הם אמרו, גדל דור ש”לא ידע את יוסף”, שלא מכיר את עוצמתו של צה”ל ולא חווה את חומת מגן. כשהגיע תורי לדבר אמרתי את מה שנראה לי מובן מאליו – הטקטיקה לא מעניינת, זה מחול שדים שחוזר על עצמו כבר עשורים רבים. אבל זה לא גזירת גורל – המציאות עצמה היא שמחוללת את מעגל האלימות. דם מביא עוד דם, כיבוש, אפלייה וחוסר שיוויון מחולל התנגדות אלימה וטרור וחוזר חלילה.

הדברים שאמרתי הם הכל כך בנאליים לכל מתבונן אובייקטיבי על המצב, אולם הם נתקלו בתדהמה. ברקו ואוזן פשוט מחזרו את כל הקלישאות ואת כל הסיסמאות המוכרות לעייפה על הסכסוך הישראלי פלסטיני. כמה משעמם. הקריינית קרן אוזן לא נתנה לי להשלים משפט והתווכחה איתי משל הייתה דוברת משרד ראש הממשלה. ענת ברקו יצאה מכליה ולא הצליחה להתגבר על הדיסוננס. “אתה פרו פלסטיני” הן הטיחו בי. “אני פרו שיוויון” עניתי להן. והרי אם היינו כובשים שוודים, אז הייתי פרו שוודי. במובן הזה אני הכי פרו ישראלי שיש.

ניסיתי להסביר איך הפלסטינים חווים את הפשיטה על מחנה ג’נין מתוך החוויה שלי בשטח ובמדיה הפלסטינית, לא ככתבנו לעינייני אלא כאדם בעל גישה בלתי אמצעית למרחב. אבל לא נתנו לי להשלים משפט בלי להתווכח איתי, למעשה עם המציאות עצמה. עזבו את הפוזיציה רגע, אין לכם אפילו גרם של סקרנות לגבי הצד השני?

שאר הכתבים היו כנראה כלכך המומים מעצם הרעיון שהכיבוש הוא שורש האלימות – שאם נסיר את הכיבוש ונייצר מציאות אחרת בשטח, טובה יותר, אז גם לא תהיה אלימות – שהם פשוט התעלמו מקיומי והביטו בי בעיני עגל.

רציתי לצטט להם את פתחי חאזם, ממנהיגי התושבים במחנה ג’נין, אל”מ בדימוס במשטרה הפלסטינית ואביו של המחבל רעד חאזם שביצע את הפיגוע בתל אביב בשנה שעברה – הזדמנות להכנס לראש של אנשי המחנה עצמם, להביא דברים בשם אומרם, אבל לא אפשרו לי. זה מה שהיה לחאזם לומר בשנה שעברה.

“התקריות החוזרות ונשנות מספקות לצעירים שלנו לקחים חדשים ונוטעות בלבם תפיסות חדשות. הם חווים את המרירות, את האסון, את הנכבה, כל יום. בכל התקריות שמתחוללות בכל יום” […]

“ג’נין לא השתנתה, ותושביה לא השתנו, משום שבפשטות הכיבוש לא עזב. כשהכיבוש יעזוב האנשים ישתנו, המצב ישתנה, האווירה תשתנה. האנשים יחיו את חיי השגרה שלהם כמו יתר העמים. אנחנו עם שחי תחת עולו של כיבוש קשוח, מכאיב, שגזל מאתנו את אדמותינו וחירותנו, הרג את בנינו והפקיע את קרקעותינו. הוא משית עלינו מדי יום עונשים שאין לתאר ואין אפשרות לשאת. הפרדה גזעית, נישול של אדמות, והתנחלות בלתי פוסקת” […]

“שטחו של מחנה הפליטים בג’נין לא עולה על קילומטר רבוע אחד. הוא מוצף בצעירים חסרי אופק, שאין להם עתיד ולא רואים אור בקצה המנהרה. אין תועלת ברדיפתם. אם יפתחו בפניהם אופק ואפשרויות, אם יפתחו את העתיד בפניהם, זה מה שיפתור את הבעיה ואת המצב המסובך הזה”

**במהלך הפאנל הארוך היו הפוגות בשידור כשהקרינו אי אילו קטעים. בכל הפוגה כזו כל הנוכחים באולפן, משתתפי הפאנל ואנשי הצוות הטכני כאחד, בהו בסלולרי שלהם. לא הוחלפה ולו מילה אחת של נימוסין או של תוכן (להוציא שאלות קצרות של המנחה לדוברים הבאים – שתיים שלוש מילים, לא יותר). דממת מוות השתררה ולא התקיים שום שיח או מפגש אנושי.

המבט שקיבלתי מקרן אוזן היה של גועל ודחיה מוחלטים. “אתה מאלה שזורקים עליהם אבנים?” היא שאלה, מבטה מסגיר את מחשבותיה ולא משאיר מקום לספק. לקח לי רגע להבין למה היא מתכוונת – האם אני מאותם פעילי שמאל שמותקפים מעת לעת על ידי כנופיות מתנחלים. שאלתה העידה יותר מכל על עולמה הפנימי של אוזן עצמה.

לשמחתי הייתי צריך לצאת מוקדם מהאולפן, פשוט היה לי תור לעיסוי אצל מיכאל שלי – המעסה מספר 1 במזרח התיכון. האמת טרם הספקתי לראות איך הסתיים הדיון ואם דברי השאירו רושם כלשהו על חברותי וחברי לפאנל.

כמה צרות, כמה בורות, תיבת תהודה שמדברת את עצמה למוות. שמחתי להשמיע את קולי. למרות שאני מעולם (!) לא צופה בטלוויזיה ושכל המדיום הזה דוחה אותי מאוד, חשוב לי להמשיך לבוא לאולפנים ולהשמיע את קולי, גם אם הוא לא נעים לאוזן.

שיתוף

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

תוכן העמוד

המלצות

דילוג לתוכן