חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

בין חמאס לחיזבאללה #1 – פיגועי ההתאבדות

פיגועי התאבדות – פוסט ראשון בסדרה

כשחמאס וחיזבאללה נפגשו סביב גירוש ה-400 למרג’ א-זהור (ראו פוסט קודם בתגובה), הן כבר היו תנועות יחסית מגובשות. חיזבאללה הוקם עשור קודם לכן מתוך מהלך תיאולוגי-פוליטי שיעי עמוק. חמאס ניסחה את האכסיומות התיאולוגיות שלה באמנת 1988. לפיכך לא צריך להגזים במפגש הדוגמטי שבין התנועות.

הקשר ביניהן היה רווי בחשדנות מלכתחילה. שתי התנועות אמנם אסלאמיות פונדמנטליסטיות, אבל אלה שיעים ואלה סונים – ועבור אנשים כה דתיים מדובר בפער גדול. הם לא מסוגלים אפילו להתפלל ביחד. מאז אותו מפגש בדרום לבנון ב 1992 התנועות ניסו להדחיק את הפערים הדוגמטיים לטובת שיקולים אופרטיביים. מצד אחד ההבדלים בין האסכולות הן בלתי ניתנות לגישור, מצד שני קווי הדמיון והאינטרס המשותף היה ברור, הוחלט להתמקד בשיתוף פעולה בתחום האמצעים ולא בתחום היעדים.

הנושא המובהק ביותר שחמאס ככל הנראה למדה מהחיזבאללה בשנות התשעים הוא בתחום מטעני החבלה בכלל ופיגועי ההתאבדות בפרט. מחבלי החיזבאללה השתמשו בטרור המתאבדים הזו במאבקם נגד הנוכחות הזרה בלבנון כבר בראשית שנות השמונים. פיגוע ההתאבדות הראשון של הארגון היה ככל הנראה “אסון צור הראשון בנובמבר 1982, בו נהרגו קרוב למאה איש, רובים מקרב כוחות הביטחון הישראלים. בהמשך גבה טרור המתאבדים מאות הרוגים, רובים חיילים צרפתים ואמריקאים, מקרב הכוח הבינלאומי שהוצב בלבנון. פיגועי ההתאבדות “הוכיחו את עצמם” שיטה יעילה במיוחד, הם הסבו לאויב מאות הרוגים ותרמו תרומה מכרעת לעזיבת הכוח הרב לאומי את לבנון ב 1984.

* בתכנון הפיגועים הללו לקחו חלק מי שלימים יהפכו לבכירי הזרוע הצבאית של חיזבאללה, עימאד מורנייה, בן דודו מוסטפא בדר א-דין (שניהם חוסלו) וטלאל חמיה, כנראה ראש הזרוע הצבאית של הארגון כיום.

באותן שנים ייסד פתחי שקאקי את ארגון הטרור הג’יהאד האסלאמי הפלסטיני (גאפ) אשר החליט לאמץ את מודל פיגועי ההתאבדות. בדת האסלאם, בדומה ליהדות, התאבדות היא אסורה ומגונה. אתוס של המרטיריות טבוע עמוק בשיעה, עוד בסיפור מותו של האימאם חוסיין בן עלי, אחד מגיבורי המיתולוגיה השיעית, בקרב אבוד מראש בכרבלא שבעיראק במאה השביעית. היסטורית כמיעוט נרדף (אל-מסתעדפון المستضعفون, המדוכאים עלי אדמות) עם אתוס מכונן של הקרבה, באסלאם השיעי נוצרה התשתית הרעיונית לפיגועי ההתאבדות, אשר הוצדקו כנובעים מהקרבה בדרכו של אללה (פי סביל אללה في سبيل الله)

הגאפ עמל ליצור הנמקה קונספטואלית סונית לפיגועי ההתאבדות. עיקרי הדיון הזה מופיעים בגיליונות מגזין הארגון אל-אסלאם ופלסטין (مجلة الإسلام وفلسطين), שם למעשה מופיעה לראשונה הצדקה סונית לפיגועי הקרבה. בקיצור נמרץ, אנשי הדת של הארגון הסיקו שפיגוע התאבדות לא נחשב להתאבדות במובן השלילי של המילה – בערבית אנתחאר انتحار – במשמעות שאדם שם קץ לחייו מתוך מצוקה אישית. לעומת זאת , הקרבה בדרכו של אללה (אל-אסתשהאד פי סביל אללה الشهادة في سبيل الله) נחשבת לפיגוע הקרבה ולא להתאבדות במובן האסור והמגונה. כמובן זה לא באמת פותר את הבעיה מאחר וידוע שחלק גדול מהמחבלים המתאבדים פועלים במידה רבה גם מתוך מצוקה נפשית אישית. במקרים רבים מדובר באנשים שרצו להתאבד (אנתחאר) ומצאו בהקרבה (אסתשהאד) דרך להצדיק ולטהר את המעשה ואת שמם. הם זכו לרהביליטציה ולגיטימציה באמצעות מעשה למען הכלל המוסלמי.

הסיבה לכך שהגאפ לא הוציא לפועל פיגועי התאבדות למרות ההצדקה הדתית שיצר, הוא שמדובר בארגון שנמצא בשולי החברה הפלסטינית. מלכתחילה ההסתמכות שלהם על גורם שיעי דן אותם לשוליות. עד היום הגאפ שואב לגיטימציה ותמיכה הציבורית מתוך הקשר של הארגון עם תנועת החמאס (כולל חדר מבצעים אופרטיבי משותף בעזה כיום). הגאפ ידע שהציבור הפלסטיני עשוי שלא לקבל את דפוס פיגועי ההתאבדות אם הוא יגיע מגורם שולי כמותו, מה שיחוק אותו עוד יותר לשוליים. לפיכך היה זה החמאס שהחל בפיגועי ההתאבדות, בהתחלה בגישוש ואחרי הטבח שביצע רוצח ההמונים הכהניסטי ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בחברון עם שחר של יום שישי הראשון של הרמדאן שאחרי ערב פורים, ביתר שאת. לאחר שהחמאס התחיל עפ פיגועי ההתאבדות הגאפ לא נותר מאחור והצטרף לדפוס הפעולה שהוא עצמו הכשיר.

בהמשך, מי שתרם את התרומה הגדולה ביותר להנמקה התיאולוגית של הגאפ לפיגועי ההתאבדות והפך את הרעיון למרכזי באסלאם הסוני היה השיח’ והפוסק המפורסם יוסוף אל-קרדאווי, שישב בקטר ונחשב לסמכות הרוחנית העליונה של האחים המוסלמים. מכאן התפשט הרעיון ודפוס הפעולה של פיגועי ההתאבדות, שהחל כאמור אצל חיזבאללה השיעית והמשיך דרך הגאפ אל החמאס, אל ארגוני הג’יהאד הגלובלי כמו אל-קאעידה שקמה בשנות התשעים ודאע”ש שהוקם במאה ה-21. ארגונים אלה ודומיהם אימצו את פיגועי ההתאבדות במידה רבה בעקבות הלגיטימציה שניתנה להם בזירה הסונית הפלסטינית.

ככל הנראה מה שהשפיע על הגאפ ובהמשך על החמאס לאמץ את פיגועי ההתאבדות ולהמשיך בהם היה הלקח האופרטיבי – כלומר ההצלחה בפועל, הפאניקה ואבדן העשתונות שפעולות אלו חוללו בחברה הישראלית. ישראל התקשתה למצוא מענה לטרור המתאבדים, הרי איזה ערך יש להרתעה מול מי שרוצה להקריב את חייו? בספר של חמאס שהתפרסם ב-2014 כתב פרופסור יוסוף ריזקה מהאוניברסיטה האסלאמית בעזה (שימש גם כשר וכיועץ של איסמעיל הנייה) שפיגועי ההתאבדות יצרו מאזן אימה מול עוצמתה הצבאית של ישראל ובכך למעשה הצילו חיי אדם. בכל אופן ארגוני הטרור האסלאמיים הסונים בפלסטין שאבו מהחיזבאללה את ההשראה האופרטיבית לפיגועי ההתאבדות בעוד שאת ההצדקה התיאולוגית הם מצאו בעצמם.

לא היה זה גירוש ה-400 לדרום לבנון ב 1992 שהדביק את חמאס בנושא של פיגועי ההתאבדות. עניין זה הגיע לחמאס דרך הגאפ, אשר הושפע מההצלחה האופרטיבית של דפוס פעולה זו ועמל להצדיק ולנמק ולהסביר את זה לציבור הפלסטיני באמצעות שרטוט קו המבחין בין התאבדות אסורה לבין התאבדות מותרת – הקרבה.

כיצד בכל זאת תרם גירוש 400 בכירי חמאס (לא כולל השיח’ יאסין) לקשרים של התנועה עם ארגון החיזבאללה, איך זה השפיע על היכולות המבצעיות של גדודי עז א-דין אל-קסאם ואיך התיאוריה של נסראללה שנולדה בסוף האלף הקודם הפכה בעשור הראשון לאסטרטגיה משותפת של שני הארגונים ומדוע וכיצד היא קרס בעשור השני של המאה הנוכחית ואיך הגענו עד הלום? על כל זאת ועוד בפוסטים הבאים בסדרה על חמאס וחיזבאללה.

שיתוף

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

תוכן העמוד

המלצות

פרופסור אביגיל יעקובסון

פרופסור אביגיל יעקובסון היא מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באונ’ העברית. כמי שמלמדת בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חשוב לי מאוד שהסטודנטים

להמלצה המלאה »
דילוג לתוכן