חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

בין חמאס לחיזבאללה #3 – מקיר הברזל לקורי העכביש

בשנת 2000 נסוגה ישראל מרצועת הביטחון בדרום לבנון באופן שגרם לחיזבאללה להיתפס כמנצחת. את נאום הניצחון שלו אחרי הנסיגה (עוד נגיע לנאום הזה בהמשך) הקדיש נסראללה לפלסטינים. ואכן, בשנת 2005 נסוגה ישראל מרצועת עזה בדרום ישראל באופן שגרם לחמאס להיתפס כמנצחת.

בשלהי ספטמבר – ראשית אוקטובר 2000 פרצה אינתיפאדת אל-אקצא. שבוע אחרי פרוץ האירועים בירושלים, בשטחים וברחבי ישראל, בתאריך 7/10/2000, כלומר בדיוק 23 שנים לפני מתקפת מבול אל-אקצא של החמאס, תקף חיזבאללה סיור של צה”ל על הגדר וחטף ללבנון את גופותיהם של חללי צה”ל בנימין אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד. בהמשך לנאומו המפורסם, גם את החטיפה נסראללה הגדיר כ”מתנה לעם הפלסטיני”. ישראל לא מגיבה לחטיפה ונוקטת במדיניות של הכלה בנוגע להתגרויות של חיזבאללה על הגבול. הכלה שתימשך עד 2006.

ישראל עוזבת את עזה בקיץ 2005. בתאריך ה-25/06/2006 גדודי עז א-דין אל-קסאם של החמאס חוטפים את גלעד שליט לרצועת עזה. בתגובה ישראל יוצאת למבצע גשמי קיץ ופולשת לרצועה לראשונה מאז הנסיגה. פחות משבועיים לאחר מכן, בתאריך 12/07/2006, חיזבאללה שוב תוקף סיור של צה”ל וחוטף ללבנון את גופותיהם של חללי צה”ל אהוד גלודווסר ואלדד רגב. בתגובה ישראל מלחמת לבנון השנייה. הדפוס ברור – חיזבאללה תוקף את ישראל בצמוד להסלמה משמעותית בזירה הפלסטינית.

האם מדובר בתוכנית אופרטיבית מתואמת בין שני הארגונים או שמא בתפיסת עולם דומה ובמפגש אינטרסים נקודתי? זמן קצר אחרי הנסיגה נסראללה נושא את נאומו המפורסם בבינת ג’בל ובו הוא פונה אל הפלסטינים במילים הבאות: “אנו מקדישים את הניצחון הזה לאנשים המדוכאים שלנו בפלסטין […] אני אומר לכם: ישראל הזו, שבבעלותה נשק גרעיני ומטוסי המלחמה החזקים ביותר באזור, נשבע באללה, היא למעשה חלשה יותר מרשת קורי עכביש.”

השימוש במושג “קורי עכביש” מתייחס ישירות לקוראן, סורת אל-ענכבות (29), פסוק 41: “מְשַׁל אֵלֶּה אֲשֶׁר לָקְחוּ לָהֶם זוּלַת אַלְלָה מָגִינִּים כִּמְשַׁל הָעַכָּבִישׁ אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בַּיִת, וְהִנֵּה הַחַלָּשׁ בַּבָּתִּים הוּא בֵּית הָעַכָּבִישׁ, לוּ הָיוּ יוֹדְעִים” (קוראן בלשון אחר בתרגום סובחי עלי עדוי, השווה לאיוב ח יד (אֲשֶׁר יָקוֹט כִּסְלוֹ וּבֵית עַכָּבִישׁ מִבְטַחוֹ. הרעיון שבבסיס התפיסה הזו היא שמדינת ישראל הכופרת אמנם בעלת כוח צבאי רב, אבל היא חלשה מפוצלת מבחינה פנימית וחברתית. כך הסביר נסראללה לפלסטינים את העניין באותו נאום מפורסם בבינת ג’בל: “באפשרותכם לאלץ ולכפות על הפולשים הציונים לחזור אל המקומות שמהם הם באו. תנו לפלאשה ללכת לאתיופיה, וליהודים הרוסים לחזור לרוסיה […]”.

האידיאולוגים של החמאס לא צריכים את נסראללה, הם מכירים את הקוראן. כך הבית השלישי של פזמון החמאס המפורסם “תקוף, תעשה פיגועים” מ-2014: “מדינת חולשה ותעתועים | מעמד במלחמה לא מחזיקים | כקורי עכביש הם מתגלים […]” ובהמשך אותו רעיון שנסראללה ביטא בבינת ג’בל: “לבבות הציונים כל אחד פונה | לכיוון אחר ואין מזדהה | ממוות נבהלים והם מתחבאים | מאחורי חומות וממוגנים”. החברה הישראלית מקוטבת וחלשה, חסרה מוכנות להקרבה. הישראלים כל כך פוחדים לאבד את בניהם שהם לא נכונים להקריב קורבנות מקרבם ולכן נמנעים מלהילחם. אנקדוטה מעניינת, במלחמת לבנון השנייה ב 2006 קרא צה”ל למצבע כיבוש העיירה בינת ג’בל “קורי פלדה”. במצבע נהרגו 8 חיילים ו 80 מחבלי חיזבאללה ולעיירה נגרם נזק רב.

נראה שבעקבות הנסיגה מלבנון וההתנתקות מעזה התגבשה במאה ה-21 תפיסה שישראל החלשה תקרוס מבפנים. ברגע הנכון, כשהחולשה תיתן את אותותיה, נתקוף את ישראל במשולב מצפון ומדרום ובו זמנית נעודד התקוממות בגדה ובמזרח ירושלים וכמו גם תסיסה פנימית בישראל עצמה. במצב כזה ישראל תאלץ לפרוס את כוחותיה באופן כזה שלא תוכל להגיע להכרעה באף אחת מהזירות וככה המדינה תותש ותיחלש.

על תיאולוגיה בקיצור נמרץ. חומייני, נסראללה והשיח’ יאסין חולקים את התפיסה של ישראל כישות זרה שהוקמה על כידוני המערב. הם מתייחסים אליה כישות זמנית (אל-קיאן אל מואקת الكيان المؤقت). פרק 17 בקוראן לא רק מבסס את קדושת ירושלים ופלסטין באסלאם, הוא גם עוסק בבני ישראל ובשיבת ציון. בשנות התשעים הפרשנות שהתפתחה בחמאס (בהתבסס על הפרשנות של סיד קוטב משנות השישים) היא שהשיבה הראשונה (17:5) אמנם עוסקת בגלות בבל ושיבת ציון, ההבטחה השנייה המוזכרת בקוראן שני פסוקים אחר כך (17:7) עוסקת בעתיד הקרוב. אנשי החמאס מבינים את ההבטחה הקוראנית לחזרה שנייה כנבואה בדבר חורבן מדינת ישראל וניצחון האסלאם. בדיונים התיאולוגים של החמאס לקראת 7/10 הם הזכירו את ההבטחה הקוראנית לחזרה השנייה כהצדקה למלחמה. הדברים מתיישבים היטב גם עם לוח הזמנים האפוקליפטי ששרטט השיח’ יאסין בכתביו: בכל 40 שנה – דור – מתחולל שינוי מנטלי. מ 1948 (דרך 19679) עד ההתעוררות של 1988 והקמת החמאס. ומכאן שהשלב הבא מעבר לפינה. ב 2027-8 נחזה בהרס מדינת ישראל והקמת מדינה אסלאמית על הריסותיה.

בחזרה לעניינינו, בראשית המאה ה-21 נוצר ציר התנגדות חשוב שבו חמאס התקרבה לציר של חיזבאללה-סוריה-איראן. אלא שב 2011 פרצה מלחמת אזרחים בסוריה, האחים המוסלמים יצאו נגד המשטר ואסד העלווי החל טובח בסונים, כמו אביו לפניו (טבח חמה 1982). ראשי החמאס שישבו בדמשק לא יכלו לשתוק ויצאו נגד המשטר הסורי ואסד בתגובה גירש את החמאס. ח’אלד משעל עבר לקטר, אבו מרזוק למצרים וראשי הזרוע הצבאית חזרו דרך מעבר רפיח לרצועה (בחסות שלטון האחים המוסלמים במצרים ב 2012). ב 2014 חמאס התנגדה למעורבות החיזבאללה במלחת האזרחים בסוריה. בתגובה איראן קיצצה עוד בסיוע לחמאס והפערים בן הצדדים הלכו וגדלו. מתוך המצוקה שלה חמאס נדחפה אל עבר פיוס עם הפתח, למי שזוכר את ממשלת האחדות הפלסטינית שהחזיקה מעמד כשנה.

במקום אחר כתבתי על התפנית האסטרטגית שחלה בחמאס בין 2018 ל 2021 אשר הובילה להתרחקות מהכלה והשתלבות ואל עבר מבול אל-אקצא. על הרקע הזה, כמו גם על רקע ההתרחקות מהמדינות הסוניות הפרו-מערביות (מצרים, ירדן, סעודיה והאמירויות, שגם יצאו נגד קטר כזכור), הוחלט בחמאס להתקרב חזרה לאיראן וחיזבאללה. ח’ליל אל-חיה, בכיר החמאס והאחראי על הקשר עם מדינות ערב מונה לאחראי על חידוש היחסים עם סוריה והחיזבאללה ובאוקטובר 2022 אף ביקר בדמשק ביחד עם ראש הגאפ זיאד נח’אלה.

זאת ועוד, חוקר איראן רז צימט (Raz Zimmt) פרסם לאחרונה סקירה המציינת כי “מאז פרוץ המלחמה בעזה, ניכר מאמץ מצד הרפובליקה האסלאמית לטשטש את השסע הסוני-שיעי שעלול, בראייתה, לפגוע במאמציה לגייס את תמיכת דעת הקהל המוסלמית והערבית במערכה נגד ישראל, וכן לעורר התנגדות הן מצד סונים והן מצד שיעים כלפי תמיכתה בפלסטינים, ובמיוחד בחמאס. הצהרות ופרשנויות של דוברים איראנים כוללות שני מסרים עיקריים: הדגשת הצורך באחדות אסלאמית בין שיעים לסונים במאבק נגד ישראל והצגת הפלסטינים כקרובים יותר לשיעה חרף השתייכותם לזרם הסוני באסלאם.”

אם כך, מדוע חיזבאללה ואיראן זרקו את החמאס מתחת לגלגלי האוטובוס ולא פתחו חזית נוספת עם ישראל בצפון? האם האנטגוניזם הסוני-שיעי וההתרחקות בין הארגונים במהלך העשור השני של המאה הנוכחית גוברות על האינטרס המשותף ועל פירות ההתקרבות של השנתיים האחרונות? מה שבטוח זה שנוכחות הצי האמריקאי בים התיכון ובים האדום והאיום המפורש של נשיא ארצות הברית ג’ו ביידן עזרו לאיראנים לקבל את ההחלטה שלא להקריב את הנכס היקר שלהם – חיזבאללה – בשביל להציל את החמאס, שאפילו לא תיאמה איתם את מתקפת הפתע שלה, בעזה. .

כך או אחרת, בימים אלה נרשם עוד פרק מרתק בדרמה המזרח תיכונית המדממת שבתוכה אנחנו חיים. מה יוליד יום? ימים יגידו. בינתיים מותר לכם להפסיק לצעוק ולהתחיל לחשוב. בתגובה הראשונה תמצאו את הקישור לקורס המקוון שלי על ישראל ושחקנים לא-מדינתיים: בין החמאס לחיזבאללה.

בתמונה: בשאר אל-אסד ולצידו ח’ליל אל-חיה מחמאס וזיאד נח’אלה מהגאפ בדמשק באוקטובר 2022. כנראה שנוכחותה של נושאת המטוסים ג’רלד פורד של הצי האמריקאי יותר משכנעת מהחיוכים שבתמונה.

שיתוף

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

תוכן העמוד

המלצות

מתי קרוין

השתתפתי בסיורים וגם בערב עיון אצל ערן בבית. לערן ידע נרחב בנושא הפלסטיני ישראלי בכלל ובפרט. מפגשים איתו הם גם מרתקים וגם מהנים כתוצאה מאישיותו

להמלצה המלאה »
דילוג לתוכן