מזה כמה חודשים שמתנהל בעולם הערבי דיון פוליטי ודתי סביב שאלת הביקור בירושלים. לצד זאת התקיימו בחודש אפריל השנה שני ביקורים מתוקשרים של ופוליטיקאים אנשי דת ערביים בעיר. ביקורים אלו מהווים חריגה מהנורמה המקובלת בעולם הערבי והמוסלמי, אשר במשך 45 השנים האחרונות נמנע מלבקר בירושלים תחת שלטון ישראל. אחד התומכים הבולטים בחרם הוא השיח’ ופוסק ההלכה הפופולרי יוסוף אל-קרדאוי, המשמש גם כראש מועצת הנאמנים של מוסד אל-קדס. בספרו “ירושלים – הבעיה של כלל מוסלמי”, מפרט אל-קרדאוי את הסיבות לחשיבות ירושלים באסלאם. הוא קורא למאמינים להלחם למען ירושלים ומזכיר לקוראיו שלתפילה במסגדיה יש מעלה יתירה. בנוסף, על פי החדית’ המהימן, ירושלים היא המקום היחידי מעבר למכה ואל-מדינה, אליו מצווים המאמינים לעלות לרגל. ואכן, לאורך השנים, רבים נהגו להוסיף לח’ג במכה את הזיארה בירושלים (ביקור באתר דתי שאינו הכעבה במכה), גם בתקופות שחשיבותה הפוליטית היתה שולית. אולם למרות כל האמור לעיל אוסר אל-קרדאוי על המוסלמים לבקר בעיר כל עוד היא נתונה תחת כיבוש.
 |
| איור מאתר האינטרנט של שיח’ יוסף אל-קרדאוי המציג את מתחמי אל-אקצא בירושלים והכעבה במכה יחדיו, עם ציטוט מהקוראן (1:17) שלפי הפרשנות קושר בין שני האתרים. לקוח מספרו של יצחק רייטר “מירושלים למכה ובחזרה – ההתלכדות המוסלמית סביב ירושלים” 2005, עמ’ 69. |
ראשיתו של החרם המוצהר על ביקור בירושלים הינו בסוף שנות השמונים ביוזמת הפלסטינים עצמם. בזמנו יצאו הפלסטינים נגד פעילותה של חברה בבעלותו של איש העסקים יעקב נמרודי שנקראה זיארה, אשר ביקשהלהביא מבקרים מוסלמים לירושלים. הפלסטינים טענו כי ישראל משתמשת בתיירות המוסלמית על מנת להעמיק את שליטתה בעיר, להעניק לגיטימציה לכיבוש הישראלי ולקדם את הנורמליזציה עימה. בעקבות הדברים פרסמו מספר מופתים בכירים פסקי הלכה האוסרים את הביקור באל-אקצא כל עוד הוא שבוי בידי ישראל (האיסור חל רק על מוסלמים מחוץ לפלסטין). אל-קרדאוי הוסיף כי איסור זה נועד לעורר את העולם המוסלמי להילחם לשחרור אל-אקצא (רייטר 2005, עמ’ 27). ברבות השנים גם מנהיגי דת נוצריים כמו באבא שנודה, ראש הכנסיה הקופטית במצרים, הצטרפו לחרם על ביקור בירושלים כשהיא תחת שלטון ישראלי.
אולם בפברואר השנה קיבל השיח בנושא תפנית חדה במהלך כנס ירושלים שנערך בדוחה בירת קטר. בכנס קרא נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לעולם הערבי להסיר את החרם מעל מצוות הביקור ירושלים. אבו מאזן פנה ישירות למוסלמים ולנוצרים בעולם הערבי וקרא להם להגיע לירושלים ולראות בעצמם את מהלכיה של ישראל לייהוד העיר ובתוך כך לתרום בנוכחותם לערביותה של ירושלים ולחיזוק מורשתה האסלאמית והנוצרית. כצפוי, קריאתו של אבו מאזן עוררה סערה בעולם הערבי. אל-קרדאוי מיהר לאשרר את עמדתו נגד הביקור בירושלים ומנגד דוברים פלסטיניים שונים, בהם אנשי דת ושרים ברשות הפלסטינית, קראו לאל-קרדאוי לשקול מחדש את החלטתו.
בעקבות דברי מחמוד עבאס הודיעו מספר מדינות ערביות, בהן ירדן, על בכוונתן לארגן משלחות ביקור לירושלים בעתיד הקרוב. חודשיים אחר כך נערכו שני הביקורים יוצאי הדופן בירושלים. הביקור הראשון היה של הנסיך האשם מירדן כשהוא מלווה בחכם ההלכה הסופי, התימני עלי אל-ג’עפרי. שבועיים לאחר מכן התקיים בירושלים ביקור נוסף, הפעם היה זה הנסיך ע’אזי מירדן, יועץ המלך לענייני המקומות הקדושים, כשהוא מלווה באישיות הדתית הבכירה, עלי גומעה – המופתי הראשי של מצרים (כותב שורות אלו אף נכח בהר הבית ובכנסיית הקבר בעת ביקורם של השניים במקום, אשר נערך תחת אבטחה ישראלית כבדה). אין להמעיט מהחשיבות המדינית והדתית של הביקורים הללו בירושלים של שני הנסיכים מבית המלוכה הירדני לצד אנשי הדת הבכירים. אולם, גם אם הביקורים אכן משקפים אינטרס ירדני פרטני, הם בכל זאת נעשו בתמיכה ובהשתתפות של אנשי דת בכירים מהעולם הערבי. בנוסף, למיטב הבנתי, אין להפריד את הביקורים הללו מקריאתו של אבו מאזן בדוחה לבקר בירושלים.
אולם למרות קריאתו של עבאס ועל אף מעמדם הבכיר של אל-ג’עפרי וגומעה, הביקורים זכו לביקורת רבה ברחבי העולם הערבי ואף מידי חמאס והג’האד האסלאמי הפלסטיני. במצרים אף הולכת וגוברת הקריאה מצד פוליטיקאים חילוניים ודתיים כאחד, לפטר את גומעה מתפקידו. הדבר משקף היטב את עוצמת ההתנגדות לנורמליזציה עם ישראל.
בנאומו בדוחה טען אבו מאזן שהביקור בירושלים יחזק את חשיבות העיר בעולם הערבי והמוסלמי ויתרום רבות לתושביה הפלסטיניים. עבאס טען שאין לראות בביקור בירושלים נורמליזציה כשם שביקור אסיר בבית הכלא אינו בגדר נורמליזציה עם כולאיו. בדיון הער בסוגיה נשמע גם קול פלסטיני ברור אשר מיישר קו עם אבו מאזן ויוצא כנגד החרם על העיר. פלסטינים רבים מהשטחים ומישראל מביאים שלל טיעונים שתומכים בעמדתם: הנביא עצמו ביקר בירושלים, הזיארה לעיר היא ציווי דתי מובהק, הנביא עצמו ביקר בכעבה במכה בעת שהיא היתה נתונה לשלטון הכופרים ואף התפלל בה בעת שהיתה מוקפת באלילים. לצד הטיעון הדתי עלה גם טיעון ארצי הגורס כי המנעות מביקור בירושלים משחק לידי ישראל. החרם הביא לכך שהעיר נשכחה למעשה מתודעת המוסלמים והופקרה בידי ישראל. תיירות ערבית ואסלאמית תחזק את הכלכלה במזרח ירושלים ותתרום בכך לעמידתם האיתנה של תושביה. תושבי מזרח ירושלם והגדה המערבית טוענים שהם זקוקים לתיירות ערבית ואסלאמית כדי לחזק הכלכלה הפלסטינית. עוד נטען כי הקריאה לחרם על ירושלים היא יוצאת דופן ושלא נשמעו קריאות להמנע מביקור בשטח ערבי כבוש במקומות אחרים. לבסוף נטען כי ההמנעות מביקור של ערבים ומוסלמים בירושלים מאפשר לישראל לעשות בעיר ככל העולה על רוחה.
הדיון סביב סוגית הביקור בירושלים מחדד את הגישות השונות בשיח הפלסטיני והערבי ביחס לסכסוך עם ישראל באופן כללי. דיון זה מאיר את מדיניות החרם על ירושלים באור אחר. אם מטרת החרם היא לסייע לפלסטינים בירושלים ובשטחים בכלל, הרי שמדובר במדיניות כושלת. ההימנעות הערבית מלבקר בעיר החלישה את האחיזה הפלסטינית בירושלים. רבים מהפלסטינים רואים את קריאת החרם מצד העולם הערבי כצדקנות וכיציאת ידי חובה – הטפה לחרם פסיבי בזמן שאינם נוקפים אצבע למען ירושלים. נראה כי המפסידים העיקריים מהחרם על ירושלים הם בראש ובראשונה הפלסטינים תושבי ירושלים ואחר כך תושבי הרשות הפלסטינית… ואולי גם מדריך טיולים ירושלמי אחד שמתמחה באסלאם.
