חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

המשך המלחמה הוא אסון לישראל

סיומה בהסדר מדיני הוא אינטרס מובהק של ישראל ובנות בריתה באזור ובעולם

זו בחירה בינארית ופשוטה

בין טוב לרע

בין מלחמה לשלום

אנחנו נמצאים על פרשת דרכים מדינית ביטחונית מהחשובות בתולדותינו.

ביום ראשון בראשית השבוע שחלף נקבע לGeo-Po גיאו-פה جيوبو הרצאה בנוקטורנו לייב Nocturno Live בשיתוף עם Think&Drink Different וערוץ רלוונט – Relevant. עיקרה היה לתת תמונת מצב עדכנית של הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תכננתי להקרין מצגת ולרוץ עם הרצאה מוכנה בעדכונים המתבקשים. בינתיים נקבעה ההפגנה הגדולה בירושלים לערב ההרצאה והיה ברור שהדבר יפגע משמעותית במספר הנוכחים. בעצה עם Tuval Rosenwasser החלטנו לא לבטל. בדרך להרצאה תכננתי לחצות את ההפגנה הגדולה וההתרגשות כבר גאתה בחזי. משהו בי אמר שלא נכון לדבוק בתוכנית המקורית.

בצהריים קפצתי למורי ורבי ד”ר מתי שטיינברג, חוקר ויועץ בכיר לשעבר לראשי מערכת המודיעין ובעיני אחד האינטלקטואלים המובילים בעולם בכל הנוגע לסוגיה הישראלית-פלסטינית. מתי שיתף אותי במחשבותיו, אשר יתפרסמו בקרוב בצורה מסודרת (יש למה לחכות). כעבור שעה קלה כבר היה לי ברור על מה אדבר.

ה 7/10 הוא בהחלט קו פרשת מים. אבל יש כאן המשכיות בעצם העובדה שבפנינו בחירה בינארית: המשך “ניהול הסכסוך”, כלומר הנצחתו והסלמתו בפועל, או חתירה ליישובו בהסדר מדיני והסכם שלום.

לדרך הראשונה אפשר לקרוא “דוקטרינת נתניהו”. לשנייה, לצורך העניין, “דוקטרינת ביידן”. נתניהו הציג את תוכניתו בפברואר במסמך קצר ליום שאחרי, בו הוא מתמיד בדפוס ניהול הסכסוך בהתאמה למציאות שאחרי 7/10: ישראל תשמור על חופש פעולה מבצעי בכל הרצועה ללא הגבלת זמן, תוקם רצועת ביטחון בגבול עם ישראל ו”סוגר דרומי” בציר פילדלפי. ניהול הרצועה יתבסס על “גורמים מקומיים”. הרשות הפלסטינית כלל אינה מזוכרת. נתניהו הדגיש את התנגדותו להכרה חד צדדית במדינה פלסטינית וקרא לשליטה ביטחונית בכל השטח שממערב לירדן. לפנינו אם כן המשך ההסתמכות על צעדים חד צדדיים של ישראל, קביעת עובדות בשטח ודחיית ההקשר המדיני לאין קץ.

ב 7/10 התהפכה המדיניות הישראלית שנועדה לסכל הסדר מדיני, מבידול לחיבור. הדבר נעשה על ידי השוואת המציאות ברצועת עזה לזו שבגדה באמצעות כיבוש וביתור. בכך השתנה והותאם דפוס ניהול הסכסוך למציאות החדשה באופן שממשיך לשלול את האפשרות של מדינה פלסטינית. מנגד, האופציה של ישוב הסכסוך רואה במדינה פלסטינית את נקודת המוצא.

דפוס ניהול הסכסוך מביא אותנו לשליטה ישראלית ישירה על מליוני עזתים מוכי אסון. הדמוגרפיה העזתית מכפילה את עצמה בכל 20-25 שנה. אינני חובב של “השד הדמוגרפי”, עם זאת יש לציין שמשמעות הדבר היא הפיכת היהודים למיעוט בארצם. בשנה שעברה חל היפוך דמוגרפי בין הנהר לים. בארץ חיים 7.3 מיליון פלסטינים ו 7.2 מיליון יהודים. לעובדה זו השלכות מרחיקות לכת על כל תחומי הקיום והיא מהווה סכנה קיומית למדינת ישראל. הדרך היחידה להבטיח את קיום המדינה הוא הסדר על בסיס שתי מדינות נפרדות אשר יקיימו ביניהן סוג כלשהו של איחוד קונפדרטיבי (ראו למשל את מודל A Land for All ארץ לכולם بلاد للجميع). הסדר שכזה יאחד מחדש את האינטרס הישראלי והאמריקאי.

חיסול סינוואר וכיבוש רפיח אינם הפתרון, להיפך, הם רק יעצימו את הבעיה, שכן ישראל תשלוט ישירות על מיליוני פלסטינים מוכי אסון ותאבי נקם. ד”ר שטיינברג טען בפני שחמאס ניזון מהדור שהצעיר, שתודעתו נצרבה באינתיפאדה השנייה, כך הדור הפלסטיני הנוכחי, שתודעתו נצרבת בעזה כעת, יישא בעתיד את נטל המאבק בישראל. הפתרון היחיד לכך הוא מעבר מניהול ליישוב הסכסוך.

דוקטרינת נתניהו מתריסה כנגד העולם כולו, מחזקת את איראן וחיזבאללה, מחמירה את הסיכון בגבול הצפון ומקדמת את החזון של “ציר ההתנגדות” למאבק סימולטני, משולב ורב זירתי בישראל.

בדרום הרצועה כמיליון פלסטינים מתדפקים על שערי מצרים. כיבוש רפיח וניסיון השתלטות על ציר פילדלפי עשוי להוביל לבריחה המונית למצרים. מצב זה יסכן את השלום עם מצרים. בהתאם גם ירדן תראה בכך תקדים מסוכן עבורה.

מדיניות זו גם תפגע באינטרס האמריקאי באזור, המבוסס על הסכמי השלום היציבים עם מצרים וירדן ועל הסכמי אברהם – וכל האשמה תוטל על ישראל. בנוסף, במציאות זו ייווצרו תנאים נוחים לחמאס לשקם את מעמדו.

מרכיב נוסף של המשכיות, אם כך, הוא שיתוף הפעולה האנטגוניסטי בין איראן וחמאס מצד אחד, לממשלת ישראל מצד שני, הפועלים ביחד למנוע את חזרת הרשות הפלסטינית לעזה, לטרפד הסדר מדיני ולהנציח את “ניהול הסכסוך” והסלמתו התמידית – לתפיסתם המשותפת – לנצח נאכל חרב.

המשך ניהול הסכסוך מגדיל את האפשרות של אינתיפאדה בגדה ובמזרח ירושלים. מבודדת בעולם, ישראל תאלץ לעמוד לבדה מול “ציר ההתנגדות” המחוזק בעוד הזירה פלסטינית בוערת. בנות בריתנו במערב יתנו את המשך הסיוע הצבאי והפוליטי בשמירה ישראלית על החוק ההומניטרי. סימנים ברורים לכך ניתנו לאחרונה בצווים נשיאותיים ובהתנהלות האמריקאית בפועל בחודשיים האחרונים, באופן שלראשונה מדמה סוג של “אמברגו” אמריקאי לא רשמי על נשק קל לצרכי בטחון פנים (בגלל בן גביר) ועל חימוש טיפש (בגלל אופן השימוש בעזה).

במצב הנוכחי למרות עליונותה הצבאית של ישראל, היא לא יכולה לנצח. פרופסור יורם פרי קרא לזה “פרדוקס העוצמה והדילמה האסטרטגית של צה”ל”. פרי מסביר: “החזק אמנם יכול להכות בחלש ולמנוע ניצחון שלו, אבל על אף הפער ביחסי הכוחות ביניהם הוא לא יצליח – בגלל הגיון המדיה – להכריע אותו. ככל שיגביר החזק את השימוש בכוח – כך יזיק לעצמו יותר.” באופן דומה ד”ר מתי שטיינברג ציטט בפני את הפילוסוף פרידריך הגל שדיבר על “אוזלת היד של המנצחים”, בשל אי יכולתם להפיק מכוחם הרב שום נכס אסטרטגי בר קיימא. אפשר גם לצטט פה את קלאוזוביץ שטען שמלחמה חכמה צריכה לנבוע ממטרה ברורה: “המלחמה אינה אלא המשך המדיניות בתוספת אמצעים אחרים”. בשורה התחתונה, לפער הזה שבין הטקטי לאסטרטגי עלולות להיות השלכות מרחיקות לכת על אמון האזרחים בממסד ועל עתידה של מדינת ישראל.

דוקטרינת נתניהו והמשך ניהול הסכסוך משמעותם ניהול ישיר של מדינת ישראל את רצועת עזה. בחירה זו חורצת מאליה את גורל החטופים הישראלים שכן חמאס דורשת הפסקת אש ושיבה של התושבים לצפון הרצועה. ישראל טוענת שדרישות אלו משמעותם שרידות החמאס. אולם הכנסת הרשות הפלסטינית המחודשת לרצועה הייתה מאפשרת הן את שחרור החטופים במסגרת עסקה והן את החלשת החמאס, כל זאת מתוך שינוי הדפוס מניהול ליישוב הסכסוך. הבחירה הנוכחית מהווה אסון כפול – החמאס ישרוד, החטופים לא (כרגע, אם אני מבין נכון את פרסומי החמאס, כ 60 מתוך 136 חטופים כבר אינם בין החיים).

דוקטרינת ביידן מציעה לנו לפתור את בעיית עזה במסגרת הסכם שלום כולל עם הרשות הפלסטינית המשופרת והמפורזת, בתמיכת המערב ומדינות ערב ורוב עולם האסלאם. הסדר זה כולל גם נורמליזציה אזורית וגם החלשה משמעותית של ציר ההתנגדות ובידודה של איראן (אשר כמו החמאס רואה בהסדר מדיני “איום על”).

מדיניות ניהול הסכסוך של נתניהו מבודדת את ישראל ומחזקת את אויביה. הסדר מדיני בתמיכת ביידן, אירופה, מצרים וירדן, יביא גם לכינון יחסים עם סעודיה. והרי בכירי חמאס העידו בעצמם שאחת ממטרות העל של פעולתם ב 7/10 הייתה לסכל את ההסכם הזה. הנה כי כן דוקטרינת ביידן מציעה לישראל שתי ציפורים במכה: הסדר הסוגייה הפלסטינית וכינון נורמליזציה עם סעודיה. זה יהווה ניצחון אסטרטגי ישראלי ומכה כואבות לחמאס ולאיראן.

כגודל המשבר, כך גודל ההזדמנות. לאור שלל מגרעותיו של המשך המצב הנוכחי של “ניהול הסכסוך”, מאליו מתבהר היתרון של יישוב הסכסוך בהסדר מדיני. זו ברירת המחדל הטובה ביותר אשר יכולה לחלץ את ישראל מן המיצר.

אבל זה לא פשוט כמו שזה נשמע, ולא בגלל חמאס או חיזבאללה. בשביל לעשות את השינוי הנדרש, החברה הישראלית צריכה בעיקר להפנות את מבטה פנימה. הדיון העיקרי כאן הוא לא מול אויבינו מבחוץ אלא בין החלקים השונים של החברה הישראלית – על דמותנו, זהותנו ועתידנו המשותף.

שיתוף

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

תוכן העמוד

המלצות

פרופסור אביגיל יעקובסון

פרופסור אביגיל יעקובסון היא מרצה בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באונ’ העברית. כמי שמלמדת בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית, חשוב לי מאוד שהסטודנטים

להמלצה המלאה »
דילוג לתוכן