בין תומר פרסיקו לברק חירם
תומר פרסיקו פרסם לאחרונה ספרון גאוני על הליברליזם. הוא גאוני בגלל שהוא ממשיג ומסביר את המציאות הפוליטית בצורה פנטסטית. בכתיבתו פרסיקו משלב בין המקומי והגלובלי ובין הפרטיקולרי והאוניברסלי. פרסיקו מנגיש הסברים מלומדים ומעמיקים בשפה קריאה ונגישה, כתיבתו על הכאן ועכשיו מעוגנת בהיסטוריה העמוקה של ההגות הליברלית האנושית. לכתיבתו הפוליטית של תומר עומק אקדמי אך היא מונגשת בצורה עממית ופשוטה. ספרון זה, אשר ממשיך את ספריו הקודמים, ממצב את תומר פרסיקו כאחד האינטלקטואלים הציבוריים הליברליים החשובים בישראל היום.
לאורך פחות ממאה עמודים פרסיקו יורד לשורשיו ההיסטוריים והרעיוניים של הליברליזם כדי להסביר את המשבר הנוכחי, כ"משבר השני של הסדר הליברלי, משבר שהוא בעיקרו משבר זהות". המשבר הראשון הגיע לשיאו כידוע לנו בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה. אז האידיאולוגיות המתחרות היו פאשיזם, קומוניזם וכמובן הנציונל-סוציאליזם. המתחרה העיקרית של הסדר הליברלי בימינו היא לא בדיוק אידיאולוגיה אלא סוג של סגנון פוליטי ניאו-לאומני המתקרא "פופוליזם".
פרסיקו לא לבדו, חוקרות וחוקרים רבים ממקמים את המשבר הגלובלי של הליברליזם בחולשת הזהות של הליברליזם, שהוא מטבעו אוניברסלי ושואף להתעלות מעל לזהויות פרטיקולריות. הפופוליזם והלאומנות הדתית מתיישבים בדיוק על קו השבר הזה, על הצורך האנושי הבסיסי בזהות, בשייכות, בשבטיות או בפשטות – בחיבור, בקשר שמעניק משמעות.
אז מה הקשר לברק חירם? בשבועות האחרונים הרשת סערה בגלל אמירות של תת אלוף ברק חירם בטקס צבאי: ״…בניגוד מוחלט לתרבות הישראלית, המנותקת ממחויבות עברה ומעול עתידה ומתמסרת אל הרגע. מבעד לעטיפת ההנאה וההוללות, צפים הערכים והאמונות העתיקות שמאחדים את כולנו והופכים אותנו לעם הנצח". עוד קודם לכן, בסביבה הפוליטית שבה אני נטוע בישראל, חירם הפך לסמל של אלימות צבאית חסרת רסן, החל מירי הפגז על הבית של פסי כהן בבארי וכלה בהחלטתו לפוצץ את אוניברסיטת אל-אזהר שבדרום רצועת עזה מבלי שקיבל לכך אישור, פעולה עליה רשם לו הרמטכ"ל הערה פיקודית (אף על פי כן חירם קודם למפקד אוגדת עזה – הזירה בה צה"ל מנהל את הלחימה המשמעותית ביותר שלו כיום).
להבנתי החברה הליברלית בישראל כל כך התרגשה מדבריו של חירם מאחר והוא נגע לה ישירות בפצע הפתוח, כלומר בחולשה של המחנה הליברלי – המחנה שלי – לספר סיפור שלם וקוהרנטי אשר יעניק לאינדיבידואל שורש שממנו יכול לצמוח, ועוגן יציב ובטוח שיאפשר את החירות האישית, החברתית והקולקטיבית הרחבה. דבריו של חירם נתונים לפרשנות, אולם התגובה הכל-כך סוערת אליהם מעידה בעיני כך שהוא נגע בנקודה מהותית.
הסיפור שאינו נגמר
למחנה האנטי-ליברלי, בהובלה הרעיונית של הימין הדתי המתנחלי (ובהובלה פוליטית של נתניהו), יש סיפור קוהרנטי המעניק מסגרת. חברי המחנה הזה פועלים לאורו של חזון פולטי-תרבותי ברור שאותו הם מבקשים לממש. יתרון נוסף הוא שחזון הימין הדתי הוא ארוך טווח ומעודד סבלנות. ראשיתו נטועה בבריאת העולם וסופו בגאולה, אשר באה קמעא קמעא ולפיכך, מול ציר הזמן הקוסמי הזה, "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה". זהו נרטיב-על עוצמתי אשר ממסגר את כל ההיסטוריה האנושית בטווח שבין הבריאה לגאולה.
בחזון שכזה, ההווה הוא רק עוד חוליה בשרשרת הדורות. מסגרת רעיונית שכזו, יודעת ליישם אסטרטגיה עקבית של חתירה להגמוניה אשר נמתחת לאורך מספר עשורים. המציאות האידיאלית אותה הם שואפים ליישם הינה של מדינה יהודית טהורה, תיאוקרטית וטוטליטרית. גם אם יעד זה לא יושג במלואו. עצם הנחתו כחזון-על מעניק משמעות וכיוון המאחדים את כל המחזיקים בו. חשוב להבין שאין זו רק סיסמא או אגדה, זהו הסיפור שמונח לנגד עיניהם של אנשי הביצוע והמעשה, ככה הם מדברים וחושבים ביום יום.
מנגד המחנה הליברלי פועל ללא סיפור קוהרנטי וללא חזון פוליטי וחברתי מאחד. החילוניות הליברלית מעצם טבעה היא פלורליסטית ואינדיבידואליסטית. היעדרו של סיפור קוהרנטי מאחד לפעילות של מחנה השוויון הישראלי עולה כחוט השני בכל הזירות שבהן פועל המחנה הליברלי – מהיחידים, דרך החברה האזרחית וכלה בפוליטיקה, לכל פעילה ופעיל, לכל ארגון ולכל חבר/ת מפלגה יש סיפור משל עצמה ממנו נגזר חזון ערכי ופוליטי מעט שונה. בהתאם, במקום להתמקד במה שמאחד בין הסיפורים שלנו, למשל השאיפה לחירות על בסיס של שלום ושוויון אשר יאפשרו ביטחון ושגשוג מתוך תפיסת עולם ליברלית-הומניסטית, ניתן משקל יתר לניואנסים ולהבדלים.
לפיכך בעוד שבחברה המתנחלית ובימין המשיחי בכלל השלם גדול מסך חלקיו, במחנה הליברלי ישנו קושי לחבר את החלקים השונים לכדי שלם קוהרנטי ומאחד המעניק תחושת משמעות וכיוון. אחת המסקנות המתבקשות ממצב עניינים זה הוא שיש להשקיע ביכולת של המחנה הליברלי לבנות ולספר סיפור קוהרנטי ומאחד.
מזה כמה עשורים שהציבור הליברלי בישראל הפקיר את הזירה החינוכית. הימין הדתי מילא בשמחה את החלל והקים מנהלת חינוך ועמותות שנכנסו לבתי הספר של ילדינו, הדריכו את הקצינים שלנו, וחינכו את הצעירים שלנו. למעשה אין כיום בציבור הליברלי מסגרת משמעותית של פעילות חינוכית בלתי פורמלית המשרתת את הנרטיב הדמוקרטי והליברלי, משרישה ומנכיחה אותו בחברה ובמרחב.
מסגרת חינוכית שכזו יכולה הייתה למשל לנכס את ירושלים שלנו כעיר שלוש דתות, כעיר עולם קוסמופוליטית ורב-גונית, כעיר יהודית שמתחברת לישראליות עממית ומסורתית כמו גם ליהדות המזרחית והאשכנזית ולאורתודוכסיה החרדית אשר יודעת לחיות בעולם השבור והלא מושלם הזה כמו שהוא. כל אלה עומדים בניגוד גמור ללאומנות-הדתית המשיחית השואפת ליצור עולם אוטופי ומושלם, שאיפה אשר בפועל מביאה לכאוס דיסטופי תמידי.
אולם עד כה מחנה השוויון לא השכיל לבנות נרטיב של "יהדות יפה" שמתקיימת עם ולצד התשתית חילונית-ישראלית הקיימת בנוגע לירושלים שוויונית, קוסמופוליטית ורב גונית. יתכן שהיעדר זה נובע מאליטיזם מוסרי שהמחנה לוקה בו, יתכן שהבעיה נובעת מכך שהמחנה הליברלי מתנהג כמו הגמוניה בעוד שבפועל הוא כבר מזמן הפך למיעוט או לכל הפחות לסקטור שצריך להילחם על מקומו במרחב הציבורי.
על המחנה הליברלי לבנות לעצמו נרטיב וסיפור מסגרת קוהרנטי, כזה השואף במהותו לאידיליה של שוויון ושלום ובה בעת מבוסס על זהות לאומית ועל תפיסת ביטחון ריאלית. העמדה הליברלית, ההומניסטית והדמוקרטית, זו הדוגלת באחווה אנושית רחבה, בשלום ובשוויון אזרחי, אינה נופלת מההגות השמרנית-מסורתית. הזהות הליברלית, כפי שפרסיקו מסביר היטב בספרו, ניצבת על אדנים היסטוריים-פוליטיים אדירים. היא שואבת מארון הספרים היהודי, מההגות הנוצרית והמוסלמית, מיוון הקלאסית ומהרנסנס, מן ההגות ההומניסטית ומהמסורת הפוליטית של המהפכה הצרפתית והחוקה האמריקאית. העמדה הליברלית היא אוניברסלית, רחבה ובעלת שורשים עמוקים. השאיפה לצדק לשוויון ולשלום נטועה בהוויה האנושית לא פחות מהשבטיות ומהזהות הפרטיקולרית הצרה. השאיפה לאחווה אנושית לא נופלת בעומקה ההגותי מהשאיפה לגאולה על בסיס לאומני-דתי. כדי שהפעולה הפוליטית הליברלית תהיה יעילה עליה לנבוע מתוך סיפור שלם המעניק לה משמעות, עומק והקשר.
זה לא אישי
פגשתי את ברק חירם לא מעט פעמים בשנה האחרונה. מסתבר שאנחנו חולקים תחביב משותף. בפעם הראשונה לא ידעתי מי הוא, בתוך חבורת האנשים המזיעים שסביבי ראיתי גבר חזק, שרירי מאוד, בערך בן גילי, וניהלנו מעיין תחרות סמויה בינינו. סיימנו פחות או יותר ביחד ובסוף האימון לחצנו ידיים באחווה. במקלחות הוא התלבש על חצי ב' ושוחח עם החבר'ה צעירים שחזרו ממילואים. כששאלו אותו איפה הוא משרת הוא לא השיב, אולם הבחנתי בכותפת החולצה הצבאית שלו מבצבצת מהתיק ועליה דרגה של תת אלוף. יצאנו ביחד למסדרון וניהלנו שיחה קצרה על המלחמה. די מהר התברר לשנינו שיש בינינו פערים פוליטיים. את מה שחירם אמר לי אשמור לעצמי. בתשובה לדבריו אמרתי לו בצורה חברית שדעתו לא מאוד חשובה לי. הוא לוחם, כלי נשק, ותפקידו להיות כלי הנשק הקטלני ביותר. הבעיה שלי, הויכוח שלי, לא איתו אלא עם מי שמפעיל אותו – עם הדרג הפוליטי. חירם הוא לוחם מיומן, גבר קשוח, שרירי וחזק מאוד. גופו מחושל ומצולק. הוא מתנחל שגר בספר המדבר. הוא לא אינטלקטואל שמנהל ויכוחים רעיוניים במכוני מחקר מפונפנים. תפקידו להיות החרב הקטלנית ביותר שהוא יכול. מי שצריך להנחות אותו הוא אנחנו, הציבור, דרך נבחרי הציבור שלנו, באמצעות החוקים והנורמות שאנחנו יוצרים על בסיס הערכים שלנו. ככה זה צריך להיות.
רצה הגורל ואני מכיר אישית כמה מתתי אלופים שהיו בחזית הלחימה בדרום ובצפון בשנה האחרונה. אני מכיר אישית גם כמה מהאינטלקטואלים הציבוריים מימין ומשמאל (כולל את תומר פרסיקו שאני מחשיב כחבר) המתווים את השיח הרעיוני בישראל. אך טבעי בעיני שלוחמים מקצועיים יהיו אנשים קשוחים ומסוקסים עם נטייה לשבטיות, בדיוק כמו שהגיוני לצפות מאינטלקטואלים ציבוריים שיהיו בהירים מבחינה רעיונית, ערכית ופוליטית.
אין לי בעיה עם ברק חירם. אני בטוח שהוא משתדל לבצע את עבודתו על הצד הטוב ביותר ושהוא פועל בחייו על פי הערכים שמנחים אותו. הוא רשאי לחשוב מה שבא לו על התרבות הישראלית. עניינית, אני משתדל שלא לשפוט אותו על מה שקרה בבית של פסי כהן ז"ל. אני לא יכול לדמיין את הסיטואציה הכאוטית שבה הוא פעל, ולכן אני לא מחזיק את זה כנגדו. מההיכרות השטחית שלי איתו, ברק חירם עשה עלי רושם חיובי של אדם צנוע, אדיב וחזק מאוד.
אין לי בעיה עם חירם ודומיו והאמת היא שהביקורת שלו על התרבות הישראלית לא מעניינת אותי לכשעצמה. יש לי בעיה קודם כל עם הממשלה ועם צמרת ההנהגה הישראלית הנוכחית אשר מובילה את המדינה לאסון מתמשך. יש לי בעיה עם אינטלקטואלים ישראלים שקוראים לרצח ועם אקדמאים שמנצלים את יוקרת מעמדם כדי לשרת את המשטר הנוכחי, לאסוננו. יש לי בעיה עם ההיעדר המוחלט של חלופה פוליטית ורעיונית בישראל נוכח הפופוליזם השליט, יש לי בעיה עם הריק הרעיוני המוחלט אשר מאפיין כרגע את המחנה הליברלי בישראל.
זה המחנה הפוליטי והערכי שאליו אני משתייך ושבתוכו אני פועל. כמו שפרופסור ישעיהו ליבוביץ' המנוח נהג לומר, על ערכים לא מתווכחים, על ערכים נלחמים ונאבקים. המאבק שלי, שלנו, צריך להיות בראש ובראשונה למען יצירת חלופה רעיונית, ערכית ופוליטית עבור מחנה השוויון והצדק, מחנה האחווה והשלום, מחנה השגשוג והביטחון – לכל בני ובנות האדם.
