המדבר של הממשות הישראלית

האמת מרה

הדחקה היא מנגנון הגנה נפשי אשר מונע באופן פעיל מזיכרונות, רגשות, דחפים או מחשבות בלתי נעימים או מכאיבים, להגיע למודעות. במקרי קיצון הדחקה עשויה להיחשב להפרעה פסיכיאטרית. בפועל כולנו זקוקים למנה בריאה של הדחקה כדי להתמודד עם הקיום האנושי ולתפקד ביום יום ובמיוחד במציאות של קטסטרופה היסטורית. אבל לא משנה כמה נדחיק, האמת המרה מוצאת לה מידי פעם דרך, מתחקמת מבין הסדקים, צפה ועולה מן הלוא מודע ומתגלית לנו בחלומות (או בסיוטים) ובפליטות פה פרוידיאניות בלתי נשלטות.

אני כותב עכשיו מלב עמק הדרום (Drôme) שבדרום צרפת, מוקף בהרים ויערות, נהרות ואגמים, ביתי לשנתיים הקרובות, לרגל שבתון אקדמאי משפחתי. החודשים האחרונים בישראל היו בסימן עזיבה. לאור המצב שבו שרויה המדינה,התווספה כבדות קשה מנשוא של עזיבה או בריחה מהבית בשעת משבר. ככל שהעזיבה הלכה והתקרבה כך נחלש מנגנון ההדחקה והאמת המרה צפה ועלתה אל פני שטח והתמקמה בקדמת התודעה. תובנות שנראה לי שפחדתי להודות בהן, ניתוחים שהדחקתי, עובדות שלא רציתי להכיר בהן, הפכו לצלולות עד כאב. כפי שאמר פעם נביא הזעם הישראלי, פרופ’ ישעיהו ליבוביץ’, ברגע שאנחנו יודעים אמת מסוימת, כבר אי אפשר שלא לדעת אותה.

מדינת ישראל פצועה קשה, אפשר לומר אנוש, נאבקת על חייה ממש. חמאס, חיזבאללה ואיראן הם רק הסימפטומים. ישראל סובלת ממחלה אוטואימונית – הגוף הישראלי תוקף את עצמו, האויב המסוכן ביותר לקיומה של ישראל בעת הזו הוא פנימי. מי שמגלם את האיום הזה יותר מכל הוא ראש ממשלת ישראל הנוכחי בנימין נתניהו, המתנהל כמו דספוט ביזנטי. על מנת להבטיח את שרידותו הפוליטית יצא נתניהו למתקפה חזיתית נגד הממלכתיות הישראלית ועל הדרך להחריב את מה שנותר הדמוקרטיה הישראלית המתגוננת, שגם בימים כתיקונם סובלת מקשיי נשימה. לצורך כך הכשיר נתניהו את שרץ הכהניזם, אשר במשך עשורים רבים היה מוקצה מחמת מיאוס, והביאו אל לב חיקו החמים של המיינסטרים. כיום מתקיימת סימביוזה בין הכהניזם הרדיקלי והקלפטוקרטיה הביביסטית, כשדבק המחבר אותם הוא הפונדמנטילזם החרדי. נוצרה בישראל קואליציית בלהות אנטי-דמוקרטית, דתית פונדמנטליסטית, ימנית קיצונית ומושחתת עד זרא.

ממשלת הימין על מלא נכשלה כשלון קולוסאלי ומושלם. היא פרמה את תחושת היחד הישראלית, השברירית ממילא, המקיימת את הסולידריות הקולקטיבית – תנאי בסיסי לכינונה של חברה ומדינה. לאחר מכן פנתה לפרק את הפרדת הרשויות, כללי המנהל התקין, ערך המקצועיות ואת הבירוקרטיה, מרכיבי הבסיס של הממלכתיות ושל שאריות הדמוקרטיה הישראלית. המערכת הולכת וקורסת מפניהם במהירות מפחידה ואפשר לומר שנותרו כיום רק עוד מספר כיסי התנגדות נואשים ומבודדים. תהליך הפירוק הזה הביא לפגיעה עמוקה ומתמשכת בביטחון הלאומי של ישראל.

הלנצח נאכל חרב?

ניסיון ההפיכה המשטרית שהובילו נתניהו ושותפיו הביא לגל של התנגדות ציבורית חסר תקדים בחברה הישראלית. במקביל, מדיניות ניהול הסכסוך שהוביל נתניהו הגיעה למבוי סתום. פעולותיה המצטברות וחסרות הרסן של ממשלת הימין על מלא בישראל – שילוב של ההפיכה המשטרית ביחד ודבקות ב”ניהול הסכסוך” – יצרו בתוך פחות משנה שילוב קטלני של נסיבות אשר הביא עלינו את מתקפת השבת השחורה של 7 באוקטובר ואת האסון המתמשך שכולנו חיים בתוכו מאז.

קונספציית “ניהול הסכסוך” היא שם קוד לשאיפה של הימין בהובלת נתניהו לחסל את מה שנותר מהלאומיות הפלסטינית. זו מטרה בלתי אפשרית עבור ישראל, אולם עצם החתירה אליה היא שמחוללת מציאות של מלחמה תמידית בעצימות משתנה. מכאן יש להבין את התבטאותו של נתניהו בישיבת החוץ והביטחון של הכנסת בתאריך ה-26/10/2015 “לעד נחיה על חרבנו”. אולם זו חרב פיפיות.

לצורך ניהול הסכסוך, נתניהו ושותפיו העמיקו את הפיצול הפלסטיני, טיפחו את הבידול בין עזה לגדה וחיזקו באופן פעיל את תפיסת ההכלה של חמאס. חמאס שיתפה פעולה עם נתניהו כל עוד המדיניות הזו שירתה אותה, אולם מצידה של החמאס, מדיניות זו השתנה באופן מובהק אחרי אירועי שומר החומות ברמדאן 2021. זו לא חוכמה בדיעבד, יועץ ראש השבכ לשעבר דר מתי שטיינברג הצביע על כך בזמן אמת.

כיבוש עזה, ביתורה ומחיקתה מהווים המשך של ניהול הסכסוך באמצעים אחרים – במקום בידול בין הזירות, שליטה וביתור בגדה תחת רש”פ והכלה של עזה תחת חמאס, איחוד הזירות תחת המודל של הגדה – שליטה ישירה וביתור למובלעות. אולם בפועל איחוד הזירות יביא עלינו שליטה צבאית ישראלית ישירה בעזה מצד אחד – גדאיזציה של עזה, ומצד שני עזאיזציה של הגדה – הסלמה בפיגועי חמאס, גם בתוך ישראל, בצד כיבוש ישראלי של ערי הגדה, מחיקה וגירוש בדומה למה שקורה כעת בעזה. בשלוש מילים: הרע מכל העולמות.

אחזו בדש מעילו

היום כבר ידוע שבמערכת הביטחון זיהו את האיום לפי 7 באוקבטור ושראשי המודיעין עדכנו את הדרג המדיני על כך שמכלול הנסיבות מתגבש לכדי אפשרות, בסבירות גבוהה, של מתקפה אפשרית עזתית על ישראל אשר תגרום למלחמה אזורית, בלי לדעת בדיוק היכן ומתי תבוא המכה. אני מעריך שגם הם לא דמיינו לעצמם את עומק הפגיעה האסטרטגית המתמשכת שממשלת ישראל הביאה על המדינה בהתנהלותה הנפשעת.

נתניהו מצידו התעלם מהדברים, ביטל אותם וראה בהם קנוניה שנועדה לעצור את ההפיכה המשטרית. הוא האמין שהוא יכול להשלים את ההפיכה ולבצר את שלטונו. בד בבד הוא ביקש לעקוף את הסכסוך ולנרמל את היחסים בין ישראל לעולם הערבי (הסכמי אברהם, ברית עם סעודיה וכו’) מבלי לחתום על הסכם מדיני עם הפלסטינים. חמאס, שנדחקה עם הגב לקיר כבר שנתיים קודם לכן, הבינה את התמונה האסטרטגית טוב יותר מרוב הפרשנים בישראל. השילוב של המאבק הפנימי בישראל, הנורמליזציה האפשרית בין ישראל לערב הסעודית, ההתנהלות הקיצונית וחסרת הרסן של סמוטריץ’ והמתנחלים בגדה וההשתוללות של בן גביר בהר הבית, כל אלו החלישו את ישראל ויצרו את חלון ההזדמנויות האסטרטגי שאפשר לחמאס בהובלת סינוואר, להוציא אל הפועל את מתקפת מבול אל-אקצא שהובילה לטבח קהילות עוטף עזה בשמחת תורה.

ליקוי מאורות

“אשאר בתפקיד כל עוד אני מאמין שאני יכול לעזור בלהוביל את ישראל לעתיד של בטחון, בטחון תמידי ושגשוג […]”, הכריז נתניהו בראיון למגזין טיים לפני פחות מחודש.  משפט זה, שברור שמנותק לחלוטין מהמציאות, מעיד שנתניהו מונע אך ורק משיקולי הישרדות אישית ופוליטית. למען המטרה הזו הוא מוכן להקריב את כולם ואת הכול. ככל שהזמן חולף, תובנה פשוטה זו הופכת קשה יותר ויותר להכחשה.

“נתניהו הוא בדיוק כמו פוטין, אתה פשוט לא מבין את זה, הם קורצו מאותו החומר”, כך אמר לי לפני כעשור חבר שמבין דבר או שניים בגיאופוליטיקה של מזרח אירופה בכלל ובהיסטוריה של רוסיה בפרט. “הוא לעולם לא יוותר על הכוח, הוא לא ישחרר את הכיסא עד הסוף המר. לא משנה מה המחיר, שתישרף המדינה, שיחרב העולם. הוא לעולם לא ילך מיוזמתו”. הוא הוסיף וסיכם: “אנשים מהסוג הזה עוזבים את התפקיד ומשחררים את הכוח רק כשמכריחים אותם”. בזמנו ביטלתי את דבריו כהגזמה מנותקת. אולם הוא צדק ואני טעיתי.

באפריל 2017, באירוע שהנחיתי מטעם ארגון “שוברים שתיקה”, אמר ראש השב”כ לשעבר כרמי גילון כי נתניהו דומה לארדואן. הוא מבקש לכונן בישראל משטר נשיאותי במסגרתו הוא עצמו יכהן כנשיא מדינת ישראל המחזיק בכל הסמכויות ונבחר פעם בשבע שנים. גילון הוסיף שהוא חושש שבנותיו ונכדיו לא יזכו לחיות במדינה דמוקרטית-ליברלית. הוא לא שיער בנפשו שיתכן שאפילו הוא עוד יספיק בעצמו לחזות בכך.

המסקנה המתבקשת מהתנהלותו של נתניהו היא שהוא איבד קשר עם המציאות הממשית. הוא יצר לעצמו מיתולוגיה טאוטולוגית (שאינה ניתנת להפרכה), הגורסת שהוא יחיד סגולה ואין בלתו, נבחר האל, היחיד שמסוגל להוביל את העם היהודי ואת מדינת ישראל בעת הזו. נתניהו כנראה מאמין באמת שגורל העם היהודי וגורלה של מדינת ישראל תלויים בגורלו האישי. לפיכך, מי שמתנגד לו ומבקש להורידו מהשלטון הוא לא רק יריבו האישי אלא אויב של העם והאומה, בוגד שיש להוקיעו.

האמת הפוכה בתכלית. ככל שנתניהו מאמין בגדולתו, כן גודל חדלותו. נתניהו הקדים את זמנו והיה ממבשרי הגל החדש של הפופוליזם הלאומני בעולם. כשנבחר לראשונה ב-1996, זה היה על גלי ההסתה והפילוג. שם  ניטעו שורשי השותפות האנטגוניסטית שלו עם מחבלי החמאס, כשהוא נישא אל השלטון על גלי ההדף של פיגועי החמאס בחודשים פברואר-מרץ של אותה השנה, היטו את הבחירות. לאחר היבחרו נתניהו היה לאדריכל הפירוק של הסכמי השלום.

מאז חזרתו לפוליטיקה ב-2003 ובעיקר מאז חזרתו לשלטון ב-2009 נתניהו הינדס את הקונספציה המדינית-ביטחונית אשר בשנתיים האחרונות הביאה את ישראל לשפל חסר תקדים ונכון לעכשיו אף מסכנת את המשך קיומה. גם מבקריו של נתניהו מקפידים על כבודו ומציינים את חוכמתו ואת היותו איש ספר. אולם היסוד ההרסני תמיד היה שם. נתניהו קיבל את ההזדמנות הראשונה שלו בפוליטיקה בעקבות רצח רבין, לאחר שהיה שותף פעיל בהסתה שקדמה לרצח, ובעקבות סדרת פיגועים של החמאס בנקמה על ההתנקשות במהנדס יחיא עיאש. מאז הוא לא פסק לפלג, להסית ולשסות את הישראלים אלה באלה ולהעמיק ולהסלים את הסכסוך עם הפלסטינים.

קולמוסים רבים נשברו בניסיון להבין את מקומו של היחיד בהיסטוריה. האם אדם אחד, חשוב ככל שיהיה, יכול לחולל את ההיסטוריה או שהוא תמיד רק ביטוי של רוח התקופה? האם ההלניזם היה בא לעולם לולא אלכסנדר הגדול? האם השואה הייתה מתרחשת ללא היטלר? אלו הן שאלות פילוסופיות “לא עובדתיות”. לישראל היו בעיות רבות לפני נתניהו, ולא כל הבעיות של ישראל קשורות בדמותו. אין ספק שיהיה הרבה מאוד מה לתקן אחריו, זאת במידה וישראל תשרוד את נתניהו. אולם דבר אחד ברור כשמש העמים, כל עוד נתניהו בשלטון אין ולא יכולה להיות לישראל תקומה.

עד 2012 נתניהו הגן על מערכת המשפט מפני ניסיונות להחלישה. אחרי 2015 נתניהו החליט להחליש ולפרק את המערכת בעצמו בגלל הסתבכותו האישית בפלילים. מאז, בעקביות ובהתמדה, נתניהו סיכן את ביטחון ישראל ופגע בסדרי המנהל התקין, הסית והדיח לשחיתות כדי לחמוק מאימת הדין, לשמר את שלטונות ולתחזק את אורח חייו הנהנתי.

נתניהו לעולם לא יקח אחריות על המחדל הנוראי ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. מאז 7 באוקטובר הוא מפיץ קונספירציות  ומסית נגד ראשי מערכת הביטחון וראשי האופוזיציה. נתניהו הטביע את עזה ואת ישראל בדם כדי לכסות על מחדליו. הוא הקריב את תושבי המדינה, בראש ובראשונה את החטופים והחטופות. הוא הפך את משפחותיהם לאויב והתיר את דמם.

נתניהו מבקש להאריך את המלחמה למרות שהיא מיותרת וחסרת תכלית, כשבכל פעם הוא מציב ספין אחר כמטרה – בית חולים שיפא, רפיח וכעת ציר פילדלפי. הימשכות המלחמה פוגעת בביטחון ישראל ובמעמד המדינה בעולם. אולם נתניהו מסכל בעיקביות עסקה שתחזיר את החטופים ותעצור את המלחמה, אך ורק כדי לשמור על יציבות הקואליציה הקיצונית שלו. מבחינה פוליטית הוא תלוי לחלוטין בשותפיו הכהניסטים המסרבים לכל פשרה. בן גביר וסמוטריץ’ קיבלו מנתניהו הזדמנות חד פעמית שאולי ולא תחזור לעולם להשתלט על סדר היום בישראל. הם לא יתנו לה לחמוק מבין ידיהם ויעשו הכל כדי ללכת עד הסוף המר.

עסקה והפסקת אש היא המהלך המתבקש שייטיב מבחינה אסטרטגית עם ישראל, יחזק את מעמדה האזורי ויחליש את “ציר ההתנגדות” בהובלת איראן. ישנה תמימות דעים בקרב כל ראשי מערכת הביטחון בישראל שעסקה היא הדבר הנכון והמתבקש לעשות. אלא שנתניהו  בוחר להציל את עורו ולהישאר בשלטון במחיר של פגיעה אנושה במדינת ישראל והפקרת החטופים אל מותם.

זה בלתי נתפס. קשה מנשוא המחשבה שאני, שמאמין בחקר האמת ובעובדות, נאלץ להתפלש בתיאוריית קשר ובטענות על קנוניה. אולם נוכח מציאות כה פנטסטית, אני לא מצליח לחשוב על שום הגיון אחר מלבד זה של לואי הארבע עשר אשר טעם במאה ה-17 ש”המדינה זה אני”. כך גם נתניהו מחזיק בתפיסה שהמדינה זה הוא. בפועל הוא מנותק קשר. וככל הנראה איבד את האחיזה במציאות. המשך שלטונו עומד בניגוד גמור לאינטרס של מדינת ישראל.

הציווי המוסרי

“המוסר האנושי אינו ניתן לחלוקה”, אומר ד”ר אמיר פאח’ורי עורך דין וסוציולוג פוליטי “להתנגדות לטבח צריכה להתלוות התנגדות נחרצת לא פחות לפשעים המבוצעים והמתוכננים להתבצע ברצועת עזה […] אי־אפשר לאחוז במוסר האנושי ביד אחת ולהכות בו ביד השנייה”.

מתקפת שמחת תורה האכזרית והרצחנית מיצבה את תנועת החמאס בשורה אחת עם הגרועים שבמחוללי הזוועות האנושיות, מפשעי מלחמה ועד פשעים נגד האנושות. אלא שכתישת עזה עד דק, אותה נתניהו מוביל, נולדה מכישלונו  ונועדה לכסות עליו בנהרות של דם. הוא נכשל בקיום הציווי שלאורו קמה מדינת ישראל, “לעולם לא עוד”, ולכן מטרתה של טקטיקת הכתישה היא להסיט את מרכז הכובד אל מניין הרוגים במצג שווא של איזון חסר פרופורציות, על דרך “ההיגיון” שלפיו “אם הרגו לנו אלף – נהרוג להם שלושת אלפים או עשרת אלפים או מאה אלף”.

הישראלים לא נחשפים למראות מהרצועה והעניין לא נידון כמעט בכלל בשיח הציבורי בישראל. עד ל-22/08/2024 נהרגו 40,265 עזתים (כולל מחבלי חמאס). מתוכם 16,456 ילדים (חלקם לא זוהו), 11,087 נשים, 885  אנשי רפואה, 170 עיתונאים, 82  אנשי חילוץ והצלה, 289  עובדי ארגוני סיוע. ישנם גם 11,560 נעדרים. מקרב הישראלים נרשמו 1523 הרוגים, מתוכם 332 חיילים שנהרגו בלוחמה הקרקעית. ישנם אלפי חיילים נכים חדשים. ישנם כ- 93,144  פצועים פלסטינים, מתוכם כ 12,000 ממתינים לפינוי.

מעל 2 מיליון פלסטינים חיים ברצועת עזה. כ-90% מהם נעקרו מביתם לפחות פעם אחת מאז 7 באוקטובר  האזור הבטוח בעזה משתרע על פני 11% משטח הרצועה, וגם אזור זה מופגז. הצפיפות באזור זה עומדת על 34,000 נפש לקמ״ר, כשהצפיפות בעזה, טרם המלחמה הייתה מהגבוהות בעולם. יש 120,000 ישראלים עקורים מבתיהם בצפון ובדרום המדינה. גם תשתיות פיזיות רבות נהרסות. ההרס בעזה אדיר, מאות אלפי יחידות דיור ועשרות אלפי קילומטרים של תשתיות נהרסו, כמו גם מאות אתרי תרבות ומורשת בעזה. גם בשטח ישראל נפגעו קיבוצים רבים בעוטף עזה ובגבול הצפון. בצפון הרצועה אחוז  הילדים המאובחנים כסובלים מתת תזונה חריפה עלה ב-300% ביולי ביחס למאי. מתוך 234,580 ילדים שנבדקו  בגילאי חצי שנה עד חמש, 14,750 אובחנו כסובלים מתת תזונה חריפה.ישנם 640,000  ילדים מתחת לגיל 10 מצויים בסיכון להידבק בפוליו.

מדובר באסון אנושי בקנה מידה עצום. יקח שנות דור להתגבר עליו ושיקום רצועת עזה, ככל שיתאפשר, יעלה הון בלתי נתפס. מעבר לאסון הישיר של הקורבנות הפלסטינים והישראלים, מעבר לאסון האסטרטגי והשמדת הערך של מדינת ישראל בשנה האחרונה, מדובר באסון מוסרי מהמעלה הראשונה.

דה-רדיקליזציה ובגידת האינטלקטואלים

הפשע החמור ביותר של נתניהו, שהוא מסרב לעסוק ביום שאחרי. שכן, היום הזה, הוא סופה של ממשלתו. בחודשים האחרונים פורסמו ניירות עמדה מטעם חוקרים וחוקרות ישראלים שגלגלו רעיונות על היום שאחרי ועל “דה-חמאסיזציה” של החברה הפלסטינית. כמה מהם חוזרים על אותן הדוגמאות: הצלחת הדה-נאציפיקציה של גרמניה והדה-רדיקליזציה של יפן אחרי מלחמת העולם השנייה בצד הכישלונות לדה-רדיקליזציה של עיראק ואפגניסטן בראשית המאה ה-21.

על דרך ההיקש ניתן להסיק כי לפחות אחד הניירות הללו שימש את נתניהו בהתחמקותו מעסקה להפסקת אש ולהחזרת החטופים אי שם בחודש מרץ ואף תומך בסיסמה האורווליאנית משכרת החושים של נתניהו בדבר “הניצחון המוחלט”. מבחינת התוכן, ניירות העמדה הללו על פי רוב מתעלמים מהקשר מדיני קונקרטי ונמנעים מלקשור בין גורל הרצועה לגדה המערבית ולרשות הפלסטינית. ניירות אלו, שופטים את המציאות העכשווית בכלים שהתאימו לאמצע המאה הקודמת, תוך התעלמות מכך, שבמאה ה-21 אי אפשר להנחית מלמעלה ולכפות באמצעות כוח חיצוני סדר יום על חברה כבושה.

לפתחו של האינטלקטואל מונח דרך קבע הפיתוי לשרת את השררה ולהנות ממנעמיה. לא קל להשמיע את “הדעה האחרת”. המתריע בשער, דינו גינוי ואף גלות רעיונית ולעיתים חברתית – הרחק מעבר לחיקו החמים והמרעיף של הזרם המרכזי. אם נרצה ללמוד דבר מה מהתפוררותה של רפובליקת ויימאר ועלייתה של גרמניה הנאצית, שיהיה זה שיתוף הפעולה הנלהב של האוניברסיטאות ושל האליטה האינטלקטואלית עם הגזענות, האלימות והריקבון המוסרי שפשה בחברה הגרמנית והרציונליזציה הרעיונית שהם סיפקו למשטר הנאצי. הכשל המהותי של מסמכי המדיניות הללו הוא שהם מתעלמים מכך שגם קיים צורך אקוטי להתחיל בדה-רדיקליזציה של החברה הישראלית עצמה ולתיקון של מערכת החינוך הישראלית.

הכהנאות כתופעה תודעתית ופוליטית

זוהי כותרת ספרון קצר שחיבר ב-1985 ענק הרוח הישראלי הפרופ’ אביעזר רביצקי. את הספרון פותח חוקר השואה וחתן פרס ישראל הפרופ’ יהודה באואר בשאלה “מה עניין הכהנאות לדיון בנושא האנטישמיות?” ועונה כי התשובה השטחית תהיה “שכהנא ו’תורתו’ משמשים תירוץ לאנטישמיות של היום, או אפילו מאיץ […]”, אולם התשובה המשמעותית יותר היא זו – “העם הנרדף, זה שהיה קורבן לנגישות, השמצה ולגרוע מזה, לא יתכן שלא יצבור בעצמו זעם אדיר לרודפיו ולרוצחיו, בעצם לכל מי שזר ונכרי לו. עלול היה להיווצר כאן צד שני של מטבע האנטישמיות כביכול. אנטי-גוייות, שלא תתבטא רק בשל חוסר האונים של היהודים. הזעם לא התפרץ בשל חוסר הכוח […] לשון אחר – הניתן להסביר את הכהנאות כתופעה על ידי שימוש בדיון כגון ‘הצד השני של האנטישמיות, או כאנטי-גוייות שהיא תגובה (חולנית? מותנית במשבר חברתי?) לאנטישמיות; או שמא התופעה מוסברת על ידי גורמים שהזמן גרמם בלבד?”

מכאן יוצא רביצקי לניתוח קצר ונוקב של תופעת הכהניזם, אותו הוא מסכם במילים הבאות: “תופעת הכהנאות הוקעה וגונתה על ידי דוברים מכל גוני הקשת הרעיונית והפוליטית במדינת ישראל. הביקורת נמתחה לאורם של ערכים אנושיים ושיקולים מוסריים, לאורם של מקורות ישראל והניסיון ההיסטורי היהודי […] ולאורם של שיקולים פראגמאטיים-תועלתיים. החברה הישראלית תיבחן על פי כוחה להתמודד במישרין, בדרכים רעיוניות, חינוכיות, משפטיות ופוליטיות, עם שורשיה של הכהנאות, המאיימת על אנושיותה, על יהדותה ועל שלומה.”

האידיאולוגיה הכהניסטית, בקיצור נמרץ, קוראת לגרש את הערבים משטחי ארץ ישראל. האמצעים – טיהור אתני ורצח עם. לאחר מכן היא קוראת למגר את החילונות הישראלית ולבסוף שואפת להקים על חורבות מדינת ישראל דיקטטורה תיאוקרטית. לא עוד “חביב אדם שנברא בצלם”, האמת המרה היא – ואין דרך אחרת להסתכל על זה – שתלמידיו וממשיכי דרכו הרעיונית והאידיאולוגית של הרב כהנא, בעבר השוליים הסהרוריים של הימין הדתי, הם היום האליטה הרעיונית המובילה במדינת ישראל. הם הפכו למייצגים הפוליטיים הנאמנים ביותר של הציונות-הדתית והם יושבים בצמרת המדינה. נתניהו העביר אותם מהשוליים למרכז.

ראשית עזה נמחקה מן התודעה. לאחר מכן מהמציאות.

בשנת 2018 כאשר המוני ישראלים חגגו באקסטזה את הזכייה באירוויזיון. כך תיאר את זאת בזמן אמת כתב טיים-אאוט נדב נוימן (15 במאי 2018) “על הבמה בכיכר רבין חגיגה – המאמי הלאומית החדשה, זוכת האירוויזיון הטרייה נטע ברזילי מרימה לעשרות אלפי אנשים משולהבים ברגש לאומי שבאו לחזות בקרקורים הקליטים. כמה עשרות קילומטרים משם, בגבול רצועת עזה, נורו למוות יותר מ-50 פלסטינים ונפצעו יותר מ-1,300, שאם לשפוט לפי המקרים הדומים האחרונים, היו ככל הנראה רובם המוחלט לא חמושים ולא מסוכנים לביטחון ישראל.”

גם אם מבינים את ההקשר הרחב, אי אפשר להצדיק את פשעי החמאס ב-7 לאוקטובר. אי אפשר להצדיק פגיעה בחפים מפשע, הרג אזרחים, ילדים, נשים וגברים, אי אפשר לקבל זוועת כאונס, עינויים וחטיפה כלפי אף אדם, ישראלים ופלסטינים כאחד. אולם מרבית הישראלים כיום אטומים לחלוטין לסבלם של הפלסטינים. הם לא מסוגלים להרגיש, לשמוע ולראות את האמת הפשוטה.

אמירה שגורה בפי ישראלים רבים היא שאין חפים מפשע בעזה. זהו אחד מהמאפיינים של תפיסה שמקובל לכנותה “מלחמה טוטאלית” (full scale war). השימוש במושג החל במאה ה-19 והגיע לשיאו בימי מלחמת העולם השניה, תחת הרטוריקה של גבלס. במלחמה כזו עושים שימוש בכל אמצעי הלחימה ובכל המשאבים העומדים לרשות המדינה, בלי הגבלות, כדי לחסל לחלוטין את התנגדות האויב. במלחמה טוטאלית אין הבדל בין לוחמים לאזרחים שאינם לוחמים שכן כל אנשי מדינת האויב, חיילים ואזרחים כאחד, נתפסים כחלק מהמאמץ המלחמתי.

צריך לומר את זה בבירור, בהתאם לצו הקטגורי של עמנואל קאנט, שמניח שבני האדם חופשיים לבחור בין פעולות שונות, ובהתאם למציאות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שאינו ניטש רק בין מדינות או ארגונים אלא בין שתי החברות: אם התפיסה המקובלת בישראל היא שאין חפים מפשע בעזה, משמעות הדבר היא שאין חפים מפשע גם בישראל. זו תפיסה רצחנית ומסוכנת מאוד. הפועל היוצא שלה הוא שההרג ההדדי ימשך, אחרוני החטופים ימותו בשבי, חיילים ימשיכו למות במלחמה מיותרת, וסביר להניח שבקרוב יחזרו הפיגועים לרחובות ישראל כבעבר.

שלושה ימים רצופים, ממש רגע לפני שעזבתי לצרפת, טלטלו אותי במיוחד. תקופה ארוכה ששמעתי על העינויים בשדה תימן. הדחקתי את הדבר, לא יכולתי להתמודד עם כל כך הרבה זוועות. אולם ב 29.7 נעצרו מספר חיילים בחשד לתקיפה ולאונס של אסיר כפות. למרות שכבר חשבתי שדבר לא יכול להפתיע אותי, מה שקרה לאחר מכן הותיר אותי המום. חיילים במדים, חמושים ורעולי פנים, מפגינים נגד צה”ל, חברי כנסת כהניסטים פורצים בראש המון מוסת לבסיסי צבא.

כך כתב ההיסטוריון האמריקאי טימותי סניידר בספרון קצר שחיבר על הרודנות: “שימו לב למיליציות צבאיות למחצה (paramilitaries). כשהאנשים עם הרובים שתמיד טענו להיות נגד השיטה מתחילים ללבוש מדים ולצעוד ברחובות עם לפידים ועם תמונות של מנהיג, אז הקץ קרוב. כאשר המיליציות התומכות במנהיג ורשויות המשטרה והצבא הרשמיות מתמזגות, המשחק נגמר.”

למחרת, ב-30.7 התנקשה ישראל בבכיר חזבאללה פואד שוכר בבירות ולמחרת, ב-31.7 ההתנקשות באיסמאל הנייה בטהרן ואפילו המרד בשורות הצבא ובתוך הממשלה נגד הצבא ולמען חשודים בעינויים ובאונס של אסירים כפותים נשכח. במקום עסקה, חזרת החטופים והפסקת אש, קיבלנו הסלמה מכוונת והכנסה של כל המדינה לכוננות ספיגה. אי אפשר לעשות תכניות. אי אפשר לנשום. פשוט יושבים ומחכים לטילים.

הטבח והמלחמה שיתקו את הישראלים, אשר נאבקו באופן מעורר השראה על הדמוקרטיה כמעט לכל אורך שנת 2023. פעילי המחאה איימו בסרבנות המונית ובאי ציות אזרחי. אולם בשנה האחרונה, למרות המוות המיותר של חיילי צה”ל על מזבח כהונתו הפוליטית של נתניהו, למרות ההרג המאסיבי של הפלסטינים בעזה אשר מתחיל כעת לזלוג לגדה, למרות מחיקת הערך הבלתי נתפסת של ישראל בעולם, הישראלים עדיין לא מסרבים לשרת בעזה, לא מתנגדים ועוד לא יצאו בהמוניהם לרחובות.

אני, ערן צדקיהו, ירושלמי, ישראלי, יהודי, בן אדם,

אני אומר שיש תקווה, אין לנו ברירה אחרת.

חייבים לעצור את המלחמה.

לא בשמי.

שיתוף

Facebook
Twitter
LinkedIn
WhatsApp
Email

תוכן העמוד

דילוג לתוכן