שנה אחרי – מחשבות
דברים רבים יכתבו ויאמרו לרגל יום השנה למאורעות ה 7/10/2023 וכל מה שקרה מאז. אין ספור חיים שנגדעו ונחרבו. אין המוח יכול לתפוס והלב מתכווץ בחזה. מחשבותיי ביום הזה עם המשפחות השכולות, עם משפחות החטופים והחטופות, עם העקורים שכבר שנה מיטלטלים בדרכים, עם בני ובנות ארצי, עם כל אלו שכבר שנה שחייהם אינם חיים. ליבי עם אין ספור הקורבנות הישראלים, הפלסטינים והלבנונים החפים מפשע, הילדים והנשים, הזקנים והאזרחים הבלתי מעורבים, כולם קורבנות של סכסוך אלים ומדמם.
אחרי הטבח נאלמתי דום מעוצמת הזעזוע ומתוך מחשבה ש"הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא-יִדֹּם". אולם נוכח גל הקריאות לנקמה עיוורת ונוכח דוקטרינת ההלם שבה נקטו הגורמים היותר קיצוניים בממשלה ובחברה הישראלית, אשר לא בזבזו רגע בניצול המאורע הטראומטי לקידום תפיסת עולמם, הבנתי שעומד להתרחש משהו רע אף יותר ממה שכבר קרה. אחרי כמה ימים הרגשתי צורך נפשי להתבטא פרסמתי באתר הפורום לחשיבה אזורית רשימה תחת הכותרת "מחשבות על המצב" ובה הבעתי את חששותיי. לצערי הרב רבות מהתחזיות הקודרות שהבעתי ברשימה ההיא הלכו והתגשמו במהלך השנה שחלפה. היום, כעבור שנה, אני חוזר אל הטקסט ההוא, ומוסיף עליו את הטקסט הנוכחי, בו אני מבקש להתבונן פנימה אל תוך החברה הישראלית.
השיח בישראל להפסקת המלחמה מתמקד בעיקר בקריאה לעסקת שחרור החטופים. אין כמעט שום קול ישראלי הגמוני אשר קורא להפסקת המלחמה מסיבות מוסריות או מדיניות. נראה שבישראל התמיכה בהמשך המלחמה היא כל כך גורפת שהדרך היחידה להצדיק אותה היא יצירת קישור ישיר בין הפסקת המלחמה להשבת החטופים הביתה – מסר שהוא מעט קל יותר לעיכול (אם כי מכונת הרעל וההסתה של המשטר לא פסחה על משפחות החטופים).
כמעט ולא קיים עיסוק ישראלי באלימות הבלתי מרוסנת שמפעילה ישראל בעזה ובכישלון האסטרטגי העמוק והמתמשך אשר נובע, בין השאר, מאופן ניהול המלחמה על ידי הדרג המדיני. נוסף על כך, מדאיגה אותי השתיקה הישראלית בנוגע לתהליך עומק משמעותי ביותר המתרחש במדינה, והוא ההתבססות הכהניזם בלב החברה והממסד באופן שמשנה את ישראל מן היסוד.
המשך הקונספציה באמצעים אחרים
השיח הציבורי הישראלי מלא בפרשנים שונים, חלקם אקדמאים, בהם גם מזרחנים העוסקים בסכסוך הישראלי-פלסטיני ובלאומיות הפלסטינית. רבים מהם התמקדו בשנה אחרונה ובמה שהם מתארים כהפיכתה של החמאס לתנועה סלפית ג'יהאדיסטית בסגנון דאעש.
זה כמובן לא נכון. חלק מאותם פרשנים, לכל הפחות, מכירים היטב את ההבדלים התיאולוגיים, הדוגמטיים והאופרטיביים העמוקים שבין חמאס לסלפיה ג'האדיה בכלל ודאעש בפרט (לפני כעשור הרחבתי בקצרה על מהות ההבדלים הללו בסדרה בת שלושה חלקים שכתבתי ביחד עם עידן בריר על המדינה האסלאמית באתר הפורום לחשיבה אזורית: 1, 2 ו-3). בהדגשת ההיבט הג'יהאדיסטי של חמאס בוחרים החוקרים הללו להדגיש את האידיאולוגיה על פני המעשה. אכן במתקפת השביעי באוקטובר לוחמי החמאס עשו שימוש בסמלים ובשפה אסלאמיסטית. אין ספק שלאסלאם הפוליטי מקום חשוב בתנועת החמאס כבסיס הרעיוני והרוחני של התנועה. אולם האמת היא שחמאס תמיד הייתה תנועה פרגמטית וסתגלנית אשר הונעה ממכלול של שיקולים דוגמטיים וריאל-פוליטיים כאחד.
משנות התשעים, וביתר שאת מאז שנת 2006, חמאס פועלת במתח שבין טרור, התנגדות ומאבק מזויין בצד אחד לבין פוליטיזציה והשתלבות במהלך המדיני מצד שני. חמאס היא אויבת מרה של ישראל ואחראית מהצד הפלסטיני על הכשלת תהליך השלום בשילוב רצחני ואפקטיבי כאחד של טרור ופוליטיקה. השותפה האנטגוניסטית שלה למהלך זה מראשית הדרך היא הציונות הדתית, אשר פעלה באופן דומה (אך שונה – לאור הנסיבות) מהצד הישראלי. ההצלחה המשותפת של חמאס ושל הפלג הניצי בציונות הדתית הכשילה את תהליך השלום והעלתה את שתיהן, התנועות הלאומיות-דתית היהודית-ישראלית והאסלאמית-פלסטינית, מן השוליים להגמוניה.
המהלך שעברה חמאס בשלושת העשורים שחלפו בין הקמתה ב 1987 לפרסום מסמך המדיניות שפרסמה ב 2017, דומה במהותו למהלך ההיסטורי שעבר אש"ף – מטרור ושלילה מוחלטת של ישראל למוכנות לקבל את פתרון שתי המדינות. אכן החמאס, בשונה מאש"ף, אף פעם לא התכוונה להכיר ישירות בישראל, אולם ישראל מצידה יכולה הייתה להנות מהכרה דה פקטו דרך השתלבות החמאס באש"ף, שכבר הכירה בישראל ב 1993.
ככל שהייתה אפשרות לשלב את חמאס באש"ף ולהגיע להסדר מדיני הכובל את חמאס ומשלב אותה ברשות, ישראל דחתה את האפשרות הזו באופן מלא ובכך תרמה מצידה להחלשת הגורם הפרגמטי בחמאס ולחיזוק הגורם המיליטנטי. הסביר את זה יפה לאחרונה ד"ר יניב רונן בשיחה עם איילת שני.
אם נקבע באופן שרירותי את נקודת ההתחלה בנסיגה מעזה ב-2005 למשל, אז אופייה החד צדדי של הנסיגה חיזק את החמאס והחליש את הרשות. נתניהו ושותפיו המשיכו מגמה זו כשבחרו לתחזק את המצור על הרצועה ולחזק בעקביות את החמאס, במקביל להחלשת והשפלת הרשות הפלסטינית בגדה והפיכתה לקבלן ביצוע של ישראל ובו בזמן בניהול מסע הכפשה והסתה שקרית ומתמשכת נגדה. מדיניות זו יושמה ביודעין ובכוונה תחילה על מנת לסכל כל אפשרות להסדר מדיני כולל עם שחקן פלסטיני יציב ומאוחד. הסדר שכזה יחייב את ישראל לפשרות מדיניות וטריטוריאליות אשר יהוו אסון עבור השותפים הטבעיים למשטר – מבחינה אידיאולוגית עבור הציונות הדתית ומבחינה משפטית ופוליטית לנתניהו.
האינטלקטואלים והפרשנים ומרבית העיתונאים בישראל בגדו באמת ובציבור הישראלי ובחרו לשרת את המשטר. זה קל יותר, נוח ובטוח יותר וגם מתגמל יותר בטווח הקצר. הם אולי עשו שקר בנפשם, אבל אם למדנו לקח אחד ממה שקרה פה לפני שנה, זה שהשקר קורס והאמת סופה לצאת לאור.
התעלמות עזה
הישראלים מצידם שכחו שעזה קיימת. מבחינתם שהמצור ימשך לנצח. לפני עשור בדיוק, ב 06/10/2014 הזמנתי לביתי מספר חברים לשיחה עם חבר צרפתי שעבד בעזה. המעטים שטרחו להגיע שמעו ממנו על המציאות הקשה בעזה. כך כתבתי אז: "מרוב פוליטיקה ופרטים טכניים שכחנו שיש בעזה פשוט המון בני אדם הנתונים בלחץ פיזי ונפשי אדיר, לחוצים בין מצרים, ישראל והחמאס […] העדות האישית של אינטנסיביות ההפצצות ושל היקף ההרס בשטח כ"כ צפוף וקטן מזווית אנושית כל כך גורם למאזין להבין דברים באופן שלא יכול היה לעבור בשיח המרכזי ובחדשות […] חשבתי על כך שמצד אחד הסרת המצור על עזה הוא אינטרס של חמאס והדבר יהווה הישג משמעותי לתנועה, אולם מצד שני, הסרת המצור יאפשר לעולם החיצוני להיכנס פנימה – מה שיערער את השלטון האסלאמי הנוקשה ברצועה ובכך יחליש את חמאס. כפי שהדברים נראים כעת, הסרת המצור והחלשת שלטון החמאס ברצועה לא משרתים את החמאס וגם לא את ממשלת ישראל. כמה עצוב." ואכן לאורך השנים רבים מתוך הממסד הביטחוני יצאו נגד המצור. הביטוי הגרוטסקי ביותר למצור על עזה ולאדישות הישראלים היה בערב אחד ב 2019, כשעשרות אזרחים עזתים לא חמושים נורו למוות על ידי חיילי צה"ל בזמן שהמוני ישראלים חגגו בתל אביב את הזכייה באירוויזיון.
עוד קודם לכן, בנובמבר 2012 התנקשה ישראל ברמטכ"ל החמאס אחמד ג'עברי בראשית מבצע עמוד ענן. מבחינה רשמית ג'עברי היה סגנו של מוחמד דף, בפועל הוא היה האיש החזק בעזה אשר שלט בחמאס וחתר להסדר מדיני מול ישראל. כפי שקורה לעיתים קרובות בעקבות חיסולים, ההתנקשות הישראלית הסירה את "האיום הפרגמטי" והחזירה את השליטה בחמאס-עזה לידי מוחמד דף ושותפו יחיא סינוואר הג'יהאדיסטים הקיצונים. העיתונאי והסופר שלומי אלדר מסביר את זה יפה בספרו המעודכן מ-2024: "חמאס – מתנועה חברתית לפשעי מלחמה".
אפשר להמשיך כך עקב בצד אגודל ולשרטט את מפת הכשלון הישראלי, שיש לו בהחלט היבט צבאי ומודיעיני אבל הוא בראש ובראשונה כשלון פוליטי-מדיני ותולדה של מדיניות מכוונת אשר פספסה את האפשרות לתעל את חמאס לפינה ולכבול אותה בהסדרים מדיניים שיהיו נוחים לישראל ואשר יחזקו את הרשות הפלסטינית ואת הגורמים המתונים והפרגמטיים בתוך החמאס על חשבון הגורם הקיצוני. הדברים ידועים ואציין פה רק את ד"ר מתי שטיינברג, בעברו חוקר ויועץ בכיר לראשי הממסד המודיעיני הישראלי והיום אחד האינטלקטואלים המובילים בעולם בנוגע לסוגיה הישראלית-פלסטינית. במאמר שפרסם באתר הפורום לחשיבה אזורית זמן קצר אחרי אירועי שומר החומות ב-2021, שטיינברג חזה את קריסת הקונספציה הישראלית בנוגע לעזה ובמידה מסוימת את מתקפת השביעי באוקטובר. במאי 2024 שטיינברג פרסם מאמר בעלון של קהילת המודיעין הישראלית ובו הוא מסכם את הכשלון המודיעי במילים הבאות: "כאשר מעיינים בראיונות עארורי ובמאמרי צואף (אנשי חמאס אותם מזכיר שטיינברג במאמרו, ע.צ.), ברור, ולא רק כחכמה בדיעבד, כי ההתרעה האסטרטגית על מלחמה קרבה הייתה למול ממשלת ישראל ומערכות המודיעין, אך לצערנו, עיניהן טחו מראות." במאמר נוסף שהתפרסם בגיליון אוקטובר 2024 לרגל שנה לאירוע, שטיינברג מסביר כיצד הקונספציה והאשליה שהובילו לאסון ממשיכות ללוות אותנו אל תוך המלחמה הנוכחית, שבעצמה פרצה עקב כלשון מדיניותה של אותה הממשלה.
יש רק דרך אחת עבור ישראל לצאת מן המיצר הנוכחי, והיא לא טמונה בתמרון קרקעי, לא בטקטיקה ואף לא בחיסולי בכירים. בטח שלא במלחמת התשה מתמשכת בכל החזיתות. הדרך היחידה החוצה והלאה היא באמצעות הסדר מדיני אזורי ובינלאומי אשר יחזק את המתונים ויחליש את הקיצונים מבית ומחוץ. אין טריק אחר.
תנאי מקדים לכך הוא הפלת המשטר הישראלי הנוכחי, משטר מושחת וקיצוני השואף להמשך המלחמה – לעד. הקלקול הוא עמוק ועל מנת להביא לתיקון ולריפוי יש להחליף את השלטון. חוסר היכולת להתבונן נכוחה בשני הנעלמים של המשוואה – הישראלי והפלסטיני כאחד – מהווה לא פחות מכשל אינטלקטואלי שבהכרח מוביל לתפיסת מציאות לקויה ומכאן למדיניות שגויה המובילה לאסון.
כהניזם בלב הממסד
ישנם חוקרים וחוקרות ישראלים השוגים באשליות לגבי דה-רדיקליזציה של החברה הפלסטינית ואף משתעשעים מחשבתית בהמלכת מלכים על עמים אחרים. לא רק שחוקרים אלה לא למדו מן ההיסטוריה הקצרה של המאה ה-21 באפגניסטאן ובעיראק, הם גם פספסו לגמרי את מה שקרה לישראל בשנים האחרונות. אותם חוקרים מעניקים משקל יתר לאידיאולוגיה דתית כל עוד הדבר נוגע למוסלמים, לערבים ולפלסטינים, אולם איכשהו הם פספסו את העובדה שארגון טרור רצחני המחזיק באידיאולוגיה דתית רדיקלית וקיצונית השתלט על מדינת ישראל.
מעטים בישראל מכירים לעומק את משתנו ופועלו של הרב כהנא. הקורא המשכיל ידע לומר שהוא קרא לטיהור אתני של הערבים. אולם מעט יודעים שהכהניזם עונה להגדרה הקלאסית של קבוצת שנאה, אשר במידה רבה מופנית גם כלפי יהודים, לאחרונה הסביר את זה יפה חוקר הימין הקיצוני ד"ר ירון עידן. על הכהנאות כתופעה תודעתית ופוליטית כתבתי ברשימה קודמת בבלוג זה (המדבר של הממשות הישראלית).
לצורך היחלצותו המשפטית ושרידותו הפוליטית נתניהו הכשיר אידיאולוגית השנאה הכהניסטית והביא אותה לחיקו החמים של השלטון. ב-1984 נכנסה לכנסת מפלגת כך שהקים מאיר כהנא. שנה לאחר מכן המפלגה נפסלה על ידי ועדת הבחירות של הכנסת, פסילה שאושררה על ידי בית המשפט העליון בגין מצעה הגזעני. בשנות התשעים, אחרי שמאיר כהנא נרצח בארה"ב (נובמבר 1990) שתי תנועות המשיכו את דרכו (כך וכ"ח, האחרונה ראשי תיבות של כהנא חי) נפסלו פעם נוספת מלרוץ לכנסת. ב-1994 בעקבות הטבח במערת המכפלה שביצע פעיל כך ותלמיד קרוב של כהנא – ברוך גולדשטיין, במהלכו נהרגו 29 מוסלמים (ושלאחריו החלה תנועת החמאס בפיגועי ההתאבדות), הכריזה מדינת ישראל על תנועת כך כארגון טרור והוציאה אותה אל מחוץ לחוק (בעקבות ישראל הכריזו מספר ארצות נוספות על תנועת כך כארגון טרור). רק חמש שנים קודם לכן בספטמבר 1989 הכריזה מדינת ישראל על תנועת החמאס כעל ארגון טרור וכהתארגנות בלתי חוקית.
בשנה שלפני השביעי באוקטובר בן גביר פעל להקמת משמר לאומי כדי שגוף זה ולא הצבא והמשטרה הרשמיים יממשו את משנתו האידיאולוגית ויבצעו טיהור בחסות של מלחמת אזרחים והתקוממות פנימית. לאחר השביעי באוקטובר הוא המשיך לקדם את הרעיון הזה על ידי מימושו בפעול באמצעות הקמת כיתות הכוננות בכל רחבי הארץ והצפת המרחב האזרחי בכלי נשק באופן חסר תקדים. בצד זאת הוא המשיך לנסות ולעורר מתח ואלימות בין קהילתית בכל מרחבי התפר היהודים-ערבים בארץ ובשטחים.
במקביל להשתוללות של בן גביר במשרד לביטחון לאומי, שותפו בצלאל סמוטריץ פועל מתוך משרד הביטחון בשיטתיות ובעקביות לסיפוח דה פקטו של הגדה המערבית ולטיהור אתני של שטחי C. שני המהלכים הללו נפגשים באלימות הבלתי מרוסנת של המתנחלים בגדה המערבית אשר מאז השביעי באוקטובר לא רק שעלתה מדרגה אלא גם זכתה להכרה ממסדית כאשר מיליציות של מתנחלים חמושים זכו לגושפנקא של כיתת כוננות צבאית או משטרתית.
המשנה המשיחית של כהנא עשויה להסביר במשהו את המדיניות של תלמידו, השר לביטחון פנים איתמר בן גביר. בספרו החשוב ביותר של כהנא "אור הרעיון", הוא מסביר כי על מנת שתבוא הגאולה, יש לכבוש את הר הבית ואת ירושלים ולפעול באופן שירגיז את הגויים ללא התחשבות באומות העולם וללא מורא: "דווקא מעשיו אלה המקדשים שם שמים יביאו את הגאולה האחרונה, בזה שכל העמים יֵצאו נגד ישראל, וישראל יהיה לבד ללא עזרה אלא מאביו שבשמים. רק כך נוכל להגיע לגאולה הסופית ע"י קידוש השם אמיתי – הקב"ה מול העולם כולו."
איתמר בן גביר וכנופיית נערי הגבעות שמקיפה אותו התיישבו בלב החמים של המיינסטרים הישראלי. הקלות והמהירות שבה הם התקבלו שם מסחררת את הדעת. החיבוק הציבור, התקשורתי והפוליטי שהם זכו לו עזר להם להתברג בצמרת המדינה ומשם לשנות את אופייה של משטרת ישראל מין היסוד. רק "שתיקת הכבשים" הישראלית נוכח המתקפה הזו מסחררת יותר ממנה. אין מה לומר, ליבוביץ צדק.
הדבר הכי מדהים הוא שלציבור הישראלי פשוט אין מושג לגבי מה שקורה כאן, לגבי מה שהכהניסטים מחוללים בישראל, אין מושג לגבי מה שקורה בגדה המערבית ובעזה, אין מושג מה המוטיבציות העיקריות מאחורי ההפיכה המשטרית. אין לו מושג גם כשהמציאות מכה בו ישר בפנים עם נבוט. הישראלים מתבצרים בחרדותיהם ומתעלמים מכל הסימנים המצביעים על כך שהסכנה העיקרית לשלומם ולביטחונם נובעת מבפנים ולא מבחוץ. מבעיתה אותי המחשבה שלישראלים דווקא יש מושג ופשוט לא אכפת להם.
פשע הפשעים – בין ישראל לעמים
מתקפת שמחת תורה הייתה אכזרית ורצחנית עד כדי כך שמיצבה את החמאס בשורה אחת עם מחוללי הזוועות האנושיות הגרועות ביותר: פשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות. ישראל עדיין מזועזעת מזוועות השביעי באוקטובר. אולם על רקע הזוועה הזו הפכו הישראלים לאדישים לגמרי לחיי הפלסטינים. כל ניסיון לדבר על חיי אוכלוסיה אזרחית פלסטינית בישראל נתפס כלא פחות ממנותק וקיצוני. מאז תחילת המלחמה הרגה ישראל עשרות אלפי ילדים וילדות, נשים, זקנים, אזרחים חפים מפשע, אנשי רפואה ועיתונאים (לפירוט ראו כאן – טריגר קשה לקריאה). המספר הרשמי עבר את ה-40 אלף, אולם חלק מהאומדנים כיום כבר מדברים על מאה אלף הרוגים ואף יותר מזה.
ישראל השתמשה בבינה מלאכותית על מנת ליצור בנק מטרות רחב. ההיגיון שמפעיל את המערכת הזו הביא להרג של אזרחים בקנה מידה חסר תקדים. על מנת לפגוע בפעילי חמאס, בהם גם פעילים זוטרים, לעיתים אנשי השירות הציבורי בעזה כמו מורים או פקידי ממשל אזרחיים הותר להרוג את כל משפחותיהם וגם את השכנים. עבור בכירים בזרוע הצבאית של חמאס יחס "הנזק האגבי ״ שאושר עמד על מאות, כלומר שמותר להרוג 300 אזרחים חפים מפשע כדי לפגוע באדם 1 (למשל במקרים של רוחי מושתהא, איימן נופל, מוחמד שבאנה בדרגות של מח״ט ולפעמים, כמו במקרה של איבראהים ביארי מג'באליה, אפילו ברמת מג״ד בלבד. לתחקיר של יובל אברהם).
תשוו את זה לעובדה ש-1982 כ-300 אלף ישראלים יצאו למחות ברחובות במחאה על האחריות הישראלית לטבח בסברה ושתילה שבו נהרגו "לכל היותר" אלפים בודדים על ידי פלנגות נוצריות. תשוו את זה לביקורת שעורר בישראל החיסול של ראש הזרוע הצבאית של חמאס בעזה סלאח שחאדה ב-2002, במהלכו נהרגו לצד שחאדה ועוזרו עוד 14 אזרחים, בהם 11 ילדים, ותבינו איפה אנחנו נמצאים היום.
אחרי השביעי באוקטובר נראה שאין זוועה שישראלים יבצעו נגד פלסטינים שלא תזכה בתמיכה רחבה ופומבית בשיח הציבורי הישראלי. מאונס של עצירים כפותים ועד שוד, ביזה, התעללות קשה ואפילו הוצאות להורג (!). הדברים מתועדים היטב ובלתי ניתנים להכחשה. למעשה מרבית התיעוד של פשעי המלחמה הללו מועלים לרשתות החברתיות על ידי חיילי צה"ל בעצמם, כפי שפורסם לאחרונה בתחקיר מפורט וממוסמך של אל-ג'זירה (אזהרת טריגר, תוכן קשה מאוד לצפייה).
האם ישראל מבצעת רצח עם בעזה?
שאלה זו נידונה זה מכבר בבית הדין הבינלאומי בהאג. אולם עצם העלאת השאלה כבר מצביע על כך שהדיון החשוב באמת בסוגיה מתקיים מחוץ לכותלי בית המשפט. בעולם הרחב הפכה הטענה הזו לשגורה בפי כל. כך שבעוד שבישראל יציינו את יום השנה לשביעי באוקטובר, בעולם הגדול כבר קרוב לשנה שמדברים בעיקר על הפשעים שישראל מבצעת כנגד האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית, שהיקפם מגמד את זוועות השביעי באוקטובר.
הסוגייה המשפטית האם מדובר ברצח או לא תידון בבית המשפט. אולם מבחינה היסטורית מובן מאליו שבישראל פשתה שפה והתנהגות ג'נוסיידלים אשר עשויים להכשיר רצח עם עתידי. הישראלים מדמיינים על פי רוב רצח עם כתאי גזים בשואה (אם כי פחות משליש מהנרצחים בשואה הומתו בגזים). אולם ברור שישנו כיום בישראל זילות מוחלט בחיי אדם כל עוד זה נוגע לאוכלוסייה אזרחית פלסטינית ברצועת עזה ואף מעבר לכך.
מדובר באסון מוסרי מהמעלה הראשונה. חוקר שואה ורצח עם פרופ' עמוס גולדברג מכנה את מה שישראל עושה בעזה רצח עם (כן זה רצח עם). גם פרופ' עמר ברטוב, חוקר שואה ורצח עם ממוצא ישראלי, כותב ש"[…] לפחות מאז ההתקפה של צה"ל ברפיח ב-6 במאי 2024, כבר אי אפשר להכחיש שישראל מעורבת בפשעי מלחמה שיטתיים, בפשעים נגד האנושות ובמעשים ג'נוסיידיים." נקודה משמעותית בדיווח של ברטוב היא שמעבר לכך ש"[…] אין תקדים להיקף של מה שהצבא מחולל עכשיו בעזה […] אין תקדים לאדישות המוחלטת של רוב הישראלים למה שנעשה בשמם."
האלימות שלוחת הרסן הזו לא מוטטה את חמאס (שרק היום ירה טילים אל מרכז ישראל), לא החזירה את החטופים, לא החזירה את העקורים, לא הרתיעה שחקנים נוספים מלהצטרף למלחמה נגד ישראל, ולמעשה לא הביאה שום הישג לישראל מלבד בידוד וגינוי הולכים וגוברים בזירה הבינלאומית וחיזוק ציר ההתנגדות (להוציא ההישגים הטקטיים האחרונים מול חיזבאללה אשר גם הם יאבדו אם לא ינוצלו לכדי מהלך מדיני). אופן ניהול המלחמה והימשכותה הרבה מעבר להגנה עצמית, לא רק שהכניסה את ישראל למלכוד אסטרטגי ולבידוד בינלאומי. מדובר בהרס מוחלט של מוסריות החברה הישראלית והפיכתה לחברה חולה, מצורעת ומוכת אלימות.
מעבר לכשלון האסטרטגי המוחלט, ישראל עברה השמדת ערך בלתי נתפסת בשנה האחרונה. בדיוק לפני חודשיים עזבתי את ישראל עם לרגל שבתון אקדמי באירופה (במהלכם חזרתי לירושלים לשבועיים לרגל עבודה). מטבע הדברים ומעצם עיסוקי קיימתי אין ספור שיחות מקצועיות ושל חולין על המצב בישראל. אני יכול לומר באופן שאינו משתמע לשתי פנים וללא יוצא מן הכלל שבכל השיחות הללו לא פגשתי ולו אדם אחד (שאינו יהודי או ישראלי) שתומך בישראל ומצדיק אותה. הסנטימנט המוחלט שפגשתי – גם בקרב תומכי ישראל – הוא שישראל השתגעה ושנתניהו הוא מטורף. אני מרשה לעצמי להעריך בזהירות שזה הסנטימנט הדומיננטי בקרב מרבית האוכלוסייה בעולם כיום, במערב, לא כל שכן בעולם הרחב. גם אם סנטימנט ציבורי יכול להשתנות מהר אם וכאשר הרוחות ישנו כיוון, נראה שהישראלים לחלוטין לא מודעים להתרסקות המוחלטת של הערך והתדמית של ישראל בעולם. גם אם בטווח הקצר ישראל עוד נהנית מתמיכה פוליטית וצבאית, נראה שבעתיד הלא רחוק ישראל תהפוך למדינה מצורעת. בימים האחרונים ממש קיבלנו קדימון לעתיד לבוא כשמספר חברות דירוג אשראי הורידו את הדירוג של ישראל והותירו אותה על תחזית שלילית. ימים יגידו כיצד שינוי זה ישפיע על ישראל.
המוסר האנושי אינו ניתן לחלוקה
"להתנגדות לטבח שהתרחש ביום שבת השחור צריכה להתלוות התנגדות נחרצת לא פחות לפשעים המבוצעים והמתוכננים להתבצע ברצועת עזה […] אי־אפשר לאחוז במוסר האנושי ביד אחת ולהכות בו ביד השנייה", כך כתב עורך הדין והסוציולוג הפוליטי אמיר פאח'ורי זמן קצר אחרי השביעי באוקטובר.
כך כתבתי לפני שנה: כתישת עזה עד דק נולדה מכישלון, ונידונה לכישלון. דומה כי בהתנהלותו נתניהו מבקש לכסות על כישלונו המחריד בנהרות של דם. מטרתה של טקטיקת הכתישה היא להסיט את מרכז הכובד אל מניין הרוגים במצג שווא של איזון חסר פרופורציות […] מדובר ברעיון פסול מיסודו. לא יוצאים למלחמה מתוך תאוות נקם. אדרבה, מלחמות מנצחים מתוך שיקול דעת ובהצבת מטרות אסטרטגיות מוגדרות שמהן נגזרת שיטת פעולה המביאה בחשבון גם את היום שאחרי […] לעולם לא עוד" הוא הציווי שלרגליו הוקמה מדינת ישראל להקמת מקלט בטוח ליהודים מפני רדיפות ופשעים נגד האנושות. למרבה הצער, בדיוק בכך כשלה מדינת ישראל בהובלת נתניהו. למען הישרדותה של מדינת ישראל, אל לנו להיות בצד שמבצע פשעים מסוג זה [..] לבד מן הכשל המוסרי, ביצוע טיהור אתני נרחב בגדה וברצועה אינו אפשרי. אך עצם הניסיון ימית אסון על מדינת ישראל. יש לומר זאת בבירור: ביצוע רצח עם בגדה ו/או בעזה יהיה סופה של מדינת ישראל.
לסרב ולהתנגד
הישראלים אינם חכמים יותר מהאירופאים אשר חזו בדמוקרטיה נסוגה מפני הפאשיזם, הנאציזם או הקומוניזם. בהשאלה מספרו "על הרודנות" של ההיסטוריון טימותי סניידר ניתן לקבוע כי היתרון שלנו הוא בכך שאנחנו יכולים ללמוד מהניסיון שלהם. העיקרון הראשון בהתנגדות לרודנות, קובע סניידר, הוא הסירוב.
"אל תצייתו מראש" קובע סניידר ומסביר כי "הרבה מהכוח של משטרים אוטוריטריים ניתן להם בחופשיות. בזמנים כאלו, אינדיבידואלים חושבים קדימה לגבי מה ממשלה דכאנית יותר הייתה רוצה, ואז הם מתחילים לבצע זאת מבלי שהתבקשו לכך. כבר עשיתם את זה, נכון? תפסיקו. ציות מקדים מלמד את הרשויות את גבולות האפשר ומאיץ את הפגיעה בחופש."
בספרו האלמותי של ג'ורג' אורוול הסיסמא של המפלגה השלטת היא "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בערות היא כוח." בישראל שולטת כרגע קואליציה של 3 כתות: הציונות הדתית שמובילה לתיאוקרטיה, הליכוד שמוביל לקלפטוקרטיה והחרדים המבכרים שלטון אוטוריטרי אבל ילכו עם כל משטר כל עוד הוא משרת את האינטרס המגזרי הצר שלהם. מציאות של מלחמה תמידית משרתת את שתי הקבוצות הראשונות. כך גם ההפיכה המשטרית נמשכת ביתר שאת בחסות המלחמה. כל מי שחרד לחופש, לחירות ולעתיד הדמוקרטיה בישראל חובה עליו להתנגד למשטר הישראלי הנוכחי.
בשנת 2012,התבטא נפתלי בנט בעד סרבנות. הוא אמר את הדברים בעודו יו"ר מפלגת הבית היהודי, כמעט עשור לפני שכיהן כראש הממשלה. בנט הסביר שבתור חייל הוא לא מסוגל לבצע פקודה המורה על פינוי יהודים מביתם ובכך הצדיק את הסירוב על בסיס אמונה וערכי מוסר. במהלך המחאה הנרחבת בישראל נגד ההפיכה המשטרית במהלך השנה שקדמה לשביעי באוקטובר, רבים מהאליטה הביטחונית בישראל הכריזו על הפסקת התנדבות למילואים ואף החלו גילויים של סרבנות. בשביעי לאוקטובר, נוכח האלימות המזוויעה של החמאס, כולם התייצבו כאיש אחד לשרת בצבא ולמלא את החלל שהותירה מדינה כושלת במרחב האזרחי.
כעת הגיע הזמן לחזור ולסרב. חיילי צה"ל, בניה ובנותיה של האומה הישראלית, נופלים חללים בכל יום בלבנון, בעזה, בגדה ובגולן ועכשיו גם ברחובות ישראל. עד כמה שקשה לומר את זה, הם מתים לשווא! אפשר היה מזמן לעצור את המלחמה ולבצר את האינטרסים של ישראל בברית אזורית בהתאם לדוקטרינת ביידן, להחזיר את החטופים ולהחליף את המשטר. המשך המלחמה בכל החזיתות עד לרעיון האמורפי, האורווליאני והבלתי מושג של "ניצחון מוחלט" נועד לברוא מציאות של מלחמה תמידית, מצב חירום קבוע, שבעטיו המשטר ישלוט לעד ויזכה לכוח בלתי מוגבל.
על הישראלים להיגמל מהתמכרותם לכוחם ולעוצם ידם (מי אמר עוצמה יהודית?), לחדול להתלהב מהישגים טקטיים, מודיעיניים ומבצעיים נקודתיים. עליהו להפנים שהמשך המלחמה ללא מטרות אסטרטגית וללא תכנית יציאה פוגע בישראל. המסקנה המתבקשת היא שזו העת לסרב למשטר ולהתנגד לו בכל דרך אפשרית, כל אחת ואחד על פי דרכו. את המשטר הזה חייבים לעצור.
מדינת ישראל היא פלא וסיפור הצלחה, כור היתוך תוסס ודינמי של תרבות יהודית, כור מחצבתה של התרבות העברית. בארץ ישראל. אולם כיום ישנו רוב ערבי בין הנהר לים. הערבים הללו הם בני ובנות העם הפלסטיני, מולדתם היא פלסטין, היא ארץ ישראל. פיסת הארץ הקטנה והמשותפת שלנו היא נקודת המפגש של יבשות ותרבויות. היא גם המקום הכי מדהים בעולם. היא יכולה להיות סמל של שלום ושיתוף פעולה. זו לא עוד סיסמא, אלא תנאי הכרחי להישרדותנו.
הציונות היא לא רק אידיאולוגיה היא בעיקר פרקטיקה. אפשר לומר שהציונות היא מה שהציונות עושה. במתכונתה הנוכחית, כך נראה, הציונות סיימה את תפקידה ההיסטורי והגיעה לשלב בו נדרשת רביזיה עמוקה ובירור ערכי ומעשי עמוק. מי שרוצה לראות את מדינת ישראל שורדת ומשתלבת באזור, חייב להיות פטריוט פלסטיני ולשאוף למציאות שבה שני העמים נהנים מחופש, מהזכות לחיים ולביטחון, מזכויות אדם ואזרח כמו גם הזכות הקולקטיבית להגדרה עצמית. אפשר לעשות את זה (בארץ לכולם למשל חושבים יצירתי). רק ככה נשרוד.
זו לא אמירה נאיבית ויפת נפש, זו תובנה המבוססת על המפגש בין ערכים לבין האינטרס, הצורך האסטרטגי והביטחוני. כן ביום הזה עלינו להפנים שאמנם ישראל חייבת להיות חזקה, אבל היא גם חייבת להבין את מגבלות הכוח.
