מדינת ישראל הוקמה כמקלט ליהודים מפני האנטישמיות, אך כיום מה שמסכן את קיומה הרבה יותר מהתגברות האנטישמיות בעולם, זה דווקא איום פנימי – הזרם הקיצוני של הלאומנות־הדתית היהודית שהתבסס בצמרת המדינה.
במאמר דעה שפורסם בעיתון הצרפתי לה מונד ב־18 בדצמבר, זעקה אווה אילוז כי התגברות האנטישמיות הפכה את העולם כולו למקום שבו היהודים אינם רצויים וחסרי ביטחון. מדובר באזהרה חשובה: אנטישמיות בהחלט קיימת, חוזרת ומתחזקת, ומסכנת יהודים ברחבי העולם. עם זאת, קריאת מאמרה של אילוז מותירה תחושה עמוקה של אי־נוחות, לא משום שהאבחנה שגויה, אלא מפני שהיא חלקית באופן מסוכן. בהתמקדותה הבלעדית באיום החיצוני, אילוז מחמיצה את הסכנה המיידית והעמוקה ביותר המרחפת היום מעל יהודים: המשטר הישראלי עצמו, מדיניותו והאידיאולוגיה השלטת בו.
המשטר הנוכחי בישראל מקיים, במובנים רבים, דיאלוג עם האנטישמיות, ובמעשיו מזין בעצמו את השנאה כלפי ישראל בעולם. מנהיגי המשטר מונעים במידה רבה מאידיאולוגיה כהניסטית השואפת במודע לבודד את ישראל משאר העולם כתנאי מוקדם לגאולה. אין מדובר בפרשנות מאוחרת: הרב מאיר כהנא, האידאולוג של התנועה הנושאת היום את שמו, כתב זאת במפורש בספרו המרכזי אור הרעיון: ניתוק מהקהילה הבינלאומית, דחיית נורמות מוסריות ומשפטיות אוניברסליות והסתגרות אתנו־דתית אינם מחיר שיש לשלם בדרך לגאולה, אלו הם תנאיה הבסיסיים. בדידותה של ישראל בזירה הבינלאומית איננה כישלון בעיני הכהניזם, היא אחת ממטרותיו.
כאן טמון הכשל העמוק במאמרה של אילוז. היא טורחת לחזור אל מקורות האנטישמיות המודרנית: עלילות הדם, הדימויים של יהודים כטורפי ילדים, הפנטזיות האלימות שהושלכו על יהודים באירופה של המאה ה־19 ולפניה. בעשותה כך, אילוז מקימה לעצמה דחליל, איש קש פשטני אותו היא תוקפת בקלות במקום להתמודד עם המציאות המורכבת. זה מה שמאפשר לה להתעחם מהאיום האמיתי על היהודים, שכן גם אם ההקשר ההיסטורי שבו אילוז נאחזת אינו שגוי, כמעט שאין כיום בעולם מי שמאמין באמת ובתמים בטענה שיהודים משתמשים בדם ילדים נוצרים להכנת מצות. אבל מה באשר לאדישותם של ישראלים רבים לדמם השפוך של עשרות אלפי ילדים פלסטינים?
כאן מתרחש ההיפוך המוסרי: האנטישמיות ההיסטורית ייחסה ליהודים פשעים שלא ביצעו. במציאות הנוכחית, המדינה היהודית מבצעת פשעים ממשיים נגד ילדים בני עם אחר, בעזה כמו בגדה המערבית, באמצעות מעצרים והתעללות שיטתיים בקטינים. אין זו עלילת דם, זו מציאות מתועדת. אגב, היא דווחה לאחרונה בהרחבה כולל במספר כתבות בלה מונד שבו פירמסה אילוז את מאמרה (שהאף הקדיש לנושא מאמר מערכת ומספרי תחקירים). התעלמות מפשעי ישראל בשם המאבק באנטישמיות אינה מגינה על יהודים אלא מסכנת אותם עוד יותר.
דבריה של אילוז מהדהדים טיעון מוכר במחקר שלפיו הציונות היא, במובנים מסוימים, תמונת מראה של האנטישמיות: אימוץ קטגוריות אתניות, לאומיות ואף “ביולוגיות” והלאמת שאלת הזהות. זהו דיון ידוע ומורכב. אך גם כאן אילוז עוצרת מוקדם מדי. השאלה הדחופה בימינו איננה רק הציונות כתמונת מראה של האנטישמיות, אלא של הכהניזם כתמונת מראה של תנועות השנאה האירופיות האלימות ביותר כלפי יהודים. אין זה טיעון חדש או פרובוקטיבי: כבר בשנות השמונים הצביעו על כך שניים מגדולי ההגות היהודית בישראל — יהודה באואר ואביעזר רביצקי — שניהם חתני פרס ישראל, האות הגבוה ביותר שמעניקה המדינה. באואר, רביצקי ואחרים הדגישו את הדמיון המבני, המוסרי והאידיאולוגי בין הכהניזם כתנועת שנאה יהודית לבין אידיאולוגיות גזעניות אירופיות מן הסוג הרצחני ביותר. בסיום דיונם, שפורסם בחוברת דקה בשנת 1985 בעקבות בחירתו של כהנא לכנסת, הם אף הזהירו כי שאלת הכהניזם, אז תנועה שולית, תהוות סוגיה מכרעת לעתידה של החברה הישראלית. אז היה כהנא מנודה בכנסת ואף נפסל מלרוץ שוב ב-1988 בשל אידיאולוגיה גזענית. איש לא העלה על דעתו שארבעים שנה לאחר מכן תלמידיו הנאמנים ינהיגו את המדינה.
למותר לציין, במעין אירוניה היסטורית, שאילוז עצמה היא קורבן של המשטר הישראלי הנוכחי. הממשלה הכהניסטית פסל אותה מלקבל את פרס ישראל בסוציולוגיה בטענה כי היא עצמה אנטי־ישראלית. למרות זאת אילוז ממשיכה לנהל את השיח של אתמול על ציונות, אנטישמיות ולגיטימיות, כאילו שבשלוש השנים האחרונות לא התחולל כאן מהפך עמוק. נדמה שאילוז עודנה שבויה בשיח מיושן של אליטה ישראלית שוקעת שטרם הפנימה שכבר איננה הגמונית. במאמרה היא מפגינה עיוורון כלפי האיום המשמעותי ביותר המרחף כיום מעל לראשם של הישראלים ואף של היהודים ברחבי העולם. בכך מגלמת אילוז את "בגידת האינטלקטואלים", מונח שטבע הפילוסוף ז’וליאן בנדה ואשר התקבע לאחר מלחמת העולם השנייה באופן הבא: על האינטלקטואלית למלא את חובתה ככלב השמירה של החברה, להציב בפניה מראה ולא להסתגר במגדל השן או לחלופין ללטף את האגו הקולקטיבי ולהעמיק את תחושת ההתקרבנות וההסתגרות הלאומנית.
המציאות שאליה מסבה אילוז את תשומת הלב, עוינות גוברת כלפי ישראל ולפעמים גם כלפי יהודים, איננה מנותקת מהמדיניות הישראלית. אלימות המתנחלים כלפי הפלסטינים בשטחים הכבושים מתועדת ומוכרת היטב ואינה חריגה הפרה של הסדר. היא הסדר עצמו, תוצאה של אידיאולוגיה ושל מדיניות עקבית שנועדה לסכל את הפסקת האש בעזה ולהמשיך את המלחמה בכל מחיר ואף להבעיר את הגדה המערבית. אלימות זו מנורמלת באמצעות שתיקה ממסדית; הודעות מערכת הביטחון מתייחסות אליה כאל “הסחת דעת” מהמשימות האמיתיות; והחברה והמשטר בישראל נמנעים בעקביות משרטט גבול מוסרי ולעצור את התופעה. האלימות הזו כבר זולגת מן השטחים הכבושים אל תוך ישראל גופא. רק לאחרונה מתנחלים מהגדה תקפו פלסטינית בהריון מתקדם ואת שני ילדיה הקטנים ביפו, סמוך לתל אביב.
כתוצאה מהמדיניות של המשטר הנוכחי הולכת וגוברת הדה־לגיטימציה של ישראל בעולם, זהו תהליך שמסכן את יהודים והישראלים הרבה יותר מכל מאמר ביקורתי או קריאות של סטודנטים פרוגרסיביים בקמפוס כזה או אחר.
כמובן שיש אמת בדברי אילוז: אנטישמיות ושנאת יהודים הן תופעות קיימות ומסוכנות שיש להיאבק בהן ללא פשרות. יש להיאבק גם בטרור נגד יהודים, בעולם ובישראל. אך גם אם לפעמים שנאה עתיקה מתחפשת לאנטי־ישראליות או לאנטי־ציונות, זהו נמצא בשוליים. רוב הביקורת המופנית כיום כלפי ישראל נוגעת להתנהלותה בשטחים, להרס ולהרג ההמוני ברצועת עזה, ולכיבוש ולדיכוי הפלסטינים לאורך עשרות שנים. זו איננה אנטישמיות — אלא ביקורת לגיטימית ומוצדקת, שמביעים גם ישראלים ויהודים רבים בארץ וברחבי העולם.
לנוכח האתגרים הללו אני נדרשים כעת לעמדה מורכבת אשר לוקחת בחשבון את הניואנסים: להכיר בלגיטימציה של מדינת ישראל וזכותה להתקיים בביטחון בצד ההבנה שאזרחי ישראל היהודים לא יזכו בביטחון ובלגיטימציה ללא הכרה בלגיטימיות של הקיום הפלסטיני, בביטחונם ובכבודם של הפלסטינים. במילים אחרות – במקביל למאבק נחוש באנטישמיות, נדרשת ביקורת חריפה על המשטר הישראלי הפושע, אשר הביא לפגיעה חסרת תקדים בפלסטינים, ממשיך להחריב את הדמוקרטיה בישראל ולדרדר את מעמדה הבינלאומי.
ידידי ישראל ומגיניה חייבים למתוח עליה ביקורת בלי פחד, מבפנים ומבחוץ. לאהוב את ישראל היום משמעו לא לאפשר לה להתבוסס בטירוף הלאומני־דתי, כפי שאמר שלמה המלך בספר משלי "חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ; וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר" (יג כד). הכלל ברור, מי שמונע מבנו אהובו ביקורת ותוכחה בשעת הצורך, גורם לו בכך נזק.
מלחמת הנקם שמנהלת ישראל בעזה אינה רק כישלון אסטרטגי אלא כתם בלתי מחיק על ההיסטוריה היהודית, כדת וכלאום כאחד. האם זהו שיאה של מאה שנות ציונות ושל שמונים שנות עצמאות לאומית יהודית? חייבת להיות דרך אחרת, פתרון שלום אשר ישים קץ לשנאה ואשר יצמצם משמעותית את האנטישמיות ואת הסכנה המאיימת על פלסטינים ועל יהודים בישראל ובעולם.
הסכנה הגדולה ביותר ליהודים היום, בישראל וברחבי העולם, איננה האנטישמיות שבחוץ, אלא פעולתה של ממשלה כהניסטית עטורת־דם בישראל גופא. מדיניותה של ממשלה זו מגבירה את הסכנה ליהודים בכל מקום. אין בכך כדי להצדיק אנטישמיות, אך הדבר בהחלט מסביר חלק מהתופעות שאילוז מתארת. לפיכך מי שמבקש באמת להגן על יהודים, חייב לומר זאת בקול ברור ורם.
ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו שבכל פעם שהריבונות היהודית בארץ הקודש הידרדרה לקיצוניות דתית־לאומנית אלימה, היא המיטה חורבן בראש ובראשונה על היהודים עצמם. זהו איננו רק לקח תיאולוגי, זהו צו ההיסטוריה.
ד״ר ערן צדקיהו הוא מדריך גיאופוליטי ירושלמי המתמחה בסכסוך הישראלי־פלסטיני. הדוקטורט שלו, מהמכון למדע המדינה בפריז, עוסק ברדיקליזם דתי בסכסוך הישראלי־פלסטיני. צדקיהו הוא עמית מחקר ב״פורום לחשיבה אזורית״, וחבר בהנהגת התנועה ״ארץ לכולם״ המקדמת פתרון קונפדרטיבי לישראל־פלסטין.
