למשל סודות מודחקים
אדם יכול לשאת במשך שנים סוד גדול: בגידה, פשע, מעשה שהוא מתבייש בו, זהות שהוא מסתיר, עוול שעשה ולא תיקן. מבחוץ החיים יכולים להימשך כסדרם. עבודה, משפחה, חופשות, ארוחות ערב… אבל הסוד אינו נשאר במקום שבו קברנו אותו. הוא דורש תחזוקה.
הפסיכולוגיה של הסוד מלמדת שהמחיר אינו נובע רק מהרגעים שבהם צריך לשקר. אנשים חושבים על סודותיהם גם כשהם אינם נדרשים להסתיר אותם בפועל. אותה חזרה בלתי רצונית אל הסוד קשורה לירידה בתחושת האותנטיות והרווחה הנפשית. עצם ההסתרה דורשת ניטור: מה אמרתי, למי אמרתי, מה מותר להזכיר, מאיזו שאלה צריך להתחמק. היא צורכת משאבים נפשיים, וגם הניסיון פשוט לא לחשוב עובד באופן חלקי בלבד.
עצם הניסיון לדכא את המחשבה מחולל אפקט ריבאונד: המחשבה שאנחנו מנסים לגרש נוטה לחזור. דיכוי מחשבות תוקפניות, למשל, יכול בתנאים מסוימים להוביל להתנהגות תוקפנית יותר. וככל שמישהו אחר מתקרב אל הסוד, ככה נעשה הסוד למסוכן יותר.
שאלה תמימה נשמעת פתאום כהאשמה. מי שמזכיר את הדבר שאסור לדבר עליו חדל להיות בן שיח והופך לאיום. כך מתרחש היפוך מרתק: במקום לכעוס על המעשה שעשיתי, אני כועס על האדם שמכריח אותי להביט בו. במקום שהבעיה תהיה הסוד, הבעיה נעשית מי שחשף אותו.
המנגנון הנפשי הזה מוכן לנו בספרות ובמיתולוגיה מימי קדם. לאחר שבת־שבע מודיעה לדוד המלך שהיא הרה, דוד מנסה לטשטש את אבהותו ולהביא את אוריה לשכב עם אשתו. כאשר אוריה, ביושר ליבו, מסכל את אפשרות ההסתרה, הוא עצמו נעשה למכשול שיש לסלק. באדיפוס המלך, ככל שהנביא העיוור טירסיאס מקרב את אדיפוס אל האמת הבלתי־נסבלת על עצמו, כך הופך אדיפוס את מבשר האמת לאויב ומאשים אותו בקנוניה נגדו.
כבר מערש התרבות, במיתולוגיות העברית והיוונית, האמת המאיימת אינה רק מוכחשת; מי שמבשר אותה הופך למושא למתקפה.
המנגנון הזה אינו מוגבל ליחידים, אלא הוא חל גם על קולקטיבים. אמנם לאומות אין נפש, תודעה או תת־מודע במובן הקליני. אבל לאומות יש זיכרון קולקטיבי וסיפור משותף המתוחזק בבתי הספר, בטקסים, במוזיאונים, בשמות הרחובות, באנדרטאות, במפות, בימי זיכרון ובסיפורים שהורים מספרים לילדיהם. ישנם מנגנוני ויסות שמחליטים מה ייכנס לסיפור שהחברה מספרת על עצמה ומה יישאר מחוצה לו.
וכמו האדם, גם הקבוצה זקוקה לדימוי מוסרי חיובי: אנחנו טובים; אנחנו הקורבנות המגינים על עצמנו; אנחנו לא אנשים שעושים דברים כאלה.
כאשר עובדות על מעשיה של קבוצה מתנגשות בדימוי המוסרי שלה על עצמה, נוצר מתח המוכר היטב בפסיכולוגיה החברתית. ההכרה בכך שפגענו באחרים יכולה לעורר אשמה קולקטיבית, ומכאן עולה הצורך להתגונן מפני אשמה זו, להצדיק את הפגיעה, למזער אותה, להעביר את האחריות לאחרים, להציג את הקורבנות כמי שהביאו זאת על עצמם, או להזכיר מיד מה הם עשו לנו.
נוצרת מעין תחרות על מעמד הקורבן. כאשר קבוצה מואשמת בפגיעה באחרים, אחת הדרכים להשיב לעצמה את מעמדה המוסרי היא לחזור אל סבלה שלה באופן אשר יכול להפחית את תחושת האשמה הקולקטיבית.
עורו קברי אחים
ישנם רגעים שבהם העבר שהחברה מעדיפה לקבור חוזר ועולה מן האדמה. כך קרה בספרד במובן המילולי ביותר. מאז תחילת שנות האלפיים הפכה פתיחתם של קברי אחים ממלחמת האזרחים ומתקופת הדיקטטורה של פרנקו לחלק מרכזי במאבק הספרדי על הזיכרון.
הוצאת שרידי הנרצחים מן הקברים, הניסיון לזהותם והחזרתם למשפחות הפכו את הוויכוח על העבר למוחשי: לא עוד רק מחלוקת על ההיסטוריה, אלא שרידים של בני אדם שהוצאו מן האדמה ודרשו זיהוי וקבורה.
עצם העיסוק הזה בעבר עורר התנגדות פוליטית חריפה. בימין הספרדי חזר הטיעון שהחפירות ומדיניות הזיכרון פותחות מחדש פצעים ישנים ופוגעות בפיוס שעליו נבנתה הדמוקרטיה הספרדית. המחלוקת נמשכת עד היום: בשנים האחרונות ביטלו כמה מן הקהילות האוטונומיות בספרד חוקים מקומיים שעסקו בזיכרון הדיקטטורה, בעוד הממשלה המרכזית המשיכה לממן את איתור קברי האחים, הוצאת השרידים וזיהויים.
גם בארגנטינה מילאו גופות הנרצחים תפקיד דומה. בתקופת הדיקטטורה הצבאית נחטפו אלפי בני אדם, נרצחו וגופותיהם הועלמו. כך נותרו משפחותיהם בלי גוף, בלי קבר ולעיתים במשך שנים גם בלי ידיעה ברורה מה עלה בגורלם. איתור השרידים וזיהוים הפכו לכן לחלק מן המאבק על האמת ועל הזיכרון: בני אדם שהמדינה ביקשה למחוק קיבלו בחזרה שם, סיפור חיים ומקום קבורה.
בסרברניצה הלך המנגנון רחוק עוד יותר. ביולי 1995 רצחו כוחות הסרבים הבוסנים כ־8,000 גברים ונערים בוסניאקים, ורבים מן הנרצחים נקברו בקברי אחים. בתי הדין הבינלאומיים בהאג קבעו כי הטבח היה ג'נוסייד. ואף על פי כן, ההכחשה והאדרת האחראים לו נמשכות. בספטמבר 2026 נקבר בבלגרד בכבוד צבאי רטקו מלאדיץ', מפקד צבא הסרבים בבוסניה, שהורשע בג'נוסייד בסרברניצה ונידון למאסר עולם. אלפים השתתפו בהלוויה, ובהם גם בכירים סרבים.
העצמות והפסיקות אינן בהכרח מסיימות את ההכחשה. לפעמים הן דווקא מחריפות אותה. מרגע שהראיות מונחות מולך, המאבק כבר אינו רק על השאלה מה קרה. הוא גם על השאלה מי אנחנו אם זה קרה.
גם בישראל דברים רבים נותרו קבורים מתחת לנוף.
לפעמים מתחת לשולחן הפיקניק ממש. מאות כפרים פלסטיניים התרוקנו מתושביהם ב־1948. רבים נהרסו, שמותיהם הוחלפו, והמפה שורטטה מחדש. השטח הבנוי לשעבר של כמחצית ממאות הכפרים הפלסטיניים שנחרבו בנכבה נמצא כיום בתוך אתרי תיירות ונופש ברחבי ישראל: יערות ופארקים, שמורות טבע וגנים לאומיים. השרידים עדיין שם: טרסה, בוסתן, קיר אבן, באר, בריכת אגירה, מערכת השקיה. אבל הסיפור שמספר האתר למטייל הישראלי משמיט בדרך כלל את מי שבנה אותם ולאן נעלמו האנשים שחיו שם.
זו אולי אחת האירוניות הגדולות של המרחב הישראלי: אפשר לעשות מנגל ביום העצמאות בתוך שרידיו של כפר פלסטיני בלי שהפיקניק יופרע על ידי הידיעה. אפשר לטבול במעיין, להתפעל מן הטרסות וממערכת המים העתיקה, ולחוות אותן כ״טבע ישראלי״, בלי לשאול מי טיפח את הנוף הזה עד לפני כמה דורות.
הנכבה לא הועלמה לחלוטין. להפך: מאז שנות התשעים היא נעשתה מוכרת יותר ויותר ליהודים בישראל. אבל עצם הניסיון להכניס אותה אל הזיכרון הישראלי עורר תגובות חריפות. סיפורם של הפליטים הפלסטינים נתפס כאיום על הנרטיב הישראלי ועל תפיסת הקולקטיב היהודי כמגן צודק של מטרתו הלאומית, והמפגש עם האיום הזה מוליד את הניסיונות להשתיק את השיח ולהרחיקו מן המרחב הציבורי.
גם כאן אפשר לאתר את דפוס השלילה: במקום ויכוח מבוסס ראיות שבא להפריך את השקר, אנו נותרים עם טיעונים בסגנון "למה לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ?", "למה אתם מדברים על זה? למה עכשיו? למה אתם עושים את זה למדינה שלכם?"
אל תוך הדפוס הזה נכנסים יובל אברהם ורחל שור עם סרטם החדש, ״נז״א״. במקום שהוויכוח יתמקד במה שהסרט חושף ובשאלה אם הדברים נכונים, חלק ניכר מן הזעם מופנה כלפי מי שבחרו לחשוף אותם.
״נזק אגבי״ אינו מגלה לעולם שאזרחים פלסטינים נהרגו בהיקפים עצומים בתקיפות צה"ל בעזה. הוא גם אינו הראשון שמעלה טענות קשות על שיטות התקיפה הישראליות. החידוש שלו נמצא במקום אחר: 24 חיילים, קצינים ואנשי מודיעין ישראלים מספרים כיצד פעלה המערכת מבפנים. הסרט צולם בחשאי במשך שלוש שנים, והעדים מופיעים בזהויות מוסוות. "קבר האחים" המטאפורי נפתח לעין כל.
הסרט אינו מהווה הוכחה סופית לטענות המובאות בו. צה״ל דוחה אותן וטוען כי לא ניתן לאמת את זהות העדים האנונימיים ואת מידת היכרותם עם הנושאים שעליהם הם מעידים. הצבא גם מכחיש כי בינה מלאכותית מחליטה על מטרות לתקיפה וטוען שההחלטות מתקבלות בידי בני אדם, בהתאם לדין ותוך ניסיון לצמצם את הפגיעה באזרחים. עם זאת, התגובה הציבורית לסרט מעניינת במישור אחר.
נפתלי בנט כינה אותו ״עלילת דם״ והדגיש במיוחד שהשקר, לדבריו, מגיע מיוצרים ישראלים ומופץ עכשיו בעולם. בשיח הציבורי בישראל הוקיעו את היוצרים והאשימו אותם בבגידה. מירון רפופורט תיאר מאות תגובות לכתבה ב־Ynet שכללו קללות ואיחולי פגיעה ביוצרים לצד הטענה שישראלים יוצרים סרטים כאלה כדי לזכות באהדת העולם ובפרסים.
יובל אברהם ורחל שור אינם רק במאים של סרט שמעורר מחלוקת, הם נעשים שעירים לעזאזל של מנגנון הדחקה ישראלי. הרבה יותר קל לשנוא את מי שמציב בפנינו מראה, מאשר להתמודד עם מה שניבט אלינו ממנה.
מהמראה ששור ואברהם מציבים בפנינו עזה אינה נשקפת לבדה. בשנים האחרונות הצטברו במרחב הציבורי אין ספור עדויות קשות על היחס לעצירים פלסטינים. דוחות שנכתבו על ידי מומחים של האו"ם מתעדים טענות על התעללות פיזית, פסיכולוגית ומינית, הזנחה רפואית והרעבה. ארגון זכויות האדם בצלם פרסם עשרות עדויות של פלסטינים ששוחררו ממתקני כליאה. מן הגדה המערבית זורמים דיווחים על רמות גבוהות של אלימות מתנחלים בשיתוף וגיבוי של הצבא, פגיעות בגוף וברכוש ועקירה של קהילות.
האם הכל מפוברק ומומצא? אפשר לחלוק על המקורות, לבדוק כל עדות, להתווכח על המונח ״פשע מלחמה״ או ״ג'נוסייד״, ולהצביע על ה-7 באוקטובר, על פשעי חמאס ועל תנאי הלחימה הקשים. שום דבר בחשבון הנפש הישראלי אינו מחייב למחוק את הפשע שנעשה לישראלים.
אבל כאן בדיוק נכנסת לפעולה הפסיכולוגיה של התחרות על תפקיד הקורבן. כאשר השאלה ״מה עשינו להם?״ נענית אוטומטית ב״זכור מה הם עשו לנו״, או אז, הסבל שלנו חדל להיות עובדה היסטורית ומוסרית והופך למנגנון שמגן עלינו מפני התמודדות אמיצה וכנה עם מעשינו, מפני דמותנו שלנו הניבטת אלינו מן המראה.
זו הסיבה שהסרט ״נז״א״ מאיים כל כך על הישראלים.
לא מפני שהם לא שמעו על דבר מהמתרחש בעזה, אלא דווקא מפני שקשה יותר ויותר לומר שלא ידענו, לא ראינו ולא שמענו.
המידע זמין לכל דורש באין ספור דוחות, תצלומי לוויין ועדויות שפורסמו גם בעיתונות הישראלית ובעיקר בתקשורת הזרה. המידע המפליל זמין וקיים בפסקי דין ובהליכים משפטיים, בעדויות חיילים ובסרטונים שהם בעצמם מעלים לרשתות החברתיות. השאלה הפסיכולוגית המעניינת כאן אינה "מה הישראלים יודעים?" אלא "איך אפשר לדעת ולא לדעת בעת ובעונה אחת?".
לא נדרש כאן קשר שתיקה מתוכנן. די בכך שהמידע קיים, אבל נדחק שוב ושוב אל שולי התודעה, אל צידי הדרך של החיים עצמם – הציבוריים והפרטיים כאחד.
אנשים קמים בבוקר, לוקחים ילדים לבית הספר ולחוגים, הולכים לעבודה, בודקים את מחירי הדירות ואפיקי השקעה מניבים, מזמינים טיסה לחו"ל, יושבים בבית קפה ומתווכחים על הפקקים, על הריבית ועל הממשלה, כל זאת כאשר במרחק של עשרות קילומטרים מהם מתרחשת מציאות שקשה לשלב בתוך החיים הרגילים בלי שמשהו בדימוי העצמי שלנו יתפרק. לכן החיים עצמם נעשים למנגנון הגנה. לא צריך להחליט במודע שלא לדעת, מספיק שהידיעה תישאר תמיד בשוליים ושסוכני הספק הידועים, תועמלנים, עיתונאים ואינטלקטואלים מטעם, ישכחו את הכאב.
הדבר המטריד ביותר בסרטם של אברהם ושור עבור התודעה הישראלית הוא שהם גוררים את הידיעה הזו מן השוליים אל המרכז, חושפים את הסוד שהתאמצנו כל כך לקבור באדמה כאילו שהמשך קיומנו תלוי בהמשך קבורתו.
שור ואברהם עושים לחברה הישראלית את מה שעושה פתיחת קבר אחים לחברה שביקשה להשאיר את מלחמת האזרחים בעבר. הם מוציאים את הדבר מן האדמה ומניחים אותו בכיכר העיר, במקום שבו אי אפשר עוד להתעלם ממנו. מכאן גם עוצמת הזעם המופנית כלפיהם.
מתוך עוצמת הזעם הציבורי כלפיהם נשאלת השאלה מדוע עצם אמירת הדברים בידי ישראלים נתפסת כבגידה? הרי הזעם הקדוש אינו מוכיח שהעדויות שמופיעו בסרט הן אמת, כמו שהכחשתן בכל הכוח אינה הוכחה לאשמה. התוקפנות כלפי היוצרים אינה ראיה לכך שהמבקר יודע בסתר שכל טענותיהם נכונות.
אם הסרט שקרי, אפשר להפריך אותו. אם העדים משקרים, אפשר להראות זאת. אם שיטות העבודה המתוארות אינן קיימות, אפשר להציג ראיות נגדיות. אבל כאשר האדם שמספר נעשה גרוע יותר מן הדבר שעליו הוא מספר, אנחנו כבר נמצאים במקום שבו החברה מגינה לא רק על הגרסה שלה לעובדות, אלא על הגרסה שלנו על עצמנו, על מי אנחנו ממש.
ישראל חיה בתוך המתח הזה מאז 1948. מתחת ליערות ולפארקים נשארו אבני הכפרים; מאחורי המילה ״נפקדים״ נשארו אנשים; מאחורי ״נזק אגבי״ נותר זיכרון של משפחות שלמות שנמחקו, ומאחורי החיים הנורמליים נשארת השאלה מה צריך לא לדעת כדי שאלה יוכלו להימשך.
בספרד חפרו את העצמות מן האדמה.
בארגנטינה נתנו שמות לנעדרים שהועלמו.
בסרברניצה ה-ד.נ.א. החזיר לנרצחים את זהותם.
ובישראל, כרגע, המאבק הוא עדיין במידה רבה על עצם היכולת להישיר מבט.
אולי, כמו הוקעת הנביאים המוכיחים בשער כשבפיהם בשורות בלתי רצויות, החברה זקוקה כעת לאנשים שאפשר לכעוס עליהם. כי כל עוד יובל אברהם ורחל שור הם הבעיה, לא צריך להתמודד עם האמת שהם מבקשים מאיתנו לראות.
