“תכתוב על משהו אישי!” ייעץ לי חבר קרוב, זה יוסיף נופך ייחודי לבלוג שלך. “תכתוב על שטרסבורג” הוא אמר, “תכתוב על מה שקורה לך”. באמת שניסיתי, אבל בכל פעם שהתחלתי לכתוב על חיי החדשים בשטרסבורג יצא לי משהו פוליטי שקשור כך או אחרת במדיניות, בישראל ובפלסטינים.אך על הסכסוך ועל פוליטיקה כל אחד יכול לכתוב ולכל אחד יש דעה, לכן החלטתי להקשיב לחברי הטוב ולכתוב על משהו אישי, על תחבורה ציבורית… בירושלים!
גילוי נאות, את התחבורה הציבורית בירושלים זכיתי להכיר מלפני ולפנים, לאחר שחרורי מצה”ל עברתי לחזית והייתי לראש צוות מאבטחים בתחבורה הציבורית בירושלים. התנסות זו בתקופת השיא של האנתפאדה הייתה לחוויה מעצבת בחיי, והשפיע על היחס שלי לירושלים, לאלימות ולתחבורה ציבורית.
אז יצאתי מהמוסך, סעדתי את ליבי ב”חומוס תלפיות” (בכל זאת אני בביקור מחווה בעיר) ויצאתי לתחנת האוטובוס בדרכי לאסוף דבר מה ממלון אמבסדור במזרח העיר. “כיצד אגיע לשם בדיוק?” שואל מוחי הקודח בעודי מביט בעיני עגל בתחנת האוטובוס שמול סטקיית צדקיהו. “מתי יגיע האוטובוס?” שאלתי את עצמי. “להיכן הוא יקח אותי וכיצד אמשיך משם?” שאלות אלו ואחרות נותרו באוויר ללא מענה, שכן נוסע ירושלמי המסתמך על אגד באי ידיעה מתמדת. לפתע נזכרתי בקווי האוטובוס הנפרדים לערבים, אותם מיניבוסים המשמשים את האוכלוסיה הערבית של ירושלים המזרחית, בעיר שחוברה לה יחדיו. הרי המיניבוסים הכחולים העושים דרכם צפונה לעיר העתיקה ממחסום רחל שבפאתי בית לחם עוברים בדרך חברון. גמרתי אומר בנפשי לעלות על אחד מהם עד לשער שכם, משם אצעד ברחובות העיר הערבית עד ללובי הנכסף של מלון אמבסדור. דקה ושתי דקות… אי הודאות בתחנה החדשה נותרה בעינה. רק שכעת הרכב האוכלוסיה השתנה. לצד היהודים הירושלמים עמדו ערבים ירושלמים. חובשי כיפה ופיאות לצד פועלי בנין מעשנים, משפחות מרובות ילדים עם אמהות עטויות כיסוי ראש לצד סטודנטיות קשות יום. כולם מחכים כחום היום (ואני רק מתענג לקול הצופרים על השמש המזרח תיכונית וחומק מעשן הסיגריות). מינבוס אחד לא עוצר, הוא מתפקע מנוסעים שככל הנראה כבר מילאו אותו במחסום. לבסוף, אחרי המתנה ארוכה אנחנו עולים על מיניבוס שלישי שעובר, הראשון שעוצר, אשר מוביל אותנו לשער שכם. יהודי בודד דחוק בין פלסטינים, ערבים מזרח ירושלמים וערביי ישראל החיים כולם בין הקו הירוק לגבולה המוניציפלי של העיר (מזרח ירושלים), קורא הקוראן מסלסל ברדיו ובעל מסביר לאשתו בערבית שגרפל הוא בטוח מרגל של המוסד “אחרת למה שביבי יטרח לפגושו” בעודו שולח לעברי מבט מלא חשד.
ירדתי ברחוב הנביאים המזרחי, בואכה שער שכם והחלתי לצעוד צפונה, סופג כל מיני מראות, ריחות, קולות ולחשים, אשר ניגנו עלי כמו הייתי עוּד. מברך לשלום מכרים מן העיר המזרחית, מספר בגאווה מוצנעת לאלו שתוהים לאן נעלמתי שאני גר עכשיו בצרפת. קורץ למרכז שאטובריון הצרפתי ברחוב צלאח אל-דין וממשיך לעבר מסגד שיח’ ג’ראח. בסמוך לקבר שמעון הצדיק תכונה רבה, שוטרים ואברכים בכל פינה. “הילולה לכבוד שמעון הצדיק” מסבירים לי שני תלמידי חכמים את פשר ההמולה. לשאלתי הם מסבירים לי שהוא היה כהן גדול בימי בית שני “לפני בערך שלושת אלפים ומשהו שנה” מסבירים לי בידעות שני האברכים וממהרים לשוב לעיסוקיהם, אני חושב לי “מה זה באמת משנה, תקופת הברונזה המאוחרת או התקופה ההלניסטית, העיקר הגאולה”.
בלובי של המלון פגשתי את המנחה שלי, לקחתי מידיו את הדפ?
?ם שלי, הקשורים בתזה הלא נגמרת שלי ומיהרנו איש לדרכו, הוא להרצאתו בכנס על ה”אביב הערבי” שהתקיים במלון ואני להר הרצל, לפגוש את הפועל הערבי שסידר לי החבר השיפוצניק. “איך הכי טוב להגיע מכאן לשם?” שאלתי את עצמי, ואז נזכרתי ברכבת הקלה שעוברת על כביש מספר 1, הוא קו התפר בין העיר המזרחית למערבית. בהר הרצל הרי ממוקמת התחנה הסופית של הרכבת, “אהיה שם בעוד 20 דקות” אמרתי לחבר.
צעדתי לאורך קו התפר, מין אזור ביניים שכזה, בדרכי לתחנה הממוקמת על כביש מספר ,1 על דרך חייב בר לב, בין שיח’ ג’ראח הערבית למעלות דפנה החרדית, מול בסיס יהודאי של משמר הגבול. בתחנה, בינות לחרדים לערבים ולמג”בניקים, מתקתק לו השעון בספירה לאחור – בעוד 4 דקות תגיע הרכבת ומפות משוכללות מסבירות את תוואי הנסיעה. ממש כמו בשטרסבורג. אחרי המתנה של 10 דקות עמד השעון על 2 דקות, כפי שהסברתי לתלמיד החכם שעמד לצידי “יום בעיניה כאלף שנה…” עוד כ 10 דקות וחלפו להן 2 הדקות שעל הלוח והרכבת הגיעה. כולם יחדיו נדחקים פנימה, יורדים מתנגשים בעולים, נוסעים זועקים “רגע!!” לנהג אלמוני שלא שומע, והכרוז האלקטרוני מכריז בשלוש שפות: “תחנת שמעון הצדיק, מחטת א-סמעון א-סידיק” לשמע הערבית נשמעים צחקוקים מתוך הדבוקה האנושית המזיעה. גברת עוטה חג’אב מועדת לעברי ואני מראה לה היכן להחזיק. עלמת חן יהודיה מפנה לה מקום במעקה אך מעווה את פניה בגועל לעבר חברתה “איכס, ערביה” היא מסננת. צלם עטור וסט וציוד מקצועי, מכוון את המצלמה לעבר הידיים האוחזות במעקה, ידיים המגששות באפילה לאחוז דבר מה יציב כדי שלא ליפול, “מטעם מי אתה מצלם?” שואל מג”בניק בחופשה, נער תימני בעל ארשת חצופה. הצלם המבוגר לא עונה. חברו של השוטר, מג”בניק רוסי, גברתן עם קעקוע כלשהו לאורך הצוואר דורש לפתע לראות תעודת עיתונאי. השניים טוענים שאסור לצלם במרחב הציבורי ושבכלל לצלם אנשים בניגוד לרצונם זה הטרדה מינית. בעודנו עוברים את תחנת Damascus gate, שער שכם, באב אל-עמוד השיב הצלם למג”בניקים שהוא אוחז במצלמה הזו עוד לפני שהם נולדו בכלל וויכוח החל מתלהט. הנערים במדים טענו לייצג את החוק והאשימו את הצלם בהטרדה מינית, אזרח שהתערב בשיחה אמר לשוטרים-חיילים בחופשה שהם מבזים את המדים שלהם ושיפסיקו להציק לאנשים סתם כך. הדבוקה האנושית המורכבת מחרדים, ערבים, תושבי מזרח ירושלים, שועפאת ופסגת זאב כאחת, היו מרותקים כולם למאבק המשולש שהתנהל בקרון.
“על פי החוק” העיר האזרח “מותר לכל אחד לצלם בכל מקום כל עוד זה לא שטח צבאי סגור”. המג”בניקים הביטו בו בעיני עגל, ואז אמר הרוסי לתימני “עזוב אותו, זה בטח מניף דגלים בשיח’ ג’ראח” הצלם, שהיה ערבי, ביקש לסיים בשלב זה את הדיון והוציא תעודת עיתונאי. האזרח, זה הייתי אני, הכריז שאין זה מעניינו של השוטר איזה דגל אני מניף ואיפה. השוטרים ירדו בתחנת אל-בלדיה, כיכר ספרא, סיטי הול. בשלב זה המוני נוסעים צבאו על הדלתות ולא נתנו לרכבת להמשיך בדרכה. הנהג כנראה קיבל קריזה והשתמש במערכת הכריזה “יש עוד רכבת ריקה מנוסעים ממש מאחורי” הוא הכריז, ואברך ירושלמי שכם אחד עם סטודנטית צעירה הדפו החוצה גברת זקנה שחסמה את דלת הקרון בגופה.בכל התחנות ברחוב יפו עמדות התשלום האוטומטיות היו מנופצות, מזל שהרכבת עדיין פועלת בחינם. בתחנת הדוידקה כמעט וירדתי לפזצט”א כשהכרוז ירה במהירות ושלוש פעמים ברצף, “דוידקה! דוידקה! דוידקה!” (בשלוש שפות) בחולפנו על פני המרגמה הפרימיטיבית מבית היוצר של מקווה ישראל. להר הרצל הגעתי באיחור של 20 דקות, שם פגשתי את עומרי, מנהל העבודה ואת אליאס הפועל, בשלב זה המשכתי ביומי מיוזע, מאחר ועצבני.
תחבורה ציבורית זה תרבות ממש, זה לא רק עניין טכני. מערכת תחבורתית טובה ואיכותית היא אחד ההבדלים בין העולם ה 1 לעולם השלישי, חשבתי לעצמי. למערכת תחבורה ציבורית איכותית או גרועה יש השלכות עמוקות ביותר על רבדים רבים בחיינו האישיים ובסביבת מגורינו. במדינה נאורה כשלנו זאת היא זכות שעל האזרחים לדרוש מהמדינה ומהשלטון המקומי. הדרך בה אנחנו צורכים תחבורה ציבורית, כמוה גם אופן הנהיגה שלנו, משקפת את התרבות והחינוך הקולקטיביים שלנו. צרכני התחבורה הציבורית בישראל לפעמים ממש יורדים מהפסים, ומצב הנהגים בה לא הרבה יותר טוב, זאת במידה רבה מאחר ואין להם אלטרנטיבה טובה אם הם יבחרו להשאיר את הרכב בבית.
להבנתי, סאגת הרכבת הקלה, שנמשכה מזה כעשר שנים ופגעה בירושלים באופן קשה, נמשכת גם אחרי כניסת הרכבת לפעולה. השימו?
? בכלי תחבורה זה מצריך שינוי תודעתי ותרבותי, בהתנהגותנו במרחב הציבורי וביחסינו לזולת. לרכבת הקלה בירושלים תפקיד פוליטי. התוואי שלה מתחיל בפאתי רמאללה, בשכונת פסגת זאב שבמזרח ירושלים, עובר בשכונת שועפאת הפלסטינית וממשיך לאורך קו התפר בסמוך לאזורים החרדיים והערביים של העיר. אז נכנסת הרכבת למרכז העיר המערבית, ממשיכה לבית הכרם ומסיימת בהר הרצל, בואכה יד ושם, עין כרם ובית וגן החרדית.
בעיר שבה לחרדים יש קווי מהדרין, לערבים מיניבוסים צבעוניים ולחילונים יש קווים משל עצמם, נפגשים כל אלו לפתע בקרונות הרכבת החדשה, מה שהופך את השימוש ברכבת הקלה לקשה למדי עבור רבים, אשר מגלים לראשונה את האחר. הרכבת הקלה בירושלים, למרות כל בעיותיה, למרות התוואי הפוליטי שלה (שאי אפשר להכחישו) ולמרות שאני לא נמנה על אוהדיה, מכריחה את משתמשיה להתמודד עם המציאות הירושלמית המודחקת. מן ההכרח שהיא תאלץ אותנו לשנות את התנהגותנו במרחב הציבורי, ומן ההכרח שהיא תשנה את הדינמיקה החברתית בעיר.
נחתנו בבאזל, עלינו על רכבת שהגיעה כמו שעון שוויצרי. בתחנה המרכזית בשטרסבורג עלינו על הטראם ותוך כמה דקות היינו בבית. כל כך יעיל, כל כך פשוט, אך עם זאת גם קצת קר ומנוכר.
