פורסם באתר אפשר לחשוב
המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, הינו גוף בעל אג’נדה שמרנית, ימנית ודתית, ההפוכה לתפיסת עולמי. עם זאת, אני חושב שראוי להערכה שמכון לחקר מדיניות מציג עמדה ברורה וגלויה. אולם מקריאה בחלק מפרסומי המכון בעבר קיבלתי את הרושם שלעיתים ההטייה פוגעת במקצועיות. במילים אחרות, כפי שכתב לי פעם מומחה מוביל בתחום חקר האסאלם בימי הביניים לאחר ששלחתי לעיונו את אחד מפרסומי המכון: “זה פמפלט פוליטי. מלא טעויות, סילופים והטעיות.” אבל כעת חומרי המרכז נשלחים מטעם האגף לחינוך קדם יסודי שאחראי על גני הילדים במערכת החינוך הציבורית ככלי עזר רשמי לגננות ולגננים. משמעות הדבר היא שהמרכז, בניהולו של דורי גולד המקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו, מבקש לעשות אינדוקטרינציה פוליטית לילדי ישראל כבר בגיל הגן, תוך כדי שימוש בסמליותה של ירושלים.
[youtube=http://youtu.be/-A2mLmikH8Y]
מדובר בסרטון שנקרא “שמירה על ירושלים בריבונות ישראל” בהפקת המרכז הירושלמי, אשר שולב בעלון מקוון לגננת שמטרתו להפגיש את הילדים עם חוויית ירושלים וייחודה. העובדה שהעלון כתוב בעברית וערבית נראית מבטיחה, אולם מעיון קצר בעלון נראה שמדובר בפספוס של הפוטנציאל: במקום עלון דו-לשוני המעביר מסר אחיד של סובלנות ופיוס, בכל שפה מועברים תכנים ומסרים שונים. הסרטון מופיע בעלון תחת הערך “היסטוריה” הקיים רק בשפה העברית, כפי שדווח באתר הארץ. הצפיה בסרטון של המרכז מגלה שמדובר בפמפלט פוליטי מלא בטעויות, סילופים והטעיות מתחילתו ועד סופו. בפתח הסרטון משתלבים קולות המואזין עם תפילה יהודית וצלצול פעמוני כנסייה ובעקבותיו תיאור של ירושלים כעיר בה שוררת הרמוניה בינדתית ובינתרבותית תחת ריבונותה הבלעדית של מדינת ישראל.
ובכן לא צריך להכיר את ירושלים לעומקה כדי לדעת שבעיר לא מתקיימת הרמוניה משום סוג שהוא. למעשה ירושלים, העיר בה נפגעו הכי הרבה יהודים בפיגועי טרור מאשר בכל מקום אחר בארץ, היא אלופת ישראל באלימות אתנית ובשנאה בינתרבותית ובינדתית (ואף מדורגת במקום גבוה בעולם בקטגוריה זו) ואין צורך להרחיב על כך את הדיון. ירושלים היא גם המקום בו הריבונות הישראלית מוטלת בספק יותר מבכל מקום אחר במדינת ישראל. בתשובה להרמונית הצלילים הבינתרבותית בתחילת הסרטון החינוכי, הנה סרטון נוסף שצולם בעיר העתיקה של ירושלים על ידי העיתונאי ניר חסון בערבו של יום ירושלים האחרון, תקשיבו היטב להרמוניית הקולות האמיתית הרוחשת בירושלים של מטה:
[youtube=http://youtu.be/WEqQLFa1CLQ]
לאחר הפתיחה האידילית קובע הסרטון כי “האזכור ההיסטורי הראשון של ירושלים הוא בתנ”ך, כעיר שלם” כשברקע מורה הכיתוב על תקופת האבות המתוארכת למאה ה-14 לפני הספירה בליווי ציטוט מספר בראשית (פרק יד, פסוקים יח-יט). זאת כמובן טעות עובדתית, היסטורית ועקרונית. מתוך כבוד לאנשי המרכז אני קובע שמדובר בהטעיה ובסילוף מכוונים. התנ”ך אינו ספר היסטוריה והוא אינו נלמד ככזה במערכת החינוך הממלכתית (אותה מערכת אשר שלחה את הקישור לסרטון). המקור ההיסטורי הקדום ביותר שמציין את שמה של ירושלים הינו מקור חוץ מקראי המתוארך למאה ה-18 לפני הספירה הנקרא כתבי המארות (בו מופיעה העיר בשם רושלמם). המקור הבא על ציר הזמן המזכיר את ירושלים הוא מכתבי אלעמארנה המתוארכים למאה ה-14 לפני הספירה, אשר בעגה המדעית נקראת “תקופת הברונזה המאוחרת”, המקבילה ל”תקופת האבות” במסורת היהודית.
התנ”ך הקדום ביותר שנמצא בשלמותו והקרוב ביותר לנוסח המוכר לנו כיום הוא כתר ארם צובא מהמאה העשירית לספירה, כלומר לפני קצת יותר מאלף שנה. הטקסט המקראי הקדום ביותר שנמצא אי פעם מתוארך לראשית המאה ה-6 לפני הספירה, כלומר לפני כ-2600 שנה, כ-800 שנה לפני האזכור ה”היסטורי” הראשון של ירושלים על פי הסרטון. חיפוש בפרוייקט השו”ת של בר-אילן מעלה ששמה של ירושלים לא נזכר בחומש (כלומר בתורה) ולו פעם אחת. אולם לא מספר האזכורים של ירושלים בתנ”ך הוא שמעניק לה את מעמדה הרם ביהדות, ירושלים זוכה למעמדה בשל היותה בירת ישראל מימי דוד המלך, בשל קביעת בית המקדש בה בימי שלמה ובשל מיקומה המרכזי בתפילות ובמאוויים של בני העם היהודי לאורך הדורות.
גם אם נעמיק את מבטנו מעבר להיבט הטקסטואלי של חקר העבר אל הממצא החומרי, קרי הארכאולוגיה, תתגלה לנגד עינינו תמונה מורכבת יותר. בעוד שהחופרים בירושלים הקדומה, באתר הנקרא עיר דוד, מתווכחים ביניהם אם שרידיו של מבנה מונטמנטלי המתוארך למאה העשירית לפני הספירה אשר התגלה בראש גבעה הוא ארמונו של דוד המלך או לא, מתוך ממצאי החפירות נגלית ירושלים הכנענית כעיר מבוצרת ומבוססת היטב מאות שנים בטרם כבש אותה דוד המלך והפך אותה לבירת הממלכה המאוחדת על פי המסורת היהודית. החשיבות של הדברים לעניין היא לא במה שקרה או לא קרה בעבר, אלא כיצד אנחנו משתמשים כיום בחקר העבר כדי להבנות את הווה ואת העתיד: הישראלים רואים בעיר דוד הוכחה ל-3000 שנות ההיסטוריה וכביסוס של זכותם ההיסטורית על הארץ, בעוד שהפלסטינים רואים באתר את שרידי עיר יבוס והוכחה ל-4000 שנות ההיסטוריה שלהם (על הזהות הפלסטינית הכנענית, עמ’ 16).
הסרטון של המרכז הירושלמי מציג לכל אורכו את הקו ההסברתי הישראלי הקלאסי: היסטוריה חד מימדית ומעוותת המשרתת מטרה פוליטית – הצגת ישראל כקורבן התמידי ואת הערבי כתוקפן מטבעו. המסקנה שמבקש הסרטון להעביר היא שאסור לחלק את ירושלים מאחר ורק תחת ריבונות ישראל תיתכן הרמוניה בירושלים, כל ריבונות אחרת, ערבית, מוסלמית או נוצרית, היא מתכון בטוח לאפליה ולרדיפות בעיר. מסר זה לא רק שנוגד את המציאות בשטח, הוא גם מנוגד לעמדות הרשמיות של ממשלות ישראל כפי שבאו לידי ביטוי בסבבי השיחות הקודמים עם הפלסטינים. בכל אופן זהו עניין השרוי במחלוקת ציבורית ופוליטית. מה לכל זה ולגני הילדים?
