נולדתי וגדלתי בשכונת תלפיות מזרח המכונה בפי הירושלמים “ארמון הנציב”. כילד קטן לא היה לי מושג שהשכונה שלי היא חוליה בשרשרת שכונות שנבנו כחלק מהמדיניות הישראלית לייהוד וסיפוח ירושלים המזרחית. ילדותי בשכונה עברה עלי בנעימים. הכפרים הערביים שמסביב, צור באהר וג’בל מוכבר, היו לחלק מהנוף. ראיתי והכרתי את שכני הערבים, הם היו עבורי נראים ובלתי נראים בו זמנית. הייתי בן 7 כשפרצה האינתיפאדה בדצמבר 1987. זכור לי כיצד חוקי החיים השתנו, ביקורי השבת לכפרים השכנים ולבית לחם נפסקו. כבר לא הלכנו לרכוב על גמלים וחמורים בהר הזיתים. בחושים של ילדים תפסנו והטמענו את הריחוק והאיבה ששררו בינינו לבין הערבים. אולם מנקודת מבטו של ילד היו אלו שינוים פעוטים.
החיים המשיכו במסלול “הרגיל” של נער ישראלי, ילד טוב ירושלים. סיימתי את לימודי בתיכון לאומנויות בירושלים ובמרץ 1999 התגייסתי לצבא. במהלך שירותי הצבאי נחשפת לראשונה, מקרוב ובאינטנסיביות, לעם הפלסטיני החולק איתנו את הארץ. בזיכרונות מהשירות הצבאי נשזרים זה בזה האירועים הגדולים והחוויה האישית. הנסיגה מלבנון, שיתוף הפעולה הביטחוני עם הפלסטיניים בימי אוסלו, קריסת תהליך השלום ופרוץ האינתיפאדה השנייה. כל אלו היו הרקע והתפאורה למגע האישי, הקשה והיומיומי שלי כחייל עם הפלסטינים. המפגש היומיומי הזה במחסום, בשדה ובכפר, ברצועת עזה ובגדה המערבית, עורר את סקרנותי. התחלתי להבין שישנו עוד מימד שלם של המציאות שאני לא מכיר ולא מבין. שיש פה עם נוסף שחי לצידנו ממש, על כל המשתמע מכך. רציתי להכיר את העם הזה יותר, ללמוד על תרבותו ולהבין את שפתו. ידעתי שכדי להבין מה קורה פה באמת, עלי להבין טוב יותר את העם השני. דעתי גם שאיני יכול לעשות זאת בעודי לבוש מדים. רציתי להביט בפלסטינים בגובה העיניים ולא בין כוונות הרובה.
ערב פרוץ מבצע חומת מגן, במרץ 2002, השתחררתי מהצבא וחזרתי הביתה לירושלים. מן החודשים שקדמו לשחרור זכורה לי היטב תחושת הפליאה מהמעבר החד מ”אזורי הלחימה” בגזרת חברון, שם הוצבה יחידתי, לאגביות היומיומית ששררה ברחובות ירושלים, מרחק נסיעת קצרה באוטובוס. לאחר שחרורי נראה היה כי החזית באה בעקבותיי לירושלים. עירי הפכה זה מכבר ליעד המועדף על הטרור הפלסטיני וספגה בשנות האינתיפאדה השנייה כ-30 פיגועי התאבדות בתחבורה הציבורית. בעבודתי הראשונה באזרחות הייתי מפקד צוות ביחידה לאבטחת תחבורה ציבורית בירושלים. ביוני 2002 רחמים (רמי) צדקיהו ז”ל, נהרג בפיגוע בקו 32 בסמוך לצומת פת. רמי היה בן דוד של אבא ושכן. הוא נהג בקו שלנו והסיע אותנו הביתה מאז שאני זוכר את עצמי. הסכסוך היה לחלק מהחיים ואני ראיתי את העולם דרך כוונת הרובה. בין הדוכן של אבא בשוק מחנה יהודה, שם עבדנו ביחד מאז ומתמיד יהודים וערבים שכם אחד, לבין אבטחת התחבורה הציבורית – באותם הימים היינו החזית.
מיד אחרי שהשתחררתי מהצבא הלכתי ללמוד ערבית מדוברת. משחר ילדותי שמעתי את אבי מדבר ערבית שוטפת בשוק. עד מהרה הבנתי שגם עבורי בית הספר הטוב ביותר עבורי היה רחובות ירושלים. התחלתי לנסות ולדבר ערבית בסמטאות העיר העתיקה ובשווקים. תחילה הערבית השבורה שבפי הייתה נענית בעברית מצוחצחת. לאט ובהדרגה התחלתי לשוחח בערבית. ראשית למדתי לשמוע את הערבים בירושלים, בהמשך גם למדתי להקשיב להם. אחר כך ניסיתי להבין אותם. התחלתי לראות את הערבים בירושלים דרך השפה. עד אז הם היו בעבורי בגדר נוכחים – נפקדים, נראים ובלתי נראים בו זמנית. רציתי ללמוד יותר על עולמם והחלטתי ללכת לאוניברסיטה. השלמתי את תעודת הבגרות שלי ונרשמתי ללימודים בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון באוניברסיטה העברית בירושלים. די מהר הבנתי שעל מנת שאוכל ללמוד על העולם הערבי והאסלאם, עלי לחזור אל אל המקורות של עצמי. התעמקתי לראשונה בחיי ביסודות היהדות והנצרות; בשביל לשלוט בערבית הספרותית למדתי את את יסודות העברית. מתוך העניין שלי בתנועה הלאומית הפלסטינית קראתי היסטוריה והגות ציונית. הבנתי שלסיפור הישראלי שבתוכו גדלתי יש תמונת מראה מקבילה והפוכה. מבלי לוותר על מקומי בסיפור, למדתי לראות את שני הנרטיבים כמתקיימים במקביל ובאופן שווה, בתודעה, בזמן ובמקום.
באופן טבעי התחברו לימודי לירושלים. סמטאות העיר העתיקה, שווקיה וקודשיה נגלו לי כמעבדה הטובה ביותר לתיאוריות שנלמדו בכיתה. עשיתי לי מנהג להגיע לקמפוס בהר הצופים בדרכים שונות: ברגל דרך שיח’ ג’ראח או ואדי ג’וז, ברכב דרך אבו תור או ג’בל מוכבר או באוטובוס הערבי שיוצא משער שכם לעיסאויה הסמוכה דרך הגבעה הצרפתית. בשיטוטים הללו התוודעתי למרחב עוטף ירושלים ולגדר ההפרדה שהלכה ונבנתה באותם ימים סביב העיר המזרחית. לעתים, בדרכי לאוניברסיטה, ראיתי סטודנטית פלסטינית משתחלת בחרך בחומת הבטון באבו דיס (שמאז כבר נאטם) כדי להגיע בזמן לשיעור. בקיוסקים ובבתי הקפה של ירושלים הערבית שמעתי דעות ורעיונות ולמדתי על מעמדם החוקי של תושבי ירושלים הפלסטינים והשלכותיו על חייהם.
לפרנסתי נעשיתי מדריך טיולים המתמחה בירושלים הערבית והמוסלמית ובסוגיה הגיאו-פוליטית של מזרח ירושלים. את צעדי הראשונים בעולם ההדרכה עשיתי ביד יצחק בן צבי, מוסד ממלכתי למחקר והדרכה לתולדות ארץ ישראל וירושלים. רבים מעמיתי ביד בן צבי באו מעולמה של הציונות הדתית. מהעבודה לצידם למדתי רבות על הלכי מחשבה אשר היו רחוקים מאוד מעולמי החילוני. ביקשתי להדריך במסגרת שבה אוכל להביא לידי ביטוי את ידיעותי על העיר המזרחית לצד תובנותי הפוליטיות כחלק מתפיסת עולם כוללת שהתחלתי לגבש. לאורך השנים הובלתי אלפי ישראלים וישראליות בסיורים לימודיים בחצר האחורית של ירושלים.
בכל הנוגע לעוול ולאיוולת המתמשכים של המדיניות הישראלית בירושלים, הציבור הישראלי עומד על זכותו לא לדעת. רבים מהמשתתפים בסיור חוו לראשונה מפגש ישיר עם המציאות המזרח ירושלמית, לרבים מהם היה זה קשה מנשוא. הסיור מתחיל לרוב באווירה לימודית ועניינית בשכונות היהודיות במזרח ירושלים כמו גילה והר חומה. אולם ככל שמתקדמים צפונה, אל ליבה של העיר שחוברה לה יחדיו, משתתק הציבור הישראלי במבוכה לא אופיינית לנוכח המציאות שניבטת אליו. המסיירים מקשיבים בדריכות מהוסה כשמבטי פחד ותסכול על פניהם, הם נחשפים לעיר אחרת, לעיר עמים, לירושלים הבלתי נודעת.
בסיורים שלי ישראלים וירושלמים רבים בני כל הגילים הגיעו לחלקיה הערבים של ירושלים, המאוחדת כזכור לנצח נצחים. בין המקומות בהם עברנו בסיורים: אום טובא, צור באהר, ג’בל מוכר, עין אל-לוזה, סילואן, ואדי קדום, ואדי חלוה, ראס אל עמוד, אל-שייח’, אבו דיס, אל-טור, אל-זעים, אל-עיסאויה ועוד. השמות הללו משדרים לישראלים זרות, מקסימים אותם ומהלכים עליהם אימים כאחד. למשך זמן מה נהגתי לסכם את סיורי מול חומת הבטון המקיפה את מחנה הפליטים שועפאט. שם היו המסיירים מבטאים את תסכולם, מתווכחים, מאשימים את השליח, את הפלסטינים או את שאר העולם. אחדים ניסו למצוא את היגיון בטירוף ואחרים יצאו מהסיור המומים וכואבים. הם היו שואלים אותי “אז מה הפיתרון? מה אנחנו יכולים לעשות?” ואני, שבמשך 4 שעות ירדתי לפרטים, דיברתי על תהליכים פוליטיים ונקבתי במספרים, היית עונה להם את התשובה הבאה: עלינו להפנים ברובד העמוק ביותר שירושלים היא מרחב משותף. גם אם נבנה את החומה הגבוהה ביותר בינינו לבינם, בירושלים ניפגש תמיד. ישראלים ופלסטינים, יהודים, נוצרים ומוסלמים, דתיים וחילונים. כולנו חולקים מרחב אחד, סיפור אחד מורכב. נאיבי הוא מי שחושב שירושלים תהיה כולה שלו. זו גישה שדנה אותנו לחיות ולמות על חרבנו. הדרך הראלית היחידה לחיות בירושלים בשלום היא מתוך התובנה העמוקה הזו של מרחב משותף וקוסמופוליטי. אם רק נדע להפוך את ירושלים לבירה משותפת, או אז לב הבעיה תהפוך למודל אפשרי של פתרון ויתקיים בה דבר הנביא “והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה’… כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים. ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.”
למשך זמן מה נהגתי לסיים את סיורי במזרח ירושלים עם שיר של מיה בז’רנו שעודנו רלוונטי . נתניהו נתניהו/ לעולם לא תחלק ירושלים?/ ירושלים לא תחלק?/ “לא אתן יד לירושלים מחלקת -/ לא אחלקה/ ואמר ר’ נחמן, שמע:/ “אין לב שלם יותר מלב שבור”/ וירושלים היא הלב של המציאות,/ מציאות יתרה בה כבכל הערים במחלקת/ והמציאות מחלקת כל הזמן/ כגוף חי ואיבריו/והחלקים – צריך להתאימם ולקרבם/ להכניס סחוס של ברכה/ סחוס – זה מה שעליך למצא ולהפיק/ למצא על כל שבר ושבר/ נתניהו נתניהו.
כך נכנסתי לעולם ההדרכה הגיאופוליטית עם סוף האינתיפאדה השנייה ב-2005. כיום אני מעביר סיורים גיאופוליטיים לימודיים למגוון רחב של לקוחות בכל רחבי הארץ והשטחים תוך התמקדות בחוויה האנושית, במפגש האתני, הבינדתי והבינתרבותי, בלאומיות-דתית ובמקומות הקדושים.
הרקע האקדמי שלי
את הדוקטורט שלי קיבלתי מהמכון למדע המדינה בפריז (Sciences Po), תחת הכותרת “מהשוליים למרכז – לאומיות דתית בסכסוך הישראלי פלסטיני – גישה השוואתית”. מחקרי הנוכחי עוסק במאבק היהודי-מוסלמי סביב ההר הקדוש בירושלים – הר הבית ומסגד אל-אקצא, אותו אני עורך במסגרת מלגת פוסט דוקטורט ואני מלמד בחוג למדע המדינה, בפקולטה למדעי החברה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בעוד שאת לימודי התואר ראשון והשני העברתי בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון בפקולטה ללימודי הרוח באוניברסיטה העברית, בדוקטורט שלי שילבתי בין מדעי הרוח והחברה במסגרת התכנית לסוציולוגיה פוליטית השוואתית בבית הספר ללימודים מתקדמים במכון למדע המדינה בפריז. בעבודתי האקדמית והמחקרית אני משלב בין היכרות קרובה עם השטח, שיטות מחקר ממדעי הרוח והחברה ומתודות מתחום חקר המדיניות.
- 2021 דוקטורט מהמכון למדע המדינה בפריז (Sciences Po)
- 2023-3023 פוסט-דוקטורט בעל שם ליידי דייוויס חוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון, בפקולטה למדעי הרוח באונ' העברית
- 2023-2024 פוסט דוקטורט בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית
