תזכורת – החיים יפים

לאחרונה פירסמה ועדת חקירה מטעם מועצת זכויות האדם של האו”ם דין וחשבון חמור על הנעשה בצפון קוריאה. יושב ראש הוועדה אמר כי בצפון קוריאה “נעשו פשעים הדומים בצורה מזעזעת לאלה שביצע המשטר הנאצי במהלך מלחמת העולם השנייה”. על פי הדיווחים האחרונים ברוסיה פועלים כיום מחנות כליאה בהם נרמסים כבודם וזכויותיהם של יריבים פוליטים באופן הדומה להחריד לתקופה הסטאליניסטית. הדבר ככל הנראה לא מפריע לעולם “הנאור” להשתתף בהמוניו באולימפיאדת החורף בסוצ’י. גם גל החקיקה ההומופובי ששוטף את רוסיה בימים אלו לא מקלקל לעולם הנאור את מופעי ההלחם והשעשועים. ובאמת בסך הכל מה שנעשה ברוסיה מחוויר אל מול הרדיפה והחקיקה ההומופובית ברחבי יבשת אפריקה, והעולם שותק. בסוריה הגיהנום נמשך. גם מקומם של הישראלים והפלסטינים לא נפקד ממצעד הדפיקות העולמי. תעשיית הבשר, הקפיטליזם הדורסני ותרבות הצריכה הנבובה וההרסנית. כל אלו הם רק חלק קטן מן הרעות החולות אליהן נחשף צרכן החדשות הממוצע המתחבר לרשת המידע הגלובלית. בקיצור, הרבה דברים רעים קורים בעולם בכל רגע נתון. לנוכח כל הרוע האדיר הזה מתקבלת לעיתים התחושה שאנו ניצבים כיחידים, חשופים וחלשים. כיצד ניתן להתמודד ואיך אפשר שלא ליפול לדיכאון?

בזמן האחרון יצא לי להתקל ביותר מידי אנשים עצובים, שנראה היה לי שהם איבדו את האמונה בבני האדם ואת התקווה לתיקון בעולם. לפיכך החלטתי לשתף כאן את מה שהיה לי לומר להם, בעיקר בשביל להזכיר את זה לעצמי. הדברים הבאים אינם קשורה לאמונתי העמוקה בחברה האנושית וביכולתה להשתפר, מדובר דווקא בחוויה אינדיבידואלית. לפני ארבע עשרה חודשים חוויתי רגע אנושי במיוחד אשר העמיק את תפיסתי ההומניסטית באופן שקשה להסביר. אני מתכוון ללידתו של בני הבכור יצחק. ברגע שיצחק הגיח מרחם אימו לאוויר העולם, מעבר לשמחה ולהתרגשות שאחזו בי, באותו הרגע חשתי בעוצמה עזה את שייכותי למין האנושי. בשנייה הזו, כשחיוך ענק מרוח על פני התשושים, הבנתי באופן עמוק את ערך חיי האדם. מה שתפסתי עד אז רק בדרך השכל הפך לחוויה. ניתן לכנות זאת רגע מכונן.

מאז לידתו אני מלווה את יצחק הקטן כמעט בכל רגע בחייו. אני עוזר לו בכל פעולה שהוא עושה, אבל אני בעיקר לומד ממנו בכל צעד ושעל. בשבועות האחרונים הילד עושה את צעדיו הראשונים, מין הליכה דרדסית, לא יציבה ובעיקר איטית. לפני מספר ימים הנחתי לו ללכת לצידי ברחוב ממש כמו ילד גדול. הלכנו למכולת בפינת הרחוב כדי לקנות דבר מה, לוקחים את זמננו בידינו. אחר הצהריים, שמש במרום. יצחק הקטן מגיח לרחוב ונעצר ליד אופניים הקשורות לגדר. חיש מהר הוא שולח יד ומסובב את הפדל סביב עצמו, מרוצה מכך שהפדל נענה לו הוא משמיע אנחת סיפוק. הוא מנסה לסובב גם את הפדל השני שהיה לחוץ כנגד קיר בטון, הכשלון מוציא מיצחק גערה קצרה ועצבנית. אנחנו מתקדמים, אך לאחר מספר צעדים יצחק מבחין בסדק על המדרכה ומתוכו מגיח ניצן ירוק שמתאמץ להגיע אל השמש. יצחק נעצר, תחילה הוא מסתכל, בוחן את דפנות הסדק ביסודיות ואז לוחץ את ראשו של הניצן בין אצבעותיו העדינות. אני נותן לו יד ומאיץ בו לחצות איתי את הכביש. מיד עם הגיענו לגדה השניה יצחק משתחרר ופונה לחלונות המרתף הנמוכים הקבועים בקיר הבניין שמשמאלנו בסמוך למדרכה. הרווח שבין החלון למדרכה מלא באשפה ויצחק בוחן בעניין את החפצים השונים המוטלים להם בערבוביה. בחלונות הבאים יצחק תוקע את אצבעותיו ברשת הברזל החלודה שמסוככת על החלונות עד שהוא מבחין בקורי עכביש מושלמים. הוא בוחן אותם בעניין ואז מביט בי כדי לקבל אישור. אני מחייך ומניף אותו על הידיים.

נכנסנו לחנות החדשה שנפתחה לאחרונה בפינת הרחוב. בקצה הרחוק ישב המוכר עם שני חברים, שלושתם בעלי חזות זרה ופנים קשוחות. ברגע שהם הבחינו ביצחק מתרוצץ לו בין המדפים ומדבר לעצמו בשפה הסודית של התינוקות לשלושתם נמרח חיוך גדול על הפנים ואחד מהם ניגש אליו, התכופף בעדינות והציע לו חתיכת ביגל’ה. בדרך חזרה הביתה יצחק פורר את הביגל’ה בין אצבעותיו וניסה לתקוע אותו בחורי הרשת של החלונות הנמוכים. לפתע הוא השאיר את הביגל’ה על אדן החלון ומיהר לבחון את גבולותיה של שלולית מים קטנה. תחילה הוא בחן היטב את סף השלולית, סוקר באצבעו את קו המגע שבין המים לאספלט, אחר כך הוא החל לטפוח קלות על המים, בוחן בריכוז את האדוות הקלות שהסעירו את שלוליתו. נראה היה לי שכל העוברים והשבים ברחוב הקטן מחייכים ליצחק ואז שולחים גם לעברי מין חיוך קטן של חיבה והזדהות.

IMG_2636
יצחק צדקיהו, חי את החיים

צעדתי פעמים רבות בדרך הקצרה שבין פינת רחוב זו לביתי, אולם אף פעם לא שמתי לב לכל כך הרבה פרטים כמו בפעם הזו כשהלכתי עם יצחק. הוא הוליך אותי ממקום למקום והזכיר לי את הקצב הנכון של הדברים. ברוב המקרים אין לי זמן או סבלנות לצעוד איתו באיטיות ברחוב. משום מה אני תמיד ממהר לאנשהו. אולם ברגע שעצרתי ושיחררתי את אחיזתי יצחק פרח לו ולילמד אותי מחדש את הקצב הנכון של החיים. הוא הזכיר לי להתאים את עצמי אל הילדים, להביט בסובב אותי ולתת דרור לילד שאני, לשים לב למליון הפרטים הקטנים שחמקו מעיני באין ספור פעמים שעברתי שם קודם. לחייך אל העוברים והשבים. יצחק מלמד אותי שיעור בהקשבה, בתשומת לב ובאהבת האדם. וזוהי מהות האנושיות שלנו, אהבת האדם והאמונה בו. בכל פעם שאני נזכר להאט, להתבונן ולהקשיב לו, הוא תמיד מזכיר לי שהחיים יפים.

לדבר על כורדיסטאן בשטרסבורג – שיחה עם פעיל לאומי כורדי

מהמוט ארול רק בן 25, אבל הוא כבר אחראי על קשרי החוץ של התנועה הלאומית הכורדית בשטרסבורג ופעיל נלהב בקרב העדה הכורדית הגולה בצרפת. כשהיה בן 10 אביו נרצח בשל פעילותו במפלגת הפועלים הכורדית, ה-PKK, ובגיל 15 הוא נמלט מתורכיה וקיבל מקלט מדיני בצרפת. כיום הוא אזרח צרפתי וסטודנט בשנה השלישית ללימודי משפטים, אך עם זאת נראה שאת רוב מרצו הוא מקדיש לפעילות בתנועה הלאומית הכורדית ובסיוע לגולים כורדים באירופה. הוא מעודכן בנעשה באזור ויש לו דעות ברורות ויוצאות דופן על הלאומיות במזרח התיכון. את המציאות הנוכחית במזרח התיכון הוא מתאר כהזדמנות היסטורית עבור הכורדים, וגם יש לו מה לומר על הסכסוך הישראלי פלסטיני.

כשפגשתי לראשונה את מהמוט הוא הגיש לי שתיה בבית הקפה של האלווים (Alevis) שנמצא ברחוב צדדי בסמוך לכיכר קלבר, הכיכר המרכזית של שטרסבורג. היה זה בערב חמים אחד של יוני כשיצאתי עם חבר לשתות בירה אלזסית קרה. המלצר הצעיר תפס את תשומת ליבנו וכהרגלי פתחתי איתו בשיחה. כשהבין שאני מתעניין במזרח התיכון, ועוד יותר כששמע שסבי הוא ממוצא כורדי, הוא התרכך וסיפר לנו שהוא מנהל את עמותת התרבות הכורדית בעיר, האחראית בין השאר על המחאה המתמשכת נגד המדיניות התורכית. המפגינים הכורדיים הנושאים שלטי מחאה ומניפים את תמונתו של מנהיגם עבדאללה אוצ’לן הכלוא בתורכיה, הפכו זה מכבר לחלק מהנוף סביב המוסדות האירופאיים הרשמיים בשטרסבורג, כמו בניין הפרלמנט האירופאי וגופים בהם לתורכיה מעמד של חברה מלאה כגון בית המשפט האירופאי לזכויות אדם ומועצת אירופה. לאחר חילופי דברים קצרים החלטנו להפגש לשיחה ולכוס קפה. בשורות הבאות, להוציא מעט הסברים (בסוגריים או בכתב מוטה) ומספר שאלות, מובאים פה דבריו בשם אומרם:

17 ביוני 2013

קוראים לי מהמוט ארול. נולדתי כורדי בשנת 1988. כשנולדתי הכורדים לא היו קיימים מבחינת מדינת הלאום התורכית והשפה הכורדית היתה אסורה בשימוש על פי חוק מזה כ-10 שנים. באותם ימים המדינה התורכית שללה לחלוטין את קיומו של העם הכורדי. סיפור עממי נפוץ מאותם הימים מספר על כפרי זקן מאזור דיארבקיר (עיר כורדית מרכזית בדרום-מזרח טורקיה, על גדת נהר החידקל, המשמשת כבירה המחוז שנקרא על שמה. ע.צ.) שידע לדבר אך ורק בשפה הכורדית ולא ידע אף מילה בתורכית. עם הגיעו לשוק של דיארבקר הוא דיבר כמובן בכורדית, השפה היחידה שהוא הכיר. כעונש השוטר המקומי נתן לו קנס, אולם כאשר הזקן פנה אל השוטר כדי לשאול אותו על מה ולמה הוא נותן לו קנס, הוא דיבר שוב בכורדית. כשהשוטר ראה שהאיש ממשיך לדבר בכורדית הוא הביא אותו אל נציב המחוז. עם הגעתו אל הנציב הזקן הוציא את כל כספו עמוק מתוך כיסיו, הניחו על השולחן ואמר: אתם יכולים לקחת את כל כספי, אבל אני יודע לדבר אך ורק כורדית! סיפרתי לך את הסיפור הזה כדי להמחיש בפניך את העובדה שהשימוש בשפה הכורדית היה אסור לגמרי. לדעתי הסיבה לאיסור הזה נבעה מכך שבאותם ימים התחוללה התקוממות כורדית עממית אשר הלכה וגברה מידי יום. מחאה זו הפכה לימים לתנועה ענקית אשר נמשכת עד היום.

מהמוט ארול – שני משמאל

ב-1984 תנועת השחרור הכורדית, המתגלמת במפלגת הפועלים הכורדית הידועה יותר בראשי התיבות פ.ק.ק. (PKK), החלה לאחוז בנשק וביצעה למעשה את תקיפתה הראשונה כנגד הצבא התורכי במזרח המדינה. כלומר בכורדיסטאן.

אולי נעצור פה לרגע, ונחזור לבסיס. תספר לי בבקשה מי הם הכורדים.

הכורדים הם מבין העמים העתיקים בעולם, הם צאצאיה של ממלכת מדי, אשר היתה אימפריה אזורית מאות שנים לפני הגעת ישוע הנוצרי. השפה הכורדית היא שפה הינדו-אירופאית בעלת קירבה לצרפתית, לאיראנית (פרסית), לארמנית, לגרמנית ולשפות נוספות. אולם זוהי שפה שנותרה פרה-ליטרלית (בלתי כתובה)… לאורך ההיסטוריה כורדיסטאן נכבשה פעמים רבות, למשל על ידי הערבים, הפרסים והתורכים…. תחת האימפריה העות’מאנית הכורדים ניהלו מעין אוטונומיה אזורית תחת הנהגת המשפחות הכורדיות הנכבדות. עד המאה ה-19 הכורדים הנכבדים אשר ניהלו את כורדיסטאן היו פטורים ממס והם לא היו חייבים בגיוס לצבא העות’מאני. למעשה הם זכו למעין אוטונומיה תחת האימפריה העות’מאנית. גם באימפריה הפרסית, מעבר לגבול, זכו הכורדים לאוטונומיה שכזאת. בעצם שתי האימפריות השתמשו בכורדים שלהן על מנת להגן על עצמן אחת מהשניה. אולם בראשית המאה ה-19 הורע מצבה של האימפריה העות’מאנית והיא נתקלה בקשיים שונים. לפיכך העות’מאנים החלו לחייב את הכורדים בתשלום מיסים, בגיוס של צעירים לצבא וכיוצא בזה. בשלב הזה התחילו הבעיות בין הכורדים לאימפריה העות’מאנית. היום עם ה-PKK מדובר במרד ה-29 במספר של הכורדים נגד התורכים. כלומר הכורדים מעולם לא הפסיקו להתנגד לדרישות התורכיות כלפיהם.

רוב הכורדים  הם מוסלמים סונים בדיוק כמו התורכים. הכורדים חיו תמיד במסופוטמיה, זהו אזור עשיר במשאבים אשר עברו בו אימפריות רבות. מכאן שהכורדים אינם הומוגנים מבחינה דתית ולשונית. בקרב הכורדים יש נוצרים, יהודים ומוסלמים, אך גם אלווים (ה-Alevis בתורכיה הינם קבוצה נפרדת מהעלאוים בסוריה. ע.צ.), זורואסטרים, יזידים וכו’. בימינו כורדיסטאן משתרעת בשטח הנכלל בצפון-מערב איראן, דרום-מזרח תורכיה, צפון עיראק וצפון-מזרח סוריה. מבחינה לשונית ישנם כיום ארבעה דיאלקטים עיקריים של השפה הכורדית. הדיאלקט הנפוץ ביותר נקרא כורמנג’, זו השפה שלי. אולם כל דובר כורמנג’ יכול במאמץ קטן לנהל שיחה עם כורדי שמדבר סוראני, זהו הדיאלקט הכורדי השני והוא המדובר כיום באוטונומיה הכורדית שבצפון עיראק. חלק קטן מאוד מהכורדים, אולי מליון או שניים, מדברים זאזאכי (Zazaki), שפה שהיא מעט שונה אך היא עדיין נחשבת לדיאלקט כורדי. הכורדים באיראן מדברים בחלקם סוראני ובחלקם כורמנג’י. היהודים והנוצרים שבקרב הכורדים דוברים ניב של ארמית, אולם זוהי שפה שמית והארמים והאשורים הם עם נפרד אשר עומד בפני סכנת היכחדות. בכל מקרה בקרב הכורדים ישנו פלורליזם לשוני.

מפגינים פרו-כורדים בשטרסבורג

אני יכול לומר לך בבירור שהכורדים הם העם היחיד במזרח התיכון שאיננו אנטישמי. כמובן שזאת היא הכללה גסה, אבל אני מדבר מתוך נסיון חיי. הדבר נובע מסיבות היסטוריות, הכורדים לא שונאים אף עם אחר שכן מבחינה היסטורית הכורדים חיו בקרב עמים שונים, כמו התורכים, הארמיים, הכלדיים (כשדים), הארמנים, הפרסים והערבים. הגזענות והפשאיזם כלפי עמים אחרים הם מאיתנו והלאה. אולי זה נובע מכך שהעם הכורדי לא זכה להתנסות בלאומיות מודרנית. הלאומיות הכורדית נולדה בשלהי מאה ה-20 ובראשית המאה ה-21 בצפון עיראק עם הסיפור של בארזאני וטאלבאני, אולם היום ההשפעה הזו ניכרת על שאר החלקים הכורדים. עם זאת התנועה הכורדית איננה תנועה לאומית או לאומנית במהותה, יותר מכל היא תנועה מרקסיסטית-לניניסטית. עם נפילת החומה בברלין והתמוטטות ברית המועצות בראשית שנות התשעים של המאה הקודמת גם בתנועה הכורדית החלו לשאול שאלות אידיאולוגיות שונות, אולם בבסיסה היא נותרה תנועה מרקסיסטית-לניניסטית. לכל הפחות אלו הם המקורות שלה.

כורדיסטאן היתה תמיד בליל של עמים ויש לנו מנהגים תרבותיים רבים הדומים לפרקטיקות ארמניות, פרסיות, תורכיות וכולי. מבחינה היסטורית אני חושב שהתקיים שוק תרבותי של תן וקח בין העמים השונים שחלקו את האזור הזה.

לאור כל הגיוון התרבותי, הדתי והלשוני הזה, מה בעצם מבדיל את הכורדים מסביבתם והופך אותם לעם?

מבחינה היסטורית הפסיפס הזה שאני מתאר התקיים עד סוף המאה ה-19. עם ראשית המאה ה-20 הכורדים חוו שינויים רבים. לאחר התמוטטות האימפריה העות’מאנית התורכים נקטו במדיניות של הכחשה מוחלטת כלפי הכורדים. למעשה לא היו אלה הכורדים אשר הגדירו את עצמם כלאום. בעצם מעשה ההכחשה, היה זה הכובש הקולוניאלי (כלומר התורכי, ע.צ.) של האזור אשר הגדיר אותם כ”אחר”. לפי דעתי מה שהופך את הכורדים לעם זה מהלך שראשיתו בתחילת המאה ה-20 עם נפילת האימפריה העות’מאנית והקמת מדינות הלאום באזור, כמו תורכיה, איראן, עיראק וסוריה ומדינות אחרות הבנויות במתכונת דומה. עד סוף המאה ה-19 היו הכורדים חופשיים לגמרי להשתמש בשפתם, לחיות על פי המסורת שלהם וכולי. החל מהרגע שבו הכורדים איבדו את זכותם לשפה ולמסורת החל הרעיון של לאום ולאומיות לצמוח בקרבם, במיוחד בתורכיה.

לאחר התפתחויות נוספות הכורדים החלו לטעון לזהות נפרדת מזו האיראנית, העיראקית, הסורית והתורכית, זהות שנאסרה על ידי המדינות. קח לדוגמה את התורכים: אנחנו בכלל לא מדברים את אותה השפה. התורכית היא שפה אסייתית אשר אין לה חצי דבר במשותף עם הכורדית. אין שום מילה כורדית שמקורה בתורכית, אולם התורכית מצידה עושה שימוש במילים רבות שמקורן בשפה הכורדית.

מפת כורדיסטאן
מפת כורדיסטאן

אפילו לפני היווצרות מדינות הלאום הפרידו גבולות פוליטיים בין הכורדים. למשל הגבול בין איראן לתורכיה הוא גבול עתיק יומין אשר כמעט ולא השתנה מאז המאה ה-16. לאורך ההיסטוריה הכורדים בתורכיה ובאיראן, כלומר משני עברי הגבול, תיקשרו בינהם באופן סדיר, קיימו מסחר משותף ואף חצו את הגבול ללא קושי לביקורי משפחה. אולם כיום משפחות כורדיות בצפון סוריה לא יכולות לבקר את קרוביהן אשר נמצאים בצד התורכי, כלומר מעבר לגבול, לפיכך נשללת מן הכורדים הזכות לראות את בני משפחתם. הפרדה זו נכפתה על הכורדים, עקב היווצרותם של גבולות מדיניים “קשים” שאותם אי אפשר לחצות. לכורדים יש משפחות גדולות יחסית, אפילו גדולות מאוד, והניתוק הזה בין משפחות הביא את הכורדים לתהות על מצבם: ‘למה אני לא יכול לראות את המשפחה שלי, את בני הדודים שלי?’ אני לא חושב שהלאומיות הכורדית מתקיימת בעוצמה רבה, זו לא היתה בחירה של הכורדים אלא מציאות שנכפתה עליהם. לכורדים פשוט לא נותרה שום ברירה אחרת.

האם לא קמה תנועה לאומית כורדית טרם מלחמת העולם הראשונה, במקביל להתעוררות התנועות הלאומיות באזור כמו למשל התורכים הצעירים והתנועה הלאומית הערבית?

אפילו לפני מלחמת העולם הראשונה היו לא מעט תנועות כורדיות קטנות שישבו באסטנבול, למשלKürdistan Teali Cemiyeti (תורכית), אשר ניתן לתרגם לאנגלית כ- Society for the Rise of Kurdistanואחרות, אך עם יסוד המדינה התורכית כל התנועות הללו נחנקו וניתן לומר שחבריהן נטבחו ממש. היו גם מספר עיתונים כורדיים שיצאו לאור. בשלב זה מהמוט יורה לחלל האוויר שמות של מספר עיתונים כורדיים מן התקופה. אולם שוב, עם קום המדינה התורכית הכל נעלם. בשלב כלשהו רבות מההתארגנויות הכורדיות התמקמו באלשאם (סוריה), אבל גם שם, בכל פעם שהם ביקשו להרים את ראשם ולהתקומם הם נטבחו ללא רחם. ראה כדוגמה את הסיפור של התקוממות אגרי (Ağrı) בהר אררט בשנות ה-20. לאחר חיסול ההתנגדות הכורדית בתקופה זו נרשמה אמירה מפי קצין תורכי בסגנון: ‘כורדיסטאן נקברה ואנחנו נשפוך בטון מעל קברה כדי שהיא לא תקום לתחייה לעולם.’ לשם כך אף הוקם מבנה קבר אשר שפכו עליו בטון כדי לסמל את קבורתה של כורדיסטאן.

מהמוט ממשיך לגולל בפירוט את סיפורן המדמם של המרידות הכורדיות השונות כנגד התורכים עד שהוא מגיע לשנות השבעים: בשנות השבעים יישמו התורכים מדיניות של הטמעה באמצעות החינוך. ילדים כורדים בגיל חטיבת הביניים נלקחו לפנימיות שם ניתן להם חינוך נוקשה בעל אופי צבאי. זה גם מה שעשו לי. מדובר היה בנסיון לאסימילציה (הטמעה) של הכורדים הצעירים במדינה התורכית. בשנות ה-60 וה-70 הסטודנטים הכורדיים השתלבו בבתי הספר הגדולים למשפט ולמדע המדינה באנקרה. דור זה של סטודנטים כורדים הושפע מהמהפכה התרבותית של 1968 אשר שטפה חלקים רבים בעולם, כמו למשל מרד הסטודנטים בצרפת או דור ילדי הפרחים בארה”ב. על הרקע הזה, בראשית שנות השבעים, החלו הסטודנטים הכורדים לאמץ תיאוריות מרקסיסטיות-לניניסטיות ולהתגבש כתנועה תחת הרעיון שכורדיסטאן נמצאת למעשה תחת קולוניזציה. תנועת הסטודנטים הכורדית החלה להתגבש באנקרה סביב דמותו של עבדאללה אוצ’לאן, שנחשב למייסדה, אשר טען בנאומיו שכורדיסטאן היא קולוניה. במחצית השנייה של שנות ה-70 הוא קבע שהמאבק הכורדי לא יצא מאנקרה אלא מכורדיסטאן עצמה. הוא קרא לחזור לערים ולכפרים ולהתארגן מחדש בקרב האוכלוסיה הכורדית עצמה, על מנת לשחרר את כורדיסטאן מהפאשיזם התורכי. ב-27 באוקטובר 1978 אוצ’לאן ארגן את הקונגרס הראשון של התנועה והכריז על הקמתה של מפלגת הפועלים של כורדיסטאן, ה-PKK, בבית קטן בדיארבקיר. בשלב זה הפעילים של ה-PKK כבר היו מפוזרים במרחב הכורדי והם החלו לארגן את האוכלוסיה ולהטמיע בקרבה את הרעיון שכורדיסטאן תחת קולוניזציה ושיש לשחררה. הדבר הראשון שהיה צריך לעשות – הקרב הראשון – היה להלחם בעריצותן של המשפחות הכורדיות הגדולות המשתפות פעולה עם המדינה התורכית. בקרב הזה לשני הצדדים היו לא מעט קורבנות.

בימים שלפני ההפיכה הצבאית של 1980 בתורכיה, היתה במחתרת הכורדית תחושה שמשהו עומד להתרחש. ראשי המחתרת בראשות אוצ’לאן החליטו לעבור לסוריה כדי לארגן את ההתנגדות ולערוך אימונים צבאיים. לאחר ההפיכה בתורכיה גבר הדיכוי של התנועה הכורדית ורבים עונו ונרצחו בבתי הכלא ובמחנות המעצר. בתי הכלא התורכיים, ובראשם בית הכלא של דיארבקיר, מסמלים עבורנו הכורדים את מה שמחנות המוות באירופה מסמלים עבור היהודים. רבים מהעצורים אשר שרדו את המעצרים מבלים את שארית חייהם בשיקום. אולם היו אלו הכורדים יוצאי בתי הכלא והמחנות אשר הפיצו את הבשורה שכורדיסטאן אכן תחת קולוניזציה. בשלב זה צעירים רבים ביקשו להצטרף לתנועת ה-PKK אשר ישבה בסוריה. והעניקה לצעירים הללו אימון צבאי ואידיאולוגי.

ב-15 באוגוסט 1984 תקפו כוחות ה-PKK בפעם הראשונה כוח צבאי תורכי. בעקבות המתקפה העולם כולו גילה שישנה תנועה כורדית שנקראת PKK אשר תובעת עצמאות לכורדים. הרפלקס הראשוני של התורכים היה להתייחס לאירוע בביטול ולהמעיט מחשיבותו. הרשויות כינו את המבצעים Çapulcu, ביטוי שמשמעו שודדים או בוזזים המחבלים בשלום הציבור ורומסים את הזולת. ביטוי זה התפרסם לאחרונה כשארדואן השתמש בו כדי לתאר את המפגינים בכיכר תקסים. המפגינים מצידם אימצו את המונח אשר תורגם לאנגלית כ Chapulling. בכל אופן בהתחלה הרשויות חשבו שמדובר בכמה צעירים המבקשים תשומת לב, אולם עד מהרה התורכים למדו שמדובר בעם שנמצא במצב של התקוממות ודורש את עצמאותו מן המדינה התורכית. הראשונים שהצטרפו לתנועה הכורדית היו בעיקר סטודנטים. אולם מ-1985 התנועה הפכה לעממית כאשר צעירים רבים מכל שכבות האוכלוסיה התגייסו לשורתיה. בתגובה נקטה המדינה התורכית ביד קשה כנגד האוכלוסיה. בעיתונות התורכית הפרסמו תמונות קשות שהכותרות מעליהן זעקו שהטרוריסטים הכורדים הורגים ילדים. אולם האמת היא שלא היו אלה לוחמי ה-PKK שביצעו את הזוועות הללו, אלא היה זה הצבא התורכי. אני לא יודע אם שמעת על זה, אבל בשנים האחרונות היו לא מעט אנשי צבא שעמדו למשפט ונכלאו בתורכיה והם הודו בכך שכפרים כורדים רבים נהרסו על ידי הכוחות המיוחדים התורכיים (להרחבה על הגירוש התורכי של שנות התשעים ראה כאן ו-כאן. ע.צ.)

אני נולדתי לתוך המציאות הזאת ב15 בפברואר 1988. לכפר שלי קוראים איסמאעיל-קולו והוא נמצא בנפת ארזורום (Erzurum), עיר המחוז הקרובה ביותר נקראת איניס (Hinis). הכפר שלנו קרוי על שם הסבא שלי ואבא שלי נבחר לשמש כראש הכפר. למשפחתי יש באזור שלושה כפרים ואדמות רבות בהן היא מחזיקה בגידולים חקלאיים ובבקר. מדובר בחלקאים עשירים למדי ולכל משפחה היה בקירוב כאלף כבשים, מאתיים פרות, וכולי’, כך שבסך הכל נולדתי למשפחה כפרית גדולה ומבוססת, אבל המצב הפוליטי מאוד השפיע על אבא שלי.

הפעם הראשונה שבה ראיתי את לוחמי הגרילה היתה ככל הנראה בסוף 1990, מאחר ועוד לא מלאו לי שלוש שנים, כאשר כשלושים לוחמים הגיעו לכפר. עם הגעתם הכפריים חשבו שמדובר בכנופיות של עבריינים, טרוריסטים ורוצחים, בשל האופן בו הם תוארו בתקשורת התורכית. אך ברגע שתושבי הכפרים נפגשו עם לוחמי הגרילה הם מצאו מולם אנשים רגילים, דוברי כורדית בדיוק כמוהם, אשר למעשה אחזו בנשק כדי להגן על הכפרים. אני זוכר במעורפל שהם השתמשו במערכת הכריזה של המסגד כדי לשאת את דבריהם. בשלב זה הכפריים באזור שלי החלו לשאול את עצמם מחדש “למה אין לנו מדינה משלנו?”, “מדוע נאסר עלינו לדבר כורדית?”, “מדוע מחייבים את ילדינו לדבר תורכית?” וכולי. כך גברה הזדהותם של הכפריים עם לוחמי הגרילה של ה-PKK. באותם הימים אבא שלי היה מבין היחידים בכפר שידע קרוא וכתוב, שכן הוא היה איש משכיל ומתורבת. ממה שלמדתי מאוחר יותר הוא החל להתעניין בשאלה הכורדית עוד במהלך שירותו בצבא התורכי. באותו הזמן הוא לא דיבר תורכית באופן שוטף וסבל עקב כך מרדיפות ומאפליה במהלך שירותו הצבאי. החוויה הזו גרמה לו להתחיל לחשוב על השאלה הכורדית עוד בצעירותו לפיכך כן הוא מיד התחבר לרעיונות שלוחמי הגרילה הביאו עימם.

כשהוא מדבר על אביו, מפסיק מהמוט את שטף דיבורו כדי להדליק את הסיגריה המגולגלת שהוא מולל בין אצבעותיו. לאחר מספר שאיפות עמוקות תוך כדי בהיה אל החלל הוא ממשיך: אבא שלי אמר ללוחמי הגרילה שהוא מסכים איתם לגמרי ושהוא חיכה לבואם. אבי הצטרף למיליציה בחשאי בתקופה שבה העונש המינימלי עבור מתן מזון ללוחמי הגרילה היה שלוש שנים בכלא. בין השנים 1991 ל-1997 אבי נכנס ויצא ממעצר באופן בתדירות גבוהה (ביחד עם גברים אחרים מהמשפחה, בינהם בעלה של אחותי ובן דודו של אבי), בערך חצי שנה בכלא – חצי שנה בחוץ, אולם הרשויות לא הצליחו למצוא נגדו ראיות. במשך כל התקופה הזו הוא המשיך לכהן כראש הכפר. אבי לא היה לוחם הוא היה אדם פוליטי אשר עסק בלהגן על העמדות הכורדיות. אז הפעילות הפוליטית התנהלה באופן שונה, זה לא היה כל כך קל כמו היום. בנוסף הוא גם עסק בגיוס צעירים, בהעברת סיוע, ברכישת נשק ובהעברתו לידי גרילה.

אירוע מסוים שנחרט בזכרוני התרחש בחורף 1993. הצבא התורכי ערך פשיטה על שלושת הכפרים של המשפחה המורחבת שלי מתוך כוונה לגרש אותנו מביתינו. אני זוכר את היום הזה היטב למרות שהייתי רק בן שש מאחר וחוץ מאבי, אני הייתי אחד היחידים בכפר שידעו לדבר תורכית – למרות שעוד לא התחלתי ללכת לבית הספר, פשוט בגלל שבבית שלנו היתה טלוויזיה. בכל אופן אולי אני מגזים, אבל התמונה שנצרבה בזכרוני כילד קטן היא של מאות חיילים, רכבים משוריינים ומסוקים אשר ניצבו כולם באמצע הכפר. אני זוכר כיצד קראו לי בצעקות “מהמוט, תביאו את מהמוט, כדי שידבר עם החיילים”. הקצין שהוביל את הפשיטה על שלושת הכפרים הקים את המפקדה שלו בכפר שמתחתנו. הכפר שלנו היה ממוקם גבוהה בהרים והכפר השני נמצא כשלושה קילומטרים מתחתיו. היינו הולכים תדירות בשביל שמחבר בין הכפרים כך שבסך הכל היינו קרובים מאוד. בכל אופן אבי ירד למפקדה שהוקמה בכפר התחתון כדי להביע את מחאתו בפני הקצין האחראי. מאחר ואבא שלי היה המבוגר היחיד בכפר שידע תורכית, כשהוא עזב בעצם האדם היחידי בכל הכפר שהיה מסוגל לדבר תורכית עם החיילים היה אני, ילד בן שש. הצבא דרש מכל הגברים להתאסף במרכז הכפר ואני עדיין שומע בזכרוני את צעקות הנשים שקראו בשמי: “מהמוט מהמוט בוא לתרגם!”. אצלנו בהרים יורד המון שלג במשך החורף והכפר משתרע על שטח ענק, כאשר התקרבתי למרכז הכפר שמתי לב שהשלג היה אדום לגמרי, היה דם בכל מקום. זקנים בני 70 שוכבים עם הפנים על השלג. יש תמונה אחת שאני זוכר באופן מיוחד, זקן אחד מהכפר שלנו שוכב על הבטן והדם שזרם לו מהאף על קפא והדביק לו את הזקן לשלג. אני לא ממש זוכר את מה שנאמר, אבל בגדול אלו היו אמירות כלליות ואיומים שנועדו להפחיד אותנו, שאם לא נעזוב את הכפר הם יחזרו. בנוסף היו בכפר מספר צעירים שלא התגייסו לצבא. הם נעצרו על ידי החיילים והוכו באכזריות. אלו הם מראות שאני שאני מנסה כבר שנים למחוק מזכרוני. כאשר המסוקים המריאו ועזבו את הכפר הרמתי מערימת זבל סמוכה איזו קופסאת שימורים ישנה והשלכתי אותה בכל כוחי אל עבר אחד המסוקים, אולם הרוח החזקה העיפה את הקופסא לאחורה ביחד איתי. כבר בגיל 6 התנגדתי לדיכוי. זה היה המרחב של ילדותי, בסוף השנה הזו הלכתי לבית הספר.

מהמוט ארול, חולם להיות חופשי

בתקופה הזו המדינה הפעילה לחץ על הכפרים באזור של איניס כדי לשכנע את הכפריים להצטרף לפרויקט “מגיני הכפרים“, כדי שיאחזו בנשק כנגד הגרילה. מדובר במיליציה כורדית שהצבא התורכי הקים ובזמנו היו כ-60 אלף “מגיני כפרים” (בתורכית- Korucular או בשם הרשמי- Geçici ve Gönüllü Köy Korucular) שהוכרחו לאחוז בנשק כנגד לוחמי הגרילה הכורדים. אבא שלי התנגד לכך שהכורדים ילחמו אחד בשני ובשנות התשעים, בתקופת המעצרים התכופים שלו, הוא יצא בכל כוחו נגד היוזמה הזו. כראש כפר וכאחד האנשים המכובדים והמוכרים באזור, היתה לו השפעה גם על ראשי הכפרים האחרים. ככל הנראה התנגדותו הנחרצת ל”מגיני הכפרים” עלתה לו בחייו. בבוקר ה-31 באוגוסט 1997 מצאנו את גופתו של אבא שלי במרחק של כחמישה קילומטרים מהכפר. אני הייתי האדם השני שהגיע אליו, עוד לא מלאו לי 10 שנים.

באותו הבוקר אבא שלי יצא באופן לא מתוכנן לשטח המרעה המשותף של הכפר כדי לטפל בגדיים. זו היתה המטלה של אחי הגדול ממני בארבע שנים (אני הבן הצעיר מבין ארבעה בנים וארבע בנות. אמא שלי הולידה אותי בגיל 44 ויש לי אחיינים בני גילי). אולם באותו הבוקר אבי קם מוקדם מן הרגיל ויצא בעצמו להאכיל את הגדיים ולהעבירם לשטח המרעה המרוחק מן הכפר. אולי הוא רצה לאפשר לאחי להמשיך לישון עוד קצת ואולי הוא פשוט רצה לצאת להתאוורר. היה זה אחי שמצא את גופתו של אבא. הוא רץ במורד כמו משוגע וצעק “הרגו את אבא, הרגו את אבא”. כששמעתי את זה התחלתי לרוץ. ישנם שני דברים שאני זוכר מרגע הזה: רצתי אחרי אחי הגדול, נעל אחת השתחררה ונפלה לי מהרגל אולם לא הפסקתי לרוץ, אני זוכר את הכאב של האבנים בכף רגלי, כל הדרך התפללתי שהוא יהיה בחיים. הדבר השני שאני זוכר הוא שכאשר רכנתי מעל גופתו הבחנתי בסימנים כחולים שהיו לו במקומות שונים ובעיקר בסימן כחול גדול סביב הצוואר. חנקו אותו למוות. הוא כבר היה גבר זקן כבן 60. שנים אחר כך למדתי שההתנקשות הזו היא סיפור קצת יותר מסובך ממה שנראה על פני השטח. ההלוויה נערכה בו ביום והשתתפו בה אלפי אנשים שהכירו את אבא. באותו היום הגיעו אנשי צבא לכפר ובזמן שכולם בוכים ומתאבלים הם דרשו לראות את עלי ארול – אבא שלי. אחד מקרובי המשפחה שלי הטיל לעברם “מה אתם רוצים ממנו? הוא מת.” והם צחקו לו בפנים ואמרו בתגובה שהם באו לעצור אותו. בעצם הם באו כדי ליצור לחץ פסיכולוגי ולשגר אזהרה. למרות שכולם ידעו שהמדינה היא זו שהרגה את אבא שלי, זמן קצר אחרי מותו החלו להתרוצץ שמועות שעלי נרצח על ידי ה-PKK או שהיו לו אויבים אישיים שרצחו אותו, אבל כל השמועות הללו הופצו על ידי הצבא שישב באיניס.

דגל כורדיסטאן
דגל כורדיסטאן

בדיעבד נזכרתי בשיחה שהתקיימה בין הורי בימים שלפני הרצח. הכפר שלנו בנוי באזור גבוה ותלול וכדי לבנות את הבתים צריך קודם כל למלא חלל בסדר גודל של קומה באדמה ועל המילוי הזה בונים את הבית. לכן לכל בית מין מרפסת שעליה יושבים לדבר, לעשן, לשתות ולהנות מן הנוף. בזמן ששיחקתי במרפסת ההורים שלי דיברו בינהם ואני שאבי אמר לאמי שאחד מראשי הצבא באיניס, כורדי אלווי בשם חסן חוסיין אשר תמך בחשאי במטרה הכורדית, הזמין אותו למשרד שלו כשבוע לפני הרצח ואמר לו “עלי, אתה איש טוב, תנסה שלא לעזוב את הבית שלך בימים הקרובים.” זו הוכחה לכך שבצבא החליטו לחסל את אבא שלי. בנוסף, מספר ימים לפני הרצח נראו ארבעה אנשים זרים בשטח שמעל הכפר והדבר עורר בהלה או תכונה כלשהי בכפר. כחודש או חודשיים לפני כן המושל של איניס ארגן מפגש של כל ראשי הכפרים במחוז בנסיון לכפות עליהם להתגייס למגיני הכפרים ולהלחם נגד המחתרת הכורדית. זו הוכחה נוספת לכך שהמדינה עומדת מאחורי הרצח של אבא שלי. את הנקודה האחרונה גיליתי רק ב-2008, זקן אחד שעמד בזמנו בראש הכפר השכן סיפר לי שאבא שלי השתתף במפגש הזה ואף הביע בו התנגדות נחרצת ליוזמה של המושל. למעשה הוא יצא במתקפה חזיתית כנגד הדרישה של המושל בנוכחות מגיני הכפרים האחרים. למיטב הבנתי בשלב הזה הוחלט להיפטר מאבא שלי שנהפך למכשול אמיתי בפני מימוש המדיניות התורכית באזור.

בשנת 2008 נסעתי לתורכיה, כלומר לכורדיסטאן, כמתרגם וכמארגן של קבוצת פעילי שלום ופעילים פוליטיים מאירופה המורכבת מצרפתים, גרמנים ונורוובגים (היינו 12 בסה”כ). נסענו לדיארבקיר שם נפגשנו עם ראש העיר של דיארבקיר ושל ערים נוספות ובנוסף הסתובבנו וקיימנו מפגשים עם פוליטיקאים כורדים שונים. כאשר המסע הגיע לקיצו החלטתי ללכת לבקר את אמא שלי בכפר. התכנית המקורית שלי היתה להשאר שם כחמישה ימים שכן הייתי צריך לחזור ללימודי. כשהגעתי לכפר אנשים זיהו אותי והצביעו עלי כמי שהיה חבר ב PKK. היו גם מי שהכירו אותי בזכות פעילותי בצרפת וחלקי בהובלת הקבוצה מאירופה. באותו ביקור השתתפתי במפגש פעילים של מפלגת ה-BDP (מפלגת השלום והדמוקטיה, המפלגה הלאומית הכורדית החוקית והמוכרת ביותר כיום בתורכיה, ע.צ.). בסוף המפגש ישבתי עם חברים מצעירי המפלגה לשתות תה במרפסת כשלפתע עצרה במרחק של כמטר משולחננו מכונית צבאית. זה היה מפקד הקסרטין של איניס, הוא שירבב את ראשו מהחלון ושאל אותי: “אתה הבן של עלי?”, עניתי לו שאם הוא שואל אז כנראה שהוא יודע את התשובה, הוא שאל אותי למעשי ועניתי לו שאני נמצא במקום שלי ולא שלו ושאני לא צריך את האישור שלו כדי לבוא לכאן. הוא החל לתחקר אותי ולשאול שאלות אבל אני סרבתי לענות לו והתחיל ויכוח. כיומיים לאחר מכן ביקרתי עם אמי בכפר סמוך כאשר לפתע ניגש זקן אחד לאמא שלי ואמר לה בדמעות שהוא שמח לראות ששחררו את הבן שלך. שאלנו אותו לפשר הדבר והוא סיפר לנו שפשטה שמועה שנכנסתי למעצר לאחר שהכיתי את הקצין. תראה איך עובדת התקשורת באזור הכפרי כשהדברים עוברים מפה לאוזן.

עבדאללה אוצ’לאן, מנהיג מפלגת הפועלים של כורדיסטאן, כלוא בידי הטורקים מאז 1999

בסוף הביקור ב-2008 עזבתי את הכפר כדי להגיע לטיסה שלי שיצאה למחרת היום מדיארבקיר. בארזורום החלפתי רכב לכיוון בינגול (Bingol), משם הייתי צריך להמשיך לדיארבקיר, שם חיכה לי חבר כורדי. הגעתי לבינגול בשעות אחר הצהריים ומיד תפסו אותי שוטרים והצמידו אותי לרכב, צעקתי ומחיתי אבל הם התעלמו ממני ולקחו אותי לרכב המשטרתי. כל זה התרחש מול התחנה המרכזית, היו המון אנשים מסביב ושמתי לב לפחד בעיניים שלהם. עד איזו נקודה האנשים האלה חיים בפחד. המתנתי בתוך הניידת כשעתיים מבלי שאף אחד מוכן להקשיב לי. לפתע עצר לידינו רכב אזרחי ושני גברים שירדו ממנו התחילו לתחקר אותי. בשל העובדה שכבר הייתי אזרח צרפתי הם לא יכלו לעצור אותי לזמן רב. מעצר של אזרח זר שהגיע לתורכיה עם קבוצה של פעילי שלום יכול היה לפגוע בתדמית של תורכיה. אבל בכל זאת הם ניסו להפעיל עלי לחץ ושאלו המון שאלות. לא עניתי לשאלותיהם ורק אמרתי שהם יודעים טוב מאוד מי אני שכן הביקור שלנו כוסה בעיתונות ודרשתי שיפסיקו להציק לי. בשלב הזה הם אמרו לי שאם אני לא רוצה לגמור כמו אבא שלי אז כדאי לי לעזוב את תורכיה. באותו הרגע חלחלה לתודעתי התובנה שהמדיניות התורכית בכורדיסטאן, מדיניות של רצח ושלילת הזכויות מהכורדים, היא למעשה מדיניות מוצהרת וגלויה. אם תוקם היום ועדה שתבחן את ההאשמות הללו, אני בטוח שניתן יהיה למצוא בקלות רבה את כל האחראים מאחר והדברים הללו לא נעשו בהחבא. זה נעשה לאור היום ובאופן גלוי. בשנות התשעים פעלו מיליציות של שכירי חרב תחת אחריות הצבא, אשר התנקשו באנשים באמצע היום במרכזי הערים ואפילו לא טרחו להסתתר. היום אני משוכנע שניתן יהיה למצוא בקלות את האחראים למעשי הטבח האלו.

מה קרה בין הרצח של אבא שלך לבין הביקור שלך בתורכיה כאזרח צרפתי?

אבי היה ראש הכפר במשך כ-20 שנה. מיד אחרי שרצחו את אבא שלי ב-1997 הוא הוחלף על ידי בן דודו בתפקיד ראש הכפר, אבל הוא הוחלף מאוחר יותר ומאז התפקיד עובר בין מועמדים שונים. באותו הזמן המדינה הגבירה את הלחץ על כורדיסטאן. לפני הרצח הלחץ באזור שלנו הופעל באופן נקודתי, כנגד אנשים מסויימים או משפחות מסוימות, אבל אחרי ההתנקשות הלחץ הפך כללי יותר. כל הכורדים נרדפו ודוכאו, גם אלו שהיו בצד של המדינה. כשנה אחרי הרצח נאלצתי לעבור לפנימיה באיניס (Hinis) מאחר ואצלנו בכפר לא היתה חטיבת ביניים. בפנימיה חל איסור מוחלט לדבר כורדית וכל שימוש בשפתנו היה גורר מכות מצד המורים, אשר היו ברובם חיילים תורכים. הם היו פשיסטים, לאומנים תורכיים, אשר מטרתם היתה להטמיע את הכורדים הצעירים בתורכיה. ביליתי בפנימיה הזו שלוש שנים, אבל היה לי יתרון – המורים פחדו ממני שכן הם ראו בי ילד של טרוריסט ובן למשפחה מסוכנת. בזמן שהמורים הכו את שאר הילדים, בי הם לא נגעו כי הם פחדו שהמשפחה שלי תפגע בהם אם הם ירימו עלי יד. זכור לי מקרה אחד שמורה ניסה להכות אותי כשהייתי בן 14, בכיתה ט’. זה היה בתור לאוכל, תדמיין לעצמך אלף ילדים שעומדים בטור, מניחים את הידיים על כתפיו של זה שעומד מולם והמורים מסתכלים ובודקים שכולם עומדים במקום כמו שצריך במשך קרוב לשעה, רק אז יכולנו ללכת לאכול. כל הילדים באזור עוברים את זה בגלל שזה בית הספר היחידי בכל האזור. זהו אמצעי של המדינה להוריד את האוכלוסיה כולה על הברכיים. אני אף פעם לא שיתפתי עם זה פעולה ותמיד ישבתי על הארץ בסוף התור ונכנסתי לאכול רק אחרי שכולם כבר ישבו אל השולחן. בפעם הזו התקדם לעברי מורה אחד בשם שרפולדין (שרף א-דין) שהיה חייל חדש שרק הגיע לבית הספר. הוא ניגש אלי מאחור והנחית לי מכה על העורף שהפילה אותי ארצה. היו סביבי עוד מספר בחורים, היינו מעין חבורה מרדנית, והוא עזב אותי והמשיך לעבר האחרים, אולם אני התרוממתי והכנסתי לו בעיטה חזקה בגב ששלחה אותו אל הקרקע. הוא הרים את עצמו ונע לעברי באיום, אך בין רגע הקיפו אותי המון תלמידים שהגנו עלי מפניו וביחד התכוונו להכות אותו. המורים הנוספים שהיו בסביבה חשו לעזרתו ברגע האחרון אחרת היינו הורגים אותו. פרצה סביבי מעין מרידה זוטא והצבא שלח תגבורת לבית הספר ובסופו של דבר המורה הזה נאלץ להודות בטעותו. בהמשך ניסו לסלק אותי מהפנימיה אולם איימתי על המפקח, שהיו לו ילדים בני גילי. אמרתי לו שאני מכיר את הילדים שלו ואת המשפחה שלו. לא אמרתי לו באופן מפורש שאני אפגע בהם, אבל הוא בחר להמעיט מחשיבות האירועים ולאפשר לי לסיים את חטיבת הביניים בשפה התורכית.

האיסור שחל על השימוש בשפה הכורדית זו מדיניות שהחלה ב-1934, בתקופת שלטונו של איסמט אינני (İsmet İnönü), הנשיא השני של הרפובליקה התורכית ויורשו של אתא תורכ. בכפר שלי בכלל לא היה בית ספר עד 1993, אז בנו אצלנו לראשונה בית הספר והמחזור שלי היה הראשון שזכה ללמוד. לא היתה לנו ברירה, מי שרצה ללמוד היה חייב ללכת לבית ספר של המדינה וללמוד בתורכית. בכל אופן את מבחני הסיום של החטיבה עברתי בציון 682\1000, זה נחשב לתוצאה מעולה עבור ילד כורדי. נרשמתי לבית ספר מדעי וגם שם הייתי תמיד לגמרי לא רע. התעקשתי לגור אך ורק בערים כורדיות, לא רציתי בשום פנים ואופן לגור בעיר תורכית. בילדותי פיתחתי שנאה עזה כלפי התורכים, אני לא מחביא את זה. היום הצלחתי להתגבר על השנאה הזו ואני מבין שהאויב שלי הוא לא העם התורכי אלא המערכת והשיטה. אבל בזמנו, אחרי שראיתי את גופו החבול של אבי ללא נשמה, אחרי שהוא עונה ונרצח, נעשיתי לאומן. כשחזרתי לכפר ב-1999 אנשי הגרילה כבר עזבו את האזור. מדובר בשטח קשה עם מעט מקומות מסתור והם ספגו אבדות כבדות. בשנים שלאחר עזיבת הגרילה את האזור היו לנו קשרים מאוד רופפים עם התנועה. למעשה, בכל הנוגע לשאלה הכורדית, למשך תקופה מסויימת האזור שלנו עבר תהליך של דה-פוליטיזציה אשר נבעה מנסיגת הלוחמים מהאזור ומהגברת הלחץ של המדינה.

מהמט, אחד מאחי הגדולים אשר עדיין מתגורר בתורכיה ופעיל ב-DTP – מפלגת החברה הדמוקרטית הכורדית (אשר הוצאה אל מחוץ לחוק על ידי הרשויות התורכיות ב-2009, ע.צ.), החליט בשלב זה שעלי לעזוב את תורכיה למרות שהייתי עדיין בתיכון. הוא פחד שאעצר או שיהרגו אותי שכן כבר בחטיבת הביניים הייתי מעורב בפעילות פוליטית וארגנתי סביבי את הנוער באיניס. יש לי מין תכונה כזו שבני גילי מתקבצים סביבי. בתקופה זו, בה הייתי פעיל למדי באיניס, ניסו להרוג אותי מספר פעמים. בסוף שנת 2002 הותקפתי מול בית הספר שלי על ידי חבורה של כורדים שמגינים על הפשיזם התורכי. אתה רואה את הצלקות האלו? מהמוט מפשיל שרוולים וחושף בפני מספר צלקות בגדלים שונים לאורך האמות שלו. זו למשל ממכת סכין, הוא מצביע על אחת מהן. במרכז איניס יש מספר משפחות כורדיות גדולות שמשתפות פעולה עם המדינה התורכית. משפחות אלו מפעילות לחץ על האוכלוסיה בשם המדינה התורכית. הם מאורגנים סביב ה-MHP (מפלגת התנועה הלאומית) והימין הקיצוני והפשיסטי בתורכיה. בקיצור זה היה בשעת בין ערביים כשעשיתי את דרכי ממרכז העיר בחזרה אל הפנימיה. לפתע התקרבו לעברי שלושה אנשים, שני נערים והשלישי היה כבן 20, שלושתם מבוגרים ממני. זה במגרש ריק סמוך לפנימיה בו היינו משחקים לפעמים כדורגל. הם קיללו אותי ואיימו עלי שהם הולכים להרוג אותי כשלפתע קיבלתי מכה בגב ונפלתי על הארץ. הגדול שבינהם החזיק בידו סכין. באותו הזמן לבשתי מעיל עור עבה ואחר כך התברר לי שהם ניסו לדקור אותי בגב אבל הסכין החליקה על המעיל וכך ניצלתי. התפתח מאבק במהלכו הורדתי את המעיל שלי וליפפתי אותו סביב זרועי. אני לא יודע לומר איך זה קרה אבל איכשהו הצלחתי לאחוז בסכין של התוקף ונעצתי אותה בבטנו של המבוגר שבחבורה שלוש או ארבע פעמים. ברגע זה שמעתי את החברים שלי מעבר לקיר שהפריד בין החצר של הפנימיה למגרש שבו הייתי. הם הגיעו בריצה ומצאו אותי המום, עדיין אוחז בידי את הסכין. התוקפים שלי נעלמו מהמקום. רק אז שמתי לב שמתחת למעיל היו לי שני חתכים עמוקים ביד. מהמוט חושף את הצלקות שלו פעם נוספת. בכל אופן לא נפצעתי קשה אבל הייתי מבוהל ופחדתי ללכת למשטרה או לרופא, פשוט חטאתי את הפצעים עם משחה וחבשתי את היד עד שהבראתי. זה קרה בשנה האחרונה של חטיבת הביניים, כחצי שנה אחר כך כבר עזבתי את תורכיה.

כאמור, היה זה אחי מהמט שדחף לכך שאעזוב את תורכיה. הוא בחר בצרפת מאחר ושני אחים שלנו כבר זכו לקבל בה מקלט פוליטי, אחינו הבכור שגר במרסיי ואח נוסף, אהמט, זה שגדול ממני בארבע שנים, גר בניס. בקיצור, בסוף שנת 2003 שילמתי 3800 יורו למבריח גבול ובסופו של מסע ארוך הגעתי לצרפת דרך איטליה ב-3 באוקטובר 2003. עברנו בדרך תחנות רבות והחלפתי מכוניות מספר פעמים עד שהגעתי לאחי, שבעצמו הגיע לצרפת בצורה דומה, אולי בגלל שהוא הכיר פה מישהו. אמנם נכנסתי לצרפת באופן בלתי חוקי אבל היום יש לי אזרחות. ברגע שהגעתי לצרפת רציתי להמשיך ללמוד ומיד התחלתי לעבוד על הצרפתית שלי. לא רציתי לגור עם אח שלי שכן לא הייתי רגיל לכך. גם היום אני לא יכול לגור עם המשפחה שלי, אני צריך את החופש שלי והמשפחה קצת חונקת את החופש. בשל כך נלקחתי למעון ושם למדתי צרפתית מהר מאוד – כפי שאתה שומע. תיכף ומיד התחברתי לעמותה הכורדית במרסיי, התחלתי להכיר את האנשים ולהבין את התנועה הכורדית בצרפת. אחד הקשיים העיקריים של התנועה היה האינטגרציה הגרועה של הכורדים. מעטים מבין המהגרים הכורדים שולטים בצרפתית. בשטרסבורג המצב עוד נחשב לטוב מאחר ויש פה קהילה ותיקה אולם במרסיי הקהילה הכורדית היא חדשה יחסית ואינה מעורה היטב בחברה. בקיצור הבחנתי שמעט מידי מבין הכורדים שולטים בשפה הצרפתית כמו שצריך ושכתוצאה מכך למשל להרבה מהכורדים שבאו לעמותה היו קשיים במילוי טפסים וכיוצא בזה. החלטתי ללמוד צרפתית כמה שיותר מהר ובתוך חצי שנה כבר יכולתי לדבר ולסייע לאנשים במרסיי.

עם הגעתי למרסיי ניגשתי לרשויות והגשתי בקשה למקלט פוליטי. כשאמרתי להם שאני רוצה לעסוק בעיתונות או במשפטים אני זוכר שהעובד הסוציאלי והמתורגמן  לעגו לי. מאחר והייתי קטין, הייתי בן חמש עשרה אולם על פי המסמכים שהיו ברשותי הייתי בכלל בן 13, מבחינת החוק הצרפתי לא יכולתי לבקש מקלט פוליטי. אך מצד שני דווקא בגלל היותי קטין הצרפתים לא יכלו להחזיר אותי בחזרה לתורכיה. נותרתי ללא מסמכים עד שהגעתי למוסד לנוער, אשר הגיש למעני בקשה מסודרת, וכך בסופו של דבר קיבלתי מעמד של תושבות. מאחר והייתי טוב במתמטיקה בבית הספר שכנעו אותי לעשות בגרות מקצועית שמאפשרת לי להיות פועל למשל. סיימתי את לימודי במסלול הטכני עם התמחות בארכיטקטוריה ובניין. לאחר שנתיים של לימודים, בזכות הצרפתית שכבר היתה שגורה בפי ובזכות הישגי גבוהים, המורה שלי הגיש אותי לבגרות כללית (Baccalaureat). לאחר שנת השלמות נוספת החלטתי ללמוד ארכיטקטורה, אבל אז, אחרי שכבר עברתי את המבחנים, הגעתי למסקנה שמה שמעניין אותי זה פוליטיקה, הבנתי שאני רוצה לעזור לאנשים והתחלתי לשאול את עצמי שאלות. בסופו של דבר עזבתי את לימודי הארכיטקטורה ועברתי ללמוד משפטים באוניברסיטה של מרסיי ובמקביל נהייתי מעורב בפוליטיקה הכורדית. בהתחלה שימשתי כמתורגמן בהתנדבות עבור הכורדים שלא דיברו צרפתית ובהמשך נעשיתי מתורגמן בתשלום עבור ה TGE Tribunal de Grande Instance – (בית המשפט הגבוה במרסיי).

השתלבתי בעמותות הכורדיות באופן טבעי למדי והגעתי לשטרסבורג בשנה שעברה בעקבות החלטה של החברים בתנועה הכורדית. שטרסבורג היא עיר מרכזית ופוליטי והיא מקום מושבו של הפרלמנט האירופי ושל מוסדות נוספים. בשל כך ארגונים רבים מחזיקים נציגות בשטרסבורג כדי להשפיע על ענייניהם. התנועה הכורדית מבקשת לחדור לתודעה של האיחוד האירופי אך גם לזו של מועצת אירופה שיושבת בעיר. עברתי לשטרסבורג בעקבות החלטת התנועה הכורדית לשלוח לפה נציג, לפני כן לא היו לנו פה חברים שעוסקים ביחסי חוץ, אבל כעת התחום הזה נמצא תחת אחריותי. אמנם התחלתי את לימודי המשפטים שלי במרסיי, אך השנה השלישית העברתי לשטרסבורג.

באפריל 2007 קיבלתי אזרחות צרפתית, אבל למרות זאת אני כבר לא יכול לחזור לתורכיה. ב-2009 התקיים משא ומתן בין עבדאללה אוצ’לן (אשר יושב בכלא התורכי) לבין תורכיה. במסגרת השיחות הוחלט לשלוח משלחת שלום לתורכיה והיתה תחושה שהבעיה הכורדית הולכת להפתר. המשלחת היתה אמורה לכלול שלוש קבוצות: מקבוצה של לוחמי גרילה כורדים שעזבו את תורכיה, פליטים כורדים ממחנה הפליטים מח’מור (MAKHMOUR CAMP) הממוקם באזור הכורדי של צפון עיראק, והקבוצה השלישית היתה אמורה לייצג את הכורדים החיים בגלות ובהם גם הכורדים באירופה. מתוך הקהילה האירופאית אני נבחרתי על ידי התנועה לייצג את הכורדים הצעירים באירופה. עם הגעתן של שתי המשלחות הראשונות לתורכיה כמליון וחצי כורדים יצאו לקבל את פניהן. כניסתם לתורכיה של לוחמי גרילה מבוקשים מבלי שהם ייעצרו עוררה דיון ציבורי בתורכיה. בית משפט תורכי זיכה באופן גורף ומיוחד את לוחמי הגרילה המבקרים והיתה לנו תחושה שהנה הבעיה הכורדית מתקרבת לפתרונה. הקבוצה שלי, השלישית במספר, היתה צריכה להגיע לתורכיה כשבוע ימים לאחר מכן. אני עזבתי את הכל והתכוננתי לנסיעה לתורכיה שכן זה היה כבוד גדול עבורי לייצג את הכורדים הצעירים באירופה ולדון בפתרון הכולל של השאלה הכורדית. הייתי בן 21 בסך הכל ומאוד רציתי להשתתף במשלחת הזו. התנועה הכורדית הודיעה שהיא איחדה מאחוריה כמליון וחצי כורדים באיסטנבול והדבר עורר פחד בקרב השלטונות התורכיים. ערב יציאתנו לתורכיה, אחרי שכבר הסדרנו את כל הניירות שלנו מול הקונסוליה התורכית ושמותינו כבר היו ידועים ואף התפרסמו בכלי התקשורת, ארדואן הצהיר בפומבי שאין בכוונתו לתת למשלחת של הכורדים הגולים להכנס לתורכיה ואוצ’לן הכריז על ביטול השיחות מאחר ולדבריו התורכים לא היו רציניים. חברי הקבוצות שכבר היו בתורכה נעצרו ואנחנו כלל לא יצאנו מאירופה. אם אנסה להכנס היום לתורכיה סביר להניח שאעצר באשמת חברות ב PKK, כך שאני צפוי ל-12 שנות מאסר, לכן אני לא יכול לחזור לתורכיה.

האם ההתעוררות האסלאמית השוטפת את המזרח התיכון בכלל וגם את תורכיה, מורגשת גם בקרב הכורדים?

כן. אבל יש לומר זאת בבירור, ה-PKK ידוע באופיו האתאיסטי ובתוך ה-PKK אין אסלמיזציה. התנועה האסלאמיסטית איננה חלק מהתנועה הכורדית הכללית, כלומר מה-PKK. אולם בצד התנועה הכללית ישנם ארגונים קטנים וחשאיים. לדוגמה ה- Huda-Par, היא תנועה חדשה אשר מהווה חלק מחזבאלללה הכורדית. מדובר במפלגה פוליטית כורדית שנוצרה ממש בחודשים האחרונים, אבל ה-PKK מהווה מחסום בפני כל הארגונים הללו.

נראה שהמפלגה של ארדואן מנסה לפתור את הבעיה הכורדית, לאחרונה אף היה ניסיון הידברות נוסף עם אוצ’לן.

תראה, יש בתורכיה אחוז חסימה של 10% והמדינה עושה הכל כדי שהכורדים לא יעברו את האחוז הזה. עם זאת הכורדים מצאו דרכים שונות להכנס לפרלמנט, למשל כמועמדים חופשיים, ואחרי שהם נכנסו פנימה אז הם הקימו קבוצה פרלמנטרית וככה הם למעשה נכנסו לפרלמנט. כיום יש אנשים שאומרים שה-KP (מפלגת הצדק והפיתוח Adalet ve Kalkınma Partisi מקוצר ל-AKP, אך באופן חלקי גם ל-AK Parti, היא מפלגת השלטון כיום בתורכיה) רוצה באמת לפתור את הבעיה הכורדית. אולם מה שרבים לא מבינים זה שכיום המצב הנוכחי במזרח התיכון והתנאים הבינלאומיים בכללם משחקים לטובת הכורדים. בצפון עיראק הכורדים נהנים מאוטונומיה נרחבת אשר באופן אישי אני רואה כעצמאות. זה נכון שהם חלק מעיראק, אבל בפועל הם חופשיים מאוד והם הפכו לדוגמה ומופת לשאר האזורים הכורדים. גם בסוריה הכורדים מיישמים מדיניות מאוד חכמה לטעמי. כשהחל המרד בסוריה רבים שאלו מדוע הכורדים לא מצטרפים לאופוזיציה כנגד בשאר אלאסד. למעשה הכורדים הבינו שמבחינתם אין שום הבדל בין האופוזיציה למשטר. כל מי שישלוט בסוריה ישלול את הקיום של העם הכורדי ואת זכויותיו הטבעיות והבסיסיות. לכן הכורדים החליטו שזו לא המלחמה שלהם, הם הרי נלחמים נגד משטר אסד כבר ארבעים שנה, אלפים רבים של כורדים קיפחו את חייהם בבתי הכלא של בשאר ושל חאפז אלאסד. מכאן שהכורדים ניסו להישאר נייטרלים, ומי שינצח במאבק יהיה צריך לשאת ולתת עם הכורדים כדי להגיע לפתרון מוסכם בסוריה.

אתה חושב שתהיה בסוריה אוטונומיה כורדית כמו בעיראק?

זכור לי שנאמר בתקשורת התורכית שכאלפיים לוחמי גרילה כורדים נכנסו לסוריה כדי לתמוך בבשאר אלאסד. זה מראה לך שרבים חושבים שהכורדים בסוריה תומכים באסד אבל זה ממש לא המצב. המשימה של הלוחמים הללו היא לארגן מחדש את החברה הכורדית בסוריה. הם הקימו אסיפות כלליות בערים ובכפרים וב-19 ביולי 2012 האזור הכורדי הכריז על אוטונומיה. משמעות הדבר היא שהאזור הכורדי עצמאי משליטתו של בשר אלאסד מצד אחד ומשליטת האופוזיציה מצד שני. הכורדים בסוריה הקימו צבא משלהם הכולל כ-50 אלף איש, הם הקימו אסיפה כללית המייצגת את כל האסיפות העממיות, הם מנהלים מערכת חינוך עצמאית ובכלל ניתן לומר שהאזור הכורדי בסוריה הוא האזור היחיד במדינה שלא מתחוללת בו כעת מלחמת האזרחים. הכורדים הציבו לצבא הסורי אולטימטום ולמעשה אילצו אותו לעזוב את האזור. בשאר אלאסד יודע שהכורדים מאורגנים הרבה יותר טוב מהאופוזיציה הסורית בגלל שיש להם היסטוריה ארוכה של מאבק מאורגן. מאחר ובשאר לא רצה להלחם בשתי חזיתות הוא נאלץ להסיג את צבאו מהאזור הכורדי. הקמת האוטונומיה הכורדית בסוריה יכולה להשפיע גם על האזורים הכורדיים בתורכיה ובאיראן. אם כך, נכון לכשיו, התנאים נוטים לטובתנו. הכורדים בתורכיה יכולים היום להוציא לרחובות כשני מליון איש, זה משהו שלא ראינו בעבר. כיום התנועה שלנו מאורגנת היטב גם בתורכיה ואני רואה במצב הנוכחי במזרח התיכון הזדמנות גדולה עבור הכורדים.

לגבי המשא ומתן הנוכחי בין תורכיה לבין האדון אוצ’לן, צריך להבין שהתנועה הכורדית לא רוצה להאבק במספר חזיתות. אנחנו מבקשים כעת שלום עם תורכיה כדי להשיג אוטונומיה כורדית מלאה בסוריה. לכן אנחנו מסיגים את לוחמי הגרילה מתורכיה לאחר שהם צברו נסיון רב שנים של לחימה בהרים, ושולחים אותם להקים ולחזק את הצבא הכורדי הצעיר בסוריה. זו מדיניות מעניינת וכאמור אני חושב שהכורדים הם המרוויחים של התקופה. אנחנו נצא מהמלחמה שמתנהלת נגד הכורדים כבר יותר ממאתיים שנה כשידינו על העליונה. העולם חושב שהכורדים הניחו את נשקם, אולם הכורדים לא יכולים היום להניח את הנשק. למה להניח את הנשק דווקא כשהתנאים לטובתנו? אתה מבין מה אני מבקש לומר?

האם אתה חושב שבעתיד הנראה לעין תקום מדינה כורדית?

למען האמת אני לא מעוניין בכך שלכורדים תהיה מדינה. למה? כי אני חושב שהקמת מדינת לאום עבור הכורדים תהיה חזרה לאחור. כיום, באזורים רבים בעולם, הגבולות מיטשטשים ונוצרות ישויות אזוריות. אני בעד יצירת אזור שיהיה דומה למשל לאיחוד האירופי, סוג של קונפדרציה של המזרח התיכון אשר במסגרתה העמים השונים ושאר הישויות יוכלו לבוא לידי ביטוי ולממש את עצמם באופן ברור, בקלות ובחופשיות. במסגרת הסדר האזורי הזה לא יהיה דיכוי של “האחר”. מטרתנו היא להחליש את המדינות שכובשות את כורדיסטאן וליצור מין סוג של קונפדרציה אזורית אשר תכלול את ארבעת החלקים של כורדיסטאן ואולי גם את העמים האחרים שחיים עם הכורדים באותו השטח, כמו הכלדיים, האשורים וכיוצא באלו. אתה יודע שבפעם הראשונה שאשורי נכנס לאסיפה הלאומית התורכית זה נעשה בתיווך של התנועה הכורדית בתורכיה.

מה אתה חושב על מאבק לא אלים?

זו דרך אחת של מאבק.

שיכולה להתאים למאבק הכורדי?

היא יכולה להתאים לכורדים אבל אני באופן אישי חושב שאין לנו ברירה אחרת. ממש הוכרחנו לאחוז בנשק. בתורכיה יש האומרים שהכורדים מעדיפים לאחוז בנשק במקום לעסוק בפוליטיקה. בסדר, אבל קח בחשבון שמאז 2009 יותר מ-15 אלף כורדים נעצרו, ומדובר פה בחברים במפלגה הכורדית החוקית במדינה. כשמונת אלפים מתוכם עדיין מוחזקים במעצר כאסירים פוליטיים, בינהם ראשי ערים, עיתונאים, רופאים, עורכי דין וכולי. אז איך בדיוק נעסוק בפוליטיקה? איך נקיים פעולה בלתי אלימה כשעצם הפעולה אסורה עלינו?

כיצד אתה, כפעיל כורדי, רואה את הסוגיה הישראלית-פלסטינית?

אני חושב שהפתרון לסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט ובשביל האזור כולו בכלל, זה יצירת סוג של קונפדרציה. לך תוכיח שהפלסטינים הם בעלי הארץ? מנגד לך תוכיח שהישראלים הם בעלי הארץ? הרי זהו אזור שמהווה פסיפס של עמים. צריך ליצור אזור קונפדרלי שבמסגרתו העמים השונים יוכלו להביע עצמם באופן חופשי, מבלי לשלול עמים אחרים. לפי דעתי הפתרון הזה הוא גם המתאים ביותר לשאלה הכורדית. גם אם כרגע אנחנו מחוייבים לאחוז בנשק אני לא חושב שלבעיה שלנו יש פתרון צבאי. אני מאמין שהפתרון הוא פשוט לקבל את האחר ואת השונה, כאדם, כאינדיבידואל.

מהמוט ארול, מה החלום שלך?

להיות חופשי!

המשך המלחמה באמצעים אחרים

הדברים הבאים מתייחסים לקריאה המטומטמת שנשמעת לאחרונה בדיון הציבורי וניתן לתמצת אותה בסיסמא הטפשית “תנו לצה”ל לנצח” או יותר נכון “תנו לצה”ל לכסח”. מדובר בקריאה הציבורית ההולכת וגוברת לשחרר את צה”ל מעול הנהלים ומשרשרת הפיקוד ולאפשר לחייל הפשוט בשטח להגיב על פי שיקול דעתו באש חיה כלפי מפגינים פלסטינים, זאת על רקע התסיסה הגובת בשטחים. אדרש בדבריי בקצרה להיסטוריה מבלי להתייחס ישירות לבעיות המוסריות והפוליטיות העולות מן הסוגיה, פשוט כי זה לא ממש מעניין את להקת הצווחים “תנו לצה”ל לכסח”, הם רוצים לראות דם ומבחינתם, לא משנה מה יקרה, צה”ל הוא הצבא המוסרי בעולם נקודה. עבורם זאת היא אכסיומה. אולם, עדר הצווחנים הנוכחי מתעסק בססמאות נבובות במקום לחשוב, וכאן בדיוק אני מבקש לעזור להם – לחשוב על האינטרס הישראלי – אולי השיטה היחידה שדרכה אפשר להעביר את המסר למי שמרוכז אך ורק בעצמו.

מדינת ישראל מגדירה את האינטרסים שלה, כך יש להניח ולקוות, לטווח ארוך ובהתבסס על ניתוח עמוק ויסודי של המציאות. על מנת להגשים את האינטרסים שלה, על המדינה להשתמש בזרועות הביצוע שלה בחוכמה, ולפעמים גם להמנע מפעולה. הקמפיין הנוכחי של הימין הקיצוני משתמש כביכול בחיילים פשוטים הקוראים לשחרר את הרסן ולאפשר להם לפעול באלימות ובחופשיות כנגד מפגינים. היענות לקריאה הזו תהווה אם כך הגררות של ההנהגה אחרי הקולות העולים מהשטח ומתן אפשרות לחייל הפשוט כאורה, אך למעשה לגורמים הקיצוניים שעומדים מאחורי הקריאה הזו, לכפות מלחמה על הממשלה ועל המדינה, מה שיהווה למעשה איבוד של השליטה.

ככל הנראה (להלן), מאחורי קבוצת “החיילים הפשוטים” הקוראים להתיר את הרסן עומדת קבוצה אידיאולוגית קטנה וקיצונית שלא הצליחה להכנסה לכנסת הנוכחית, ולכן היא מבקשת להשפיע מלמטה על פעולות הצבא ועל החלטות הממשלה. חברי קבוצה זו המתגוררים בשטחים, מבקשים לגרור את ישראל לעימות צבאי מיותר, אשר אין ספק באשר לתוצאותיו – יתרון צבאי של צה”ל (כלומר יותר הרוגים פלסטינים מישראלים) בצד מכה קשה (נוספת) למעמדה הבינלאומי של ישראל והחלשות נוספת של הרשות הפלסטינית, מה שאומר בהכרח התחזקות של החמאס בגדה – זהו למעשה אפקט בפיגמליון – נבואה שמגשימה את עצמה (ולא מן הנמנע שהדבר אף ישרת את האינטרסים של מי שבקשים להנציח את הסכסוך ולהעמיק את שליטת ישראל בשטחים במתכונתה הנוכחית).

הענקת חופש פעולה לחייל הפשוט בשטח תוביל לבטח לתגובה נמהרת באש חיה, מה שיוביל להרוגים והלוויות וכנראה גם להפסקת התיאום בין צה”ל למנגנוני הבטחון של הרשות הפלסטינית ואף לירי מנגד של שוטרים פלסטינים שירגישו מחוייבים להגן על בני עמם או פשוט להצדיק את קיומם. הדבר יוביל באופן מיידי לעלייה ניכרת בכמות ההרוגים (בעיקר בצד הפלסטיני), מה שבתורו יביא לחזרה של פיגועי ההתאבדות ולשידור חוזר ועדכני של אנתפאדת אלאקצא. כבר היינו בסרט הזה, אולם לשם שינוי נראה שבדיוק את זה ממשלת ישראל מבקשת למנוע.

במילים אחרות, מה שקמפיין “התנו לכסח” מבקש להשיג זה את הכוח לקבוע מדיניות. כוח זה נמצא כעת בידי הקבינט המדיני-בטחוני והוא מתבסס, כך יש לקוות, על האינטרסים ארוכי הטווח של המדינה (על פי הבנת חברי הקבינט). כעת, רבני נוער הגבעות, מהשוליים הקיצוניים של הימין המשיחי, פתחו בקמפיין מתוזמן שמטרתו להביא להקלות משמעותיות בנוהלי הפתיחה באש אשר יתבססו על שיקול דעתו ועל תחושת הכבוד של החייל הפשוט בשטח. כמי שהיה לוחם בצה”ל בראשית האנתפאדה השנייה, אני זוכר היטב את השינוי בהוראות הפתיחה באש ובנוהל מעצר חשוד. אולם אז לא יכולתי לדעת כיצד הדבר השפיע על ההתגלגלות  הגדולה יותר של האירועים, מה שמוצג היטב בסרט המובא פה מליון קליעים באוקטובר (ב-4 חלקים): ראו כיצד צה”ל בראשות מופז ויעלון דרדרו את ישראל למעגל דמים, ייתכן שבניגוד לרצונה של המערכת המדינית (ואף הביא לחילופי שלטון בישראל):

קצת היסטוריה

הפעם האחרונה שהיה מתאם ברור בין הצלחה צבאית ישראלית להישג פולטי משמעותי לישראל היתה ב-1949 בעקבות מלחמת העצמאות. מידי פעם נשמעת הטענה (המלווה לעיתים בנימה לא מבוטלת של גאווה) שלמרות משקלו הרב של הצבא במדינה ועל אף צילו הכבד של האיום הבטחוני מתמשך, מעולם לא היתה בישראל הפיכה צבאית ושהצבא בישראל נשמע לדרג המדיני כפי שמתבקש בדמוקרטיה מתוקנת. אולם דבר זה אינו מובן מאליו. הוויכוח “מי נותן את הפקודה לירות” עלה במלוא עוזו כבר ביולי 1948 במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות. היה זה שילוב של מה שכונה לימים “המרד במטה הכללי” ו”פרשת אלטלנה” (כשלמעשה מרידה זוטא של הדרג הצבאי פרצה כבר ערב הקמת המדינה). בהפוגה זו הוקם למעשה צה”ל על פיקודיו המרחביים, אך גם הוקמה ועדת חקירה שעיצבה את סמכות הממשלה אל מול הצבא. הוועדה קבעה חד משמעית את עליונות שר הבטחון וראש הממשלה דוד בן גוריון והחליטה שלא תהיה מעורבות פוליטית בשורות הצבא (כפי שהיה למשל בצבא האדום). כלומר, בסופה של ההפוגה הוגדרה עדיפות הדרג האזרחי על הדרג הצבאי.

הצבא מעצם טבעו הוא כלי משחית, ניתן להמשילו לכלב תקיפה אימתני הקשור לרצועה. הממשלה היא זו שאמורה להחזיק ברצועה או לשחררה בהתאם להחלטה מושכלת. אולם לאחר מלחמת העצמאות הלכו הגבולות בין הדרג הצבאי לדרג האזרחי והטשטשו. אנשי צבא מובהקים כמשה דיין ויגאל אלון נכנסו לפוליטיקה, בפרפרזה על אמירתו המפורסמת של קלאוזוביץ’ ניתן לומר שהם המשיכו את מאבקו של הצבא באמצעים אחרים, מתוך המערכת הפוליטית. הזנב החל לקשקש בכלב, אשר תפס כעת בלסתותיו את הרצועה הקשורה לצווארו.

ערב מלחמת ששת הימים היו היחסים בין המטה הכללי לממשלה פעם נוספת על סיפו של מרד. היה זה גם מפגש דורי בין שני עולמות: בראשות המדינה עמד עדיין דור העלייה השניה דובר היידיש ביצוגו המובהק של ראש הממשלה לוי אשכול. המטכ”ל לעומת זאת היה מורכב מצברים מחוספסים אשר זלזלו בדור הגלות ואף כינו את ראשי המדינה, בני דור הגלות, בכינוי הגנאי “היהודים”. בין אותם “ישראלים ראשונים” שאיישו את המטה הכללי של צה”ל היו האלוף אריק שרון, רב אלוף יצחק רבין, תת אלוף רחבעם זאבי ואלוף ישראל טל (טליק), מגובים ברב אלוף (במיל’) משה דיין כשר הביטחון. במהלך תקופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים הפעיל המטכ”ל מכבש לחצים על הממשלה כדי לקבל אישור תקיפה במה שלימים נודע לימים כ”מרד הגנרלים”. הלחץ עשה את שלו והוביל לניצחון הצבאי הגדול והמפואר ביותר בהיסטוריה הקצרה של המדינה וגם ככל הנראה לתבוסה המדינית המשמעותית ביותר שלה. כך תיאר את הדברים האלוף ישראל טל:

בדיון המפורסם (‘מרד הגנרלים’) שנערך ב-28 במאי עם לוי אשכול, ב”בור” בקריה, התנפלו עליו עזר ויצמן ואריק שרון ודרשו לפתוח במלחמה. האלופים צעקו עליו ‘מה הממשלה מחכה, האמריקאים לא יפעילו את הצי שלהם’… “הדיון עלה לטונים צורמים ולצעקות. חברי האלופים העלו ארבעה טיעונים בדרישתם לתקוף מיד את הצבא המצרי… הטיעון הרביעי היה שהמוראל של העם בישראל הולך ומידרדר ויש לעשות מעשה. “כשקיבלתי בתורי את רשות הדיבור אמרתי לאשכול: ‘אדוני ראש הממשלה, אף אחד בחדר הזה לא מטיל ספק בסמכותה של הממשלה הדמוקרטית שלנו להחליט על הנושאים האלה. אני מכיר את חברי פה במטכ”ל, ואיש מהם לא כופר בסמכות הממשלה. אני לא מאמין שמישהו מתכוון להתערב באופן מעשי בעניינים שבסמכות הממשלה ומזהיר מפני ניסיונות כאלה. אם מישהו יעז לערער על סמכות הממשלה, אנחנו נדע לקרוא אותו לסדר ולטפל בו’. כשאמרתי את זה קמתי ושמתי את ידי על האקדח שהיה חגור על מותני”.

שנים מאוחר יותר כיהן אריאל שרון כשר הביטחון והוביל ראש ממשלה נוסף מדור “היהודים” אל מלחמת שולל. אין לי פה כוונה או יכולת לסקור את כל השתלשלות העניינים ביחסי צבא-מדינה-חברה על רקע ההיסטוריה של המלחמות, אולם ברור שהצבא בישראל לא היה צריך מעולם לבצע הפיכה שכן למעשה צה”ל כבר השתלט על המערכת מבפנים. אנשיו התברגו והשתלבו בכל הצמתים החשובות במערכת קבלת ההחלטות והשיתו עליה את הקונצפציה הביטחוניסטית, הן מבחינה אפיסטמולוגית (הכרתית) והן כפרדיגמה השלטת בעיצוב המדיניות של מדינת ישראל. יוצאי מערכת הבטחון בישראל מהווים למעשה את הדבר הכי קרוב שיש בחברה הישראלית לאליטה, לצד שכבה דקה של טייקונים כלכליים (וכמובן שהם מזינים זה את זה). הם חולשים על המערכת הפוליטית, העסקית והכלכלית במדינה והם מנציחים משם את האינטרסים הכלכליים והבטחוניים של הצבא. גם אין מדובר בקונספירציה מתוכננת, הרי שזו היא הדינמיקה המתבקשת מכוח האנרציה. למשוואה המעצבת את החיים הציבוריים בישראל של הון-שלטון-עיתון יש להוסיף גם את משתנה הבטחון. הסוציולוג הגרמני רוברט מיכלס כינה את התופעה הזו “כלל הברזל של האוליגרכיה”.

כתבתי בעבר (בבלוג) על ההתנהלות הישראלית שקדמה לאנתפאדה הראשונה, אביא את הדברים שוב בקצרה: בראשית 1987 המודיעין הצבאי העריך שצפויה עליה בהפרות הסדר בשטחים, אולם איש לא דיבר על מרי אזרחי או על התקוממות. זו היתה הנחת העבודה במטכ”ל כאשר פרצה האינתיפאדה בשלהי אותה שנה ופוצצה את הבועה. למעשה עוד ב-1985 נכתב חיבור  במכללה לבטחון לאומי תחת הכותרת “התמודדות עם בעיות הביטחון בשטחים – בדיקה מחדש”. החיבור טען כי החזקת כוח צבאי רב בשטחים אינה יכולה להיות פתרון סביר לבעיה. עוד טען המסמך שישראל מתמקדת בהתמודדות נגד הסימפטומים החיצוניים, כמו טרור ואלימות, ולא בגורמים הפוליטיים המביאים לאלימות, דבר היוצר תנאי לוקסוס אידיאליים להתארגנות אש”ף בשטחים. המסמך הציע אפוא להילחם באש”ף הפוליטי: לנקוט יד קשה יותר אפילו נגד ביטויי הזדהות עם אש”ף ולרסן את העיתונות הערבית במזרח ירושלים ולמנוע את העברת כספים של הארגון לשטחים. המסמך והמלצותיו לא חרגו בהרבה מטיפול בסימפטומים של המציאות ומההנחה כי התמודדות עם האידיאולוגיה תפתור את הבעיה. כמו רבים אחרים, מחברי המסמך התעלמו מהבעיות הכלכליות והחברתיות ומן השאיפות הלאומיות של הפלסטינים. דפוסי החשיבה בתוך המערכת היו מקובעים וקשיחים ומכאן התחזית שהא הציע, כידוע, נכשלה. אולם מחברי המסמך היו חיילים ומכאן הם לא היו יכלו להמליץ על פתרון שאינו צבאי לתסיסה הפלסטינית בגדה. האחריות לראיה הכוללת היתה של הדרג האזרחי והפוליטי, בראש ובראשונה של ראשי הממשלה (פרס ושמיר לחלופין). אולם הסוגיה הפלסטינית איננה סוגיה בטחונית-צבאית במהותה אלא סוגיה פוליטית-מדינית. ואכן, לימים האינתיפאדה ההיא הסתיימה בזירה הפוליטית.

מן הפרספקטיבה ההיסטורית, עדיין מוקדם מידי להתייחס לרצף המאורעות שהחל ביולי 2000 בועידת קמפ דייוויד ועם פרוץ האנתפאדה השנייה באוקטובר; דרך מבצע חומת מגן באפריל 2002 והקמת גדר ההפרדה מיד לאחריו; דעיכת האלימות ב-2005 ותכנית ההתנתקות באותה שנה; עליית החמאס שנה אחר כך והשתלטות החמאס על הרצועה ב-2007; וכלה במשא ומתן באנאפוליס ב-2008 שלא הביא לתוצאות וכלה בעלייתו של ביבי לשלטון ב-2009. הארכיונים הרלוונטיים טרם נפתחו ולכן יקח עוד זמן עד שיכתבו עבודות מחקר רציניות על תקופה זו. אולם בהסתמך על רצף האירועים ועל השתקפותם בתקשורת ובשיח הציבורי בישראל, ניתן לקבוע שמדובר בעליית מדרגה בניתוק שבין קביעת המדיניות בישראל לבין האינטרס הציבורי הישראלי (והפלסטיני) לשלום ובטחון. ההשתוללות של הצבא ושל הדרג הבטחוני בשטח ואי הציות לדרגים המדיניים מהווים המשך של מגמה זו. את תחושותי אלו, העליתי על הכתב בראשית (כאן, בעיקר שימו לב לסרטונים בגוף הפוסט הזה) ובמהלך (כאן) מבצע עמוד ענן. רעיונות אלו גם מנוסחים היטב בתחקיר המובא לעיל “מליון קליעים באוקטובר” וגם משתמעים מהתחקיר המאלף של רביב דרוקר ועופר שלח ב”המקור” על מבצע חומת מגן (חלק א’ ו-חלק ב’).

תנו לצה”ל לכסח

החדש והמעניין בקריאות שנשמעות  לאחרונה לתת לחיילי לצה”ל חופש פעולה מבצעי אל מול המפגינים הפלסטינים לא מגיעות הפעם מהגנרלים עצמם (בפועל או בדימוס – כלומר אלו שעובדים כפוליטיקאים). כחלק מהדמוקרטיזציה של השיח הציבורי המגולמת ברשתות החברתיות ובמדיה החדשה, הקריאה האחרונה עולה דווקא מהחייל הפשוט, לכאורה, אך למעשה היא מתוזמנת היטב על ידי קבוצות שוליים רדיקליות. ראו לדוגמה את עמוד הפייסבוק תנו לצה”ל לנצח (שקורא בעצם לתת לצה”ל לכסח) אשר מגיע בהמשך לקמפיין מתמשך באתר הקול היהודי המזוהה עם הרב יצחק גינזבורג, ראש ישיבת עוד יוסף חי מיצהר, הנחשבת לקיצונית ביותר בשטחים. כפי שזה נראה כעת, קבוצות אלו משכילות להשתמש במדיה החדשה ומפעילות מניפולציות פשוטות אך בדוקות על הרגש הקמאי של הכבוד הלאומי. הצלחתן משתקפת בכך שהן הקימו לעצמן שופרים בדמות עיתונאי חצר למינהם מהזרם המרכזי של העיתונות הישראלית (וראו על כך את הערותיו החותכות של חיים לוויסנון). כלומר, הקריאה הנוכחית לירות במפגינים עשתה את דרכה מן השוליים הסהרוריים של הימין הקיצוני אל לב הקונצנזוס הישראלי. קריאה זו לאפשר לחיילים לירות ולהרוג בנתינים פלסטינים לא חמושים המפגינים נגד הכיבוש היא בעצם קריאה להסלמה של השטח, שאם תתרחש, תצדיק מן הסתם את השיח המקורי והכוחני של הימין הקיצוני ושאת אחריתה מי ישורנו.

הקריאה הזו מאתגרת מימין את הנטייה הממסדית להסלמה שמקורה בגנרלים ובקונספציה הבטחוניסטית ואף מסכנת אותה. למעשה היא מערערת את מארג היחסים הקיים שבין חברה, מדינה וצבא בישראל. כמובן שהמוחים הללו נגד משליכי האבנים לא מבקשים לגזור דין שווה לכל מי שמשליך אבן על חפים מפשע באשר הוא, שכן אז יהיה צורך להנהיג יחס שווה בין מפגין פלסטיני לבין מתנחל יהודי ואולי אפילו כלפי מפגינים ישראלים שמשליכים אבנים ממערב לקו הירוק. במילים אחרות הקריאה לתת לצה”ל לכסח היא קריאה לאומנית וגזענית אשר למזלנו בשלב זה היא עדיין לא חוקית (ואולי גם לא חוקתית). צריך לשים לב לכך שהימין המשיחי והלאומני לא יוצא לחלוטין נגד המערכת אלא מנסה להסיט את המערכת לכיוונו על ידי השפעה על השיח המרכזי. הנקודה האחרונה היא חשובה שכן כוח לאומני קיצוני לא יכול לשגשג באמת ללא תמיכת המדינה, בלעדיה הוא תמיד יישאר בשוליים. אולם אם יזכו לתמיכה ממסדית, ישפיעו הכוחות הלאומניים הקיצוניים על המרכז (ולא להיפך) והם עשוים להגיע למימדים מפלצתיים.

נסיון הקדנציה שעברה מלמד אותנו שכמו כרישים המריחים דם, זה רק עניין של זמן עד שהצווחה ההיסטרית הנוכחית “תנו לצה”ל לכסח” תגיע אל הלובי הפוליטי-פופוליסטי הצעקני הימני שבכנסת. לאור העובדה שחלק מחברי הכנסת והשרים הצווחניים והקיצוניים ביותר במערכת מחזיקים כיום בתפקידים בכירים במשרד הבטחון, הדבר בהחלט מהווה סיבה לדאגה.

עדכון 20/05/2013:

נראה שהדרישה לפתוח לדיון את הוראות הפתיחה באש בצה”ל על רקע ההפגנות הגוברות בגדה המערבית כבר הגיעה לכנסת והלובי הפוליטי ההתנחלותי כבר מנסה לעקם את זרועו של צה”ל. הדבר מלמד כאלף עדים כיצד הקיצוניים משפיעים על הזרם המרכזי ולא להיפך ועד כמה מועצת יש”ע חסרת אונים מול הקיצונים בשורותיה ועד כמה היא קלה להגרר אחריהם.

עדכון 24/05/2013:

היום, יום ו’, המתנחלים מתכוונים לקיים הפגנה בסמוך למחנה הפליטים אל ערוב בחברון, ג’ילזון ליד בית אל והכפר קדום בשומרון, בדרישה להגמיש את הוראות הפתיחה באש ולהחזיר את ההרתעה. לדיווח בהארץ

כבר לא מרחמים על ילדי הגן

פורסם באתר אפשר לחשוב

המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, הינו גוף בעל אג’נדה שמרנית, ימנית ודתית, ההפוכה לתפיסת עולמי. עם זאת, אני חושב שראוי להערכה שמכון לחקר מדיניות מציג עמדה ברורה וגלויה. אולם מקריאה בחלק מפרסומי המכון בעבר קיבלתי את הרושם שלעיתים ההטייה פוגעת במקצועיות. במילים אחרות, כפי שכתב לי פעם מומחה מוביל בתחום חקר האסאלם בימי הביניים לאחר ששלחתי לעיונו את אחד מפרסומי המכון: “זה פמפלט פוליטי. מלא טעויות, סילופים והטעיות.” אבל כעת חומרי המרכז נשלחים מטעם האגף לחינוך קדם יסודי שאחראי על גני הילדים במערכת החינוך הציבורית ככלי עזר רשמי לגננות ולגננים. משמעות הדבר היא שהמרכז, בניהולו של דורי גולד המקורב לראש הממשלה בנימין נתניהו, מבקש לעשות אינדוקטרינציה פוליטית לילדי ישראל כבר בגיל הגן, תוך כדי שימוש בסמליותה של ירושלים.

 

מדובר בסרטון שנקרא “שמירה על ירושלים בריבונות ישראל” בהפקת המרכז הירושלמי, אשר שולב בעלון מקוון לגננת שמטרתו להפגיש את הילדים עם חוויית ירושלים וייחודה. העובדה שהעלון כתוב בעברית וערבית נראית מבטיחה, אולם מעיון קצר בעלון נראה שמדובר בפספוס של הפוטנציאל: במקום עלון דו-לשוני המעביר מסר אחיד של סובלנות ופיוס, בכל שפה מועברים תכנים ומסרים שונים. הסרטון מופיע בעלון תחת הערך “היסטוריה” הקיים רק בשפה העברית, כפי שדווח באתר הארץ. הצפיה בסרטון של המרכז מגלה שמדובר בפמפלט פוליטי מלא בטעויות, סילופים והטעיות מתחילתו ועד סופו. בפתח הסרטון משתלבים קולות המואזין עם תפילה יהודית וצלצול פעמוני כנסייה ובעקבותיו תיאור של ירושלים כעיר בה שוררת הרמוניה בינדתית ובינתרבותית תחת ריבונותה הבלעדית של מדינת ישראל.

 ובכן לא צריך להכיר את ירושלים לעומקה כדי לדעת שבעיר לא מתקיימת הרמוניה משום סוג שהוא. למעשה ירושלים, העיר בה נפגעו הכי הרבה יהודים בפיגועי טרור מאשר בכל מקום אחר בארץ, היא אלופת ישראל באלימות אתנית ובשנאה בינתרבותית ובינדתית (ואף מדורגת במקום גבוה בעולם בקטגוריה זו) ואין צורך להרחיב על כך את הדיון. ירושלים היא גם המקום בו הריבונות הישראלית מוטלת בספק יותר מבכל מקום אחר במדינת ישראל. בתשובה להרמונית הצלילים הבינתרבותית בתחילת הסרטון החינוכי, הנה סרטון נוסף שצולם בעיר העתיקה של ירושלים על ידי העיתונאי ניר חסון בערבו של יום ירושלים האחרון, תקשיבו היטב להרמוניית הקולות האמיתית הרוחשת בירושלים של מטה:

 

לאחר הפתיחה האידילית קובע הסרטון כי “האזכור ההיסטורי הראשון של ירושלים הוא בתנ”ך, כעיר שלם” כשברקע מורה הכיתוב על תקופת האבות המתוארכת למאה ה-14 לפני הספירה בליווי ציטוט מספר בראשית (פרק יד, פסוקים יח-יט). זאת כמובן טעות עובדתית, היסטורית ועקרונית. מתוך כבוד לאנשי המרכז אני קובע שמדובר בהטעיה ובסילוף מכוונים. התנ”ך אינו ספר היסטוריה והוא אינו נלמד ככזה במערכת החינוך הממלכתית (אותה מערכת אשר שלחה את הקישור לסרטון). המקור ההיסטורי הקדום ביותר שמציין את שמה של ירושלים הינו מקור חוץ מקראי המתוארך למאה ה-18 לפני הספירה הנקרא כתבי המארות (בו מופיעה העיר בשם רושלמם). המקור הבא על ציר הזמן המזכיר את ירושלים הוא מכתבי אלעמארנה המתוארכים למאה ה-14 לפני הספירה, אשר בעגה המדעית נקראת “תקופת הברונזה המאוחרת”, המקבילה ל”תקופת האבות” במסורת היהודית.

 התנ”ך הקדום ביותר שנמצא בשלמותו והקרוב ביותר לנוסח המוכר לנו כיום הוא כתר ארם צובא מהמאה העשירית לספירה, כלומר לפני קצת יותר מאלף שנה. הטקסט המקראי הקדום ביותר שנמצא אי פעם מתוארך לראשית המאה ה-6 לפני הספירה, כלומר לפני כ-2600 שנה, כ-800 שנה לפני האזכור ה”היסטורי” הראשון של ירושלים על פי הסרטון. חיפוש בפרוייקט השו”ת של בר-אילן מעלה ששמה של ירושלים לא נזכר בחומש (כלומר בתורה) ולו פעם אחת. אולם לא מספר האזכורים של ירושלים בתנ”ך הוא שמעניק לה את מעמדה הרם ביהדות, ירושלים זוכה למעמדה בשל היותה בירת ישראל מימי דוד המלך, בשל קביעת בית המקדש בה בימי שלמה ובשל מיקומה המרכזי בתפילות ובמאוויים של בני העם היהודי לאורך הדורות.

 גם אם נעמיק את מבטנו מעבר להיבט הטקסטואלי של חקר העבר אל הממצא החומרי, קרי הארכאולוגיה, תתגלה לנגד עינינו תמונה מורכבת יותר. בעוד שהחופרים בירושלים הקדומה, באתר הנקרא עיר דוד, מתווכחים ביניהם אם שרידיו של מבנה מונטמנטלי המתוארך למאה העשירית לפני הספירה אשר התגלה בראש גבעה הוא ארמונו של דוד המלך או לא, מתוך ממצאי החפירות נגלית ירושלים הכנענית כעיר מבוצרת ומבוססת היטב מאות שנים בטרם כבש אותה דוד המלך והפך אותה לבירת הממלכה המאוחדת על פי המסורת היהודית. החשיבות של הדברים לעניין היא לא במה שקרה או לא קרה בעבר, אלא כיצד אנחנו משתמשים כיום בחקר העבר כדי להבנות את הווה ואת העתיד: הישראלים רואים בעיר דוד הוכחה ל-3000 שנות ההיסטוריה וכביסוס של זכותם ההיסטורית על הארץ, בעוד שהפלסטינים רואים באתר את שרידי עיר יבוס והוכחה ל-4000 שנות ההיסטוריה שלהם (על הזהות הפלסטינית הכנענית, עמ’ 16).

 הסרטון של המרכז הירושלמי מציג לכל אורכו את הקו ההסברתי הישראלי הקלאסי: היסטוריה חד מימדית ומעוותת המשרתת מטרה פוליטית – הצגת ישראל כקורבן התמידי ואת הערבי כתוקפן מטבעו. המסקנה שמבקש הסרטון להעביר היא שאסור לחלק את ירושלים מאחר ורק תחת ריבונות ישראל תיתכן הרמוניה בירושלים, כל ריבונות אחרת, ערבית, מוסלמית או נוצרית, היא מתכון בטוח לאפליה ולרדיפות בעיר. מסר זה לא רק שנוגד את המציאות בשטח, הוא גם מנוגד לעמדות הרשמיות של ממשלות ישראל כפי שבאו לידי ביטוי בסבבי השיחות הקודמים עם הפלסטינים. בכל אופן זהו עניין השרוי במחלוקת ציבורית ופוליטית. מה לכל זה ולגני הילדים?

ירושלים של זהב ושל כסף ערבי?

ועידת הפסגה הערבית ה-24 נפתחה בדוחה בירת קטר ב-25 במרץ. הוועידה שנמשכה שלושה ימים התמקדה בעיקר בניסיון למצוא פתרון למשבר בסוריה. נידונו בה אף כמה עניינים הקשורים לסוגיה הפלסטינית. הוועידה אשררה פעם נוספת את יוזמת השלום הערבית הזוכה להתעלמות ישראלית מאז 2002, ובנוסף דובר שם רבות על הצֻמוּד (העמידה האיתנה) של הפלסטינים בשטחים ועל מצבה הכלכלי הרעוע של הרשות הפלסטינית. אמיר קטר, השיח’ חמד בן ח’ליפה אאל ת’אני, מארחה של הוועידה, קרא בנאומו להקים קרן סיוע בסכום של מיליארד דולר לשמירה על הזהות הערבית והאסלאמית של ירושלים, למאבק בייהוד ירושלים המזרחית ולחיזוק תושביה הפלסטינים, זאת בנוסף לסיוע הכספי הדרוש לאיזון כלכלת הרש”פ. קריאתו של אאל ת’אני מתבססת על החלטות קודמות של הליגה הערבית מפסגת סִירְתְ (2010) ומפסגת ביירות (2002) אשר טרם יושמו, אך תוך הכפלת הסכומים עליהם דובר בעבר. בנוסף קרא אמיר קטר לכנס ועידת משנה בקהיר אשר תוקדש לפיוס פלסטיני בין הפת”ח לחמאס שאחריו תוקם ממשלת אחדות זמנית עד לעריכת בחירות כלליות. בסוף דבריו התחייב אל ת’אני שמדינת קטר תפקיד בקופה רבע מיליארד דולר וקרא לחברות האחרות בכינוס לתרום את חלקן.

al-Duhasummit2013
אלדוחה – הראיס מחמוד עבאס, מלך בחרין חמד בן עסא, עבדאללה מלך ירדן, אמיר קטר חמד בן ח’ליפה, נשיא סודאן עמר אלבשיר ונשיא מצרים מחמד מורסי (עיתון אלקדס 27/03/2013)

אם קרן הסיוע אכן תוקם תהיה זו החלטה חשובה והזדמנות לשינוי. ניתן להניח כי קרן הסיוע הערבית תהווה תמריץ משמעותי לשיתוף פעולה בין הפת”ח לחמאס, בין אם התמיכה תותנה במפורש בפיוס פנים פלסטיני ובין אם הקרן תעודד פיוס פנים פלסטיני רק בעקיפין.

השפעה דומה היתה לקרן הסיוע הערבית שהוקמה בעקבות חתימת הסכמי קמפ-דייוויד. ועידת הפסגה ה-9 של הליגה הערבית התכנסה בבגדאד בנובמבר 1978 במטרה לגבש עמדה ערבית אנטי-מצרית נגד הסכם השלום. בוועידה זו הוחלט על הקמת קרן ערבית שתסייע לגורמי העימות עם ישראל, בהם ירדן ואש”ף, בסכום כולל של 360 מיליון דולר לשנה שימומן בידי עולם הערבי כולו. 50 מיליון דולר מסכום זה הוקדשו לחיזוק העמידה האיתנה של תושבי הגדה המערבית, וחלוקתו הנאותה הופקדה בידי אש״ף וירדן במשותף. למרות שצדדים אלה היו חלוקים פוליטית באותה תקופה, התנגדותם המשותפת להסכם קמפ-דיוויד וסכומי הכסף הגבוהים היוו תמריץ להסכמה ולשיתוף פעולה. הוקמה ועדה פלסטינית-ירדנית לניהול כספי ועידת בגדאד, וכסף זה תרם להקמתן ופריסתן של רשתות חברתיות-פוליטיות ברחבי השטחים, כגון השביבה והתנזים, תנועות הנוער של הפת”ח שהתבססו בעיקר על ארגוני הסטודנטים בגדה המערבית ובעזה. בירושלים המזרחית לא היתה יכולת לפעול במסגרות אלה ולכן הוקמה בה האגודה ללימודים ערביים בראשותו של פייסל חוסייני שישבה באוריינט האוס ושימשה מרכז להתארגנויות מקומיות קטנות יותר ברחבי העיר. מאוחר יותר הפכה לנציגת הפלסטינים בשיחות השלום במדריד ובוושינגטון. הנחת תשתית מוסדית זו היתה שלב משמעותי בתהליך הארוך שעבר אש”ף, ובעיקר הפת”ח, במהלך שנות ה-80 וה-90, בו הפך מארגון שחרור מחתרתי-צבאי לארגון פוליטי-מדיני. זרימת הכסף אפשרה להנהגת החוץ להשקיע בשטחים ובכך להגדיל את תלותו של ‘הפנים’ במימון אש”ף ‘חוץ’ אך גם להביא לשחרור מנגנוני המנהיגות בגדה המערבית (ובמידה פחותה בעזה) מהתלות במימון ירדני בלעדי. הכסף הערבי שיפר את יחסי ירדן-אש”ף, יחסים מורכבים אשר ידעו לאורך השנים עליות ומורדות (ושבימים האחרונים עברו עוד ציון דרך משמעותי).

דובר משרד החוץ הישראלי כינה את היוזמה “אות קלון לקטר”, והוסיף ש”התנגדות לייהוד ירושלים לכאורה, היא אבסורדית ומשולה להתנגדות לאופיו הקתולי של הוותיקן או לאסלומה של מכה, זה פשוט לא יעלה על הדעת.” תגובה זו משקפת למצער חוסר הבנה של המונח או בסבירות גבוהה יותר – הטעיה מכוונת. אמיר קטר לא הכחיש את הזיקה היהודית לעיר אלא קרא להתנגד לייהוד חלקיה הערבים והמוסלמיים של העיר. “ייהוד ירושלים” הוא כינוי למדיניות הקמת התנחלויות יהודיות מבודדות בלב המרחב הערבי בעיר והצרת רגלי הערבים בתחומים שונים בשאיפה לעודד הגירה לגדה המערבית. מדיניות זו שנועדה להגן על הרוב היהודי בעיר נחלה כשלון חרוץ. ב-45 השנים שחלפו מאז איחוד העיר הלך וגדל שיעורם של הערבים באוכלוסיית העיר. בנוסף לכך ההשוואה לוותיקן או למכה מופרכת מפני שירושלים היא מרחב קוסמופוליטי, רב-דתי ורב-תרבותי. ההתנגדות לייהוד ירושלים על חשבון אוכלוסייתה הערבית-מוסלמית (והנוצרית) היא פעולה לגיטימית ומחויבת המציאות.

מעבר לזאת, התגובה הפבלובית של משרד החוץ מחמיצה את ההזדמנות הטמונה בקרן הסיוע הערבית לירושלים. הרשויות הישראליות עצמן מודות בפערים העצומים בין מזרח העיר למערבה, תוצאה של הזנחה ארוכת שנים ואפליה בחלוקת המשאבים. ההשקעה העירונית בירושלים הערבית נעה בממוצע בין 8% ל-12% מהתקציב, בזמן שערביי ירושלים מהווים כיום קרוב ל-40% מכלל האוכלוסיה (דו”ח מפורט). בניגוד לדעה הרווחת, ערביי מזרח ירושלים הם משלמי הארנונה הנאמנים ביותר בעיר, לא מתוך אהבת ציון אלא מפני שתשלום המס העירוני חיוני עבורם כדי לשמור על זכותם לתושבות בעיר. ישראל שללה מאז 1967 מעמד התושבות מכ-13 אלף פלסטינים ירושלמים שלא יכלו להוכיח כי מרכז חייהם מתנהל בעיר (ראה פירוט בדו”ח זמניים קבועים). לדברי יקיר שגב, חבר מועצת העיר (בעברו ראש מנהלת ההסברה של מועצת יש”ע) ומי החזיק לזמן קצר בתיק מזרח ירושלים בעיריה, הרשויות בישראל מכירות בצורך לצמצם פערים. בראש ובראשונה מסיבות פוליטיות שכן לדבריו, מי שמבקש לטעון שהעיר מאוחדת לנצח נצחים תחת ריבונות ישראלית מבין את הצורך להשקיע באופן שוויוני במזרח העיר. אולם במו אוזני שמעתי את שגב אומר (באירוע זה) כי הפער התקציבי בין חלקי העיר עצום ואין ביכולתן של הרשויות לצמצמו במשאבים העומדים לרשותן (ראו גם כאן). ניתן לומר כי ישראל מבקשת “ללכת עם ולהרגיש בלי” – עם שטחי מזרח ירושלים אבל בלי להשקיע בתושבים או להתחשב בהם.

מבט אחר על הקמת קרן הסיוע הערבית לירושלים בסכום של מיליארד דולר מאפשר מחשבה על אינטרס משותף של כל הצדדים ועל כן הזדמנות לחיזוק מזרח ירושלים באמצעות מימון ערבי. שהרי ללא הסכמת העיריה גם מיליארד דולר במזומן אינם יכולים לבנות אף לא מטר אחד של מדרכה בירושלים. אולם מעבר לכסף, מדובר בעניין סמלי – למי שייכת ירושלים. ישראל אינה מכירה בתביעה הפלסטינית לריבונות בעיר או בכלל בזיקה הערבית והאסלאמית אליה, ואילו הערבים אינם מוכנים לפעול במזרח ירושלים באמצעות הרשויות הישראליות, מפני שאינם מכירים בריבונותה במזרח העיר (וכמותם מדינות העולם כולו). על פי ההסכמים אסור לרשות הפלסטינית לפעול בירושלים עד שמעמדה המדיני יובהר בהסכם קבע, למרות שתושבי ירושלים הערבים מצביעים לבחירות ברשות הפלסטינית, ובפרלמנט הפלסטיני ברמאללה ישנם שישה מושבים לירושלים (ארבעה מוסלמים שאוישו בידי חמאס ושניים השמורים לנוצרים). אולם גם עיריית ירושלים אינה פועלת למען ערביי ירושלים. עקב מעמדם האזרחי הבעייתי אין לערביי ירושלים זכות הצבעה לכנסת ועל כן אינם יכולים להשפיע על הממשלה שהיא הגוף היחיד הקובע מה יקרה באמת בירושלים. יוצא מכך שערביי מזרח ירושלים אינם אזרחים של אף ישות ואיש אינו מייצג אותם. יש לציין שערביי ירושלים מחרימים את הבחירות לעיריית ירושלים, אליה הם רשאים להצביע, ומזה זמן רב מתקיים דיון לגבי מידת היעילות של מהלך זה (אולם זהו נושא לפוסט אחר). השורה התחתונה היא שאת מחיר הפוליטיקה הגבוהה והסמלים משלמים התושבים, שכביכול בשמם אך למעשה על גבם מתנהל המאבק על העיר.

כסף פלסטיני מושקע עם זאת בירושלים בדרכים עקיפות. עד לסגירתו של האורינט האוס בידי ישראל באוגוסט 2001, הדבר נעשה באמצעותו. בהיותו נציגות עצמאית של אש”ף המנותק מהרשות הפלסטינית יכל היה לפעול בעיר תחת החוק הישראלי. במקביל הקימה הרשות הפלסטינית משרד לענייני ירושלים משלה שהיה מעורב בפרויקטים שונים בעיר, באמצעות גורמי חוץ ארגונים לא מממשלתיים (כפי שהודתה פעם הִנד ח’ורי, השרה לענייני ירושלים שאבו מאזן מינה ב-2005*). הריבונות הישראלית בירושלים הערבית מסתכמת בכוח – ביטויה העיקרי הם באכיפת חוקים מפלים, גביית קנסות, הריסת בתים ובנוכחות משטרתית כבדה. הפלסטינים אולי לא בונים מדרכות או שותלים עצים במרחב הציבורי בעיר, אבל הם משקיעים במוסדות תרבות, חינוך, דת וצדקה (ראו דוגמאות כאן, כאן וכאן וגם בכתבה הגרועה הזאת). לאור זאת נשאלת השאלה האם אפשר לשים קץ להונאה העצמית ולבנות שיתוף פעולה כך שכספי קרן הסיוע הערבית יושקעו בחלקיה הערביים של ירושלים באופן שישרת את כולם? מובן כי במציאות הנוכחית הדבר אינו נראה אפשרי שכן סוגיית ירושלים איננה סוגיה מקומית-עירונית, אלא סוגיה פוליטית-לאומית.

לאור החסמים הפוליטיים אפשר אולי להגיע להסכמה בשתיקה – שיתוף פעולה שקט על ידי הקמת מנגנון שיאפשר את השקעת הכסף מקרן הסיוע הערבית במרחב הציבורי בירושלים הפלסטינית. עיריית ירושלים תנפק את האישורים ותפקח על העבודות שיבוצעו על ידי פלסטינים מקומיים. קשריהם של אלה עם הרשות יסוו באמצעות שלוחה של אש”ף נוסח האוריינט האוס. שיתוף פעולה משולש זה בין העולם הערבי, מדינת ישראל והפלסטינים בירושלים עשוי להיטיב עם כולם. עיריית ירושלים תיפטר מלחץ כספי ופוליטי, מדינת ישראל תזכה להישג הסברתי ודיפלומטי, התנועה הלאומית הפלסטינית תהיה מעורבת בניהול המרחב הערבי בעיר והעולם הערבי יזכה בתמורה מלאה לכספו. בנוסף, הליגה הערבית תמלא תפקיד בונה בסכסוך הישראלי פלסטיני וירושלים תהפוך מחסם פוליטי למנוף בדרך לבניית יחסי אמון. המרוויחים העיקריים יהיו כמובן תושבי ירושלים הערבית שרמת חייהם תעלה באופן מיידי. נשמע לכם הזוי? ובכן כך בדיוק נבנתה מערכת הביוב בשכונת א(ל)טור שבהר הזיתים. בסוף שנות השבעים ובראשית שנות השמונים, לפני שישראל הכירה רשמית באש”ף, הסכים טדי קולק ליוזמת תושבי השכונה שגייסו מימון מהקופה המשותפת של אש”ף וירדן. עיריית ירושלים פיקחה על הפרויקט וסיפקה לו חומרי בנייה ואישורים וכך נבנתה מערכת הביוב בהר הזיתים.

מובן כי המציאות היום שונה ואי אפשר עוד לפעול בירושלים ברמה מקומית מבלי להידרש לסוגיות הלאומיות. אולם כפי שניתן לראות, הפוליטיקה הלאומית והדרישה לריבונות רק מנציחות את פיגורה של העיר ואת היותה חסם לשלום. לעומת זאת נכונות להתגמש בסוגית הריבונות למען פעולה משותפת תאפשר את קידומה של העיר ברמה הפיזית וגם יש בכוחה להפוך לפלטפורמה לשיתוף פעולה ולבניית יחסי אמון. ממילא במצב הנוכחי אף אחד לא נהנה מריבונות אמיתית במזרח ירושלים, כך שאולי עדיף לצדדים להכיר בעיקרון שבירושלים הריבונות שייכת לאלוהים, לבני האדם נותר רק לנהל יחדיו את חייהם בה.

העולם המוסלמי והערבי מדגיש שוב ושוב את חשיבות ירושלים, ופסגת דוחה היא בגדר תזכורת נוספת לזיקה זו. חשיבות ירושלים לפלסטינים ולירדנים כאחד קיבלה לאחרונה ביטוי מוחשי נוסף בדמות הסכם בילטרלי חדש המדגיש את תפקידה המיוחד של ירדן בעיר לצד חיזוק הטענה לריבונות פלסטינית במזרח ירושלים. אך מבחינת משרד החוץ הישראלי, ירושלים יהודית כפי שהוותיקן קתולי ומכה מוסלמית. התבטאות זו מצרפת להתנהלותו הכושלת של משרד החוץ בשנים האחרונות. הדיפלומטיה היא אמנות עדינה של ניהול משא ושימוש מושכל בטאקט לשם השגת הישגים אסטרטגיים, אך משרד החוץ הישראלי מתנהל תחת זאת בבריונות מגושמת ובמקום להצהיר הצהרות שקולות ומדודות הוא מנסח אותם באופן פוגעני ומכוון. למרבה הצער, בהתנהלותה הבריונית, בחוסר המעוף שלה ובהיעדר התחכום, הדיפלומטיה הישראלית מייצגת נאמנה את שולחיה.

לפסגה הערבית בדוחה משמעויות סמליות כגון השתתפותו של אבו מאזן ולא של הנייה והשתתפותם של המורדים בסוריה ולא משטר אסד. הסוגיה הפלסטינית וירושלים נותרו בעדיפות גבוהה בסדר היום הערבי למרות (ואולי בגלל) האביב הערבי, המלחמה בסוריה וסוגיות הפנים הבוערות ברבות ממדינות ערב. הפיוס הפלסטיני, אשר השגתו נראית עוד רחוקה בשלב זה, יכול להיות שלב חשוב בדרך להתקדמות משמעותית לקראת יישוב הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לכאורה זהו אינטרס מובהק של ישראל, של הפלסטינים ושל האזור כולו.

מחמוד עבאס בישיבת הפתיחה של הפסגה הערבית ה-24 בדוחה, מקור: אתר הוועידה

נותרו הרבה סימני שאלה, אולם דבר אחד ברור מוועידה זו – הערבים בכלל, והפלסטינים בפרט, הם הצד היוזם והדינמי, בעוד שהצד הישראלי קופא על שמריו ומנהל קרב הגנה נואש על עמדות שעבר זמנן ושנפילתן היא רק שאלה של זמן. ועידת הפסגה הבאה אמורה להתקיים בכווית במרץ 2014. בינתיים, מעניין יהיה לראות מה יהיו צעדיה של הממשלה החדשה בישראל.

* ראו ספרו של הלל כהן “כיכר השוק ריקה” עמ’ 111.

תפילה دعاء

العربية بعد العبرية

האירועים הקשים שאירעו בהר הבית לאחר תפילת יום השישי הזכירו לי את הטקסט הבא. יש שיגידו שאני אובססיבי, אבל פרוץ אנתפאדת אל-אקצא הותיר בי צלקת וחותם עמוק, כחייל (באותה התקופה), כאזרח וכאדם. אני פשוט נדהם בכל פעם מחדש כיצד כל כך מהר אנחנו שוכחים.

ב 8 באוקטובר 1990 ערכה תנועת “נאמני הר הבית” טקס הנחת אבן הפינה לבית המקדש השלישי. הטקס התקיים סביב מעיין השילוח מאחר והמשטרה אסרה על פעילי התנועה להתקרב להר הבית. באותו הזמן התקבצו בהר הבית אלפי מוסלמים, שנקראו על ידי המואזין להגן בגופם על מסגד אל-אקצא. ברחבת הכותל המערבי נכחו אותה שעה עשרות אלפי יהודים לרגל חג הסוכות. המתח גאה. רימון גז שנשמט מידו של אחד השוטרים נתן את האות לפתיחת המהומות. בסופן נמנו 17 הרוגים פלסטינים ומאות פצועים, בינהם 20 שוטרים ישראלים. פייסל חוסייני, מנהיג פלסטיני ותושב ירושלים, נכח במקום, אלו רשמיו:

 

דברים מאתר ההתרחשות – תפילת פייסל חוסייני

תרגום: ערן צדקיהו

כאשר הקליע ההוא עבר ליד ראשי, ידעתי שזה לא היה במקרה, הקליע אמור היה לפגוע בראשי אך תנועה מתת ההכרה הצילה אותי מן המוות, לעמוד בפני לידה מחדש. נותרתי שואל את עצמי: האמנם לא פגע אותו הקליע  בראשי? האמנם קליע זה ואלו שבאו בעקבותיו לא הרגו אותי? כלומר – לא הרגו את האדם אשר חי בזה הגוף עד לאותו הרגע? או שמא האדם ההוא מת וכעת אני אדם אחר? המקום היה מלא עד גדותיו בשנאה, סכנה וספק; נקמה צמאון הדם וסערת הרוח מחקו את הערכים האנושיים. כל אלו שאפתי במקום הקדוש  ביחד עם הגאז שפיזרה המשטרה.

לא. האדם אשר חי בגופי עד כה לא מת, אלא נולד מחדש ובתוכו רצון חדש, כוח חדש, אמונה עמוקה. לידתו החדשה ליטשה דברים בתוכו, והכל נעש ברור יותר. הוצת בתוכו אור המורה את הדרך וכמעט סולל אותה. הבטתי סביבי, האנחות ממלאות את חלל המקום, קללות נישאות באתר הקדוש, ריח הדם מתערבב בריח הגאז ואבק השריפה מדמיע את העיניים וסותם את האף. בתוך המחנק הזה, המעונן בקדרות טרגית של מוות, החילותי לחבר את תפילתי:

אלי, הלב מלא במרירות, עשה שלא תהפוך לאיבה

אלי, הלב מלא בייסורים, אל תהפוך אותם לנקמה

אלי, הנפש מלאה בפחד, אל תהפוך אותו לשנאה

אלי, הגוף חלש, אל נא תהפוך את חולשתי לייאוש

אלי, אני עבדך הנאחז בגחלת, עזור לי לעמוד איתן

אלי, האמונה היא אהבה

אלי, האמונה היא וַדָּאוּת

אלי, אל נא תכבה את שלהבת האמונה שבחזי

אלי, רצינו אנתפאדה צחורה, אנא שמור עליה

אלי, חפצנו בחופש לעמנו, לא בקשנו לשעבד את זולתנו

אלי, רצינו בית לעמנו לקבץ את פזוריו, לא רצינו להחריב מדינות זולתנו או להרוס בתיהם

אלי, מעמנו נלקח הכל, רק אמונתו בזכותו נותרה בו

אלי, עמנו חלש הוא, רק האמונה בנצחון נותרה לו

אלי, הענק לנו כוח והתמדה להשאיר אותה צחורה

אלי, הענק לנו ודאות, רחמים וסובלנות בשורותינו ואל תביאנו לידי מלחמות אחים

אלי, הפוך את הדם אשר נשפך לאור שיאיר את דרכנו, אל תהפוך אותו לאש של שנאה ונקמה

אלי, עזור לנו לנוכח אויבינו, כדי שנעזור לו לנוכח עצמו

אלי, זו תפילתי אליך ותחינתי, שמע אותה, העתר לה, הנחה אותנו בדרך הישר

دعاء فيصل الحسيني

عندما مرت تلك الرصاصة بجانب رأسي، علمت أنها لم تكن بالصدفة، كان من المفروض أو من المتوقع أن تستقر في الرأس. لكنها حركة لا شعورية أتيت بها لأفلت من الموت، ولأواجه ولادة جديدة وبقيت اسأل نفسي: هل حقا لم تصبني تلك الرصاصة في الرأس؟ هل حقا تلك الرصاصة وما تلاها لم تقتلني؟ أعني لم تقتل ذلك الإنسان الذي عاش في هذا الجسد حتى تلك اللحظة، هل مات ذلك الإنسان، وأنا الآن إنسان آخر؟ لقد كان المكان مليئا بالكراهية والحقد، بالمخاوف والشكوك، بروح الانتقام المتعطشة للدم، بالأعاصير التي تعصف بالقيم الإنسانية، وكان علي ان استنشقها مرغماً مع الغازات التي أطلقتها الشرطة في المكان المقدس…

لا.. لم يمت ذلك الإنسان الذي عاش في جسدي سنوات، لكنه ولد من جديد، وبإرادة جديدة، بقوة جديدة وإيمان عميق، كان ميلادا جديدا، صقلت فيه الأشياء، وأصبحت أكثر وضوحاً وتألقاً، فيه نور يهدي للسبيل ويكاد يعبدها. نظرت حولي والأنات تملأ المكان، والشتائم تتصاعد في المكان المقدس، ورائحة الدم الممزوج بالغاز، ورائحة البارود تُدمع العيون وتَزكم الأنوف. ووسط هذا الجو الخانق الملبد بغيوم الموت والمأساة بدأت أحضر دعائي لصلاتي:

اللهم إن الصدر مليء بالمرارة فلا تحولها إلى حقد

اللهم إن القلب مليء بالألم فلا تحوله إلى انتقام

اللهم إن النفس تملؤها المخاوف، فلا تحولها إلى كراهية

اللهم إن الجسد مني ضعيف ، فلا تحول ضعفي إلى يأس

اللهم إني عبدك القابض على الجمر ، فاعني على الثبات والصمود

اللهم إن الإيمان محبة

اللهم إن الإيمان يقين

اللهم لا تطفىء شعلة الإيمان في صدري

اللهم إنا أردنا الانتفاضة بيضاء فإحمهـــا

اللهم إنا أردنا الحرية لشـعبنا ولم نود استعباد الآخرين

اللهم إنا أردنا بيتاً لشعبنا يلم شتاتهم، ولم نسع لتدمير دول الآخرين ولا لهدم بيوتهم

اللهم إن شعبنا مجرد من كل شيء إلا الإيمان بحقه

اللهم إن شعبنا ضعيف إلا من الإيمان بالنصر

اللهم امنحنا القوة والثبات لتبقى هذه الانتفاضة بيضاء

اللهم امنحنا اليقين والرحمة والتسامح في صفوفنا ولا تجعلنا حربا على أنفسنا

اللهم اجعل الدماء التي سالت نورا يرشدنا ويهدينا ويشد عضدنا، ولا تجعلها وقودا للكراهية والانتقام

اللهم أعنا على عدونا لنعينه على نفسه

اللهم هذه صلاتي لك ودعائي … فاسمعه واستجب له واهدنا سواء السبيل

مجزرة الأقصى 8/10/1990


[1]  במקור כתוב “טבח אל-אקצא”, זהו השם הערבי לארועים אשר התרחשו בהר הבית ב8 באוקטובר 90. לאירועים הללו היו השלכות מדיניות. לקריאה נוספת על הזווית הערבית של הארועים: רייטר יצחק, “מירושלים למכה ובחזרה” בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל (2005), עמ’ 87-95. בתרגומי נעזרתי גם בתרגום ישן של הגרסה המקורית של הטקסט שערך פרופ’ ששון סומך (הגרסה הנוכחית שונה במקצת מן המקור).

ביער עם היטלר

הבקתה שבעמק

לכבוד הולדת בננו הבכור ולרגל חופשת חג המולד התכנסה המשפחה של בת זוגי, אשר בימים כתיקונם היא מפוזרת לה ברחבי הגלובוס, לאיחוד משפחתי של שבוע ימים אצלנו. כך מצאנו את עצמנו במעמקי היער, בעמק נעלם וקסום בהרי הווז’, אי שם במרכז חבל אלזס שבמזרח צרפת. במורד העמק הקטן המנוקד בכפרים ציוריים ובחוות מבודדות, זורם ומפכפך לו נחל קטן ולאורכו משתרך כביש קטן ומשובש. את השבוע במשפחתי העברנו בבקתת אבן ישנה הניצת לה במעלה הדרך למעבר ההרים (אין מילה טובה יותר בעברית ל-Pass, אולי אוכף?), בסמוך למפגש גאיות. במעבה היער, בלי קו טלפון ובלי קליטה סלולארית, החלטתי שזה זמן טוב להשלמות קריאה ליד האח. הבאתי עימי את הכרך הראשון ועב הכרס של הביוגרפיה המונומטלית של אדולף היטלר מאת איאן קרשו (לסיכום של יוסי שריד). בשבוע האחרון בלעתי את ההיבריס (1889-1936) ומיד עם חזרתי הביתה עטתי על הכרך השני והעבה ממנו, הנמסיס (1936-1945). לאורך אלפיים עמודים כתובים בצפיפות, עמוסים בפרטים, בתמונות ובהערות שוליים, משרטט קרשו בעט אמן את סיפורו של האדם אשר השפיע יותר מכל אחד אחר על המאה ה-20.

אסור להשוות?

נתניהו מציג את תכניות מחנה ההשמדה אושוויץ בנאומו באו”ם

הכרך הראשון מתאר בעיקרו את התפוררותה והתאבדותה הפוליטית של רפובליקת ווימאר הדמוקרטית ובמקביל את עליית הימין הלאומני בראשות היטלר בין 1919 – 1933. משום מה לאורך הקריאה דמותה של ישראל לא משה מנגד עיני. אכן גרמניה של ווימאר אינה ישראל, השוני הוא גדול כפי שמסביר היטב הבלוגר הזה, אולם מגמות ואירועים מסוימים שהתרחשו בשנות העשרים והשלושים בגרמניה, ולא ההקשר ההיסטורי הכולל, הם שגרמו לי לחשוב על ישראל. היו אלו התהליכים הפנימיים “הקטנים” אשר יצרו את המהלך הפוליטי שסופו בחורבן ובהתאבדות לאומית.

על טיעון ה”אסור להשוות” עונה יפה הבלוגר יוני אשפר. ההשוואה מתבקשת ולו בכדי להראות את השוני, ואילו ההיסטוריה קיימת כדי שנחקור אותה ונלמד ממנה. מנהיגי ישראל לא היססו מעולם לערוך השוואות בין גרמניה הנאצית לבין מצרים של נאצר, עיראק של סדאם, איראן של אחמדינג’אד ואפילו להקביל את יחסה של אירופה  כלפי ישראל ליחס האירופי כלפי היהודים בתקופת השואה. על השוואות שכאלו השיב שאול פרידלנדר, מחשובי ההיסטוריונים של השואה:

“נונסנס. היתה עצימת עיניים מול היטלר, אבל אין שום עצימת עיניים לגבי איראן. הרי כל הזמן עוסקים בזה. פה לא עוצמים עין לרגע. העיסוק באיראן זה ההפך של עצימת עיניים, מה עוד שאיראן רחוקה מלהיות מעצמה כמו גרמניה הנאצית…”

לגבי האמירה של פרס שפצצה איראנית היא מחנה השמדה מעופף, אמר:

“פרס יודע היטב את ההבדל בין יהדות אירופה, שהיתה לגמרי מפוזרת וחסרת מגן, למדינת ישראל של היום. אנחנו כל כך רגישים לחשש שההשמדה תחזור על עצמה, שבאות מצדנו השוואות כאלה למרות שאינן סבירות. צריך לומר בפה מלא: יש שימוש בהשוואות שאינן במקום; שלגמרי עוברות את הגבולות של האירוע ההיסטורי. זה לא מוצדק, וזה עושה וולגריזציה של השואה. אתה לא יכול למנוע מאחמדינג’אד לעשות את זה, אבל אצלנו היו צריכים להשתמש בהשוואות אחרות”.

לדעתי ההשוואה היחידה שחובתה של כל מדינה לעשות בכל זמן נתון היא פנימית, על ידי מבט נוקב במראה. עלינו לוודא בכל עת שהדמוקרטיה ושלטון החוק לא יתדרדרו לכדי חורבן פוליטי, מוסרי וקיומי. במהלך הקריאה הצטיירה לנגד עיני תמונה של גרמניה שבין המלחמות, בה המערכת הפוליטית והשיח הפוליטי במדינה הלכו והקצינו; נערכה דה-לגיטימציה של השמאל ולמעשה של כל אופוזיציה פוליטית; התקימה פוליטיקה של דמגוגיה וסיסמאות – בלי הסברים מסובכים ובלי מדיניות – פוליטיקה שאיפשרה לחבורה אלימה מן הימין הקיצוני, והסהרורי לשלהב את ההמונים על ידי פניה למכנה המשותף הנמוך ביותר ועל ידי טיפוח רגש השנאה והסתה פרועה נגד מיעוטים. הימין הלאומני שדחף את גרמניה להרפתקאה הצבאית של 1914-1918 חיפש את מי להאשים לאחר ההפסד הצורם. כך “השמאלנים” שהתנגדו למלחמה מלכתחילה, נפלו קורבן למיתוס “הפגיון בגב האומה” שהיטלר השכיל כל כך לנצל. התדרדרות שלטון החוק והתקפות פרועות על המערכת השיפוטית הגיעו לשיא עוד בטרם הפכה גרמניה לדיקטטורה מוחלטת, כאשר מתנגדים פוליטים נרצחו לאור היום וללא משפט עוד בסוף יוני 1934. ביזוי מוסד הנשיאות והפרלמנט בידי ראש הממשלה (הקנצלר) ורקבון המערכת הפוליטית המושחתת והצינית הביא לאבדן מוחלט של אמון הציבור במערכת. בעלי ההון ניצלו בציניות את רגשי הלאומנות הגואים בכך שתמכו בסוציאליזם הלאומי – כלומר במפלגה הנאצית – ואפשרו את נסיקתה, מאחר וזו ריסקה עבורם את המרקסיזם ואת ועדי העובדים ויצרה כלכלה המבוססת על התחמשות והתעצמות צבאית אשר הובילה באורח בלתי נמנע לעימות צבאי אזורי. לסיום, מנה גדושה של פוליטיקה משיחית והבטחה ל”גאולה לאומית” על בסיס התפשטות טריטוראלית בחסות כידוני הצבא (ובניגוד למציאות האזורית). בנוסף למדתי באופן חד משמעי שבניגוד לדעה המקובלת, היטלר לא עלה לשלטון בזכות הדמוקרטיה אלא על ידי ניצל מניפולטיבי של הדמוקרטיה, עד שלבסוף הוא הרס אותה. הוא הצליח בכך הודות לעזרה הרבה שקיבל מאויבי הדמוקרטיה מתוך המערכת עצמה. 

התמונה שמצייר קרשו הזכירה לי במידה מסויימת את התהליך שעובר על ישראל בשנים האחרונות. עם חי וקיים במדינה מפותחת, תרבותית, דמוקרטית ומודרנית, אשר מוביל את עצמו בדרך פוליטית נבובה והרת אסון, שראשיתה בדה לגיטימציה של השמאל ושל המיעוטים, המשכה בהחלשת שלטון החוק והדמוקרטיה, וסופה בתוקפנות צבאית אזורית, מלחמה וחורבן לאומי. גם בתוך המערכת הפוליטית בישראל של ימינו ישנם כוחות אנטי דמוקרטיים שמכריזים על כוונתם בגלוי וגם אותם לא לוקחים ברצינות הראויה. אם כבר בהשוואות לגרמניה הנאצית, למלחמת העולם השניה ולשואה עסקינן, אזי עלינו לשים את עצמנו לא רק במקומם של הקורבנות, איתם אנחנו נוטים להזדהות באופן טבעי, אלא גם במקומם של בעלי השררה, אשר צעדו בענייים פקוחות אל עברי פי פחת.

לא נמאס לך מהשואה?

בסמוך למעברי לשטרסבורג, הגשתי בשנה שעברה את מועמדותי למשרה במועצת אירופה במחלקה למניעת פשעי מלחמה בתחום החינוך על השואה. התקן היה למספר חודשים בלבד ובמימון משרד החוץ הישראלי ולכן הראיון התקיים בירושלים. למרות שלא התקבלתי לתפקיד (ולבסוף המשרה בוטלה בגלל שהתקציב לא עבר), האפשרות שצצה גרמה לי להבין עד כמה ידיעותי בנוגע להיסטוריה של עליית הרייך השלישי, פרוץ מלחמת העולם ה-2 והשואה לוקות בחסר.

כאשר שוחחתי עם מכרי וחברי על האפשרות לעסוק בנושא השואה, אחדות מהתגובות הפתיען אותי מאוד. אנשי שמאל ששיח זכויות האדם על שיפתותיהם הביעו הסתייגות מהעיסוק בנושא ה”מאוס” הזה, כדבריהם. “לא נמאס לך מהשואה?” שאלו, “היו גם שואות אחרות!” קבעו. אלו הן אמירות נפסדות. הרי מדובר באירוע היסטורי בקנה מידה מונומנטלי אשר השפעתו על החיים והתרבות בישראל היא מכרעת. גם את הסכסוך הישראלי – ערבי אי אפשר להבין לחלוטין בלי להבין את הצל הכבד שהשואה מטילה על החברה הישראלית כיום, בלי להבין את השואה עצמה. יתרה מזו, מי שמבין את חשיבות השמירה על זכויות האדם לא יכול להמעיט בחשיבותה של השואה ומי שמצדד בהכרה באסון הפלסטיני של הנכבה לא יכול לשלול את ההכרה הלאומית בשואה, אשר מהווה במדינת ישראל סמל לאומי.

האנטגוניזם של אנשי שמאל כלפי העיסוק בשואה משקף לטעמי הפנמה וקבלה של השיח הממסדי ההיסטרי. הימין, מבגין ועד נתניהו, מנפנף בשואה מעל כל עץ רענן כהצדקה של ישראל להתעלם מכל העולם ולעשות ככל העולה על רוחה. התשובה הראויה לכך לא צריכה להיות דחיה של העיסוק בשואה כמשהו “ימני” אלא בהחזרת העיסוק בנאציזם ובפאזישם למקומו הראוי כקו אדום בפני כל משטר וכל חברה חפצי חיים – את זה יש לעשות מתוך דיאלוג עם השיח הקיים ובאופן מושכל.

לנצח את היטלר (כמאמר ספרו של אברהם בורג)

האנטגוניזם מובן לי. כאשר גו’רג’ בוש תהה בעת ביקורו בישראל ב-2008 “איך זה להיות יהודי וישראלי” ציפי לבני, אז שרת החוץ, כתבה לו על פתק את הטקסט הבא:

“להיות יהודי זה לחלום שואה, לחיות שואה, למות שואה – בלי שהיית שם. להיות ילד ישראלי זה לנסות לדמיין את המספר שישה מיליון ואף פעם לא להגיע להבנה מהו. להיות אם בישראל זה לגלות בהפתעה שהעברת לילדים שלך את הזיכרון הקולקטיווי ואת חווית השואה…

“להיות מנהיג יהודי בישראל זה לחשוב אם היית רואה אתה, אילו היית שם, את הכתובת על הקיר, ואם היית מקבל את ההחלטה הנכונה בזמן. להבין את גודל האחריות ולהישבע בעיקר שלא לשכוח”.

תשובתה הנפסדת של ליבני משקפת פחות או יותר את התודעה של בוגרת ממוצעת של מערכת החינוך הממלכתית בישראל. זהות ישראלית חיובית טמונה ביצירה התרבותית בישראל, בחידוש השפה העברית, באקדמיה, במחקר, בתעשיה, בהתעוררות היהודית הליברלית בישראל ועוד. כל אלו עומדים בזכות עצמם ומהווים הזהות הישראלית. הם ולא ההגדרה השלילית המתבססת על אך ורק על זכרון (מעוות) של השואה ושלילת הגלות. בנוסף, את הזיכרון ההיסטורי ואת לקחי העבר עלינו לנתב לעבר עתיד טוב יותר ולכדי מאבק למען חברה צודקת ולקיום משותף בשלום בכברת הארץ הזו. חובה הזכרון המוטלת על צאצאי הקורבנות איננה רק שלא ניפול שוב קורבן, אלא גם (ויש יאמרו בעיקר) שלא נדמה חלילה למדכאינו. ההוגה הציוני אשר גינצברג (אחד העם) התייחס בחיבור מ-1891 ליחסם של מתיישבי העליה הראשונה לפועליהם הערבים:

“…אך לא זו בלבד, אלא שבכלל אין מדרכנו ללמוד מאומה מן העבר בשביל העתיד… עד כמה איפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עם עם נכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לאמר בצדק ובמשפט. ומה עושים אחינו בארץ ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה… השינוי הפתאומי הזה הוליד בלבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל”עבד כי ימלוך”, והנם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.”

 השלמת פערים

אני ממש לא מומחה לנושא, רחוק מכך, אולם אני מביא בזאת את מעט החומרים שקראתי בנושא:

–   בספרו של יורם קניוק “הברלינאי האחרון”, זכור לי מונולוג נוקב של אשה גרמניה שמספרת על קשיי החיים של הגרמנים הפשוטים בזמן המלחמה ואחריה.

–   ב-2009 סייעתי בעיבודה ובתרגומה לאנגלית של עבודת מחקר מקיפה משנות השמונים על קשריו של המופתי הפלסטיני חאג’ אמין אלחסיני עם גרמניה הנאצית. במסגרת זו נחשפתי לספרות מרתקת על מקם היחסים שבין גרמניה הנאצית לעולם הערבי והסוגיה הפלסטינית, יחסים אשר ללא ספק תרמו להשוואה שבין הערבים לנאצים, שישראלים רבים נוטים לעשות. .

–   ב-2010 קראתי בשקיקה את ספרו של הנס פאלאדה, “לבד בברלין” והבנתי לעומק את משמעות המונח “טרור של מדינה” המכוון נגד אזרחיה שלה. זאת היתה המציאות באירופה זמן קצר לפני שג’ורג’ ארוול כתב את “1984” (שנכתב ב-1948).

–   בשנה שלאחר מכן שמעתי הרצאה  מרתקת מפי פרופסור דליה עופר על המדיניות הנאצית ביחס ליהודים ובאותו זמן גם נתקלתי לראשונה ובמקרה במסמך של פניית הלח”י לנאצים מ-1940.

–   עם סיום הביוגרפיה המומנטלית של היטלר, ממתינים לי על המדף שני הכרכים של שאול פרידלנדר על גרמניה הנאצית והיהודים (שאת ספרו “עם בוא הזיכרון” סייימתי לאחרונה).

– נכון, היו גם שואות אחרות: על הכשלון הבינלאומי למנוע את רצח העם ברואנדה: Shake Hands with the Devil

הפער מתחיל להצטמצם.

* מוגש בעריכה מחודשת ביום השואה 2014