תותחים ומוזות – מבצע "עמוד ענן"


“וה’ הולך לפניהם בעמוד ענן לנחתם הדרך”

אני מתנגד למבצע הצבאי בעזה ואני מתנגד למלחמה שעלולה לבוא בעקבותיו ממספר סיבות: ראשית כל בגלל ההרג והסבל המיותרים שנגרמים לבני האדם אולם גם בגלל העובדה שהמבצע לא יביא שקט ובטחון לתושבי הדרום (בישראל ובעזה כאחד). ההפך הוא הנכון, האלימות הסלימה וכבר גבתה מחיר יקר. בעת כתיבת שורות אלו נפלו טילים בתל אביב ובצבא כבר מדברים על גיוס של 30 אלף חיילי מילואים – מהלך שמשמעותו כניסה קרקעית לרצועה. אבל אני גם מתנגד לציניות המדינית והפוליטית שעולה מכל המהלך הזה. ככה זה כשצריך לתחזק את משוואת הרתעה המזינה את עצמה ואת מעגל האלימות ככדור שלג. זה היה צפוי.

סבב האש האחרון כללל טיל נ”ט על רכב צה”לי וירי טילים על ישובי עוטף עזה, מצב בלתי נסבל לכל הדעות. אולם הירי בוצע על ידי ארגוני הג’האד העולמי הפועלים ברצועה כמו: “ג’ונד אנצאר אללה”, “ג’יש אל-אסלאם”, קבוצת “אל-תוחיד ואל-ג’האד”, “ג’יש אל-אומה” וקבוצת “אנצאר אל-סונה”. ארגונים אלו ואחרים מהווים אופוזיציה ימנית-קיצונית לחמאס. מנגד, תפקידו של המפקד הצבאי של החמאס אחמד אלג’עברי היה לרסן את הארגונים הללו ולכפות עליהם את סמכות החמאס ואת הבנותיו עם ישראל. אולם כמו שקבע עורך “הארץ” אלוף בן, ישראל חיסלה את קבלן המשנה שלה בעזה. ההיסטוריה לימדה אותנו שלכל ראש נחש יש מחליף, וכבר מצאנו את עצמנו מתגעגעים לראש הקודם שרוצצנו.


התקשורת הישראלית תפסה מיד את מקומה הקבוע בשורת הממלכתיות השמור לעיתות מלחמה. הנסיון מלמד שאחרי שוך המהומה כבר יהיה מספיק זמן לשאול את השאלות הקשות ולבקר את הכשלונות בנחת. גם המערכת הפוליטית מיישרת קו: שלי יחימוביץ המתמודדת לראשות הממשלה נמנעת מלהעביר ביקורת על המהלך ובכך זונחת את מהות תפקידה כאופוזיציה. במקום להציג אלטרנטיבה למדיניות חסרת האחריות  של נתניהו וליברמן היא בחרה אסטרטגית להעמד מאחוריהם באמתלה של אחדות השורות. יאיר לפיד, ציפי לבני וכל שאר התופעות הפוליטיות תפסו את מקומם הצפוי בסוף שורת הממלכתיות וההסברה. שקט יורים. יש לציין שמפלגת מרץ דווקא למדה את הלקח מ-2009 ומיהרה להביע את התנגדותה למבצע הצבאי המיותר. 

מלחמת יש בחירות


הכתבת והבלוגרית הפוליטית טל שניידר כתבה בפיד הפייסבוק שלה:

“ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו היה מאופק ומדוד במשך 4 שנים. אמרו עליו שהוא הססן, פחדן, לחוץ. אבל בפועל, לא הוביל מהלכים צבאיים חסרי פרופורציות. ירי הרקטות הנורא על ישובי הדרום לא הפסיק כל השנים ובכל זאת, רוה”מ הגיב בצורה מדודה. למה דווקא עכשיו?
העיתונאי אורי משגב היה אולי הראשון שהגדיר את המבצע במילים מלחמת הבחירות של ביבי. לפתע מידע חדש החל לזרום לתודעה. מסתבר שג’עברי, אשר הוצג עם חיסולו בתקשורת הישראלית כארכי-טרוריסט (והוא אכן נמנה עם הקשים באויביה של ישראל אולם מי שמתמקד בזה הרי מפספס את העניין) היה בעת חיסלו בשלב מתקדם של מגעים בערוץ אחורי עם גורמים לא רשמיים בישראל סביב חתימה על טיוטא להפסקת אש קבועה. מי שעמד בישראל מאחורי המגעים הללו עם ראשי החמאסהוא גרשון בסקין, אדריכל עסקת שליט אשר הגיש אותה לביבי על מגש של כסף. גם כעת הקפיד בסקין לעדכן במגעים גם את הגורמים הרשמיים בישראל. לטענתו ג’עברי הפנים לאחרונה כי סבבי ההתכתשות עם ישראל לא מועילים לארגון. עוד הוסיף בסקין כי ג’עברי “היה בן מוות. לא מלאך ולא חסיד של שלום… אבל עם חיסולו הם חיסלו גם את האפשרות להגיע להפסקת אש וגם את היכולת של המתווכים המצרים לתפקד.”

במהלך הקדנציה הנוכחית הממשלה הזו לא ביצעה שום מהלך אסטרטגי משמעותי ולא הפגינה חזון מדיני או דיפלומטי באף זירה. את עסקת שליט ביצע ביבי כמענה למחאה החברתית ולמרות הדוקטרינה שלו שלא להכנע לטרור. יחסי החוץ של ישראל עם בעלות בריתה האסטרטגיות החשובות ביותר התדרדרו לשפל חסר תקדים: ברמה האזורית עם טורקיה – סביב פרשת משט המרמרה (עליו כתבתי כאן) וברמה העולמית עם ארצות הברית.


מלחמה, כתב קלאוזביץ, היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. הרבה דיו נשפך על מהות המלחמה הצודקת, אחד העקרונות המובהקים של מונח זה הוא שהמלחמה היא צודקת בתנאי שקיומה כעת ימנע מלחמה גדולה יותר וקורבנות רבים יותר בעתיד (למשל אם היו תוקפים את גרמניה הנאצית בשלב מוקדם אולי היה ניתן למנוע את מלחמת העולם השניה). מלחמות הבחירות של ישראל לא ממש עומדות בעקרון הזה, די אם נתמקד בשני העשורים האחרונים (אם כי אפשר להעמיק מבט). הן מבצע ענבי זעם של פרס ב-1996 והן מבצע עופרת יצוקה של אולמרט ב-2009 התקיימו פחות מחודשיים לפני הבחירות הכלליות, בשני המקרים הללו הממשלה המכהנת הפסידה בבחירות ואני מקווה שכך יהיה גם במקרה של עמוד ענן (מעניין לציין שאהוד ברק היה חבר בכיר בכל הממשלות הללו). מסתבר שמבחינת עקרון המלחמה הצודקת מלחמות הבחירות של ישראל אינן צודקות ולהוכחה צריך לחזור עליהן שוב ושוב. הפרק האחרון בסדרה הוא מלחמת הבחירות “עמוד ענן” לרגל בחירות 2013.


עמוד נוח 

בתשובה לחברים ומכרים שפונים אלי לאחרונה בהשתאות לגבי עמדותי אני רוצה לומר שכמפקד ביחידה קרבית במילואים גויסתי בצו שמונה הן למלחמה הכושלת ב-2006 והן למלחמת הבחירות היצוקה של 2009 ואם לא הייתי בחו”ל כעת אני מניח שהייתי ממתין לצו העושה את דרכו ברגעים אלה ממש אל עבר חברי. מנקודת מבטי כאזרח המשרת במילואים, החברה והמדינה מצפות מאיתנו לעזוב הכל להתייצב לדגל ולסכן את חיינו בכל פעם שהמנהיגים שלנו יוצאים למלחמת גחמה. לכן זו זכותנו, יתרה מזו – חובתנו כאזרחים להעמיק חקר, לשאול שאלות קשות וביקורתיות כלפי המדיניות הזו, אשר שוב ושוב מוכיחה את עצמה ככושלת, ולתת לתובנותינו ביטוי בקלפי.

לגבי שלי יחימוביץ’

אני מאוכזב מאוד מעמדותיה המדיניות של יחימוביץ’ ומבחירתה להתייצב לימין הממשלה. הדבר מעיד על בטחון עצמי מעורער בכל הנוגע לעניין המדיני ועל חוסר בשלות מנהיגותית. במקום לפתח אלטרנטיבה שלטונית כוללת שכל כך מגיעה לעם ישראל היא מסמנת את עצמה כמעין חיקוי דהוי וסוציאל דמוקרטי של ביבי. אולם מי שרוצה את המדיניות של ביבי מן הסתם כבר ילך על המקור. הסיכוי היחיד של יחימוביץ’ לבצע מהפך שלטוני ולהבחר כמנהיגה תלוי בכך שהיא תעמיד אלטרנטיבה שלטונית כוללת הן בתחום הכלכלי-חברתי והן בתחום הבטחוני-מדיני. במקום זאת יחימוביץ’ הבינה באיחור את הטעות שבהתעלמות הטוטאלית מהשיח הבטחוני-מדיני ולכן בראיון הזהלערוץ 2 היא מנסה לפצות על החסר ולתרגם את המדיניות החברתית שלה לשפה בטחונית. לדבריה החוסן החברתי של ישראל הכרחי למען בטחונה ושמערכת חינוך איכותית לילדינו הכרחית למען שמירה על היתרון האיכותי של צבאנו על פני זה של אויבנו. יחימוביץ’ ממחזרת פה טענות שיגאל אלון כבר פרסם בספרו “מסך של חול” בשנות החמישים, אולם החשוב יותר הוא שנראה שיחימוביץ מבלבלת פה בין סיבה ומסובב. לא עוד פוליטיקה חדשה ושינוי השיח אלא חזרה לשיח הקוצני-בטחוני ולפוליטיקה הישנה והטובה. נראה שיחימוביץ’ סוללת את דרכה לקואליציה כעלה תאנה מיובש וכגלגל חמישי… הלואי שאתבדה.

החמאס-ביתנו

סבב האלימות הנוכחי הוא למעשה אינטס משותף של ביבי ושל החמאס (להוציא חיסול ג’עברי שמהווה מכה לארגון). מדובר למעשה בתשובה משותפת של החמאס ושל הליכוד-ביתנו לדבריו המתונים של אבו מאזן בראיון השלום הידוע לשמצה שהוא נתן לערוץ 2 לפני כשבועיים. ביבי וליברמן בתקופת בחירות והם החלו חשים לחוצים בחזית ובעורף כאחד: השלום של אבו מאזן מצד אחד והשיח החברתי הער והחיות המחודשת של מפלגת העבודה מצד שני. גם בעזה הרגישו שאי אפשר להשאיר את דבריו המתונים של אבו מאזן ללא מענה הולם ומכאן נסללה הדרך עבור שני הצדדים להפוך את אבו מאזן ללא רלוונטי. כמה הרוגים הרוגים על הדרך זה מחיר זניח עבורם. גם החמאס וגם הליכוד ביתינו מרוויחים מכך שבמקום מהלך מדיני והתקדמות להסכם יפרוץ פה כעת סכסוך מזויין ומדמם – ככה הם יוכיחו לעצמם ולציבור שלהם שהם שוב צדקו והם יתחזקו וישארו בשלטון. זו לא הפעם הראשונה שמתקיימת אחדות אינטרסים שכזו בין החמאס לליכוד בראשות נתניהו, גם בשנות התשעים, במאבקם נגד הסכם אוסלו, החליש החמאס את שלטון רבין ופרס וגם את זה של ערפאת על ידי סדרת פיגועי טרור רצחניים ואילו ביבי השלים את העבודה מצידו בהסתה אלימה ופרועה נגד הממשלה ומדיניותה. שניהם הצליחו לא רע, הרי גם הליכוד של ביבי וגם החמאס בעזה בשלטון. שרידי אוסלו המזדקנים אבו מאזן ופרס הפכו ללא רלוונטיים.

ניזאר ריאן, בכיר בזרוע הצבאית של חמאס שחוסל בעופרת יצוקה,  אמר בזמנו שהוא מסכים ב 100% עם דבר מה שאריאל שרון אמר פעם: “דין נצרים כדין תל אביב”. לחמאס ולליכוד ביתנו יש אינטרס משותף אשר נוגד את טובת שני העמים החולקים את כברת הארץ שבין הנהר לים. 

הערה מאוחרת (17/11): הסכסוך צובר נופך יותר ויותר דתי: שימו לב לשמות המבצע: עמוד ענן של צה”ל מול חג’ארה אל-סג’יל (حجارة السجيل) של החמאס. התורה מול הקוראן.

ספר שמות י”ג, כ”א: “וה’ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, לפני העם“.

קוראן, סורה הוד 11, פס’ 82-83: “כאשר קם דברנו, הפכנוה והמטרנו עליה צרורות צרורות של אבני גוויל, אשר סומנו לעיני ריבונך. אין הן רחוקות משום בן עוולה.” (תרגום רובין)

Impressions from the First World Forum for Democracy in Strasbourg

An abbreviated version of this article was first published in Hebrew at “Can Think”. Both the Hebrew and English versions of this article were published at MITVIM’s website as part of the series “Impressions from the Region” 
During October 5-11 the first World Forum for Democracy of the Council of Europe assembled in Strasbourg under the banner: “Bridging the gap: Democracy: Between old models and new realities”. The Council of Europe was founded in Strasbourg in 1949 and has been working ever since in the fields of human rights and the promotion of democracy and international law. The member states of the Council of Europe all signed theEuropean Convention on Human Rights, the basis on which the European Court of Human Rights acts. Although the 27 member states of the European Union are full members of the Council of Europe, the council is not a part of the European Union. It is an independent international organization that includes 47 member states (Turkey, for example, is a full member in the council of Europe since its establishment and Israel was granted the status of an observer in 1957). Full membership in the council is considered as a necessary station on the road to join the European Union.

Most of the debates of the Forum for Democracy were held at the Palace of Europe (Palais de l’Europe), the seat of the Council of Europe in Strasbourg. The forum has a long list of supporters and partners, which includes organizations and governments among them, including the European Union, the French Government, the region of Alsace and the city of Strasbourg. From the obvious efforts put in to the prestigious décor and the impressive list of invited guests, it seems like the Council of Europe is trying to label the event as a prestigious international conference that assembles regularly, similar to the World Economic Forum that assembles annually in Davos, Switzerland.

The declared goal of the World Forum for Democracy is to bring together high-ranking political officials, leading international figures, experts from politics, civil society and academia, media figures, journalists, and young leaders alongside parliament members and world leaders, in order to generate a platform for an exchange of experiences and perceptions. The forum aims to define the main challenges faced by democratic societies in the beginning of the 21st century and to try and provide them with answer. The opening seat of the forum was launched by a speech of the Secretary General of the United Nations Mr. Ban Ki-moon and Ms. Tawakkol Karman from Yemen, a politician, a human rights activists and the Nobel Peace Prize winner for 2011.
A brief history of the democratic discourse
It is interesting to observe the dialectic development of the discourse on democracy during the second half of the 20st century and the beginning of the 21st. After the Second World War, the Cold War divided the world between East and West. In the 1980’s the victory of the West and the rise of liberal democracy became apparent. This line of thought was expressed by the political economist Francis Fukuyama in his famous essay published on 1989 “The End of History” and was further developed in his book “The End of History and the Last Man” published in 1992.

Following the collapse of the Soviet Union in late 1991 a process of democratization took place in many of the former Eastern bloc states. In the beginning of the first decade of the current century the European Union and the NATO expanded to the East and added to their ranks the east European countries, former members of the eastern bloc. From a bi-polar world the international system moved towards unipolar hegemony of liberal democracy led by the United States and Western Europe. Fukuyama’s prophecy was becoming true.

The political scientist Samuel P. Huntington challenged the concept of “The End of History” by suggesting his own theory, that he called “The Clash of Civilizations“. Huntingto
n claims that the world is not heading towards a better future but towards a series of wars that will take place between civilizations. This age will be characterized by the fading of Western civilization in the face of the challenges posed by the Islamic and Chinese civilizations.

Both theories describe a Manichean world of black and white. In contrast, the discourse that took place at the World Forum for Democracy in Strasbourg reflected a much more colorful world. Instead of utopia or collision, the current discourse reveals a complex multipolar and multicultural world. The organizers were not afraid to ask whether democracy is a universal value at all and whether it is possible or necessary to impose democracy. A large variety of topics were debated, among them economy, markets, and democracy in the global era. A central issue that kept coming up throughout the forum was the question of religion and democracy. The hottest topic in the Forum for Democracy was without a doubt Islam (throughout the world and in relation to the West) and the Arab Spring.
The Arab Spring and the French Autumn
The list of speakers was varied and included participants from a great number of countries, from Russia and Canada to the Republic of Guinea and Mexico. But the Muslim and Arab presence, from Morocco to Pakistan, was particularly prominent. The highest demanded, speakers so it seemed, were the Egyptian and Tunisian delegates that explained and analyzed the developments in their countries. The Israeli diplomat Yehuda Lancry (former ambassador to France and to the UN) participated in a discussion on responsible democratic leadership and political ethics in a global age.
One of the most interesting figures I saw during the forum was Moez Masoud (معز مسعود), a popular and influential religious preacher from Egypt (to Masoud’s website in Arabic). Because Masoud preaches his religious doctrine on Egyptian television and radio in colloquial Arabic, he can be referred to as a Muslim televangelist. Despite his young age, the 34-year-old Masoud is a highly sought-after speaker worldwide. Earlier this year he took part in The World Economic Forum in Davos alongside prominent world figures and religious leaders. Masoud is a respected Hafiz (حافظ, someone who has memorized the entire Quran) and a member of the distinguished Royal Aal al-Bayt Institute for Islamic Thought in Jordan, he is also pursuing his doctoral studies at the prestigious University of Cambridge. This combination is also expressed in his speech, which is interwoven with quotations both from the Quran and from Western Philosophy. In the same breathe, Masoud interprets an Islamic term from classical Arabic and then quotes Hegel or Kant in eloquent English.

World Forum for Democracy in Strasbourg: participants in a debate on media responsibility and potential to foster democracy (right to left): Elizabeth Linder (Facebook), Moez Masoud, Ali Ferzat (a Syrian political cartoonist), Tawakkol Karman (political Activist, Journalist and 2011 Nobel Peace Prize winner) and Melissa Eddy (the International Herald Tribune).  
Masoud is a charismatic speaker of Islam and of the Arab world in the west. His discourse is moderate and calm as he analyzes the challenges facing the Arab and Muslim world with spiritual and religious tools. He focuses on philosophy, psychology and interreligious dialogue when he explains the Arab Spring as an opportunity for a modern Arab identity and Islamic renewal. Masoud presents a moderate Islam which aspires to integrate in the modern world, and at the same time completely rejects the western demand for secularism and dismisses it as patronizing. To watch Masoud in a filmed debate of the World Forum for Democracy on “Media responsibility and potential to foster democracy” click here (starting from minute 29:50)

Two speeches were made in the closing session of the forum, by the Egyptian writer Nawal al-Saadawi (her website), a pioneer of woman rights in her country, and the renowned Algerian writer Boualem Sansal. Al-Saadawi declared that “everybody talks about democracy, but nobody talks about justice,” and described how power relations come to practice through language. Al-Saadawi described a conspiracy theory about an American-Israeli plot that supported Mubarak’s regime on the one hand, all the while assisting the Muslim Brotherhood to snatch the revolution from the Egyptian citizens. In her own words Al-Saadawi turned the citizens of Egypt to passive subjects who lack the responsibility of their fate. Her claim that Egyptians are victims of a worldwide delirious conspiracy, which allegedly takes away from them their ability to change their own destiny, contradicts the very essence of the Tahrir revolution. Moreover, al-Saadawi accused the state of Israel in being a Jewish fundamentalist theocracy (and received applauds, while other shifted uncomfortably in their seats). The Israeli delegate Yehuda Lancry got the right of reply and invited al-Saadawi to visit Jerusalem. Indeed, Boualem Sansal was awarded the prize of the Arab novel (le Prix du Roman Arabe) for 2012, but the award was withdrawn in the last minute due to his visit to Israel and his participation in the International Writers Festival in Jerusalem. Sansal presented the “Strasbourg Appeal“, a brave writers’ appeal for peace that was launched during the forum by Sansal and the Israeli writer David Grossman.

Last spoke Jamel Eddine Gharbi, Tunisian Minister of
Planning and Regional Development on behalf of Ennahda, Tunisia’s center-right Islamist party. Gharbi surveyed the democratic challenges facing the country that sparked the Arab Spring. Presenting the role of the Ennahda party in the new Tunisian democracy, Gharbi talked about democratic Islam, which promotes values of progress and participation, and respects human and woman rights. Upon the end of his declaration a young woman, a Tunisian university lecturer who was sitting in the crowd, confronted Gharbi with some harsh facts reflecting the severe crisis of the higher education system in the country. Gharbi was given 60 seconds to publically reply to her claims. The mere existence of such a dialogue between the senior minister and the young lecturer is a testimony to the deep change that is currently taking place in the Arab World.

The winds of the Arab Spring that started to blow in the Magreb (North Africa) and spread to the Mashreq (the Asian part of the Middle East) carry with them a new political mode, one within where the words ‘Islam’ and ‘democracy’ are expressed in the same breath. The events taking place in the Middle East have exposed the deep developments that were occurring in Arab societies. In Tunisia and in Egypt it was to a great extent the multitudes of young secular and educated man and woman who organized themselves through social networks and took to the streets in protests that ended up toppling the regimes. But in the democratic elections that followed, it was the Islamic religious parties who took power, Ennahda and the Muslim Brotherhood.

Referring to the rule of the Muslim Brotherhood in Egypt, Nawal al-Saadawi said “we didn’t rally in Tahrir Square in the name of Islamization and the implementation of Sharia.” On the other hand Moez Masoud described the moment when the fall of Mubarak was first known in the square. According to him, upon receiving the historical news, the first thing that the so called secular leaders of the protest did, was to recite the verses of al-Fatiha, the opening chapter of the Quran, and to shout the Takbir (Allah Akbar = “God is the Greatest) to the top of their lungs. According to Masoud this is a proof that the protest was not secular in its essence. Masoud also claimed that in literary Arabic there is no word that corresponds to the Western concept of secularism or laïcité (as he said, the term ilmaniyaعلمانية is modern and conceived as carrying negative meanings).

Even if there are no two homogenous and well-defined camps of “religious” and “seculars,” whatever is happening now in Tunisia and Egypt goes beyond the pragmatic and political discourse on the nature of government and the ways to implement a democracy. It is a discourse over the beliefs and the exalted hopes of both sides, reflecting different perceptions of self identity and culture. However, between the Western secular democratic model and the puritan “political Islam” a new way emerges – that of democratic Islam. This current trend is trying to integrate in the modern and democratic world without having to give up its cultural and religious uniqueness. Will it succeed? Only time will tell.

Some gloomy thoughts to conclude
The scarce representation of Israelis and Palestinians might be explained by their relative size in the global sphere. But this claim falls back in light of the fact the state of Fiji, a tiny island nation in the South Pacific Ocean was represented in the forum three times more than Israel, and that there were no Palestinians speakers at all. Despite this absence, the Israeli-Palestinian conflict was present almost in all the debates of the forum that I attended. There is no doubt about the implications of this conflict on Middle East and global stability. Because of that, the absence from the forum of Israeli and Palestinian activists from civil society organizations working to promote peace and democracy was especially obvious. Their participation in an international event of such scale could have been a significant encouragement for them. Moreover their presence would have enriched the forum and enabled a brave and direct debate with Israelis and Palestinians themselves rather than discussions about them in their absence.

In the conclusion of the forum a young female activist from Yemen asked the organizers how it could be that not one discussion had been dedicated to terrorism. She said that Islamic terror is the most significant threat to freedom and security in her country and that a real discussion on the challenges of democracy is not possible without an appropriate reference to the question of terrorism. The lack of a significant discourse on terrorism was made even more obvious by the fact that during the discussions of the forum, the French police raided an Islamic terror cell in the center of Strasbourg itself.

Impressive as it may be, such a public event cannot encompass all the variety and complexity of topics regarding the challenges of democracy in the modern era. The lack of a deep discussion in the World Forum for Democracy on issues like the Israeli-Palestinian conflict, terrorism, the massacre in Syria, the Iranian nuclear program, the rise of the extreme right in Europe, anti-Semitism (Islamophobia was discussed), and immigration and xenophobia, constitutes a real miss and an escape from what could have been a brave involvement in hard but important topics. One can only hope that the lessons will be implemented next time.

Strasbourg’s first World Forum for Democracy did not end with a consensus. On the contrary, the forum represented a rich variety of opinions, cultures and colors. Its goal was to strengthen the participants and to empower their contribution to democracy in their countries of origin. Strasbourg is the capital of the region of Alsace, which passed between France and Germany about 17 times throughout the history. This city symbolizes the change that occurred in Europe – from a periphery of two countries and the heart of a long and bleeding conflict, to a European capital of politics, human rights and peace. Revolutions and wars erupt in an instant, but the success of democratic developments is slow and requires much time. 

רשמים מפורום הדמוקרטיה העולמי הראשון בשטרסבורג

סקירה זו פרי עטי, התפרסמה במסגרת “רשמים ממפגשים אזוריים” של מכון מיתווים למדיניות חוץ אזורית. גירסה מקוצרת של סקירה זו פורסמה לראשונה באתר אפשר לחשוב
ב-11-5 באוקטובר 2012 התכנס בשטרסבורג הפורום העולמי הראשון לדמוקרטיה של מועצת אירופה, תחת הססמא: “לגשר על הפער – בין מודלים ישנים למציאות חדשה”. מועצת אירופה הוקמה בשטרסבורג ב-1949 ועוסקת מאז בתחומי זכויות האדם ובקידום הדמוקרטיה והמשפט הבינלאומי. המדינות החברות בארגון חתומות על האמנה האירופית לזכויות אדם אשר מכוח הפועל בית המשפט האירופי לזכויות אדם. למרות ש-27 מדינות האיחוד הן חברות מלאות במועצת אירופה, המועצה אינה חלק מהאיחוד האירופי. הארגון הינו גוף בינלאומי נפרד לשיתוף פעולה הכולל 47 מדינות חברות (תורכיה חברה מלאה במועצת אירופה מראשיתה ואילו לישראל מעמד של משקיפה מאז 1957). חברות מלאה בארגון נחשבת לתחנה הכרחית בדרך להצטרפות לאיחוד האירופאי.
מרבית דיוני הפורום לדמוקרטיה התקיימו ב”ארמון אירופה” המפואר (Palais de l’Europe), מקום מושבה של מועצת אירופה בשטרסבורג. לפורום רשימה ארוכה של תומכים ושותפים הכוללת ארגונים וממשלות, בינהם האיחוד האירופי, ממשלת צרפת, מחוז אלזס ועיריית שטרסבורג. מן ההשקעה הניכרת של מועצת אירופה, אשר באה לידי ביטוי בתפאורה היוקרתית וברשימת המוזמנים המרשימה, נראה שמועצת אירופה מבקשת למתג את האירוע כועידה בינלאומית יוקרתית המתכנסת באופן קבוע, בדומה למשל לפורום הכלכלי העולמי המתכנס מידי שנה בדאבוס, שוויץ.
באן קי מון נואם בפתיחת הפורום העולמי לדמוקרטיה בשארסבורג
המטרה המוצהרת של הפורום העולמי לדמוקרטיה היא לכנס יחדיו פקידים בכירים, דמויות ציבוריות מובילות, נשות אקדמיה ופעילי חברה אזרחית, אנשי תקשורת, בנות נוער ומנהיגות צעירה לצד חברי פרלמנט ומנהיגי מדינות, על מנת ליצור פלטפורמה לדיון, להיכרות ולהחלפת רעיונות. הפורום שואף לזהות ולהגדיר את האתגרים העיקריים העומדים בפני החברה האנושית בראשית המאה ה- 21 הקשורים בדמוקרטיה, ואף לנסות ולספק עליהם מענה. במושב הפתיחה של הפורום נאמו מזכ”ל האו”ם באן קי מון ותוואכול כרמאן פוליטיקאית ופעילת זכויות אדם תימניה, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 2011.
קיצור תולדות השיח הדמוקרטי
ניתן להבחין בהתפתחות הדיאלקטית של שיח הדמוקרטיה לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21. לאחר מלחמת העולם השנייה חילקה ה
לחמה הקרה את העולם בין מזרח ומערב. בשנות השמונים של המאה הקודמת הסתמן ניצחון המערב ועליית הדמוקרטיה הליברלית והשלום העולמי. את דפוס המחשבה הזה ביטא הכלכלן הפוליטי פרנסיס פוקוימה במאמרו המפורסם מ-1989 “קץ ההיסטוריה” ובספרו מ-1992 “קץ ההיסטוריה והאדם האחרון“.
בעקבות התפרקות ברית המועצות והתמוטטות הגוש הקומוניסטה בשלהי 1991,התחולל תהליך של דמוקרטיזציה ברבות ממדינות הגוש המזרחי. בראשית שנות האלפיים התרחבו האיחוד האירופי וברית נאט”ו מזרחה וצרפו לשורותיהן את מדינות מזרח אירופה, חברות העבר בגוש המזרחי. מעולם דו-קוטבי נעה המערכת העולמית להגמוניה החד-קוטבית של הדמוקרטיה הליברלית בהנהגת ארצות הברית ומערב אירופה. נבואתו של פוקוימה הלכה והתגשמה.
מדען המדינה האמריקאי סמואל הנטיגטון התפלמס עם תיאורית “קץ ההיסטוריה”, בהציגו את תיאורית “התנגשות הציוויליזציות“. הנטיגטון טען שהעולם החדש אינו צועד לעבר עתיד טוב יותר אלא לקראת סדרה של מלחמות שיתנהלו בין ציוויליזציות. עידן זה יתאפיין בדעיכת הציוויליזציה המערבית נוכח קריאת התיגר של הציוויליזציות האסלאמית והסינית.
שתי התיאוריות המנוגדות הללו מתארות עולם מניכאי של שחור ולבן. לעומתן השיח שהתנהל בפורום הדמוקרטיה העולמי בשטרסבורג שיקף עולם צבעוני בהרבה. במקום אוטופיה או התנגשות, השיח הנוכחי משרטט עולם מורכב, רב-קוטבי ורב-תרבותי. המארגנים לא חששו לשאול האם הדמוקרטיה היא בכלל ערך אוניברסלי והאם ניתן וצריך לכפות דמוקרטיה. נושאי הדיון היו רבים ומגוונים, בינהם כלכלה, שווקים ודמוקרטיה בעידן הגלובלי.שאלה מרכזית שצצה ועלתה לכל אורך הפורום הייתה שאלת הדת והדמוקרטיה. הנושא החם ביותר בפורום הדמוקרטיה היה ללא ספק האסלאם (ברחבי העולם ויחסיו עם המערב בפרט), והאביב הערבי.
האביב הערבי והסתיו הצרפתי

רשימת המוזמנים המגוונת כללה משתתפים ממספר רב של ארצות, מרוסיה ועד קנדה, מרפובליקת גַינֵאָה, ועד מקסיקו. אולם נוכחותם הרבה של נציגים ערבים ומוסלמים, ממרוקו ועד פקיסטאן בלטה במיוחד. המבוקשים ביותר כך נראה, היו הדוברים המצרים והתוניסאים, אשר הסבירו וניתחו את המתרחש בארצותיהם. הדיפלומט הישראלי יהודה לנקרי (בעבר וחבר כנסת, שגריר ישראל בצרפת ובאו”ם וראש המועצה המקומית של שלומי) השתתף בדיון על אתיקה פוליטית ומנהיגות דמוקרטית בעידן הגלובליזציה.
אחד האנשים המעניינים ביותר בהם נתקלתי במשך ימי הועידה היה מֻעִז מַסְעוּד, מטיף דתי פופולרי ורב השפעה ממצרים (לאתר הבית של מסעוד בערבית). בשל העובדה שמסעוד מטיף את משנתו הדתית בטלוויזיה וברדיו המצריים בשפה מדוברת ועממית, ניתן להגדירו כטלוונג’ליסט אסלאמי. על אף גילו הצעיר, מסעוד בן ה-34 נחשב לדובר מבוקש בעולם. מוקדם יותר השנה הוא השתתף בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס לצד שועי עולם ומנהיגים דתיים. מסעוד הוא חאפט’ מוערך (היודעאת הקוראן בעל פה) וחבר במוסד הירדני המלכותי אאל אל-בית למחשבה אסל
מית
, זאת במקביל ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג’ היוקרתית. שילוב זה בא לידי ביטוי בדיבורו המתובל בציטוטים מן הקוראן ומן הפילוסופיה המערבית כאחד. באותה נשימה שהוא מבאר לשומעיו מונח אסלאמי מן הערבית הקלאסית, הוא מצטט את קאנט או את הגל באנגלית רהוטה.
המשתתפים בדיון על אחריות תקשורתית במסגרת הפורום, מימין לשמאל: אליזבת לינדר (פייסבוק)
מעיז מסעוד, הקריקטוריסט הסורי עלי פרזאת, זוכת פרס נובל לשלום תוואכל כרמאן ומליסה אדי מההראלד טריביון
מסעוד הוא דובר כריזמטי של האסלאם ושל העולם הערבי במערב. דיבורו מתון ושליו והוא מנתח את האתגרים הניצבים בפני העולם הערבי והאסלאמי בכלים רוחניים ודתיים. הוא מתמקד בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובדיאלוג בין דתי בבואו להסביר את האביב הערבי כפתח לזהות ערבית מודרנית ולהתחדשות אסלאמית. הוא מציג אסלאם מתון השואף להשתלב בעולם המודרני ובד בבד הוא שולל מכל וכל את הדרישה המערבית לחילוניות, אותה הוא רואה כפטרונית.  קדיון מצולם בהשתתפות מֻעִז מסעוד בפורום הדמוקרטי העולמי בשטרסבורג בנושא אחריות תקשורתית והפוטנציאל שלה לאימוץ הדמוקרטיה, הקש כאן (החל מדקה 29:50).
במושב הנעילה של הפורום נאמו הסופרת המצריה נַוַאל אל-סעדאוי, מחלוצות זכויות האישה בארצה, והסופר האלג’יראי הנודע בועלאם סנסאל. אל-סעדאוי הכריזה ש”כולם מדברים על דמוקרטיה, אך אף אחד לא מדבר על צדק”,ותיארה כיצד יחסי הכוח בעולם באים לידי ביטוי ומתעצבים בשפה. אל-סעדאוי שירטטה תיאורית קונספירציה בדבר קשר ישראלי – אמריקאי שתמך במשטר הדיכוי של מובארכ מצד אחד ושמסייע לאחים המוסלמים לחטוף את המהפכה מידי האזרחים המצרים מן הצד השני.בדבריה הפכה אל-סעדאוי את אזרחי מצרים לפאסיביים ולחסרי אחריות לגורלם. טענתה כי המצרים נתונים לקונספירציה חובקת עולם והזויה נוטלת מהם לכאורה את היכולת לשנות את גורלם, טיעון הנוגד את עצם המהות של מהפכת תחריר. זאת ועוד, אל-סעדאוי האשימה את ישראל בהיותה מדינה יהודית פונדמנטליסטית (ואף זכתה למחיאות כפיים, בעוד שאחרים זעו באי נוחות בכסאם). הנציג הישראלי יהודה לנקרי קיבל את זכות התגובה והזמין את אל-סעדאוי לבקר בירושלים כפי שעשה שותפה למושב. בועלאם סנסאל זכה בפרס הרומן הערבי היוקרתי לשנת 2012, אולם הפרס נשלל ממנו ברגע האחרון בעקבות ביקורו בישראל לרגל השתתפותו בפסטיבל הסופרים בינלאומי בירושלים בחודש מאי השנה. סנסאל הציג את יוזמת הסופרים למען השלום, יוזמה אמיצה אשר הושקה בוועידה על ידי סנסאל ודוד גרוסמן.
אחרון נשא דברים ג’מאל אל-דין ג’רבי, שר התכנון והפיתוח האזורי בממשלת תוניסיה מטעם מפלגת אל-נהדה האסלאמית. ג’רבי סקר את האתגרים הדמוקרטים בפניהם ניצבת המדינה שהציתה את האביב הערבי. בהציגו את מקומה של מפלגת אל-נהדה בדמוקרטיה התוניסאית החדשה, דיבר ג’רבי על אסלאם דמוקרטי המקדם ערכים של קדמה והשתתפות, אסלאם המכבד את זכויות האדם והאשה. עם סיום דבריו קמה מרצה תוניסאית צעירה שישבה בקהל והטיחה בפניו נתונים המשקפים את מצבה הקשה של מערכת החינוך הגבוה במדינה. ג’רבי קיבל 60 שניות בלבד לענות לה על טענותיה קבל עם ועדה. עצם קיומו של דו שיח שכזה בין מרצה צעירה לפוליטיקאי בכיר מעיד על עומק השינוי המתחולל כעת בעולם הערבי.
רוחות האביב הערבי שהחלו לנשב במגרב (צפון אפריקה) והתפשטו אל המשרק (החלק האסייתי של המזרח התיכון), נשאו בחובן מודל פוליטי חדש שבו המילים דמוקרטיה ואסלאם נאמרות בנשימה אחת. האירועים המתרגשים על המזרח התיכון העלו אל פני השטח תהליכי עומק המתרחשים בחברות הערביות. בתוניסיה ובמצרים היו אלו במידה רבה המוני צעירים משכילים וחילונים שהתאר
גנו ברשתות החברתיות ויצאו לרחובות במחאה שהסתיימה בנפילת השלטון. אולם בבחירות הדמוקרטיות שבאו בעקבות המחאה עלו לשלטון מפלגות בעלות צביון אסלאמי-דתי, מפלגת אל-נהדה והאחים המוסלמים. בהתייחסה לשלטון האחים המוסלמים במצרים אמרה נואל אל-סעדאוי כי “לא יצאנו לכיכר תחריר בשם האסלאמיזציה ויישום השריעה”. מנגד תאר מעז מסעוד את רגע היוודע דבר נפילתו של מבארכ בכיכר תחריר.לדבריו, עם קבלת הידיעה ההיסטורית, הדבר הראשון שעשו מארגני המחאה החילונים כביכול, היה לדקלם את סורתאל-פַאתִחה (הפרק הפותח של הקוראן) ולזעוק בגרון ניחר את קריאות התכביר (אללה אכבר). לדידו,מהווה הדבר הוכחה לכך שהמחאה אינה חילונית במהותה. מסעוד אף טען כי בערבית הספרותית אין כלל מילה המתאימה למונח ה”חילוניות” המערבי (לדבריו המילה עִלְמַאנִיַה היא מודרנית ונושאת בחובה מטען שלילי).
גם אם לא מדובר בשני מחנות הומוגניים ומוגדרים היטב של “דתיים” ו”חילונים”, מה שמתחולל כעת בתוניסיה ובמצרים חורג מהשיח הפרגמטי והפוליטי על טיב השלטון או על דרכי יישום הדמוקרטיה. מדובר כאן בשיח על אמונות ותקוות נשגבות של שני הצדדים, המבטאות תפיסות שונות של הזהות העצמית והתרבותית. עם זאת, בין אלו הדוגלים במודל הדמוקרטי המערבי-חילוני לבין “האסלאם הפוליטי” הטהור, מסתמנת דרך חדשה של אסלאם דמוקרטי. זרם זה מנסה להשתלב בעולם המודרני ובדמוקרטיה מבלי לוותר על הייחודיות התרבותית והדתית שלו. האם תצלח דרכו? שאלה זו מונחת לפתחו של שר ההיסטוריה.
מחשבות נוגות לסיום

את הייצוג המוגבל של ישראלים ופלסטינים בפורום ניתן היה אולי להסביר בשל גודלם היחסי בזירה העולמית. אך טיעון זה בטל בהתחשב בעובדה שמדינת פיג’י, ארכיפלג זעיר בדרום האוקיינוס השקט, יוצגה פי שלושה יותר מישראל בפורום ואילו הפלסטינים לא יוצגו בו כלל. זאת על אף שהסכסוך הישראלי-פלסטיני היה נוכח נפקד כמעט בכל דיוני הפורום בהם נכחתי. אין ספק לגבי חשיבות השלכותיו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על היציבות במזרח התיכון ובעולם כולו. בשל כך בלט במיוחד היעדרם מן הפורום של פעילים פלסטינים וישראלים מארגוני החברה האזרחית הפועלים לקידום השלום והדמוקרטיה. השתתפותם באירוע בינלאומי בסדר גודל שכזה יכולה הייתה להיות עבורם זריקת עידוד משמעותית. נוכחותם הייתה מעשירה את הפורום ומאפשרת דיון אמיץ וישיר עם נציגים ישראלים ופלסטינים במקום לדבר עליהם בהיעדרם.
בסיכום הוועידה שאלה אקטיביסטית צעירה מתימן את המארגנים כיצד זה שלא התקיים דיון משמעותי אחד בנושא הטרור. לדבריה הטרור האסלאמי בארצה מהווה את האיום המשמעותי ביותר על החופש ועל הביטחון ולא יתכן דיון אמיתי על אתגרי הדמוקרטיה בלי התייחסות ראויה לשאלת הטרור. היעדר שיח משמעותי בנושא הטרור בלט עוד יותר לאור העובדה שבמהלך התכנסות הפורום ממש נחשף במרכז שטרסבורג עצמה תא טרור אסלאמי.
מרשים ככל שיהיה, אין באפשרותו של אירוע ציבורי שכזה להקיף על מורכבותם המלאה את מכלול הנושאים הנוגעים לאתגרי הדמוקרטיה בעידן המודרני. היעדר דיון מעמיק בפורום העולמי לדמוקרטיה בנושאים, כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הטרור, הטבח בסוריה, הגרעין האיראני, עליית הימין הקיצוני באירופה, אנטישמיות (על האסלאמופוביה דווקא דיברו), הגירה ושנאת זרים, מהווה פספוס משמעותי ובריחה מעיסוק אמיץ בנושאים קשים אך חשובים. יש לקוות שהלקחים יופקו לפעמים הבאות.
הפורום העולמי הראשון לדמוקרטיה לא הסתיים בקונצנזוס אלא להיפך, הפורום ייצג מגוון עשיר של דעות, תרבויות וצבעים. מטרתו הייתה להעצים את המשתתפים ולחזק את תרומתם לדמוקרטיה בארצותיהם. שטרסבורג היא בירת חבל אלזס, אשר עבר בין גרמניה לצרפת כ-17 פעמים לאורך ההיסטוריה. עיר זו מסמלת את המהפך שהתחולל באירופה – מפריפריה של שתי ארצות ולבשל סכסוך ארוך ומדמם, לבירה אירופאית של מדינאות, זכויות אדם ושלום. מהפכות ומלחמות פורצות בן רגע, אולם הצלחתם של תהליכים דמוקרטים מתרחשת באיטיות ולאורך זמן.

הצהרת הסופרים למען השלום

דוד גרוסמן ובועלאם סנסאל (הסופר האלג’יראי הנודע), שני סופרים מוערכים, הכריזו השבוע על יוזמה חדשה של סופרים למען השלום, זאת במסגרת הפורום העולמי לדמוקרטיה שהתקיים בשטרסבורג. נכחתי באירועים, התרגשתי והזדהיתי עם הדברים, כך שהחלטתי לתרגם את ההכרזה לעברית.
גרוסמן וסנסאל בשטרסבורג: הקץ לאידשות (מקור dna.fr)
התחלתי במלאכת התרגום לאחר שקראתי את הטקסט באנגלית ובצרפתית, אולם די מהר החלטתי לוותר. מסתבר ששני סופרים מוכשרים, אמיצים ועטורי פרסים אלה הוציאו תחת ידם טקסט לא ברור, עד כדי בלתי קריא. לא רציתי לקחת את האחריות על תרגומו של טקסט חשוב אך בלתי קוהרנטי שכזה. זה די חבל מאחר והמסר חשוב מאין כמוהו. במקום זאת החלטתי להביא את הקישור לטקסט המקורי של ההכרזה כדי שתוכלו לקרוא, להזדהות ולהתרשם בעצמכם.
אציין רק שנוסח ההצהרה מתמיה ביותר, שכן בכל זאת מדובר בהצהרת סופרים !

זה שוב הר הבית וזה שוב בידינו

בוקר אחד לפני 12 שנה, בתקופת החגים אשר אנו בעיצומה כעת, ממש לקראת ערב ראש השנה תשס”א, עלה אריאל שרון להר הבית ושינה את מסלול חיינו. פרצה אנתפאדת אל-אקצא. אני זוכר היטב כיצד נקטעה חופשת ראש השנה ונקראנו לחזור לבסיס. היתה הרגשה מחשמלת באוויר – הנה גם הדור שלנו זוכה לחוויית מלחמה משלו. התמונה הבאה: אנחנו בפאתי העיר שכם, חייל צה”ל מדחת יוסוף גוסס לאיטו במתחם קבר יוסף שבלב העיר ומסביבו מתנהלת לחימה. הכוחות נערכים לפריצה למתחם. הוראת הפריצה לשכם, פקודת כתונת פסים, בוששה להגיע ומדחת יוסוף מת. בימים שלאחר מכן התפשטה הלחימה מעזה ועד ירושלים. ערביי ישראל התקוממו במה שנודע כאירועי אוקטובר 2000 ומקץ שבוע ימים חזבאללה תקף סיור של צה”ל בהר דוב וחטף שלושה חיילים. אלפים רבים נהרגו ורבבות נפצעו בשני הצדדים, תהליך השלום נקבר, התחילה אנתפאדת אל-אקצא.


אל-ג’זירה: מארועי יום חמישי (04/01/2012) ברחבת הר הבית. לסרטון של ערוץ 7 המציג את תחילת העימותים הקש כאן


הוצאתי את האנתפאדה הישנה והטובה שלנו מהבוידעם לרגל כתבתו של ניר חסון שפורסמה במוסף החג של עיתון הארץ (03/10/2012): “ההכנות להקמת בית שלישי || התנועות המשיחיות שקוראות לשיבה להר הבית חודרות למיינסטרים הציוני-דתי“. הקשר בין הדברים הוא כמובן הפוטנציאל הנפיץ והידוע של הר הבית לשנות לחלוטין את חוקי המשחק במזרח התיכון. מעת לעת מזדמן לנו הפירומן התורן ומספק לכל הפנאטים באזור את התירוץ לו הם חיכו. בין פירומן אחד למשנהו אנחנו שוקעים שוב בתרדמה המלווה בהבזקים רגעיים של תודעה, כמו הכתבה של ניר חסון. אולי כמו הפוסט הזה.



מניתוח המציאות, כמו גם מקריאה בעבודתם של מומחים לפונדמנטליזם דתי מודרני ולסכסוכים דתיים ופוליטיים במזרח התיכון כמוטי ענברי, עימנואל סיוון, יצחק רייטר ואחרים, נראה בבירור התהליך שמתאר חסון בכתבה.  ענברי כותב בספרו כי “הנרטיב של פעילי המקדש חדר יותר ויותר לשיח של הזרם המרכזי בגוש אמונים.” (עמ’ 210). כפי שהראה יצחק רייטר, תהליך זהה מתרחש גם בקרב הפונדמנטליסטים המוסלמים. זהו למעשה תהליך קוסמי, מעגלי ואירוני בו הפונדמנטליסטים משני הצדדים משחקים לידיים האחד של השני בהחישם את העימות הבלתי נמנע בין בני האור ובני החושך, על מהות הבחירה האלוהית ועל הגאולה הדתית, אשר לא תגיע בטרם תבוא הגאולה הלאומית, כיבוש, שחרור וטיהור הארץ. 


המעצר המתוקשר של משה פייגלין וחבריו על הר הבית בחג האחרון, המהומו
ת שפרצו היום בהר הבית, ממש בעת כתיבת שורות אלו (04/10/2012 ראה דיווח עדכני באנגלית, בערבית ובעברית), צעדת ירושלים המתקיימת היום וברכת כהנים ההמונית שהתקיימה אתמול ברחבת הכותל, כלו אלו הופכים את סביבת הר הבית לנפיצה במיוחד בתקופת החגים. בעשורים האחרונים מרבית האירועים הקשים שהתרחשו סביב הר הבית התחוללו 
בתקופה זו, בה גם מתקיימת בשנים האחרונות עליה יהודית מואצת להר הבית (מתיחות דומה קיימת גם סביב חג הפסח). רק כדי לסבר את האוזן אציין כאן את אירועי סוכות 1990 (21 הרוגים), אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996 (עשרות רבות של הרוגים), אנתפאדאת אל-אקצא שפרצה בראש השנה 2000 (אלפי הרוגים), וארועי יום כיפור 2009. אלו הן רק מקצת הדוגמאות ועוד היד נטויה. סיכמתי את האירועים האלימים העיקריים סביב הר הבית ברשימה מן העבר (הטירוף הופך יותר נוח)



ההתרחשויות שתיארתי בפיסקה לעיל מעידות כי אין הדברים הללו בגדר קשקושים אינטלקטואליים גרידא, אלא נושא שהופך אקטואלי יותר ויותר בחברה הישראלית והפלסטינית. החברה הציונית-דתית אכן התעלמה במשך זמן רב משאלת מקומו של המקדש במדינת ישראל, אולם על פי ענברי, “נראה כי החלה התכונה להשתנות ובקרב חוגים מתרחבים גוברת הנטייה לשלב את נושא העלייה להר הבית בסדר יומם הדתי” (עמ’ 207). דומאות לכך יש למכביר, הבולטת שבהן  היא פסיקת רבני יש”ע מ-2001, וקצב הביקור המואץ של יהודים מאמינים מהזרם הלאומי בהר הבית מאז פתיחתו מחדש ב-2003. לא אעסוק כאן בהתפתחות הדתית-תיאולוגית סביב העלייה היהודית להר ובתגובה המוסלמית – פלסטינית לכך, אם כי זה בהחלט נושא ראוי לפוסט נפרד.

משה פייגלין (משמאל) וכיפת הסלע (צילום: ערו צדקיהו, יולי 2012)
הכתבה של חסון לא אמורה להפתיע אף אחד שכן כבר ב-2009 התקיים בבית המחוקקים – בכנסת ישראל – דיון תחת הכותרת: “הריבונות היהודית בהר הבית – תהליכים ותמורות“. את הכנס יזם ח”כ מיכאל בן ארי והנחה ח”כ אריה אלדד. הדוברים בכנס לא השאירו הרבה מקום לספק: כבר לפני 4 שנים נשמעה בכנסת ישראל הקריאה לבנות את בית המקדש השלישי בהר הבית. נכחתי בכנס ופרסמתי את רשמי בבלוגי הישן “יקוב ההר את הדין“. כך שאין תימה בהצעת החוק שהגיש לאחרונה אריה אלדד, הקוראת להסדרת שעות תפילה ליהודים בהר הבית בדומה למערת המכפלה בחברון (שהרי לא זונחים נוסחה מנצחת). לאחרונה הביעו שר המדע דניאל הרשקוביץ וחברי הכנסת זבולון אורלב (מסיעת הבית היהודי) ועתניאל שנלר (מסיעת המרכז קדימה!) את תמיכתם בחוק הר הביתאלדד אף הגדיל לעשות כשקרא לנסר את כיפת הסלע כמו שעשו לבתי האולפנה. בכך משחק אלדד ישירות לידיים של הגורמים הקיצוניין בתנועה האסלאמית ושל אלו המקדמים את השיח “אל-אקצא בסכנה”. 
בכיתוב: חפירות ישראליות מסוכנות מתחת לאל-אקצא
משה פייגלין, ראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, פועל בכיוון זה כבר שנים מתוך מפלגת השלטון בישראל. פייגלין קורא בגלוי לבנות את בית המקדש השלישי בהר הבית ולכונן מלוכה תיאוקרטית בישראל כשלב בדרך לגאולה. כבר הרחבתי את היריעה על תפיסות עולמו של פייגלין ומקומו המרכזי בליכוד בפוסט נפרד (“נבל ברשות התורה“, את הביטוי הנ”ל ביחס לפייגלין טבע הרב יובל שרלו, אולם כפי שמדווח חסון בכתבתו, בנו של הרב שרלו, אלישיב שרלו, נמנה בין העצורים על הר הבית לצידו של פייגלין ולא לצד אביו, ואידך-זיל גמור). 
חרדים בהר הבית (מקור: האתר החרדי כיכר השבת)
לנושא בית המקדש יש פוטנציאל מיוחד לחדור מן השוליים של ההוויה הדתית למרכזה, מאחר ונושא זה, לפחות ברמת האידיאה, נטוע בלב ההוויה היהודית האמונית. לאור השבר בציונות הדתית והפער שהולך ומעמיק עם המדינה מאז תכנית ההתנתקות מעזה ב-2005, מתקשה המרכז הציוני-דתי יותר ויותר לדחות את השוליים. תהליך זה נכון לציונות הדתית אך ישנם סימנים ראשונים של שינוי אפילו בשולי המחנה החרדי. בדיוק את ההתפתחות הזו ביקש האדמו״ר מסאטמר, מרן המנוח הרבי  יואל טייטלבוים למנוע, כשהוא פרסם את הקונטרס: על הגאולה ועל התמורה, המתייחס בביטול לתוצאות מלחמת ששת הימים (יש לציין שרק לאחרונה פתחתי את הטקסט הזה לראשונה וטרם הספיקותי לרדת לעומקו). 


הפוסט הזה נכתב במקרה ובמהירות, בעקבות כתבתו של חסון בהארץ וכהרחבה של תגובה שכתבתי בפייסבוק על הכתבה בקיר של תומר פרסיקו. בקרוב אני מבטיח לחזור לתלם ולפרסם את הפרק השני בסדרה על האסלאם באירופה (עוד נושא שנראה כי אינו יורד מסדר היום). אולם חשוב היה לי לציין שהמציאות במזרח התיכון היא כזו שבה קבוצות פונדמנטליסטיות מדוכאות, אשר לכאורה נמצאות בשוליים החברתיים והפוליטיים, מפציעות, עולות ומובילות מהפכות. בשכונה שלנו אין זה מופרך  שתנועה דתית שולטת במדינה, בין אם על די מהפכה ובין אם בדרך דמוקרטית. ישראל אמנם אינה נשלטת בידי פונדמנטליסטים ויש גם סיכוי גדול שזה לעולם לא יקרה, אבל אין זה תרחיש בלתי סביר  שכוחות קיצוניים אלו ימשיכו להתחזק וידרדרו את האזור על ידי פרובוקציות לסבב חדש וקשה של אלימות. התעלמות מבעיה זו כיום עשויה להביא לשינויים חברתיים ארוכי טווח שישפיעו, מלמטה כלפי מעלה, באופן שאת אחריתו מי ישורנו.  


בעולם מושלם אני רואה את הר הבית כמקום בו כולם מתפללים זה לצד זה באחווה, “כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים”. העולם שלנו לא מושלם, אבל זה בידיים שלנו לנסו
ת ולשפר אותו. 


חג שמח ומועדים לשמחה

לאומיות מחשמלת במזרח ירושלים

הלוגו של חברת החשמל המזרח ירושלמית
דמות ציבורית ומנהל של עמותה גדולה בירושלים המזרחית פרסם לאחרונה בעמוד הפייסבוק שלו את הסטאטוס הבא (בתרגום מערבית):

“אני אזרח פלסטיני. אני מודאג מאוד מגורלה של חברת החשמל של מחוז ירושלים בשל חובות המשתמשים וגניבת החשמל. עקב מצבה הכלכלי החמור [של החברה] אני מתחייב בזאת לשלם את חשבון החשמל במועדו.  כדי לעמוד בהבטחתי אני אחסוך בצריכת חשמל ואדליק את האור שעה מאוחר יותר. לא אוותר למי שלא יעמוד בתשלומים בגלל שהוא לא חסך בצריכה. אמת, הדבר פוגע בו ובילדיו בטווח הארוך אולם כעת הוא מזיק לי אף יותר… אללה ישיב לנו כגמולנו ביום שבו תונח היד על חברת החשמל, אז נשלם מפחד… בודאי שכעת, בטרם יהיה זה זה מאוחר מידי.”* 

מאחורי הפיסקה המבולבלת והסתומה לעיל (המקור בערבית בתחתית העמוד) עומד סיפורה של חברת החשמל של מחוז ירושלים בע”מ (شركة كهرباء محافظة القدس/ Jerusalem District Electricity Company– להלן JDECO) או בשמה העברי העממי: חברת החשמל המזרח ירושלמית (לסיפור הקמת החברה בשפה הערבית הקש כאן). הדאגה של אותו “אזרח” פלסטיני (למעשה תושב מזרח ירושלים) לגורלה של חברת החשמל נובעת מעצם היותה סמל לאומי פלסטיני בירושלים. מדובר למעשה בחברה האחראית לאספקת החשמל בירושלים הערבית ובמרחב הפלסטיני של המשולש: בית לחם – רמאללה – יריחו (לא כולל ישובים יהודיים).

כל פוליטיקאי ישראלי בתחילת דרכו יודע שירושלים היא בירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים ובירתו הנצחית של העם היהודי. כל כך מאוחדת היא שכמעט מחצית מתושביה אינם אזרחי המדינה, היא כה מאוחדת עד שאותם “תושבי הקבע”  מצביעים בכלל לרשות הפלסטינית ובבחירות האחרונות ב-2006 הם בחרו חמאס (לירושלים 6 מושבים בפרלמנט הפלסטיני). ירושלים  כל כך מאוחדת עד שפועלות בה שתי מערכות נפרדות של תחבורה ציבורית – אחת ליהודים ואחת לערבים. העיר כל כך מאוחדת עד שיש בה שתי חברות חשמל, אחת למערב העיר ואחת למזרחה. כמו התנועה הלאומית הפלסטינית, גם ה- JDECOנתונה במשבר כלכלי ועתידה לוט בערפל. לאחרונה הופיעו מאמרים בעיתונות הפלסטינית הקוראים לתושבים לגלות אחריות ולהציל את חברת החשמל הלאומית הפלסטינית שכן היא מהווה סממן ריבוני פלסטיני בעיר הקודש ובכלל. על הרקע הזה יש להבין את קריאתו של אותו אזרח פלסטיני מודאג.

החוב של הרשות הפלסטינית לחברת החשמל הישראלית, לפי יו”ר חברת החשמל האלוף במיל’ יפתח רון טל, עומד על יותר מ-615 מיליון שקל, שמתוכם 232 מיליון שקל הם חובות ישירים של הרשות הפלסטינית ו-382 מיליון שקל הם חובות של חברת החשמל המזרח ירושלמית (הרשומה בישראל כ-חמ”י). עלות החשמל שמספקת ישראל לאזורי עזה, חברון, שכם וג’נין (אשר אינם מחוברים לחמ”י) מקוזזת מגביית המסים שמגיעים לרשות הפלסטינית ומוחזקים במשרד האוצר (ב
התאם לנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו המוכר כהסכם פריז). החוב של חמ”י (או
JDECO או איך שלא תרצו לקרוא לחברת החשמל המזרח ירושלמית
) נובע מגניבות חשמל ומקשיי החברה לגבות את תשלומי חשבונות החשמל בשטחים. עיקר הבעיה הוא במחנות הפליטים שם מתקשה החברה במיוחד לגבות את התשלומים ולהעניש את הגנבים. מחנות הפליטים בשטחים אינם תחת אחריות הרש”פ או הרשות המקומית אלא באחריות אונר”א ומכאן נראה כי העניין כולו הינו מהותי וכללי יותר משאלת החוב 

והחשמל.

למרות החובות הכבדים לא נראה שישראל תוריד לרשות את השאלטר מאחר ולצעד שכזה יהיו השלכות מרחיקות לכת בתוך ישראל, בשטחים ובזירה הבינלאומית. למעשה השלכות אלו כבר מנעו מישראל לפרק את חברת החשמל המזרח ירושלמית בעבר, על אף שהדבר התאפשר מבחינה חוקית (ועל כך להלן). עם זאת, עקב החוב הכבד ולאור העומס הקיים על התשתית הישראלית, חברת החשמל הישראלית מאיימת על הרש”פ בניתוקים יזומים בשטחים.

בצל המשבר: עובדי חברת החשמל הפלסטינית בעיר העתיקה של שכם  (למקור)

בעקבות כך, פנה השאם אל-עמרי, מנכ”ל JDECO, לשר האוצר יובל שטייניץ, בבקשה שיקזז את חובות החברה, “בדומה לקיזוז שהוא עושה לחברת החשמל הישראלית” מכספי החשמל בעזה ומצפון הגדה – כ-60 מיליון שקלים מדי חודש. אל-עֻמַרי הוסיף: “גם אני חברה ישראלית ומשלם מסים כדין. אני זקוק לעזרתו [של שר האוצר]. אני מקווה שזה לא יגיע לשם, אך אם ינותק החשמל מהגדה – נלך לבית המשפט” (המקור בקישור לעיל). יו”ר הרשות לחשמל (האלוף במיל’) רון-טל גם כן תומך בקריאתו של אל-עמרי לשר האוצר לקיזוז החוב מכספי המיסים הפלסטינים.

כאן עולה לדיון השאלה המהותית: האם חמ”י/  JDECOהיא גוף ישראלי או שמא פלסטיני? הרשות לשרותים ציבוריים של מדינת ישראל התכנסה לדון בחודש שעבר בתעריפי רכישת החשמל של חמ”י מחברת החשמל לישראל. לבסוף הוחלט כי בתוך שטחי מזרח ירושלים התעריף יהיה כפוף לרשות הישראלית ואילו בשטחים יהיה מעמדה של חמ”י זהה לזה של הרשות הפלסטינית, המוגדרת כצרכן ולא כמחלק. “לפיכך נקבע להם רק מחיר קניה מספק שירות חיוני… לאור האמור, הרי שהחלטת הרשות [לשירותים] מישיבה 616 מחילה על חמ”י באזור יו”ש תעריף צובר ולא תעריף מכירה מרוכזת” (ראה מקור בקישור לעיל).

כעת יש להודות על האמת, אינני מבין בתעריפים ובפעלולים בירוקרטיים למיניהם. זה מעייף אותי. אני מעדיף לעסוק במהות של הדברים, כלומר בתכלס. בקדירה הזו בוחשיםגם טייקונים ובעלי אינטרסים שונים וככל הנראה רב הנסתר בה על הגלוי. ממקום מושבי בשטרסבורג השלווה אני יכול רק לציין כי השורה התחתונה בעיני לעולם חוזרת לשאלת שתי המדינות או המדינה האחת (ולכל תרחישי הביניים למינהם), כלומר העתיד הפוליטי של המרחב שבין נהר הירדן לים התיכון. הפלסטינים והישראלים אשר עודם מאמינים בפתרון שתי המדינות עם בירה משותפת בירושלים מבקשים אולי לראות בחברת החשמל המזרח ירושלמית מוסד פלסטיני ובסיס תשתיתי וארגוני למדינה שבדרך. בתרחיש השני אין באמת זכות קיום לחברה המזרח ירושלמית, אשר משמשת כמעין פילטר בין הלקוחות ובין הרשויות. מן התרחיש השני גם הציבור הישראלי וגם הציבור הפלסטיני יוצאים נפסדים וקומץ של בעלי אינטרסים גוזרים את הקופון.

מי שמיצה את יכולת הריכוז שלו מוזמן לעצו
כאן.
__________________________________________

כעת, כהרגלנו בקודש,  נרחיב מעט את הדופן ונחזור בקצרה על ההיסטוריה.

היזם והתעשיין הציוני פנחס רוטנברג מוכר באתוס הישראלי כחלוץ יצור החשמל בארץ ישראל לאחר שייסד את תחנת הכוח ההידרו אלקטרית בנהריים ואת חברת החשמל. סיפורו של רוטנברג הפך לחלק מהאתוס הציוני. אולם לרוטנברג קדם יזם יווני בשם אויריפידס מברומטיס (Euripides Mavromatis), אשר קיבל זכיון לאספת חשמל באזור ירושלים (סקירה של הפרשה בכתב העת קתדרה). בראשית המאה העשרים החלו העות’מאנים לרשת בחשמל את ערי המזרח התיכון על ידי מענק זכיונות לחברות פרטיות. בראשית 1914 קיבל מברומטיס, שהיה נתין עות’מאני ממוצא יווני, את הזיכיון  הראשון לאספקת חשמל בארץ ישראל. הזיכיון לאספקת החשמל כלל את ירושלים וסביבתה לצרכי תאורה, תחבורה (הנעת רכבות חשמליות) ושאיבת מים וכלל את כל השטחים הנמצאים ברדיוס של 20 ק”מ מכנסיית הקבר הקדוש (ומכאן כלל גם ישובים שמחוץ לירושלים). באותה שנה קיבל מברומטיס זיכיון לאספקת חשמל ליפו וסביבתה ופעל להשגת זיכיון שלישי להפקת חשמל מימי הירדן. אולם מברומטיס לא קיבל את זיכיון הירדן ולא מימש את זכיונותיו האחרים עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשלהי אותה שנה.

בסוף המלחמהב- 1918 שלטו הבריטים, שלחמו נגד העות’מאנים, בארץ ישראל. ב-1919, עלה לישראל פנחס רוטנברג ועד ספטמבר 1921 כבר זכה משלטונות המנדט בשני זכיונות: הראשון להפקת חשמל ממי הירדן ואספקתו, הזכיון השני היה להפקת חשמל ממי הירקון ואספקתו לתל אביב ויפו. רוטנברג התכוון למעשה לספק חשמל לכל ארץ ישראל. אך לפתע צץ לו משום מקום אותו מברומטיס עם הזכיונות העות’מאנים כשהוא טוען לזכותו על אספקת החשמל ליפו וירושלים. ממשלת המנדט קבעה שהזיכיון של מברומטיס ביפו אינו תקף מכיוון שניתן לאחר שהעות’מאנים כבר נכנסו למלחמה (ומתוקף חוזה הכניעה התורכי הזכיון מבוטל). רוטנברג וממשלת המנדט גם התנגדו לדרישתו של מברומטיס בירושלים, אולם מברומטיס, בסיוע ממשלת יוון, פנה לבית הדין הבינלאומי בהאג. במרץ 1925 קבע בית הדין כי על ממשלת המנדט לכבד את זיכיונו של היווני בירושלים בהתאם להתחייבויות הבינלאומיות שלקחה על עצמה בריטניה לאחר המלחמה. כתוצאה מכך החזירו הבריטים למברומטיס את זיכיון החשמל בירושלים בעוד שבשאר הארץ סיפקה את החשמל חברת החשמל הארץ ישראלית (PEC) של רוטנברג.

בשלב זה מכר מברומטיס את זכיונו לחברת Balfour & Beatyהבריטית ואילו ממשלת המנדט מצידה האריכה את הזיכיון עד לשנת 1988. B&Bהקימה ב-1928 את חברת החשמל והשירות הציבורי לירושלים בעמ(Jerusalem Electric & Public Service Corporation – JEPSC), אשר בנתה בדרום העיר (סמוך לתחנת הרכבת בדרך בית לחם כיום) תחנת כוח המופעלת באמצעות מנוע דיזל. את מבנה התחנה תכנן  האדריכל האנגלייהודי בנגמין חייקין (אשר תכנן גם את מלון המלך דוד), ואילו הקבלן הראשי שבנה את התחנה היה המהנדס הערבי נוצרי גורגשיבר. כך בנובמבר 1929 זכתה ירושלים לזרם חשמל סדיר.
הגעת כבל החשמל לשער שכם, אפריל 1929. מקור: אוסף המושבה האמריקנית (תודה לקורא היקר ששלח לי את התמונה). 


הנהלת החברה הורכבה ברובה מבריטים ואילו העובדים היו יהודים וערבים כאחד. בשנות השלושים החלה החברה לספק חשמל לישובי הסביבה וב-1936 חוברו  לחשמל גם הרובע היהודי ומסגד אל-אקצא שבעיר העתיקה. ייצור החשמל של JEPSC פיגר בהרבה אחרי זה של PECבשאר חלקי הארץ כך שלמעשה החברה הירושלמית לא עמדה בעומס. ב-1947 החליטו רשויות המנדט לחייב את החברה בירושלים לקנות חשמל מהחברה הארצית ואף החלו בהליכים לחיבור התשתית של שתי החברות. בינתיים הסתיים המנדט ופרצה המלחמה. עבודות החיבור נדחו עד להודעה חדשה.

במהלך מלחמת העצמאות ירושלים נותרה ללא אספקת חשמל סדירה (מלבד מוסדות אשר החזיקו גנרטור). בתום המלחמה היתה העיר מחולקת בין ירדן לישראל. בצד הישראלי חוברה התשתית לחברת החשמל הישראלית וב-1954 רכשה חברת החשמל הישראלית מהחברה הירושלמית את חלקה במערב העיר כולל החלק היחסי בזיכיון ופעילותה של החברה הירושלמית במערב ירושלים הגיע לקיצו. בצד הירדני המצב היה גרוע יותר שכן תחנת הכוח נותרה בצד הישראלי. ירושלים הערבית נותרה ללא אספקת חשמל סדירה עד 1951, אז הקימה B&B תחנת כוח בסמוך לשועפאט. ב-1957 רכשה מממשלת ירדן את הזכיון מ B&B והקימה את חברת החשמל המזרח ירושלמית, הלא היא JDECO.

עד לשנות השישים כבר חיברה JDECO לחשמל את בית לחם, בית גאלה, רמאללה ואלבירה וכושר ייצור החשמל של החברה השתפר. יור ההנהלה של החברה המזרח ירושלמית היה ראש העיר רוחי אל חטיב ולימים החליפו אנואר נוסייבה, תושב ירושלים הערבית אשר שימש בעברו כשר ההגנה בממשלת ירדן וכשגריר ירדן בבריטניה (אביו של נשיא אוניברסיטת אל-קדס הנוכחי סרי נוסייבה).

לאחר מלחמת ששת הימים
“אוחדה” ירושלים מחדש, לראשונה תחת שלטון ישראל. לאחר המלחמה הגיעו נציגי חברת החשמל הישראלית לשועפאט לבחון את מצב החברה המזרח ירושלמית. העובדים הותיקים אשר עבדו יחדיו לפני 1948 נפגשו מחדש. הנציגים הישראלים
מצאו כי התחנה בשועפט כשירה לעבודה ואספקת החשמל לעיר המזרחית, שהופרעה בגלל המלחמה, חודשה כסדרה והחברה המזרח ירושלמית חזרה לתפקד. בדיקה של משרד המשפטים הישראלי קבעה שאי אפשר לבטל את הזיכיון של החברה המזרח ירושלמית ולהכניסה תחת חברת החשמל הישראלית, אולם החברה המזרח ירושלמית נרשמה גם בישראל (כ-חמ”י) ופעלה תחת החוק הישראלי שהוחל על ירושלים המזרחית.

בשנות ה-70 בנתה ישראל שכונות יהודיות גדולות ב”מזרח ירושלים” (=כל השטח שהיה בשליטת ירדן עד 1967 והוכנס תחת שטחה המוניציפלי של העיר אחרי המלחמה). השכונות הללו הוקמו למעשה בשטח הזיכיון של חברת החשמל הערבית ובקשתה של חברת החמשל הישראלית לספק חשמל לשכונות הללו נתקלה בסירוב תקיף. נוצר מצב שבו על החברה המזרח ירושלמית הפלסטינית לספק חשמל לאזרחי ישראל היהודים שחיו במזרח ירושלים.

החברה המזרחית לא עמדה בעומס הביקוש והחל מראשית שנות השבעים רכשה בצובר חשמל מהחברה הישראלית ומכרה אותו לצרכנים. לצורך כך הוקמו מספר נקודות חיבור בין הרשתות. באמצע שנות השמונים נקלעה החברה הערבית לקשיים כספיים והפסקות חשמל בחלק המזרחי של העיר, כולל בשכונות היהודיות, היו לעניין שבשגרה (וכמי שגדל באחת מהשכונות הללו אני יכול להעיד על כך מגוף ראשון). החוב הכספי של החברה הערבית לחברה הישראלית תפח ובמשרד האנרגיה העלו שוב את הרעיון של הפקעת הזיכיון מידי החברה הערבית ומיזוגה עם החברה הישראלית.

רעיון זה ירד מן הפרק שכן התברר כי תושבי ירושלים הפלסטינים החלו רואים את בחברה סמל לאומיב-1988 הגיע לסיומו הזיכיון המקורי של חברת B&B שניתן בשנת 1928, אולם מדינת ישראל ויצרה על פירוק החברה והסתפקה רק בחיבור השכונות היהודיות במזרח ירושלים לרשת החשמל של החברה הישראלית. החברה הערבית המשיכה לספק ולמכור חשמל לשכונות הערביות בלבד (חשמל נקנה ברובו המכריע בצובר מהחברה הישראלית). בדצמבר 1987 פרצה האנתפאדה הראשונה ואילו עד ינואר1988 כבר חוברו השכונות היהודיות במזרח ירושלים (והישובים הסמוכים שמעבר לקו הירוק כגון מעלה אדומים) לרשת הישראלית. החברה הערבית המשיכה לספק חשמל לשכונות הערביות בלבד. האנתפאדה חילקה את ירושלים בגיאוגרפיה של פחד ואילו חברת החשמל חילקה את התשתיות בין מזרח ומערב.

בינתיים הסתבר כי תחנת הכוח בשועפט אינה יעילה באספקת החשמל וכי יהיה זה יותר זול להפסיק את פעולתה ולקנות את כל החשמל מהחברה הישראלית. בסוף שנות ה-80 הושבתה התחנה בשועפט והחשמל המסופק לשכונות לשכונות הערביות במזרח העיר נקנה כולו מישראל (אם יש לכם עודפי ברזל למכירה לפי משקל – בטונות – אני ממליץ לכם להגיע למתחם הגנרטור שנמצא מאחורי מתחם הדפו של הרכבת הקלה ואולי תמצאו שם מישהו שמוכן לקנות אותו מכם). החברה הערבית ממשיכה לפעול כאמור עד היום וזוכה למעמד של סמל לאומישל סממן לריבונות הפלסטינית בעיר.
_____________________________________________________
*انا مواطن فلسطيني، انا قلق جدا على مصير شركة كهرباء محافظة القدس بسبب تراكم ديون المشتركين وسرقة التيار، انا سالتزم في هذا الظرف الاقتصادي الحرج بدفع الفاتورة بموعدها، ولكي احافظ على التزامي فانني ساعمل على تقنين الاستهلاك، ساتاخر في اشعال النور ساعة، لكنني لن اسامح من لا يلتزم بالدفع ثم لا يفكر في تقنين الاستهلاك، صحيح انه سيؤذي نفسه واولاده على المدى الطويل ولكنه يؤذيني الان اكثر….. اجارنا الله من يوم توضع فيه اليد على الشركة فندفع خوفا…. بالطبع فورا ولكن بعد فوات الاوان!!

על האסלאם באירופה ואללה ישראלים

שידור הסדרה של צבי יחזקאלי ודוד דרעי “אללה אסלאם: בעקבות השתלטות האסלאם באירופה בערוץ 10  שהחל בחודש זה עורר לאחרונה ביקורת רבה. יוצרי הסדרה הואשמו בהפחדה, בגזענות, באסלאמופוביה ואף בסילוף עובדות. כתב אחד הרחיק לכת וכינה את הסדרה הפרוטוקולים של זקני האסלאם (וכאן תגובתו של הבמאי). בפוסט זה אתייחס אם כן לרעיון הכללי שעולה מהסדרה עד כה, אולם בשני הפוסטים הבאים אבקש להתקדם אל מעבר לעיסוק בסדרה כדי לנסות ולהעמיק את הדיון בסוגיה המהותית יותר של המיעוטים המוסלמיים במערב אירופה ובצפון אמריקה,דיון שמוכרח להתקיים ושיש לנהל אותו באופן מושכל, ביקורתי ומאוזן. (עוד על תוכן הפוסטים הבאים בסוף פוסט זה).
האסלאם באירופה על פי יחזקאלי

(תודה לעמרי בראל על עריכת הוידאו)

אללה יוסתור
 
הנושא בו בחר יחזקאלי לעסוק חשוב ומעניין. את העיסוק במיעוט הערבי והמוסלמי באירופה יש לכלול בהקשר האקטואלי הרחב יותר של יחסי “המערב” ו”האסלאם” (ובפוסטים הבאים אנסה להגדיר באופן ברור יותר מושגים פשטניים אלה, ולתחם אותם). ואכן הכתב לענייני ערבים זיהה את אירופה כזירה חדשה בה נפגשים סלפים, יהודים ואירופאים אחרים, אך זאת בלי לנסות ולהתעמק בהגדרת זהויות רחבות אלה. שני הפרקים הראשונים היו מעניינים בעיני ונגעו בסוגיות מהותיות. נעשה בהם אף ניסיון מוגבל להציג תמונה מאוזנת, אולם עד כמה שניתן לשפוט בשלב זה של הסדרה, יחזקאלי בחר להתמקד בממד צר ופופוליסטי של התופעה במקום לנהל דיון כולל ומעמיק. ואולי דיון כזה הוא בגדר ציפיה גבוהה מדי מכלי תקשורת פופולרי?
 
צירוף המילים התמוה “אללה” ו”אסלאם” שנבחר כשם לסדרה וכותרת המשנה: “בעקבות השתלטות האסלאם באירופה” מגדירות מראש את הסיפור. אין בפנינו מסמך העוסק בסיפור המורכב של המיעוט המוסלמי באירופה, אלא סיפור של השתלטות “האסלאם” על היבשת (ושוב – מה זה בכלל “האסלאם”?!). בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שם הוקרנה הסדרה לראשונה, היא הופיעה תחת השם המכובד יותר “החצר האחורית של אירופה: צבי יחזקאלי בעקבות המהגרים המוסלמים”, אולם בערוץ 10 הפכו המהגרים האלה ל”האסלאם”, ועקבותיהם בחצר האחורית היו לסיפור של השתלטות. את הסיבה לשינוי השם יש לתלות ככל הנראה באלוהי הרייטינג.
 
הפרק הראשון נפתח בסגנון של סרט אקשן הוליוודי. יחזקאלי הוא הגיבור המסוקס, ממיין כאפיות ומחליף זהויות לפני היציאה לפעולה. בעריכה משולבים קטעים ממעלליו הקודמים של הגיבור כשהוא מסקר חדשות תחת אש צולבת או רואה את הלבן בעיניהם של מבוקשים חמושים במחנות פליטים. לפני שהוא נוסע לאירופה נפרד יחזקאלי מהאשה ומהילדים ויוצא לקדם את פני הסכנה. פתיח זה כשלעצמו אינו מאפשר עוד הצגה אובייקטיבית של קהילות המהגרים המוסלמים באירופה. הוא מסמן מראש את המסקנה: המוסלמים הם סכנה שיש לפחד ממנה ובשביל להתעסק איתם צריך להיות גיבור.
 
בעשור הקודם הביא צבי יחזקאלי שינוי מרענן אל הנוף המונוטוני של סיקור הערבים בישראל. הוא יצא נגד עמיתיו מ“דור הפרשנים עם שיער השיבה ששידר מעבר למסך הברזל” כאהודי ערי מערוץ 2 ועודד גרנות מערוץ 1. “אני מסביר את הערבים אחרת” אמר, “תמיד מתייחסים אליהם כאל ישויות מדיניות. אצלי יש יותר צבעים, ריחות וקולות”. יחזקאלי האשים את עמיתיו בסטריאוטיפיזציה של הערבים, אולם החד-ממדיות והחד-צדדיות של “אללה איסלאם” עולה בהרבה על ההטיה שעליה דיבר בזמנו. הסדרה צובעת בגוונים של שחור ולבן תמונה שהיא צבעונית ומורכבת הרבה יותר ועל כך כבר נאמר במקורותינו “מום שבך אל תאמר לחברך”. הנטייה האנטי ערבית או האנטי אסלאמית של יחזקאלי מגיעה בד בבד עם התחזקותו המתוקשרת בדת ישראל. הדבר מאכזב במיוחד מאחר והתחזקות בדת אינה צריכה להיות מלווה בהתנשאות על האחר, בביטולו ובהשטחתו, ולהיפך. בדיון על קיר הפייסבוק של צבי יחזקאלי ודסק הערבים של חדשות 10 (תגובה מספר 119) כתב עמי דגני, מומחה לתקשורת הפלסטינית: “צביקה היקר, האם אתה לא מוטרד מכך שכמעט כל הקוראים והמגיבים פה משבחים ומהללים את הסדרה שלך? האם נעלמה הביקורת וחדל הוויכוח? האם שנאת ‘עמלק’ משתלטת עלינו? אני מכיר אותך משכבר ומוקיר אותך מאוד, ועם זאת אני חושש שמה שאמרת לפני כמה שנים על הפרשנים הוותיקים, לבני השיער, מתקיים בסדרה הזו (שראיתי רק חלקים ממנה) – הצגת הערבים והאסלאם דרך המשקפת המדינית-בטחונית בלבד. הסרט מציג תמונה מאוד קודרת, בזמן שהמציאות הרבה יותר צבעונית. אני גם סולד מהשמחה לאיד של ישראלים רבים (שמובעת גם בתגובות למעלה), שלדעתי הסדרה שלך מעודדת, כאילו עוד מעט והאסלאם ישתלט על אירופה, ובקרוב הם ילמדו על בשרם מה זה פיגוע מדי שבוע, חס וחלילה.” אין בדברים אלה משום הכחשה שאירופה מתמודדת עם בעיה לא פשוטה, אך האם הפתרון לבעיה זו הוא בהסתה למלחמת תרבות?
 
יש אסלאם קיצוני במערב
 
בין הביקורות השונות שנכתבו על הסדרה היו כאלו שטענו שאין אסלאם קיצוני במערב. טענות אלו שגויות לא פחות מהניסיון לצבוע את כל הקהילות המוסלמית במערב בצבעים קיצוניים. האסלאם הקיצוני קיים במערב ומהווה איום משמעותי על הביטחון במדינות מערביות רבות. קהילות המהגרים המוסלמים במדינות אלו מצמיחות מתוכן קיצונים לא מעטים. כמו בכל מקום אחר גם שם משגשגים הקיצונים בעיקר במקומות בהם המדינה מפגינה אוזלת יד ואשר יש בהם נחשלות, בורות ועוני. במערב נוספים על אלה גם ההדרה, הגזענות והאפלייה מהן סובלים המהגרים ואלה משחקים לידי הקיצונים וסוללים את הדרך אל לבם של צעירים אבודים. כיום רבים מבני הדור שני והשלישי של המהגרים,ילידי הארץ הקולטת, ניצבים בפני משבר זהות. הם אינם שייכים לארץ המוצא ממנה היגרו הוריהם, אך גם אינם מתקבלים כשווים בארצות מולדתם במערב. תסכול זה מביא את חלקם למצוא מפלט בזהות האסלאמית שהיא על לאומית ובעצם טרנסצנדנטית – מעבר לעולם הזה. מיעוטם פונה לקיצוניות. מדריד, לונדון, מוסקבה, ניו יורק, דרום צרפת ומקומות נוספים במערב ידעו פיגועי טרור קשים בשנים האחרונות שבוצעו על ידי ארגוני אסלאם קיצוני או תומכיהם.
 
ניקח לדוגמא את סיפורו של האמאם אנור אל-עולקי, יליד ארה”ב. משפחתו הגיעה לארה”ב מתימן לצורך לימודים אקדמיים של האב. בהיותו בגיל 7 הוא שב לתימן ובגיל 19 חזר לארה”ב ונרשם לקולג’. אל-עולקי התפרסם בעקבות השפעתו על סרן נידל מליכ חסן, פסיכולוג צבאי אמריקאי שרצח 13 בני אדם בבסיס צבאי בארה”ב. חסן הוא מוסלמי ממוצא פלסטיני, יליד ארה”ב (משפחתו היגרה לארה”ב מאל-בירה דרומית לרמאללה). חסן היה בתהליך של התחזקות דתית ונהג להתכתב עם אל-עולקי. יחידתו הצבאית נקראה לשירות באפגניסטן והדבר הביאו לידי משבר. בנובמבר 2009 ירה חסן למוות ב-13 בני אדם בבסיס צבאי אמריקאי בפורט הוד בעודו צועק “אללה אכבר”. אל-עולקי שימש כאמאם במסגד דאר אל-הג’רה בווירג’יניה שבו נהגו להתפלל שלושה ממבצעי הפיגועים ב-11/09/2001. ב-2002 עזב אל-עולקי את ארה”ב לאנגליה וב-2004 הוא עבר לתימן ומאז 2009 הוא נודע כמפקד ארגון אל-קאעידה במדינה. שמו נקשר בנסיונות פיגוע רבים במערב עד לחיסולו בספטמבר 2011 בתימן על ידי הצבא אמריקאי. אל-עולקי ניהל בלוג בשפה האנגלית שבו הטיף לג’יהאד נגד המערב ואף השתתף במספר פורומים ג’יהדיסטים אינטרנטיים בשפה הערבית. אל-עולקי הוא דוגמא קלאסית של מוסלמי שנולד והתחנך במערב ופנה לדרך האסלאם הקיצוני והטרור.
 
 
 
אסלאמופוביה והימין הקיצוני באירופה
 
מן הצד האחר, מוסלמים רבים באירופה נופלים קורבן לפשעי שנאה, לאפליה ולרדיפה סמויה וגלויה. הפחד המיתולוגי מן האסלאם נטוע עמוק בתרבותה של אירופה. בשנים האחרונות מתחזק הימין קיצוני באירופה, במדינות כמו גרמניה, הולנד, צרפת, יוון, הונגריה ואחרות. המפלגות הלאומניות יוצאות בדרך כלל נגד האיחוד האירופאי ועקרון הרב תרבותיות המנחה אותו ומלבות שנאת זרים. מחקרים מראים (ראי בקישור לעיל) כי באזורים שהגיעו אליהם מהגרים רבים נוטות מפלגות ימין קיצוני להצליח. לעומת זאת, בדמוקרטיות החדשות יותר כמו המדינות הפוסט-סובייטיות, האיבה ושנאת הזרים מופנות בעיקר למיעוטים לאומיים כמו צוענים (בהונגריה), טורקים (בבולגריה) והונגרים (בסלובקיה). המהגרים המוסלמים הפכו ליעד טבעי של מתקפות הימין הקיצוני במערב אירופה. תיאוריה איסלאמופובית מקובלת בחוגי הימין הקיצוני נקראת אירוערביה. היא מפותחת בספר הנקרא: “אירוערביה: הציר האירופי-ערבי” שנכתב על ידי גיזל ליטמן, סופרת יהודיה ילידת מצרים המוכרת בשם העט בת יאור (Bat Ye’or). הדמיון לתיאוריות האנטישמיות הקלאסיות שהתפתחו באירופה במאה שעברה מפליא.
 
פרופסור עמיקם נחמני, מחבר הספר Europe And Its Muslim Minorities וראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, טוען שההתנהלות של אירופה במלחמותיה במאה השנים האחרונות, מותירה מעט מקום לתקווה שהיבשת המטיפה לשאר העולם תנהג במיעוט המוסלמי בפחות ברוטליות מזו שנהגה במיעוטים אחרים. נחמני מציין כי פשע המלחמה הנוראי ביותר שהתרחש על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם בשנייה, הוא טבח סרברניצה במלחמה בבוסניה ביולי 1995בפיקודו של הגנרל רטקו מלאדיץ’, רמטכ”ל הצבא הסרבי במלחמת האזרחים ביוגוסלביה. בטבח נרצחו 8,000 גברים מוסלמים. השמדת עם זו כללה גם אונס של כ-16 אלף נשים בוסניות. דוגמה קרובה יותר שמביא נחמני היא הרצח ההמוני שביצע אנדרס ברינג ברייוויק הנורבגי ביולי 2011: כ-70 צעירים נורבגים נרצחו, לא בשל היותם מיעוט אלא משום שצידדו בזכויות המיעוט, כלומר בזכויות המהגרים בארצם.
 
הזווית הישראלית
 
הימין הקיצוני באירופה הוא הבית הטבעי של שנאת היהודים והאנטישמיות הקלאסית. לאור החשיבות של זיכרון השואה בישראל ניתן היה לצפות כי ממשיכי דרכם האידיאולגיים של הנאצים ושותפיהם ברחבי אירופה יהיו מוקצים מחמת מיאוס במדינת היהודים. בפועל ההיפך הוא הנכון. השנאה הנוכחית של הימין באירופה לאסלאם גוברת על השנאת המסורתית ליהודים. כיום יש ליהודים מדינה, הם כבר לא נחשבים לנחותים. יתרה מזאת, בדומה לתפיסה המקובלת בימין האמריקאי, מדינת היהודים נתפסת בעיני חסידי תיאוריית התנגשות הציוויליזציות כקו הגנה ראשון אל מול האסלאם. חירט וילדרס, מנהיג מפלגת החירות ההולנדית ואנטי מוסלמי קיצוני, הוא תומך נלהב של ישראל. באחד מביקוריו  בישראל אמר וילדרס ל YNET“אני תמיד אומר לאנשים שרק בגלל שהורים ישראלים שולחים את ילדיהם לצבא כדי להתמודד עם הג’יהאד ונשארים ערים בלילות – ההורים באירופה יכולים לישון בשקט”. וילדרס גם יצר סרט אנטי אסלאמי משלו בשם פתנה (מונח קוראני אשר לו מספר פירושים בערבית: כאוס, מחלוקת ומלחמת אחים בין המוסלמים). הממסד הישראלי מצדו נענה לחיזורי הימין הקיצוני האירופאי.
 
בשנים האחרונות נערכו מספר מפגשים בין נציגים ישראלים רשמיים למנהיגי ימין קיצוני באירופה. בדצמבר 2010, חרף מחאת הקהילה היהודית באוסטריה, נפגש סגן השר איוב קרא מהליכוד עם מנהיג מפלגת החירות היינץ כריסטיאן שטראכה וגמר עליו את ההלל. יש לציין כי עוד ב-2008 הוגדר שטראכה על ידי משרד החוץ הישראלי כנאו-נאצי, מכחיש שואה וגזען. גם השנה תחנוני הרב הראשי של אוסטריה לא נענו, וחבר הכנסת מש”ס הרב ניסים זאב, השתתף לצד גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון, ופרופ’ הלל וייס מאוניברסיטת בר אילן בכנס שיזמו מפלגות הימין הקיצוני החברות באיחוד האירופי. הרב הראשי של אוסטריה, הרב חיים אייזנברג, שיגר מכתב למשתתפי הכנס בו הוא טוען כי היות והכנס מאורגן על ידי אנדריאס מלצר, אדם שהתפרסם בעבר בהתבטאויותיו האנטישמיות, הרי שמדובר במתן לגיטימציה לאיש. “בשם הקהילה היהודית אני מבקש שלא להגיע לכנס”, כתב הרב אייזנברג. יש לציין כי שר החוץ דוד לוי אסר בזמנו כלמגע עם מפלגתו של ירג היידר ויורשיו. בתגובה טען מסיקה כי “הכלל שמנחה אותי הוא ‘האויב של אויבך הוא ידיד’. התועלת של השתתפותנו בדיון כזה עולה לאין ערוך על השאלה מי הזמין את הכינוס”. על כך כבר נאמר  “אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה”  (במאמר מוסגר יש לציין כי גם האסלאם הקיצוני נוהג להשתמש במוטיבים מן האנטישמיות האירופאית החדשה).
 
הימין הקיצוני האירופאי בעל המורשת האנטישמית המפוארת, רואה כעת באסלאם הקיצוני את האיום העיקרי על אירופה. מדינת ישראל המחפשת נואשות בני ברית באירופה מוצאת את מבוקשה בימין הקיצוני. לפני כחודשיים אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו לעמיתו ההונגרי כי “המדינה היהודית נותנת לאירופה את קו ההגנה שלה מפני האסלאם המיליטנטי… האסלאם המיליטנטי הוא אויב משותף של כולנו, של ישראל ושל אירופה.” אמירה זו באה בימים שרוב מנהיגי המערב רואים במדיניות ישראל במזה”ת התיכון כאיום הולך וגובר על היציבות העולמית.
ההתקרבות בין הימין הקיצוני באירופה לישראל (וליהודים אנטי מוסלמים במערב) הוא אחד מתוצרי הלוואי של הסכסוך הישראלי הערבי. הסדרה “אללה אסלאם”, גם אם היא נו געת בסוגיות אמיתיות ובוערות, רחוקה מן המציאות. תיאוריית “השתלטות האסלאם על אירופה” שמקדם יחזקאלי מפלרטטת עם תיאוריות ימין קיצוני על גבול הסהרוריות. היא אינה משקפת את המציאות היומיומית באירופה אלא את נקודת המבט הישראלית על הדברים, או ליתר דיוק את משאלות לבם של גורמים מסוימים בישראל.
 
הרהורים להמשך
 
בסוגית “האסלאם באירופה” יש לדון בתוך ההקשר הההיסטורי-תרבותי הרחב של יחסי “המערב” עם “האסלאם”. שורשיהם של יחסים אלו בראשית האסלאם במאה השביעית והם משתנים ומתפתחים כל הזמן. בתוך כך נראה כי ארץ ישראל וירושלים שיחקו תפקיד מרכזי ביחסים שבין האסלאם למערב לאורך ההיסטוריה. גם בימינו ניתן לראות את הסכסוך הישראלי ערבי בתוך ההקשר הבינתרבותי הזה, משפיע עליו ומושפע ממנו.
 
בתוך כך, פרסומו לאחרונה של סרט אנטי אסלאמי שהופק בארה”ב, ככל הנראה על ידי מהגר מצרי- קופטי, הביא למהומות ולהפגנות ברחבי העולם ולרצח של דיפלומטים אמריקאים בלוב. סיפור זה למעשה חוזר על עצמו כל כמה שנים. במהומות שפרצו ברחבי העולם בעקבות פרשת הקריקטורה הדנית מ-2005, נהרגו על פי ויקיפדיה למעלה מ-1000 בני אדם. פרצי אלימות תקופתיים אלו בעולם המולסמי נובעים במהותם מפערי תרבות וערכים בין עולם האסלאם השמרני לבין המערב הליברלי. להבנתי, דיון מושכל בנושא המיעוט הערבי והמוסלמי במערב צריך שיעשה בתוך ההקשר הרחב של היחסים בין המערב לעולם הערבי והמוסלמי.
 
בנוסף יש להתייחס להתפתחות של הלכת המיעוטים באסלאם. שיטה הלכתית זו מיועדת למיעוטים מוסלמיים בארצות לא מוסלמיות. הלכות המיעוטים באסלאם הנקראת בערבית פיקה אלאקליאת (فقه الأقليات) והיא משקפת לאו דווקא את חדירת “האסלאם” לאירופה אלא להיפך, את ההשפעה המערבית על המחשבה האסלאמית בקרב המיעוט המוסלמי במערב. אופן קביעת השריעה בפיקה אלאקליאת שם דגש על האינטרס הציבורי (בערבית מַסְלַחַה مصلحة) ועל ההכרח (בערבית דַרוּרַה ضَرُورَة). יכול להיות ששינוי זה משקף את החלפתו של החוק המקודש והנוקשה באינדיבידואליזציה ורציונליזם בפסיקה השרעית במערב. רעיונות אלו קרובים במהותם לרפורמה שהתרחשה בנצרות האירופאית במאה ה-16. דוקטרינת פיקה אלאקליאת מזוהה עם התאחדות הארגונים האסלאמיים בצרפת (UOIF) ובינואר 2004 הפכה הדוקטרינה למדיניות הרשמית של המועצה האירופאית לפסקי הלכה ומחקר (المجلس الأوروبي للإفتاء والبحوث ECFR).
* תודה ליעד בירן על ההגהה והעריכה

זיארה ופוליטיקה בירושלים

פורסם לראשונה באתר אפשר לחשוב

מזה כמה חודשים שמתנהל בעולם הערבי דיון פוליטי ודתי סביב שאלת הביקור בירושלים. לצד זאת התקיימו בחודש אפריל השנה שני ביקורים מתוקשרים של ופוליטיקאים אנשי דת ערביים בעיר. ביקורים אלו מהווים חריגה מהנורמה המקובלת בעולם הערבי והמוסלמי, אשר במשך 45 השנים האחרונות נמנע מלבקר בירושלים תחת שלטון ישראל. אחד התומכים הבולטים בחרם הוא השיח’ ופוסק ההלכה הפופולרי יוסוף אל-קרדאוי, המשמש גם כראש מועצת הנאמנים של מוסד אל-קדס. בספרו “ירושלים – הבעיה של כלל מוסלמי”, מפרט אל-קרדאוי את הסיבות לחשיבות ירושלים באסלאם. הוא קורא למאמינים להלחם למען ירושלים ומזכיר לקוראיו שלתפילה במסגדיה יש מעלה יתירה. בנוסף, על פי החדית’ המהימן, ירושלים היא המקום היחידי מעבר למכה ואל-מדינה, אליו מצווים המאמינים לעלות לרגל. ואכן, לאורך השנים, רבים נהגו להוסיף לח’ג במכה את הזיארה בירושלים (ביקור באתר דתי שאינו הכעבה במכה), גם בתקופות שחשיבותה הפוליטית היתה שולית. אולם למרות כל האמור לעיל אוסר אל-קרדאוי על המוסלמים לבקר בעיר כל עוד היא נתונה תחת כיבוש. 
איור מאתר האינטרנט של שיח’ יוסף אל-קרדאוי המציג את מתחמי אל-אקצא בירושלים והכעבה במכה יחדיו, עם ציטוט מהקוראן (1:17) שלפי הפרשנות קושר בין שני האתרים. לקוח מספרו של יצחק רייטר “מירושלים למכה ובחזרה – ההתלכדות המוסלמית סביב ירושלים” 2005, עמ’ 69.
ראשיתו של החרם המוצהר על ביקור בירושלים הינו בסוף שנות השמונים ביוזמת הפלסטינים עצמם. בזמנו יצאו הפלסטינים נגד פעילותה של חברה בבעלותו של איש העסקים יעקב נמרודי שנקראה זיארה, אשר ביקשהלהביא מבקרים מוסלמים לירושלים. הפלסטינים טענו כי ישראל משתמשת בתיירות המוסלמית על מנת להעמיק את שליטתה בעיר, להעניק לגיטימציה לכיבוש הישראלי ולקדם את הנורמליזציה עימה. בעקבות הדברים פרסמו מספר מופתים בכירים פסקי הלכה האוסרים את הביקור באל-אקצא כל עוד הוא שבוי בידי ישראל (האיסור חל רק על מוסלמים מחוץ לפלסטין). אל-קרדאוי הוסיף כי איסור זה נועד לעורר את העולם המוסלמי להילחם לשחרור אל-אקצא (רייטר 2005, עמ’ 27). ברבות השנים גם מנהיגי דת נוצריים כמו באבא שנודה, ראש הכנסיה הקופטית במצרים, הצטרפו לחרם על ביקור בירושלים כשהיא תחת שלטון ישראלי. 
אולם בפברואר השנה קיבל השיח בנושא תפנית חדה במהלך כנס ירושלים שנערך בדוחה בירת קטר. בכנס קרא נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לעולם הערבי להסיר את החרם מעל מצוות הביקור ירושלים. אבו מאזן פנה ישירות למוסלמים ולנוצרים בעולם הערבי וקרא להם להגיע לירושלים ולראות בעצמם את מהלכיה של ישראל לייהוד העיר ובתוך כך לתרום בנוכחותם לערביותה של ירושלים ולחיזוק מורשתה האסלאמית והנוצרית. כצפוי, קריאתו של אבו מאזן עוררה סערה בעולם הערבי. אל-קרדאוי מיהר לאשרר את עמדתו נגד הביקור בירושלים ומנגד דוברים פלסטיניים שונים, בהם אנשי דת ושרים ברשות הפלסטינית, קראו לאל-קרדאוי לשקול מחדש את החלטתו. 
בעקבות דברי מחמוד עבאס הודיעו מספר מדינות ערביות, בהן ירדן, על בכוונתן לארגן משלחות ביקור לירושלים בעתיד הקרוב. חודשיים אחר כך נערכו שני הביקורים יוצאי הדופן בירושלים. הביקור הראשון היה של הנסיך האשם מירדן כשהוא מלווה בחכם ההלכה הסופי, התימני עלי אל-ג’עפרי. שבועיים לאחר מכן התקיים בירושלים ביקור נוסף, הפעם היה זה הנסיך ע’אזי מירדן, יועץ המלך לענייני המקומות הקדושים, כשהוא מלווה באישיות הדתית הבכירה, עלי גומעה – המופתי הראשי של מצרים (כותב שורות אלו אף נכח בהר הבית ובכנסיית הקבר בעת ביקורם של השניים במקום, אשר נערך תחת אבטחה ישראלית כבדה). אין להמעיט מהחשיבות המדינית והדתית של הביקורים הללו בירושלים של שני הנסיכים מבית המלוכה הירדני לצד אנשי הדת הבכירים. אולם, גם אם הביקורים אכן משקפים אינטרס ירדני פרטני, הם בכל זאת נעשו בתמיכה ובהשתתפות של אנשי דת בכירים מהעולם הערבי. בנוסף, למיטב הבנתי, אין להפריד את הביקורים הללו מקריאתו של אבו מאזן בדוחה לבקר בירושלים. 
אולם למרות קריאתו של עבאס ועל אף מעמדם הבכיר של אל-ג’עפרי וגומעה, הביקורים זכו לביקורת רבה ברחבי העולם הערבי ואף מידי חמאס והג’האד האסלאמי הפלסטיני. במצרים אף הולכת וגוברת הקריאה מצד פוליטיקאים חילוניים ודתיים כאחד, לפטר את גומעה מתפקידו. הדבר משקף היטב את עוצמת ההתנגדות  לנורמליזציה עם ישראל. 
בנאומו בדוחה טען אבו מאזן שהביקור בירושלים יחזק את חשיבות העיר בעולם הערבי והמוסלמי ויתרום רבות לתושביה הפלסטיניים. עבאס טען שאין לראות בביקור בירושלים נורמליזציה כשם שביקור אסיר בבית הכלא אינו בגדר נורמליזציה עם כולאיו. בדיון הער בסוגיה נשמע גם קול פלסטיני ברור אשר מיישר קו עם אבו מאזן ויוצא כנגד החרם על העיר. פלסטינים רבים מהשטחים ומישראל מביאים שלל טיעונים שתומכים בעמדתם: הנביא עצמו ביקר בירושלים, הזיארה לעיר היא ציווי דתי מובהק, הנביא עצמו ביקר בכעבה במכה בעת שהיא היתה נתונה לשלטון הכופרים ואף התפלל בה בעת שהיתה מוקפת באלילים. לצד הטיעון הדתי עלה גם טיעון ארצי הגורס כי המנעות מביקור בירושלים משחק לידי ישראל. החרם הביא לכך שהעיר נשכחה למעשה מתודעת המוסלמים והופקרה בידי ישראל. תיירות ערבית ואסלאמית תחזק את הכלכלה במזרח ירושלים ותתרום בכך לעמידתם האיתנה של תושביה. תושבי מזרח ירושלם והגדה המערבית טוענים שהם זקוקים לתיירות ערבית ואסלאמית כדי לחזק הכלכלה הפלסטינית. עוד נטען כי הקריאה לחרם על ירושלים היא יוצאת דופן ושלא נשמעו קריאות להמנע מביקור בשטח ערבי כבוש במקומות אחרים. לבסוף נטען כי ההמנעות מביקור של ערבים ומוסלמים בירושלים מאפשר לישראל לעשות בעיר ככל העולה על רוחה. 
הדיון סביב סוגית הביקור בירושלים מחדד את הגישות השונות בשיח הפלסטיני והערבי ביחס לסכסוך עם ישראל באופן כללי. דיון זה מאיר את מדיניות החרם על ירושלים באור אחר. אם מטרת החרם היא לסייע לפלסטינים בירושלים ובשטחים בכלל, הרי שמדובר במדיניות כושלת. ההימנעות הערבית מלבקר בעיר החלישה את האחיזה הפלסטינית בירושלים. רבים מהפלסטינים רואים את קריאת החרם מצד העולם הערבי כצדקנות וכיציאת ידי חובה – הטפה לחרם פסיבי בזמן שאינם נוקפים אצבע למען ירושלים. נראה כי המפסידים העיקריים מהחרם על ירושלים הם בראש ובראשונה הפלסטינים תושבי ירושלים ואחר כך תושבי הרשות הפלסטינית… ואולי גם מדריך טיולים ירושלמי אחד שמתמחה באסלאם.

Jerusalem in the peace process with the Palestinians

First published at the Times of Israel


This is the second article in a series explaining the issue of Jerusalem as a core issue in the Israeli Palestinian conflict. For previous articles click here


Many believe that there will be no end to the conflict as a whole without an agreeable solution in Jerusalem. Despite the critical importance of the issue only few really understand what the Jerusalem question is all about.This does not prevent many people to hold strong opinions about Jerusalem, opinions which in many cases are influenced more by symbols and myths than reality. In the words of the Zionist poet Naomi Shemer, Jerusalem is a city “captive of its dream”.

In the previous article we gave a brief survey of how East Jerusalem was created within a few days in June 1967. We also gave a quick survey of the developments on the ground leading to the first Intifada that started in December 1987. The popular uprising that sprung in the territories and in Jerusalem, took the region into a spin that ended with the peace process in late 1991.


From Madrid to Oslo through Washington


The peace process officially started with an international conference that took place in Madrid on October 1991 under the co-sponsorship of the USA and the already crumbling USSR. The Likud government headed by Yitzhak Shamir met with different delegations from the Arab world. The Palestinian delegation included only residents of the territories (the “inside” leadership, not officially affiliated with the PLO leadership in Tunis). It was officially a part of the Jordanian delegation although it eventually made an independent-like appearance. During the negotiations that led to the conference, USA secretary of state James Baker met the Palestinian delegation in Jerusalem. They demanded to include the city in the talks while Israel tried to keep it out. Eventually Baker accepted Shamir’s objection even to the participation of East Jerusalemites in the Palestinian delegation to Madrid. This was an attempt by Israel to set a pre-condition of keeping Jerusalem out of the talks. Baker accepted this demand in order to bring Shamir to Madrid, even though it meant that the two leading figures in the Palestinian delegation with which Baker himself negotiated, Hanan Ashrawi and Faisal Husseini, were both prevented from officially participating. After the Madrid conference the talks between the Israelis and the Palestinians continued in Washington.


In 1992 the Shamir narrow right wing government was replace by a left wing one. Yitzhak Rabin, heading the Israeli Labor party, became the prime minister. The main topic on the campaign was the peace process. Rabin, who promised to go ahead with the process, won a decisive victory. In 1992 Israelis voted for peace.


Rabin agreed to the official participation of Husseini and Ashrawi (who unofficially lead the Palestinian delegation anyway), but the talks in Washington seemed to be stuck. The subject of Jerusalem didn’t even come up. At this point Rabin gave his approval to a discreet back channel that emerged in Oslo in order to help the Washington talks to reach a breakthrough. Eventually the back channel became the main one and the Washington talks were abandoned. On 13 September 1993, the Oslo accord was publicly signed in Washington between Rabin and Arafat.



The signing was supposed to be the opening note to a series of interim agreements spread on a period of 5 years. In the end of that period, a final agreement would be signed, putting an end to the conflict. The process was to start by the creation of a Palestinian national authority. The hardest issues like settlements, refugees and Jerusalem would be dealt with later on in the process, in the framework of the final agreements.


By signing the Oslo accord Arafat actually bypassed his own messengers to Washington. Fearing to be made irrelevant (despite the complete loyalty of the Washington delegation to him), he compromised on essential issues. He gave up the demand for settlements freeze and accepted to postpone the issue of Jerusalem throughout the interim period, without any guarantees. In return for these compromises, Arafat got from Israel a symbolic gesture of recognition. Israel, for its part, assumed that by taking advantage of the Palestinian imminent split (between Palestinians from the inside and the outside leadership in Tunis), it could get a better deal. Eventually, to some extent, this Israeli “achievement” and the manoeuvers of Arafat sowed in the agreement the seed of its failure.


Almost 200 peace proposals to the city


Five years later the final agreement was nowhere in sight. There was an attempt to start negotiations on a Permanent status agreement in 1996 with what became known as The Beilin-Abu Mazen Document, that referred to Jerusalem and the other core issues. There is no need to bring here in details all the different proposals for peace in Jerusalem. There are close to 200 of those, some made by the best minds in the world. Two important things need to be pointed out:


1) Despite the alleged consensus that Jerusalem is not on the negotiations table, it was actually there all along. Since Israel demands the world’s recognition to its claim for Jerusalem as its capital, the only way for Israel to get this recognition is by getting the Palestinians to recognize it. This would be possible only through an agreement, thus Israel couldn’t (and didn’t) avoid the issue during the talks.
2) Most peace proposals for the city, from Oslo to Annapolis, are based on the recognition of the mere fact that Jerusalem is divided between (at least) two communities that differ from one another in their system of symbols and in their political, cultural and nat
ional affiliation.  All of these

proposals offer more or less the same outline:


One united city without barriers dividing it, where both Israeli and Palestinian citizens share two capitals. On the municipal level the city will be divided into independent districts. In the holy basin, the old city and the Temple Mount, a special arrangement is necessary (here the different proposals vary from partition and division all the way to the Vatican model or to the idea that sovereignty belongs to God).


Most proposals argue that the big Jewish neighborhoods in east Jerusalem will remain under Israeli control and be joined to the Israeli capital in west Jerusalem. The Palestinian neighborhoods in east Jerusalem like Bein Hanina and Jabal Mukaber, will join up with the Arab suburbs north and east of the city, like al-Ram and Abu Dis, to form al-Quds, the Palestinian capital. This last point of an Israeli disengagement from Arab neighborhoods in East Jerusalem was brought up on several occasions, including by representative of the Israeli right wing in the past. These principles were also agreed upon by all Israeli governments that ever negotiated with the Palestinians (see here).


But despite the great number of pretty similar proposals, a real debate on the matter doesn’t take place in Israel. The hard and unavoidable questions are not heard: Is Israel willing to do what it takes to get international recognition for its capital in the framework of a final agreement? Does Israel want to give citizenship to all the Arab residents of the city?  Does Israel have reservations to the Palestinian residents setting their own religious and cultural way of life? According to Yossi Beilin, a deep look into those questions proves that they are all solvable indeed.


The fall of the process 


Soon after it was launched the peace process started to collapse. Extremists on both sides set out to stop it. In February 1994 Baruch Goldstein murdered 29 Palestinian Muslims worshippers in the Cave of the Patriarchs in Hebron. In retaliation Hamas expanded its activity and started to target civilians all over Israel (up to that point Hamas had acted only in the west bank or against security personnel). A series of terrorist attacks issued mainly by Hamas struck all over Israel throughout 1994-95, killing close to 80 Israeli citizens. On 4 November 1995 a Jewish extremist assassinated Prime Minister Rabin, the main driving force behind the implementation of the peace process. This is an excellent example of how terror achieves its goals: fanatics from both sides managed to stop the peace process and brought about a political and a conceptual change in Israel.


In February – March 1996 Hamas killed another 60 Israelis (I myself was minutes away from boarding a bus that exploded in Jerusalem at the time). In May 1996 the right wing Likud party regained power and Benjamin Netanyahu was elected to his first term as Israel’s Prime Minister. Jerusalem occupied a main place in Netanyahu’s election campaign. After his election he used the city as an easy escape path from Oslo.


Netanyahu encouraged the settlers organizations to set out and Judaize East Jerusalem while dismissing the conclusions of a national inquiry committee launched by the previous government to examine the activity of these organizations (the Klugman committee). The newly powered settlement activity in the Arab neighborhoods alongside the rise in house demolitions augmented the tension in the city.


At this point Netanyahu decided to unilaterally open an exit to the walling walls tunnels in the Muslim quarter north of the Temple Mount. The issue of this exit had come up again and again since the early 80s but previous governments had postponed their decision because of the sensibility of the issue. Bibi decided to act and said that the tunnels were “the rock of our existence”. On 24 September 1998?, Israel carved the 17 meters needed to open an exit to the tunnels in the Muslim Quarter, just in front of the first station of the Via Dolorosa north of the Temple Mount. The Palestinian authority reacted with demonstrations in Jerusalem and around the territories. Palestinians confronted Israeli soldiers for the first time since the Palestinian police was formed. The result was riots that lasted for 4 days and that claimed the lives of about 80 Palestinians and 17 Israeli soldiers, and in which 58 Israelis and close to a thousand Palestinians were wounded. This was a colossal failure for Netanyahu. In order to stop the riots he was forced to retreat the IDF from large parts of Hebron and transfer them to Palestinian control. Thus Netanyahu actually chained himself to the process that he was set out to halt.


Another major step taken by Netanyahu to reverse the Oslo accord was made in Jerusalem – building Har Homa. This Jewish neighborhood was built in order to disconnect the Palestinian villages of south East Jerusalem from its natural Palestinian sphere of Bethlehem. The far going implication of this step will be explained more in details in a separate post, but it basically signified  this Israeli government’s intention to shape the future by unilaterally creating facts on the ground rather than through negotiations. Netanyahu and Sharon’s attempt to negotiate with Arafat in Wye River was a farce. In 1999 Netanyahu and the Likud party were replaced in government by the Labor party, headed by Ehud Barak.





The Camp David failure and the Clinton Parameters. 


Barak promised to conclude the final agreement with the Palestinians, which according to the original plan was supposed to be signed already. In July 2000 Clinton hosted Barak and Arafat to a marathon of peace negotiations in Camp David. It is still not clear why the Camp David summit wasn’t concluded in an agreement, and the official archives are yet to be opened. Based on different testimonies it seems that Barak offered Arafat to establish a Palestinian state on more than 90% of the territories and a partition in Jerusalem including shared sovereignty on the Temple Mount/ al-Haram al-Sharif. Not only did Ar
afat refuse  this offer, he also claimed that the Jews had no historical or spiritual attachment to Jerusalem and that if there even was a Jewish temple, it was situated in Hadhramaut near the Gulf of Aden (thus referring to the dubious thesis of Kamel Salibi that the bible came from Arabia). At this point it is said that Clinton lost his temper and banged on the table, reminding him that the Christians also believe that there was a Temple in Jerusalem. This way or the other there was no agreement.


They don’t seem very eager to get started

Jerusalem was probably used here only as an excuse not to sign. The sides didn’t seem to be ready for an agreement. The Israelis were frustrated that 6 years after its foundation,  the PA had turned out to be inefficient, corrupted and incapable of fighting terror. The Palestinians on their side saw how during the 7 years that had passed since the Oslo agreement, Israel settled more settlers in the territories than in all the 26 years that preceded it (from 1967 to 1993). Both sides felt that they got the short end of the stick out of the peace process.

Projection of the Israeli Proposal for Jerusalem’s Final Status, Camp David, July 2000 (source: passia.org)

Since the Temple Mount was in the center of the failure in Camp David in July  2000, in September Ariel Sharon, the head of the opposition, set out to demonstrate the Israeli sovereignty on the mountain. With Barak’s blessing, Sharon announced his planned visit and went on with it despite appeals from Israeli and Palestinian politicians, warning him from the possible outcome. Sharon’s visit to the Temple Mount on 28 September is known today as the opening shot for the second intifada, known in Arabic as Intifadat al-Aqsa. Sharon’s visit was not the deep reason for the second intifada, but it was certainly the trigger for its eruption. Again Jerusalem was used as an excuse to bury the peace process.


In December 2000, when violence was already running wild, Clinton summoned the sides to the Taba summit, on the Israeli Egyptian border. In Taba, Clinton presented a presidential offer for a permanent agreement to end the conflict, known today as the Clinton Parameters.


In his parameters Clinton offered a division of Jerusalem based on a demographic key. Neighborhoods with Jewish Majority will remain under Israeli sovereignty while the Palestinian neighborhoods will pass to Palestinian sovereignty. The Palestinians will get the control over the Temple Mount and the Israelis over the Wailing Wall and a symbolic control under the surface of the Temple Mount. But with the raging violence in the streets and the daily raising body count on both sides, the Clinton parameters were simply inapplicable.


The importance of this offer was in the external neighborhoods more than in the Holy basin. For the first time the international community was willing to recognize the Israeli rule over the big Jewish neighborhoods in East Jerusalem (mentioned in the previous post). The price Israel had to pay in return was to recognize the Palestinian sovereignty in the Arab neighborhoods of Jerusalem (which is also a way for Israel to secure a Jewish majority in the Israeli parts of the city).


A Capital of Terror – Jerusalem during the Second Intifada


During the first years of the second intifada over 1000 Israelis and more than 3000 Palestinians were killed, and tens of thousands were wounded. Within the vicious blood cycle, Jerusalem had a prominent role. Over a third of the Israeli casualties during the first 5 years were killed in Jerusalem. According to Israel Security Agency (Shabak), between October 2000 and October 2005 30 suicide bombings took place in Jerusalem, killing 174 people. Another 21 were killed in shooting attacks, 9 from stabbing, 5 from explosive devices and two more from a car bomb. Hamas and Fatah each launched 13 suicide attacks, three more were launched by the Islamic Jihad and one by an independent terror cell. None of the violent attacks were launched by Fatah activists from East Jerusalem.


The Jerusalem Envelope


In February 2001, Barak’s government collapsed and the Likud party, now headed by Ariel Sharon (Bibi retired from political life in 1999) regained power, in yet another turnover in Israeli politics. Sharon, who was now the Prime Minister, had to justify his hawkish and hard line reputation in fighting terror. In March 2002 about 130 Israelis were killed. In April Sharon decided to launch the largest military operation in the West Bank since the 1967 war – operation Defensive Shield. Soon afterwards Sharon started the construction of the separation barrier between Israel and the West Bank.


The basic idea behind the barrier was that it would bring security through separation between Israelis and Palestinians. This implied that it should be only a temporary barrier, and that the single motivation behind it was security. According to the international law, Israel is allowed to build such a barrier, as long as it does so in its own territory – west of the green line. Following the path of the barrier along the West bank, one can see that in many places it does follow the green line, though it sometimes enters the West Bank to include certain settlements or for other reasons. But in Jerusalem, the situation is very different. What would have happen if Sharon had built the barrier on the green line in Jerusalem? If you read the previous post you know by now that it would have meant dividing the city once again just like it was before 1967, which was unacceptable to the Israeli eye. However, the barrier wasn’t built on the new eastern
municipal line of the city either. Instead, the path of the wall in Jerusalem zigzags strangely through the eastern municipal line. It also largely exceeds the municipal  Jerusalem since it includes Givat Ze’ev settlement in the north, Maaleh Adomim settlement in the east and Gush Etzion settlement block in the south. The barrier built around Jerusalem includes an area of about 165 km² and is built completely east of the green line. Due to its special characteristics it got the euphemistic name “The Jerusalem Envelope”.






Now the border between Jerusalem and the West Bank, that since 1967 had remained virtual as a mere line on the map, became very concrete.





Congratulation, you have survived the long and excruciating two-part introduction. The next post will deal with the separation barrier in Jerusalem and its implications on the ground.

נבל ברשות התורה – פוסט על משה פייגלין ותנועת מנהיגות יהודית

הסקנדל הפוליטי האחרון אולי השכיח מהלב את מה שהתרחש ביום ראשון האחרון (06/05/12) בועידת הליכוד הרביעית. אולם אין להמעיט בחשיבות המבוכה שהסב פייגלין לנתניהו כשהוא ממשיך בחתירתו להשתלט על הליכוד. פייגלין החל את דרכו במפלגת השלטון כקוריוז אולם כעת הוא מהווה בתוכה מוקד כוח משמעותי ולכן יש לתת עליו את הדעת. בצעד פוליטי מבריק פייגלין החליט לקדם את המצע שלו דווקא בתוך הליכוד ולא בבית הפוליטי הטבעי שלו בימין הקיצוני. אין ספק שאילו בחר פייגלין לקדם את המצע שלו במסגרת מפלגה עצמאית, היתה השפעתו הפוליטית זניחה ובכל אופן פחותה בהרבה מהשפעתו הנוכחית. בחול המועד פסח תשס”ח (2008) ראיתי את פייגלין מחלק טפסי התפקדות לליכודברובע היהודי בירושלים, לדבריו במטרה להחיל את חוק התורה במדינה. בשיחה קצרה שניהלתי עימו הוא אמר לי אז, בחיוך ובנועם, שכל רצונו הוא כינונה של מדינת הלכה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל.

הפוסט הבא מהווה במידה רבה סיכום של הדברים המופיעים בספרו של מוטי ענברי פונדנמנטליזם יהודי והר הבית (שם זוכה פייגלין למקום נכבד) עם מעט תוספות מטעמי.

פייגלין, יליד חיפה ותושב ההתנחלות גינות שומרון, פרץ לתודעה הציבורית בישראל ב-1994 בעקבות הקמת תנועת זו ארצנו ומאבקה הציבורי נגד הסכמי אסלו. עד אז פייגלין היה אדם אנונימי, בעליה של חברה לתחזוקת בתים רבי קומות. פייגלין חש שממשלת רבין עושה דמוניזציה למתנחלים ושהתקשורת לא מבינה את כאבם ולכן הוא החליט להניח את עיסוקיו ולהשתלב בפעילות ציבורית. בנוסף, תהליך אוסלו היווה שבר עמוק בעולמו הרגשי והאמוני של פייגלין, אשר מביא לידי קיצוניות את הנחות היסוד של הציונות הדתי (משיחיות וגאולה). השקפתו של פייגלין מונעת מתוך הכחשת החילון ואי הכרה בו כבעל מעמד עצמאי. התנועה שבהנהגתו מוכנה לשתף פעולה עם ‘עוברי עברה’ ולהכנס למערכת הפוליטית החילונית כדי להפוך אותה על ראשה.

כיום תנועת מנהיגות יהודית פועלת במנותק מהממסד המתנחלי (מועצת יש”ע והמפלגות המסורתיות) והיא נמנית עם תנועות הקצה התיאוקרטיות של הציונות הדתית. מצעה קורא תיגר בגלוי על השיטה הדמוקרטית ועל החשיבה הציונית (עד כדי פוסט ציונות) והוא מתבסס על התורה כקודקס מנחה. עם זאת יש לזכור כי מדובר בגוף החזק והמגובש ביותר במפלגת השלטון בישראל.

את זו ארצנו הקים פייגלין עם שכנו שמואל סקט. השניים יזמו תכנית להקמת עשרות התנחלויות חדשות בן לילה על מנת למלכד את ממשלת רבין ולהביכה. ותיקי גוש אמונים ומועצת ישע סירבו לשתף פעולה עם המהלך, כך שב-26 בינואר 1994 הוציאו השניים את מבצע ‘מכפיל’ בעצמם. התנחלות אחת בכל פעם. ככה למעשה ביוזמתו של משה פייגלין נולדה תופעת המאחזים הבלתי חוקיים. ב-1994 הצבא הקפיד לפנות את המאחזים הללו עם הקמתם, מה שזיכה את התנועה בפרסום רב וביצירת אפקט ציבורי. בהמשך המאבק קראו פייגלין וסקט לאי ציות ולמרי אזרחי לא אלים, שוב במנותק ממוסדות המתנחלים. הם ארגנו חסימות של צירי תנועה בכל רחבי הארץ וב-8 באוגוסט 1995 הם חסמו בבת אחת כ-80 צמתים. המשטרה עצרה מאות משתתפים ולמחרת גזר בית המשפט על פייגלין שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך עשרת אלפים ש”ח. השניים הוציאו לרחובות המוני אנשים שהתנגדו לתהליך אוסלו וכל זאת כמעט ללא תקציב או עבודת מטה. פעילות המחאה של זו ארצנו נמ
שכה בהשתתפות עשרות אלפי תומכים והובילה את המחאה החריפה ביותר כנגד תהליך אוסלו. בספרו ‘במקום שאין אנשים‘ טען פייגלין כי דווקא הדיכוי המשטרתי הביא לאלימות, ששיאה היה רצח רבין. לאחר הרצח נחקר פייגלין, הועמד לדין והורשע בהמרדה, עבירה אשר נושאת עימה קלון.

באותו הערב בו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, קמה בהתנחלות בת עין תנועת מנהיגות יהודית. ראשיתה כאמור במחאת הענק נגד הממשלה ובהטפה למרי אזרחי מטעם תנועת ‘זו ארצנו’. אולם אחרי רצח רבין שינתה התנועה את שמה ואת פניה ונכנסה לפוליטיקה  [להרחבה על המהלך]. את התנועה הקימו לצד פייגלין הפרופסור הלל וייס (האסטרטג של נוער הגבעות ומי שאיחל מוות למח”ט חברון) ומוטי קרפל (הנמנה עם האקטיביסטיים מבין שוחרי בית המקדש השלישי) ומנהלה היה מיכאל פואה. וייס היה גם יושב הראש של הפורום הרעיוני של התנועה ומזכיר הפורום היה איש כהנא חי אוהד קמין. לצדם ישבו בפורום הרעיוני בוגרי המחתרת היהודית דן בארי ושאול ניר (שהשתתף ברצח הסטודנטים בחברון ב 1983), עודד כיטוב ודוד בר חיים מהתנועה לכינון המקדש ואנשים נוספים.

מקימי מנהיגות יהודית מחזיקים באמונה משיחית אקטיביסטית. הם מאמינים שיש לקדם את הגאולה באמצעות מעשי אדם, קרי על ידי הקמת תיאוקרטיה יהודית שתתבטא בהמלכת מלך על ישראל ובהקמת בית המקדש השלישי בהר הבית. אמונתם הדתית משלבת עמדות לאומניות ואתנוצנטריות קיצוניות הנגזרות ממנה ומזינות אותה. במנהיגות יהודית מתנערים מסכמות הרבנים בטענה שאין שולחן ערוך למנהיגות היהודית. על פי חברי התנועה המלכת מלך קודמת לחידוש הסנהדרין. ענברי אף מצטט את פייגלין עצמו כאומר ש”בהבנת המציאות וניתוחה אין לו צורך ברב ראשי, ואולי הרבנות היא מכשול ולא יתרון.” (ענברי, עמ’ 105). אם כך ‘מנהיגות יהודית’ אינה נסמכת על רבנים אלא על כתבים המהפכנייםמבית היוצר של איש המחתרת היהודית יהודה עציון ואיש הלח”י והוגה הדעות הלאומני שבתאי בן דב.

ב-1996 החלה התנועה להפיץ את העלון ‘לכתחילה’ בבתי הכנסת. התנסותה הפוליטית הראשונה באה במפתיע בעקבות התפטרותו של נשיא המדינה עזר ויצמן. התנועה הציגה מועמד אמוני לנשיאות מטעמה – פרופ’ ירמיהו ברנובר המזוהה עם חב”ד, אולם נסיון זה נחל כשלון חרוץ. לקראת בחירות 1999 התכוונה התנועה לרוץ לכנסת באופן עצמאי ואף להציג מועמד אמוני לראשות הממשלה (שכן אז התקיימו הבחירות בשיטת הבחירה הישירה), אולם התפטרותו של בנימין נתניהו שינתה את התמונה. מנהיגות יהודית החליטה על הקמת מפלגה שתקרא: לכתחילה – מנהיגות יהודית, שתתמודד בבחירות הבאות, אך רק במידה ויהיה לה סיכוי ריאלי לעבור את אחוז החסימה (זאת כדי לא לבזבז את קולות הימין). ב-2001, עקב החשש שראש הממשלה אהוד ברק יחתום על הסכם קבע עם הפלסטינים, הכריזה התנועה כי “מי שמנסה לגרש יהודים בארץ ישראל על פי חוקי מדינת ישראל, איננו הופך את המעשה הזה ללגיטימי, אלא מקעקע את תוקפה המוסרי של מערכת החוק במדינת ישראל ואת מחויבותם של אזרחיה כלפי מערכת זו… יהודי בעל הכרה מחויב קודם כל לצו אלוקי ישראל ורק מתוך כך לחוקי מדינת ישראל.” (לכתחילה 58, תש”ס).

לקראת בחירות 2001 נפתחו שערי הליכוד להתפקדות וב-4 באוגוסט 2000 הודיע פייגלין על מועמדותו לראשות המפלגה. לקראת הפריימריז של 2003 כבר התפקדו לליכוד כ-10,000 איש מתומכיו. התפקדות זו אינה מחייבת להצביע עבור הליכוד בבחירות הכללי
ות וכך יכלו תומכי התנועה להמשיך להצביע באופן מסורתי למפלגות אחרות ובד בבד לצבור השפעה בפלגת השלטון. ב-9 בינואר דווח בידיעות אחרונות כי ב-2004 התקבלו בהתנחלות יצהר רק שני קולות לליכוד, על אף ש-95 איש מתושבי יצהר התפקדו לליכוד. במעלה עמוס, שם נבחר ציר אחד למרכז הליכוד, לא קיבל הליכוד אף קול אחד. מנהיגות יהודית זכתה ב-130 צירים מתוך 2000 ונחשבה לקבוצה קטנה ומגובשת במרכז הליכוד. פייגלין הגיע למקום ה-39 הריאלי, אולם הוא לא נכנס לרשימת הליכוד לכנסת עקב דילים פוליטית שנועדו לדחוק את רגליו. ח”כ נעמי חזן ממר”צ אף עתרה לוועדת הבחירות המרכזית והביאה לפסילת מועמדותו של פייגלין מרשימת הליכוד בגין הרשעתו בהמרדה (סעיף הקלון הנלווה לעברה זו מחייב תקופת צינון של 7 שנים).

ב-2003 התנועה העבירה החלטה במרכז הליכוד שלא להכיר במדינה פלסטינית ואף העלתה הצעה לתיקון וקת הליכוד. התיקון המוצע קבע כי ח”כ או שר שיצביע בניגוד לעמדת המרכז יסולק מהתנועה. נסיון זה עורר את זעמם של ראשי הליכוד והם ניסו לסלק את מנהיגות יהודית משורות המפלגה ואף כינו את ההצעה לתיקון “הצעה נאצית”. בכיר בליכוד אמר לכתב מעריב (06/01/04) ש”כשם שהמפלגה הנאצית כופפה את החלטות הרייכסטג להוראות המפלגה, כך מבקשים לעשות חברי המרכז וזו סכנה לדמוקרטיה הישראלית.”

ב-2003  השתתפו בכנס של התנועה נתן שרנסקי, צחי הנגבי ובכירים אחרים בליכוד. ענברי מדגיש את הפרדוקס בהשתפותו של שנרנסקי, שנודע בעולם כלוחם למען הדמוקרטיה, בכנס של תנועה אשר חותרת במוצהר תחת היסודות הבסיסיים של הדמוקרטיה. הכנס כמעט והסתיים בשירת “אני מאמין בביאת המשיח” במקום ב”התקווה” כמקובל. רק לאחר דברי מחאה הזמר התבקש לשיר גם את התקווה בטרם ישוב לשירת ה”אני מאמין”. באותה שנה זכה פייגלין ל-4,870 קולות  בפריימריז של הליכוד.

הצלחת התנועה עוררה פולמוס בציונות הדתית. אפי איתם מהמפד”ל ואורי אריאל מ’תקומה’ קראו לציבור לתמוך במפלגתם ולהמנע מדרכים אחרות. גם המנהיגות הדתית יצאה נגד ‘מנהיגות יהודית’ וטענה שמעשיהם סותרים את הדרך היהודית. הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים, טען כי דרכם אינה מוסרית וראויה להחשב בגדר גניבת דעת שכן “אדם צריך להיות ישר  אם הוא מזדהה עם מפלגה, הוא יכול להיות שותף בהחלטות שלה. אבל אם הוא לא מזדהה אלא קונה מקום בכסף, זה לא ישר.” (יש לציין שלאבינר קשרים עם עמותת עטרת כהנים שמשתמשת בעצמה במגוון של דרכיםלהעברת נכסים ערביים במזרח ירושלים לידיה). החרה החזיק אחריו גם הרב האשכנזי לרמת גן, יעקב אריאל. זלמן מלמד, רבה של בית אל, אמר כי אסור לאדם לחתום על התחייבות שאינו מתכוון לקיים. יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה אף טען כי מדובר בחילול השם ואולי אף דוגמה ל”נבל ברשות התורה“.

במאבק נגד תכנית ההתנתקות בשנת 2005 מנהיגות יהודית לא שיחקה תפקיד מרכזי. ככל הנראה מאחר ופייגלין חשש שפעילות חריגה בסגנון הפעילות של ‘זו ארצנו’ מתקופת אוסלו תביא לסילוקו מהליכוד. בזמן זה רבים מתומכיו המשיכו להתפקד לליכוד ובפריימריז 2005 זכה פייגלין ל-6,737 קולות, כ-12% אשר זיכו אותו במקום השלישי בתנועה אחרי ביבי וסילבן שלום. אולם הוא בחר שלא להתמודד על מקום בכנסת לאחר שהובטח לו שהרשעתו בעברה שיש עמה קלון לא תמנע ממנו להתמודד בבחירות הבאות. ב-2007 זכה פייגלין למקום השני(!!) בליכוד אחרי נתניהו. אולם למרות ההישג המרשים פייגלין נותר נטע זר בליכוד, הוא אינו בשר מבשרה של התנועה. בשל השגיו המרשימים בפריימריז ראשי התנועה הכריזו עליו מלחמה (בראשות מקורבו של נתיהו אופיר אקוניס, מיוזמי “חוק החרם”) והוא לא נבחר מעולם כחבר כנסת מטעם הליכוד. בנוסף על כך מציין ענברי כי מדובר בעליה מתונה בלבד במספר תומכיו שכן על אף שבאוגוסט 2007 זכה פייגלין ב-23% מהקולות, אחוז זה היווה 8,650 קולות בלבד. כלומר שהציון באחוזים מטעה שכן התחזקותו נבעה קודם כל ממיעוט המשתתפים בבחירות. יש לציין כי לצד הצלחה הפוליטית החלו חלק מהפעילים הרדיקליים בתנועה להעביר ביקורת על דרכה בטענה שעצם ההשתתפות במשחק הפוליטי מעניקה לגיטימציה לדרך הפוליטית הקיימת.

כניסתה של מנהיגות יהודית לליכוד היה תמרון טקטי נכון שהציב אותה בעמדת השפעה. אולם כוחה של התנועה עולה בהתמדה גם בחוגי הציונות הדתית. הדבר מבטא את המשבר שחל בציבור זה בעקבות תהליך אוסלו ואת התפתחות חזון התיאוקרטיה הדתית כאמצעי להחשת הגאולה. הרעיונות הרדיקליים של בן דב ועציון המשלבים אקטיביזם, לאומיות ואסכטולוגיה(=תורת אחרית הימים) החלו חודרים לציונות הדתית. הדבר בא לידי ביטוי במגמה של החלפת רעיון ‘ראשית צמיחת גאולתנו‘ באקטיביזם משיחי ובהחלשות מעמד הרבנים לטובת פרשנות פונדמנטליסטית עצמאית.

לאחרונה קמו לפייגלין מקבילותבדמות צעירים ליברלים חילונים מהמרכז הפוליטי ושמאלה ממנו ואפילו קבוצות אינטרס כמו ציבור האופנוענים אשר מבקשים להעתיק את שיטת ההתפקדות ולהשפיע על מפלגת השלטון מבפנים  מבלי להיות מחוייב למצעה הכולל. כבר כתבתיבעבר שלדעתי מעורבות פוליטית היא דבר חשוב, אולם אין תחליף ליצירת בית פוליטי מתאים ושלם. המערכת הפוליטית הישראלית משופעת כיום בחוסר אמת ובתככנות. לא צריך להוסיף על כך. מה שהמערכת צריכה כיום זו אלטרנטיבה שלטונית שתשלח את הליכוד לאופוזיציה. שנתניהו ופייגלין יסדירו את ענייניהם בין אידואולוגיה רושפת לאמונה עיוורת מספסלי האופוזציה.

מה בטוח זה שהכניסה של משה פיייגלין ושל מנהיגות יהודית למפלגת הליכוד מעניקה משמעות חדשה למשפט הידוע בהמנון של תנועת בית”ר – למות או לכבוש את ההר.