פתח והרשות הפלסטינית: בין סמלים למציאות

פורסם לראשונה באפשר לחשוב

“הלוגו החדש של פתח מחסל את ישראל” כך זועקת הכותרת בכתבתו של אלחנן מילר מה-Times of Israel. מילר, מעורכי אתר “אפשר לחשוב” (וחבר אישי שלי), טוען כי בזמן שאבו מאזן מביע תמיכה בפתרון שתי המדינות בהתבסס על גבולות 67 ומגנה את האלימות, במפלגתו, פתח, ככל הנראה חושבים אחרת. לראיה מביא מילר את הלוגו החדש שאימצה התנועה לרגל חגיגות השנה ה-48 שלה. הלוגו, שכותרתו “המדינה והנצחון”, יוצג בעצרת הפתח המתוכננת להיערך בעזה בסימן האחדות הלאומית, אשר תעמוד בסימן המשך ההתקרבות בין חמאס לבין הרשות הפלסטינית.

הלוגו של עצרת חגיגות ה-48 של הפת”ח בעזה

הדיווח המקורי בערבית פורסם בעיתון הפלסטיני אל-חיאת אל-ג’דידה, תורגם לעברית על ידי מבט לתקשורת פלסטינית (PMW), וכבר עושה את דרכולאתרי הסברה שונים. בניתוח של PMW שמילר מצטט בכתבה מצויין כי הלוגו החדש רווי באתוסים לאומיים, כמו מפת פלסטין השלמה עטויית כאפיה, המספר 48 והמפתח, המסמלים כולם את אי-ההכרה במדינת ישראל ואת זכות השיבה. קנה הרובה המבצבץ מהאות ל (ل) מסמל את אתוס המאבק המזויין, וכיפת הסלע המתונססת במרכז מסמלת את קודשי האסלאם ואת הדרישה הפלסטינית לריבונות בהר הבית. מילר מצטט את “מבט לתקשורת פלסטינית” שטוענים כי הרשות הפלסטינית מכחישה את קיום ישראל דרך קבע על ידי העלמתה ממפות רשמיות במשרדי הממשלה, בתי הספר והתקשורת.

 נראה כי מילר, שכותרת מאמרו זועקת כי בלוגו החדש שלו מחסל הפתח למעשה את מדינת ישראל, סבור כי הסמל חושף את הכוונות האמיתיות של מפלגת השלטון ברשות הפלסטינית. במילים אחרות, לא התיאום הבטחוני ההדוק בין הרשות לבין ישראל, שאת תוצאותיו — השקט הבטחוני – מרגישים כולנו במציאות; לא מאבקה של הרשות הפלסטינית בטרור; ולא הקריאות החוזרות ונשנות של ראשי הרשות ופתח למאבק דיפלומטי ופוליטי בצד מאבק עממי ולא-אלים למען הקמת מדינה פלסטינית בצידה של מדינת ישראל; לא דבריו הישירים של אבו מאזן למען השלום ולא המעשים בשטח הם שקובעים, אלא סמלה של עצרת פתח המתוכננת בעזה הוא זה שקובע וחושף את האמת – והיא שהפלסטינים לא מכירים בישראל.

סמל הפת”ח

אין ספק שסמלים במהותם משקפים אתוס ואידיאלים נשגבים, אולם האם הסמל מכתיב את המציאות או שמא הוא תוצר שלה, וכאשר המציאות תשתנה ישתנו בהתאם גם הסמלים, האתוסים והאידיאולוגיות? אם הסמל הוא באמת כל כך חשוב אזי יש לבחון באופן זהה את סמליה של מדינת ישראל. סמל המדינה, מגן אשר במרכזו מנורת שבעת הקנים ומשני צדיה ענפי זית ובתחתיתו הכיתוב ‘ישראל’, מושפע מנבואת זכריה, פרק ד’, פסוקים ב-ד. המנורה שבסמל מעוצבת בהתאם למנורה המופיעה בשער טיטוס שברומא. האם משמעות הדבר היא כי ישראל מתכוונת להקים את בית המקדש השלישי ומכאן שאל-אקצא אכן בסכנה?

האם חג חנוכת בית המקדש אשר זה עתה הסתיים, חג הרווי בסמליות מקדשית, מרמז כי ישראל מבקשת להרוס את המסגדים בהר הבית ולחנוך מחדש את בית המקדש? בחג החנוכה לפני חמש שנים הציב מכון המקדש את מנורת שבעת הקנים, עשויה זהב, מול הר הבית, בנוכחות רב הכותל – שהוא עובד משרד ראש הממשלה – ובאישור הרשויות. אם נתבסס על הסמלים ועל ייצוגם במרחב הציבורי נוכל להסיק בבטחון כי המקדש השלישי עומד בפתח ואל-אקצא בסכנה. אולם בחינה של המציאות בשטח מראה שישראל מעניקה לווקף הפלסטיני עצמאות יחסית בהר הבית ושמערכת הבטחון שומרת על הר הבית מפני קנאים יהודים מכל משמר. יתרה מזו, ישראל כבר הביעה בעבר נכונות לוויתורים בהר הבית.

סמל מדינת ישראל

האם בישראל הסמלית לא מתקיימת כיום תמונת מראה של דיווחיהם של מילר ומבט לתקשורת פלסטינית? במערכת החינוך הישראלית נאסר כיום ללמד גם תלמידים ערבים על הנכבה. הנרטיב הפלסטיני מוקצה מחמת מיאוס ואסורה הצגתן של מפות היסטוריות ואף לא של הקו הירוק. האתוס של השירות הצבאי הקרבי יכול להיראות כמקבילה של המאבק המזויין הפלסטיני, ואת הנצחת השהידים ניתן להמשיל לאתוס הגבורה, לאימוץ הקבריםולהנצחת עולי הגרדום, שחלקם היו טרוריסטים שפגעו או תכננו לפגוע באזרחים. מנהיגי ישראל שרים את המילים “בדם וביזע יוּקַם לָנוּ גֶּזַע גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר […] למות או לכבוש את ההר”. באף סמל ישראלי רשמי לא נמצא ביטוי לשאיפה למדינה פלסטינית המתקיימת בשלום לצידה של מדינת ישראל כשהן חולקות בירה משותפת.

מנחם בגין וסמל תנועת חרות

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין עמד בראש תנועה שסמלה היה מפת ארץ ישראל השלמה ובמרכזה רובֶה. דווקא הוא החזיר שטחים ועשה שלום. סמלי הפתח, לא נעימים לעין הישראלית ככל שיהיו, אינם מהווים חסם ליישוב הסכסוך, אלא דווקא מדיניותה של ממשלת ישראל הנוכחית בשטחים ויחסה לרשות הפלסטינית. סמלים, מפות, ספרי לימוד ואידאולוגיות הם תולדה של מציאות נתונה והם עשויים להשתנות בהתאם למצב בשטח. לאחר שתימצא מנהיגות אמיצה שתעשה את הצעדים ההכרחיים ולאחר שיושג פתרון פוליטי, המתיחות והשנאה תיחלשנה מעצמן, באיטיות ובהדרגה, ואת מקומן יתפסו החיים הפשוטים והכלכלה. או אז גם הסמלים והאתוסים ישתנו בהתאם. מטרתם של ארגונים מסוגם של מבט לתקשורת הפלסטינית היא להציג תמונה מסויימת של הפלסטינים על מנת להוכיח שאי אפשר לעשות עימם שלום. אלחנן מילר, חברי חריף-המחשבה והעיתונאי הביקורתי, יכול היה לעמוד טוב יותר על ההבדל שבין סמל לבין מציאות.

תוספת מה-19/12/12: למאמר התגובה של אלחנן מילר: להביט למציאות בעיניים

Advertisements

עד אבדן הכרה

הרשימה הבאה מתייחסת להכרה הישראלית בסוגייה הפלסטינית, היא לא עוסקת הבחירות הקרובות אלא במדיניות ישראלית שנמשכת בעשורים האחרונים. לפניכם רשימה ארוכה על קוצר הראות של מעצבי המדיניות ומקבלי ההחלטות בישראל ועל כשלונם המתמשך להכיר במציאות המתהווה לנגד עיניהם (בקיצור הפוסט שלפניכם אינו קצר ופשוט).

ההתעצמות הנוכחית של החמאס והחלשות הרשות הפלסטינית ותנועת הפת”ח בצד ההקצנה והאלימות הגוברות בשטחים בימים האחרונים הם במידה רבה תולדה של נבואה ישראלית שמגשימה את עצמה. בשורות הבאות אני מבקש לטעון שישראל הרשמית שגתה כשסירבה להכיר בזמנו באש”ף, עד שלבסוף לא היה לה מנוס מהכרה זו. כמו אז גם היום ישראל מסרבת להביט על המציאות נכוחה ולפתוח בהידברות אמיצה על הקמת המדינה הפלסטינית בגדה באופן שיחזק את אבו מאזן ובמקביל להציע עיסקה מדינית לתנועת החמאס ששולטת בעזה.

להכיר במציאות

אתחיל בזיכרון ילדות שלי משכונת תלפיות מזרח (ארמון הנציב) שבמזרח ירושלים: ל”ג בעומר בואדי של השכונה בואכה הכפר הפלסטיני צור באהר. מישהו הביא דגל אש”ף לשרוף במדורה ביחד עם בובה מאולתרת של ערפאת. מפה לאוזן נלחש שהאח של זה שהביא את הפריט האסור משרת במשמר הגבול. כך נשרף הדגל אשר הנפתו באותה תקופה היתה גוררת עונש מאסר כבד. אז כל מגע עם אש”ף היה נחשב  לבגידה.

להכיר באש”ף

בראשית 1987 המודיעין הצבאי העריך שצפויה עליה בהפרות הסדר בשטחים, אולם איש לא דיבר על מרי אזרחי או על התקוממות. זו היתה הנחת העבודה במטכ”ל כאשר פרצה האינתיפאדה בשלהי אותה שנה ופוצצה את הבועה. למעשה עוד ב-1985 נכתב חיבור  במכללה לבטחון לאומי תחת הכותרת “התמודדות עם בעיות הביטחון בשטחים – בדיקה מחדש”. זאב שיף ואהוד יערי מנתחים בקצרה את החיבור הזה בספרם “אנתפאדה”, אביא  את הדברים בשם אומרם. לדידם, מחבר המסמך, אל”מ יגאל כרמון* טען כי:

“החזקת כוח צבאי רב בשטחים אינה יכולה להיות פתרון סביר לבעיה. הוא טען שישראל מתמקדת רק בהתמודדות נגד הסימפטומים החיצוניים, כמו טרור ואלימות – ולא בגורמים הפוליטיים המביאים לאלימות – ודבר זה יוצר תנאי לוקסוס אידיאליים להתארגנות אש”ף בשטחים. הוא הציע אפוא להילחם באש”ף הפוליטי: לנקוט יד קשה יותר אפילו נגד ביטויי הזדהות עם אש”ף ולרסן את העיתונות הערבית במזרח ירושלים. בעיקר קרא למנוע מעבר כספים של אש”ף לתומכיהם בשטחים.”

יערי ושיף ממשיכים בניתוח:

“כרמון צדק בכך שקרא לדרג המדיני לגלות מעורבות רבה יותר בנעשה בשטחים… אך גם עבודתו והמלצותיו לא חרגו בהרבה מטיפול בסימפטומים של המציאות ומההנחה כי התמודדות עם האידיאולוגיה של אש”ף ושלוחותיו המדיניות תפתור את הבעיה. כמו רבים אחרים התעלם מהבעיות הכלכליות והחברתיות ומן השאיפות הלאומיות של הפלסטינים, שגם ישראל הכירה בהן בסכמי קמפ דייוויד כשאיפות לגיטימיות [הכוונה פה לשיחות האוטונומיה מ-1979, ע.צ]. המסמך נשאר בספריית המכללה לבטחון לאומי. כחצי שנה לאחר פרוץ האנתפאדה מונה כרמון ליועץ לראש הממשלה לענייני טרור.” (מקור: שיף ויערי 1990, עמ’ 35)

טרחתי להביא את האפוזודה הזו מן הפרה-היסטוריה כדי להמחיש עד כמה מקובעים וקשיחים היו דפוסי החשיבה בתוך המערכת ועד כמה התחזית נכשלה. מתוקף תפקידו כחייל כרמון לא יכול היה להמליץ על פתרון שאינו צבאי לתסיסה הפלסטינית בגדה. האחריות לראיה הכוללת שנדרשה פה היתה של הדרג האזרחי והפוליטי, בראש ובראשונה של ראשי הממשלה פרס ושמיר לחלופין (היה אז הסכם רוטציה בממשלת האחדות). כמו אז גם היום מקבלי ההחלטות בישראל צריכים להתייחס להערכות המודיעין הצבאי והאזרחי כמרכיב אחד, גם אם חשוב, בתוך מכלול רחב יותר של משתנים. דבר זה מקבל משנה תוקף כשעוסקים בסוגיה הפלסטינית, אשר במהותה היא אינה סוגיה בטחונית-צבאית אלא סוגיה פוליטית-מדינית. ואכן, לימים באה האנתפאדה לסיומה בזירה הפוליטית.

כהרגלי בקודש, אחזור כעת מעט להיסטוריה. ישראל סירבה להכיר באש”ף וניסתה למצוא לו תחליפים מתחליפים שונים. ניתן לסקור פה סדרה ארוכה של נסיונות כושלים לעקוף את אש”ף החל ביוזמות מוקדמות של ישראל מיד אחרי מלחמת ששת הימים, כפי שמתאר אבי רז בספרו The Bride and the Dowry: Israel, Jordan, and the Palestinians in the Aftermath of the June 1967 War, ועוד כל מיני נסיונות, בין הבולטים שבהם היו שיחות האוטונומיה של ישראל ומצרים (1979), הסכם לונדון של פרס והמלך חוסיין (1986), יוזמת עמירב–חוסייני (אמצע 1987), יוזמת רבין-שמיר (ינואר-מאי 1989),  ועוד כל מיני נסיונות אקרובטיים לעקוף את אש”ף, כולם התסיימו בלא כלום.

למה לדבר כשאפשר לחסל?

ממשלות ישראל ניסו לעקוף את אש”ף ממש עד הרגע האחרון. כשהירדנים לא סיפקו את הסחורה אז הישראלים חיפשו נציגים מהשטחים שיסכימו לעקוף את אש”ף, אבל למעשה כולם ידעו שהנהגת השטחים מקבלת את הוראותיה מתוניס. ישראל המשיכה לרדוף ולחסל את בכירי הפת”ח גם כשהיה ברור שהם הכתובת היחידה להסכם בעת ההיא. רציחתו של מספר 2 בפת”ח ומי שהיה סגנו של ערפאת, ח’ליל אלוזיר (אבו ג’האד) באפריל 1988 היא דוגמה מצויינת לכך. נהוג לומר שאלוזיר אחראי לרצח של ישראלים רבים ושהוא שיחק תפקיד מרכזי בהתססת השטח באנתפאדה (אשר למעשה פרצה מלמטה). אולם מה שפחות ידוע לישראלים רבים הוא שאלוזיר היה אמון על מדיניות הארגון בשטחים, בתוך זאת גם על השלוחות הצבאיות והחשאיות שלו, אך הוא גם שימש כחוליית הקשר העיקרית בין בתוניס לבין הגורמים המתונים בשטחים כמו הוועדה הפוליטית שנזכרת בהמשך הפוסט. אלוזיר היה למעשה מהתומכים העיקריים בהסטת המאבק לאפיק העממי, הפוליטי והדיפלומטי על פני המאבק המזויין. הוא עמד מאחורי הקמת האגודה ללימודים ערביים שפעלה באוריינט האוס שבירושלים המזרחית, הגוף אשר הוביל את המשא ומתן עם ישראל מועידת מדריד (1991) ועד להסכם אוסלו (199).

ובינתיים בשטחים, בזמן שישראל חיסלה ורדפה את ההנהגה המתונה של אש”ף-פת”ח בשטחים וברחבי תבל, השיח’ אחמד יאסין התסובב חופשי (מאז שוחרר מהכלא בעסקת ג’יבריל ב-1985) והקים לו בנחת את ארגון החמאס. חיסולו של אבו ג’האד לא תרם מאומה לישראל, להיפך, הרצח לא העלים את פת”ח-אש”ף אלא רק החליש לזמן מה את הגורמים המתונים בארגון ותרם להפיכתו של ערפאת לשליט (כמעט) יחיד בתנועה.

בפברואר 1989 נערך מפגש חשאי במלון נוטרדם הממוקם על קו התפר בירושלים, בין נציגי הועדה הפוליטית של האנתפאצ’ה לנציגי הפלג היוני של מפלגת העבודה. מצד אחד פייסל אלחוסייני, סרי נוסייבה, חנאן עשראוי, זיאד אבו זיאד, ע’סאן אלח’טיב וסמעאן ח’ורי (עיתונאי ירושלמי ופעיל חברתי). מן הצד הישראלי השתתפו בפגישה יוסי ביילין (אז סגן שר האוצר שמעון פרס), האקדמאי יאיר הרשפלד ואפרים סנה – עד לא מכבר תת-אלוף בצה”ל וראש המנהל האזרחי, אשר שימש באותה עת כאיש הקשר של מפלגת העבודה בשטחים. בפתח הפגישה אמר אחד הישראלים למשלחת הפלסטינית:

“…בהתאם לסקרים שבידינו כ-54% מהישראלים חושבים שמשא ומתן עם אש”ף הינו צעד בלתי נמנע. בעבר עשינו דמוניזציה לאש”ף בקרב הציבור הישראלי אולם כעת אנחנו חייבים לשנות זאת…”

ישראלי אחר הוסיף:

“אנחנו יודעים שאנחנו חייבים לדבר עם אש”ף… מטרתנו להביא לשינוי בקרב הפלטפורמה האלקטורלית של המפלגה.”

בתגובה הדגיש פייסל אלחוסייני את הקשר הגורדי שבין הנהגת אש”ף בתוניס לבין הנהגת הפנים**

אי ההכרה באש”ף היתה בזמנו לערך עליון ולמוסכמה בשיח הפוליטי בישראל, ממש עד החתימה על הסכם אוסלו. כיום ניתן לומר שסוגיית ההכרה הישראלית באש”ף היתה לפארסה. החל מראשית שנות השבעים היתה אש”ף בראשות פת”ח לנציג הלגיטימי היחיד של הפלסטינים ומאז הבחירות למועצות המקומיות בשטחים הכבושים בשנת 1976 היה הדבר נכון גם בשטחים עצמם. כמובן שהדבר היה ידוע בישראל אולם מנהיגי המדינה התמידו בסירובם להכיר במציאות וב-1980 אף ביטל הממשל הצבאי את תוצאות הבחירות המקומיות. גם אש”ף מצידו לא מיהר להכיר בישראל ולא התדפק על דלתה. אולם לאורך שנות השמונים החל להסתמן שינוי עמדות הדרגתי בקרב ההנהגות ההפוליטיות, בעוד שבאש”ף החלו להתרחק יותר ויותר מהאמנה הפלסטינית ונעו אל עבר הכרה בישראל על בסיס החלטות מועצת הביטחון של האו”ם 242 ו 338, על עקרון שטחים תמורת שלום, הלכה ישראל והעמיקה את אחיזתה בשטחים הכבושים, עד שהשליטה בהם הפכה לערך העליון (ואולי היחיד) של ממשלות ישראל. כך הפך מפעל ההתנחלות מתנועה מחתרתית שנאבקה ברשויות למדיניות ישראלית רשמית.

המשותף לכל הממשלות מאז 1967 ועד 1993 היתה התובנה שאכן צריך למצוא פתרון כלשהו להמוני הערבים שחיים בשטחים, ומצד שני הסירוב התקיף להכיר בהנהגתם הפוליטית ובשאיפותיהם הלאומיות. בעיני ישראל אש”ף לא היה אויב שאיתו יש להגיע להסדר שלום אלא חבורת רוצחים שפלים וטרוריסטים פנאטים, שיותר משהם רוצים לפתור את הבעיות שלהם, הם אנטישמים שמבקשים לחסל את היהודים ואת מדינת ישראל. כך  התמידו מקבלי ההחלטות בישראל בסירובם להכיר במציאות הפשוטה – שאין מנוס מלהכיר באש”ף ולדבר עימו.

בסוף אוקטובר 1991 הכריחו האמריקאים את שמיר להשתתף בועידת מדריד לצד משלחת ירדנית-פלסטינית (ולמעשה משלחת פלסטינית עצמאית שמורכבת מאנשי הפנים). שמיר הלך לועידה בעל כורחו, מה שהביא להפלת ממשלתו, להקמת ממשלת ימין צרה ולבסוף לעליית ממשלת שמאל בראשות יצחק רבין בבחירות של 1992. במהלך השיחות היה זה סוד גלוי שהמשלחת הפלסטינית מתאמת את  כל צעדיה עם אש”ף בתוניס. בדצמבר 1992 שם רבין סוף להונאה העצמית וביטל בממשלה את האיסור בן שש השנים על קיום מגע עם אש”ף. צעד זה פתח את הדרך למסלול חשאי ביוזמתו של יוסי ביילין שעקף את המשלחת הפלסטינית בוושינגטון. האחרונה התעקשה לדון בנושאים ממשיים בהתבסס על ההיכרות של חברי המשלחת עם בעיות החיים בשטחים ועל מחקר מעמיק (שנערך באוריינט האוס), כמו גם מתוך הבנתם את חשיבות סוגיות התנחלויות וירושלים. המסלול החשאי העביר את המשקל לראשי אש”ף בתוניס, כאשר לנגד עיניהם עמדה בראש ובראשונה שאלת ההכרה במעמדם ומקומם בכל הסדר עתידי. באביב 1993, בזמן שהמשלחת הפלסטינית בראשותו של אלחוסייני העלתה לראשונה את סוגיית ירושלים בוושינגטון, פתחו ישראל ואש”ף במגעים להקמת ערוץ חשאי באוסלו.

 ביילין מעיד כי תחילה הכוונה היתה לקיים באוסלו שיחות חשאיות בינו לבין פייסל אלחוסייני, כשהמטרה הסופית היתה להביא את שר החוץ שמעון פרס ואת פייסל אלחוסייני לחתום על הסכם בוושינטון. אולם לאחר שביילין התמנה לסגן שר החוץ נעשה הדבר לבלתי אפשרי מבחינה פורמלית ולכן סוכם כי באוסלו יתנהלו שיחות לא רשמיות בין האקדמאים יאיר הירשפלד ורון פונדק (שעמדו בראש הקרן לשיתוף פעולה כלכלי) מטעמו של ביילין, לבין אחמד קריע (אבו עלאא’), איש הכספים של אש”ף ויד ימינו של אבו מאזן. השיחות באוסלו החלו ב-20 בינואר 1993, יום לאחר שהכנסת ביטלה את החוק שאסר על מגעים עם אש”ף. בחודשים הבאים הפך הערוץ הבלתי רשמי והחשאי לערוץ הרשמי כשרבין וערפאת כאחד החליטו לאמצו. תחילה ישראל ראתה באוסלו מסלול חשאי שתפקידו להתגבר על הקשיים שנתגלעו בוושינגטון, אולם תוך כדי התהליך התברר למעורבים שהם למעשה  עוקפים את אנשי הפנים מהמשלחת הרשמית בוושינגטון ומדברים ישירות עם תוניס. מדובר היה במהפך שכן ישראל ניסתה כל העת לנתק בין הפנים לחוץ ולסגור עסקה עם תושבי השטחים, כעת נראה היה שישראל זונחת את הפנים ומעדיפה לדבר ישירות עם תוניס.

בצד הפלסטיני, ערפאת דרש נאמנות מוחלטת משותפיו-פקודיו בהנהגת הפנים לכל אורך הדרך. דרש ואף קיבל. אולם בשמונת החודשים האחרונים למשא ומתן הוליך ערפאת את אנשי המשלחת בוושינגטון שולל כאשר שיחק משחק כפול מאחורי גבם. גם ארה”ב לא עודכנה בדבר הערוץ החשאי. כך בזמן שהמשלחת בוושינגטון הקשיחה את עמדותיה בעצה אחת עם ערפאת, באוסלו הציג ערפאת לישראלים עמדה גמישה בהרבה. באוסלו אש”ף הסכים לוויתורים מעשיים ומהותיים בסוגיות ההתנחלויות וירושלים מבלי לקבל ערבויות ישראליות בנוגע לעתידן. גם מהותו של הסדר הקבע נותרה בערפל. כל זאת בעבור תמורה סמלית: הכרה הדדית בין אש”ף וישראל. בכך ערפאת אמנם סלל לעצמו ולאנשיו בתוניס את הדרך חזרה לשטחים, אולם בקרב אנשי המשלחת מוושניגטון ישנה תמימות דעים כי באוסלו פגע ערפאת קשות באינטרס הפלסטיני וכי בהסכם העקרונות עצמו נזרעו הזרעים לכשלונו.

ביולי-אוגוסט 1993 המשיכו המגעים במקביל, השיחות בוושינגטון במסלול הגלוי והשיחות באוסלו בערוץ החשאי, ב-10 בספטמבר הכריזו ראש הממשלה רבין ושר החוץ פרס על הכרת מדינת ישראל באש”ף, לאחר עשורים של איבה בין “ארגון המרצחים” ל”ישות הציונות”. בו ביום הודיעה ארה”ב על חידוש המשא ומתן עם אש”ף. האנתפאדה שהסתיימה בזירה הפוליטית הבשילה לכדי הכרה ההדדית ורשמית בין ישראל לאש”ף. ב-13 בספטמבר 1993 נערכה  על מדשאת הבית הלבן בוושינגטון לחיצת היד ההיסטורית בין רבין לערפאת, אשר הביאה להקמת הרשות הפלסטינית ולשינוי יסודי של המציאות.

ההמשך הטראגי של הסיפור הוא שמאז הקיצונים האלימים משני הצדדים רצחו וקברו את ההסכם, שנערך על יסודות רעועים גם ככה. הקיצונים הצליחו לחתור את דרכם, על גבי נהרות של דם, פחד ושנאה, אל לב הקונצנזוס הפוליטי בשתי החברות. אולם אין זה משנה את הטיעון בדבר הכשל הישראלי הבסיסי בכל הנוגע להכרה בבני השיח הפלסטינים עימם על ישראל לבוא במגע.

לא נכיר בחמאס

נראה לי שבזמן הזה המטה לבטחון לאומי בראשות יעקב עמידרור סובל מאותו קוצר ראות שהיה מנת חלקה של המכללה לבטחון לאומי בימים ההם. כמובן שאין לי ולו שמץ של מושג מה באמת קורה במסדרונות המל”ל (או בכל מסדרון אחר), אבל מאחר וביבי הוא זה שהקים את המל”ל בשלהי כהונתו הראשונה, ובעקבות מסקנותיהן של מספר ועדות ותיקונים שנערכו בחוק המל”ל, ניתן להניח שכיום מייחס נתניהו לגוף הזה מעט יותר חשיבות מזו שיחסו לה ראשי ממשלה קודמים. על פי הכתוב באתר המל”ל, יעודו הוא “ביצוע עבודת מטה מדינית-ביטחונית אינטגרטיבית עבור ראה”מ והממשלה. במסגרת זו, משמש ראש המל”ל גם כיועץ ראה”מ לביטחון לאומי…” כל זאת במטרה “לקדם את הביטחון הלאומי של ישראל באופן המקצועי ביותר… המל”ל יהווה ‘אבן שואבת’ לטובי המומחים וישמש גורם מקצועי לשרי ממשלת ישראל באופן שישען על מקצועיות ועל עקרונות התכלול, היצירתיות והתכליתיות.”

לאור הגדרת התפקיד הבומבסטית לעיל מהדהדת השאלה – מדוע אם כן ממשלת ישראל עושה באופן עקבי את כל הטעויות האפשריות? ממשלות ישראל זועקות לשמיים שחמאס הוא גוף טרוריסטי ורצחני אבל מזה שנים הן עושות הכל כדי לחזק את החמאס ולהחליש ולמוטט את החלופה המשמעותית ביותר שלו, אש”ף-פת”ח והרשות הפלסטינית. אז נכון, גם הרשות הפלסטינית אינה טלית שכולה תכלת ונכון שעד היום קשה להבין את הסירוב של ערפאת בקמפ דייוויד, אבל אין בכך כדי לגרוע מאחריות ישראל לעלייה בכוחו של החמאס ולירידה בכוחם של המתונים בהנהגה הפלסטינית.

סרי נוסייבה, מי שהיה מחזיק תיק ירושלים באש”ף לזמן קצר ומכהן כיום כנשיא אוניברסיטת אלקדס, טוען בספרו “היה הייתה ארץ” שלישראל היה חלק מרכזי בהקמת החמאס כחלק מאגודות הכפרים, פרק יחסית עלום בסכסוך. על פי נוסייבה, בראשית שנות השמונים שר הביטחון אריק שרון ומי ששימש תחתיו כראש המנהל האזרחי, המזרחן פרופסור מנחם מילסון*** עודדו את הגורם הכפרי והדתי בשטחים כדי שיהווה משקל נגד לאליטה הלאומית העירונית והמשכילה המזוהה עם אש”ף-פת”ח, עד שבשלב כלשהו הגולם קם על יוצרו והפך לחמאס. פעם שאלתי חוקר הנחשב למומחה בנושא (ושאינו נחשד באהדה יתרה לימין הישראלי) והוא אמר לי שמדובר בשטות מוחלטת פרי הזיתו של נוסייבה, כך גם מנחם מילסון עצמו ביטל את הדברים מכל וכל כששאלתי אותו פעם על כך, אולם עד כה לא יצא מחקר מעמיק ומסודר על האפיזודה הזו (לפחות אני לא מכיר).

למרות שהרעיון אולי קוסם לישראלים רבים, יש חשד סביר שישראל אינה אחראית במישרין לכל דבר שקורה בזירה הפלסטינית (אם כי אין ספק שפעולותיה משפיעות על כך בעקיפין ובמידה רבה). ניתן לראות את עליית החמאס כהתפתחות פלסטינית פנימית ובהקשר האזורי כחלק מעליית האסלאם הפוליטי במזרח התיכון. כך או אחרת ישראל הרשמית נכשלה לכלכל את צעדיה בצורה מחושבת לנוכח ההתפתחויות הללו והיא נושאת באחריות רבה לעליית קרנו של החמאס ולהחלשת הרש”פ, לפחות לאורך שנות התשעים ואילך. הפרק האחרון בסאגת היחס ההפוך שבין השלילה ההדדית של ישראל וחמאס לחיזוקו של האחרון על ידי ישראל על חשבונן של אש”ף-פת”ח-רש”פ הוא חיסולו של אחמד אלג’עברי, מבצע עמוד ענן והחתימה על הסכם הפסקת האש הבזיוני. בעקבות הצעדים הללו חמאס הפכה לישות פוליטית לגיטימית לא רק בפועל אלא גם בכוח.

את מה שכבר נעשה אין להשיב, אבל כעת ישראל יכולה לפחות להביט נכוחה במציאות שנוצרה ולהבין שהחמאס איננו עוד ארגון טרור קיקיוני שייעלם אם רק נחסל את ראשיו, אלא שהחמאס כאן כדי להשאר. יתרה מזו, מאז עמוד ענן נוכחות החמאס חזרה, לראשונה זה שים, גם לרחובות הגדה המערבית.

בימים האחרונים נערכו לראשונה מזה שנים עצרות תמיכה בחמאס ברחבי הגדה  המערבית. בתמונה: עצרת החמאס בקלקיליה, למקור הקש על התמונה

לפני כחצי שנה שוחחתי עם אחד ממורי, היסטוריון פוליטי של המזרח התיכון באוניברסיטה העברית. זכורני ששנינו הבענו חשש אמיתי מהתפרצות אפשרית של אנתפאדה שלישית, מסתבר שלא היינו לבד בדעתנו. מאז סיום מבצע עמוד ענן והפיגוע באוטובוס במרכז תל אביב (שככל הנראה יצא מהגדה) המתח השורר באוויר אף כבד מן הרגיל לעונה. נוסיף לכל זאת את ההצלחה הפלסטינית באו”ם שהביאה רוח גבית למחאה העממית ולעימותים עם חיילי צה”ל ברחבי השטחים, ששיאם לפני ימים אחדים בחברון בעקבות הריגתו של צעיר פלסטיני המזוהה עם חמאס בנסיבות שאינן לגמרי ברורת. לאור כל זאת ובמקביל להיתר שנתן אבו מאזן לחמאס לחדש את פעילותה בגדה, מתקבלת הצטברות של נסיבות שבהחלט מהווה סיבה לדאגה. אין זה אומר שבהכרח תפרוץ אנתיפאדה שלישית, מה שגם שהדבר אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס של הרש”פ או של החמאס (שרושמת בינתיים הישגים נאים בזירה הפוליטית), אולם זה כן אומר שבאווירה ובנסיבות הנוכחיות יכול בהחלט לפרוץ גל  חדש של אלימות, אפילו שזה מנוגד לאינטרסים ולתכניות של כולם. ההתפתחויות בשטח יכולות בקלות לצאת משליטה. רק לפני יומייים הכריזו מספר צעירים מחברון על פרוץ האתפאדה השלישית ועל הקמתה של תנועה חדשה – גדודי האחדות הלאומית – אשר ילחמו למען השחרור הלאומי ולמען החזרת כל שעל מאדמת פלסטין (ראו סרטון בתחתית הפיסקה). יכול להיות שמדובר בסתם חבורת נערים עם יומרות גדולות ממידותיהם… ויכול להיות שבעוד כמה שנים מישהו יכתוב עליהם פוסט דומה לזה שאת/ה קורא/ת כעת.

הפיוס הפלסטיני לא נראה באופק ועל השלטון והשררה לא מוותרים מרצון, כך שניתן להניח שהחמאס כאן בשביל להשאר ומזה זמן מה שנשמעים דיבורים על הצטרפותו של החמאס לאש”ף. כבר כתבתי בפוסט הקודם ובזה שלפניו שאפשר וצריך לדבר עם חמאס. הסברתי  שתנועות דתיות-לאומיות נוטות לפרגמטיות ולרציונליזם גם כשהדבר אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד הדתיים שלהן. אמרתי שישראל כבר מדברת עם החמאס ושזו מצידה כבר הביעה נכונות להדבר עם ישראל ואף הזכרתי שכבר לפני כשלוש שנים לחש לי בקריצה אחד מחוקרי המדיניות ופתרון הסכסוכים המובילים בישראל שלהבנתו אין מנוס מלדבר עם חמאס ולהגיע איתו להסכם, רק חבל שהוא לא אזר אומץ לומר את דבריו בקול גדול או לכתב אותם על נייר מדיניות מטעם המכון שבראושו הוא עומד.

כך או אחרת תנועת החמאס היא כעת שחקן שנהנה מתמיכת המדינות החשובות באזור כתורכיה ומצרים וגם מהדמוקרטיה התוניסאית הצעירה. מצב זה גם טומן בחובו אפשרות כלשהי לישראל, שכן בצד הגזרים שהכניסה לפוליטיקה העולמית נושאת בחובה, ישנן נורמות וחובות שהחמאס תיאלץ לאמץ, כגון זניחת דרך הטרור והמאבק המזויין והכרה בישראל, לפחות למעשה אם לא להלכה.

האמת היא שבכירי החמאס מדברים על הכיוון הזה כבר כמה שנים. ב-2008 נרשמה התבטאות של ראש ממשלת החמאס בעזה איסמעיל הנייה בפני פוליטיקאים אירופאים  שממשלת חמאס מוכנה לקבל מדינה פלשתינית בגבולות 67. ב-2009 אמר מנהיג חמאס חאלד משעל בראיון לניו יורק טיימס שהארגון שואף למדינה בקווי 67′ בלבד. משעל צוטט בראיון כאומר “אני מבטיח לממשל האמריקאי ולקהילה הבינלאומית כי אנחנו נהיה חלק מהפיתרון, נקודה”. אולם הדברים הללו לא נאמרים רק לאוזניים מערביות. לאחרונה פורסם באתר מולד ניתוח מעמיק של דברי מנהיג חמאס, ח’אלד משעל, לקהל של אנשי תנועת האחים המוסלמים בירדן. הניתוח המבריק של ד”ר אסף דוד פורסם תחת הכותרת מה אתם יודעים על משנתו של מנהיג חמאס? ומגלה פנים מורכבות בהרבה מאלה המוצגות לרוב לקורא הישראלי; נוקשות אידיאולוגית, אך לצידה מעשיוּת שקולה. בעקבות נאומו הלוחמני של משעל בעת ביקורו ההיסטורי בעזה אפילו אבו מאזן העיר שמשעל בעצם כבר הכיר בפתרון שתי המדינות.

ישראל יכולה להכיל את החמאס על ידי כך שתנהל איתו מגעים ושתכיר בו באופן רשמי, לא על חשבון הרשות הפלסטינית אלא כמהלך מקביל ובטווח הארוך אולי אפילו כמהלך משלים. ישראל לא בוחרת את האויבים שלה ובטח שלא יכולה להחליט בעבורם מי מייצג אותם, כל שישראל יכולה וצריכה לעשות זה להגדיר לעצמה את האינטרסים שלה באופן ברור וריאלי ולפעול להשגתם. על ישראל להפיק לקחים ולהבין שהסכם יציב זה הסכם שהוא טוב (או גרוע) לשני הצדדים באותה המידה. אין הכרעות בפשרות. החמאס ואש”ף גם יחד יסרבו להכיר רשמית בישראל כמדינת העם היהודי כפי שדורש נתניהו, אולם זאת היא דרישה מטומטמת וחסרת כל תוכן מהותי (מלבד זה שהיא משרתת את נתניהו בדחיית הקץ). הגדרתה העצמית של ישראל הוא עניין ישראלי פנימי. כל מה שישראל צריכה לדרוש משכניה זה קיום הדדי בשלום ובבטחון זה לצד זה. על המנהיגים להביא להסכם פוליטי יציב ובר קיימא, את שאר העבודה, כלומר את הקשרים התרבותיים והכלכליים, יקיימו בני שני העמים בעצמם, הממשלות כבר יצטרפו אחר כך.

הערה לסיום: בראיון של חאלד משעל הנזכר לעיל לבטאון האחים המוסלמים בירדן שניתוחו עלה לאתר מולד, מדבר משעל על העידוד שהוא שואב מבטחונה העצמי הירוד של ישראל. אכן רק מדינה חסרת ביטחון כישראל של ביבי דורשת מאויביה ומשכניה שיכירו בהגדרתה העצמית. חברה הבטוחה באופיה  ובדרכה, זהותה העצמית עומדת לה בזכות עצמה.

לאחרונה זכינו לראות דוגמה מאלפת לחוסר הבטחון הזה של ממשלת נתניהו בהתנהלותו הטפשית של ראש הממשלה ושל ראש המל”ל שלו האלוף במיל’ יעקב עמידרור באופן שבו נזרקה פרופ’ רבקה פלדחי ברגע האחרון מפגישה של נציגי האקדמיה הישראלית והגרמנית עם הקנצלרית מרקל ורה”מ נתניהו. זאת בשל חתימתה על איזו רשימה שמאלנית כלשהי מלפני שנים. השד יודע מנין שלף לפתע יעקב עמידרור את הרשימה בדקה ה-90, אבל בכך הוא הפך טקס שולי ומשעמם לפארסה והביא לעיסוק אינטנסיבי של התקשורת הגרמנית והישראלית באירוע ובשאלת החופש האקדמי בישאל. כך יש מאין נוצרה מבוכה עבור ראש הממשלה (אבל מה זה משנה לו, הרי זה לא באמת יגרום לו לנזק פוליטי).

בעקבות זאת תהיתי לעצמי האם המל”ל מתעסק במעקב אחרי אקדמאיים ישראלים? ובכן אני נוטה להאמין שלא כך הדבר, אלא שלראש המטה לבטחון לאומי של ישראל יש פשוט  חברים טובים בתנועת אם תרצו. מתברר שעמידרור הוא תומך נלהב של התנועה אשר לקחה על עצמה להגביל את החופש האקדמי בישראל. נראה שלא החמאס ואיראן הדירו שינה מעיניו של ראש המל”ל בשנה שקדמה לכניסתו לתפקיד, אלא דווקא הקרן החדשה לישראל. לא אתפלא אם יתברר ששמה של פרופסור פלדחי הגיע לידיו של עמידרור מראשי תנועת אם תרצו, כך שלמי שלא הבין זאת עד כה, ראשי אם תרצו, שרבים בשמאל אוהבים ללגלג עליהם ולכנותם “ילדי כאפות” ו”חנונים”, גורמים לישראל נזק ממשי.

* יגאל כרמון החזיק בשורה של תפקידים רשמיים עד שלבסוף ייסד את המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון – ממרי. גילוי נאות, עבדכם הנאמן בילה מספר חודשים במתמחה במכון ישירות תחת כרמון.

**  שניים מן המשתתפים כתבו על תוכן הפגישה: יוסי ביילין, לגעת בשלום, 1997, עמ’ 32-34; Ghassan al-Khatib, “Palestinian Politics and the Middle East Peace Process”, New York 2010.

*** מנחם מילסון גם משמש כיועץ האקדמי וכיושב הראש של ממרי שבראשות יגאל כרמון.

תגובות ועוד כמה מחשבות בתגובה

הרשימה הקודמת שלי עוררה לא מעט תגובות ואי נחת בקרב חלק מהקוראי הבלוג. זו בדיוק המטרה של הדברים ונשאר לי רק להצר על כך שהתגובות השונות מגיעות אלי ישירות למייל ולא נרשמות כתגובות בבלוג ומייצרות דיון. ברשימה הבאה אתייחס בקצרה לחלק מהתגובות שקיבלתי ואתם מוזמנים להגיב פה.
קונספירציה הזויה
הקביעה שמבצע “עמוד ענן” היא מלחמת בחירות אינה קונספירציה הזויה מבית היוצר של השמאל הקיצוני. האמת היא שאני לא חושב שמדובר בקונספירציה מתוכננת – כלומר אינני מתאר את חברי הממשלה יושבים במחשכים ומחליטים לצאת למלחמת כדי להסיט את השיח ולנצח בבחירות ואז פוצחים בצחוק מרושע. אולם אני כן מאמין שגישתם הכוללת הביאה עלינו את המבצע הזה בזמן הזה – זו השפה היחידה שם מדברים. הם מבינים רק כוח. זה לגיטימי להעלות את שאלת הקירבה בין הבחירות למבצע לאור העובדה שלראשונה בישראל נראה היה שהשיח הציבורי מעדיף את השאלות החברתיות על פני אלו הבטחוניות ולאור הרווח הפוליטי המובהק של הממשלה מהחזרת השיח הבטחוני למרכז הדיון. לשמחתי מאז כתיבת הדברים נראה שהדיון הציבורי סביב הקירבה בין המלחמה לבחירות צובר תאוצה ונהיה לגיטמי.
 
אז מה אתה מציע לעשות?
זכותי ואף חובתי כאזרח להביע דעה ביקורתית ולהציב שאלות קשות על מדיניות הממשלה. אין זו מחובתי או מתפקידי להציע חלופה. עם זאת קיימות חלופות שונות ומגוונות. הממשלה הקימה בכסף שלנו דרגים מקצועיים אשר תפקידם לחשוב ולייצר ידע אשר יסייע בקביעת המדיניות שתשפר את חיינו. הקמת המועצה לביטחון לאומי (מל”ל) נועדה לשכלל את היכולת הזו לצד אין ספור גופי מחקר ומודיעין רשמיים. נוסף על אלו ישנם מכוני מחקר וצוותי חשיבה ישראלים ובינלאומיים רבים אשר מפרסמים ניירות עמדה ומחקרי מדיניות חדשות לבקרים. בקיצור המון ידע ומשאבים עומדים לרשות מי שמבקש לקבוע מדיניות אסטרטגית מושכלת. אולם למרות זאת כשזה מגיע למקבלי ההחלטות בישראל נראה שפופוליסטיות זולה ופוליטיקה קטנה וצינית מביסים את שיקול הדעת ואת קביעת המדיניות שתשרת את האינטרסים של ישראל לטווח ארוך.
 
האם עלינו להבליג על ירי הטילים ולא להגיב בכוח?

שאלה זו היא גם פשטנית וגם נשאלת באיחור. ממשלת ישראל אמרה לא חד משמעי לאפיק הדיפלומטי שמהדהד מהגדה. במקום לגשר על מקצת הפערים שנותרו בין אולמרט לאבו מאזן הממשלה מתעלמת מהקריאות הנואשרות של הרש”פ וצה”ל מדכא בכוח את המאבק הלא אלים של הועדות העממיות בגדה. בינתיים יכולת שיגור הטילים מעזה כפי שמרגישים כעת היטב תושבי מרכז ודרום הארץ, מוכיחה את הכישלון הן של עופרת יצוקה והן של המצור הישראלי על עזה. אז מה לעשות? צריך היה לדבר עם החמאס ולהגיע איתו להסכמה. בעצם כפי שמוכיח גרשון בסקין במאמרו החשוב שהתפרסם בניו יורק טיימס, גם כאן תשובת ישראל היתה לא חד משמעי. אז מה נשאר? התנקשות ומלחמה כמו שאנחנו יודעים ואוהבים.
 
כבר שנים רבות שאנחנו נוקטים בשיטת הכוח והעוד יותר כוח. לא רק שזה לא עובד אלא שזה משיג את התוצאה ההפוכה. במו ידינו אנחנו תורמים להעלמות מהזירה של התנועה החזקה באש”ף וברש”פ – הפת״ח, אשר חרט על דגלו את המאבק הלא אלים – ובמקומו אנחנו תורמים למיצוב של החמאס כנציג הפלסטיני הלגיטימי. לפני מבצע עמוד ענן היה תהליך ביסוס הלגיטימיות של חמאס איטי ומהוסס, ששיאו היה עם ביקור האמיר קטאר השיח’ חמד בן ח’ליפה אאל ת’אני בעזה. בעקבות מבצע עמוד ענן הואץ התהליך הזה והחמאס הפך ליעד לגיטימי לביקורים. לאחר ההתנקשות בג’עברי ראש ממשלת מצרים הישאם קנדיל ושר החוץ התוניסאי רפיק עבד אל-סלאם הגיעו לבקר בעזה והביעו מסרים של סולידריות עם חמאס. ניתן לומר ששתי המדינות הללו, שבהן האביב הערבי הסתיים בשלטון של מפלגות אסלאמיות בעלות זיקה אידאוללוגית לחמאס, רק חיפשו את התירוץ להעניק לה את החיבוק הזה, אולם אין זה אומר שישראל היתה צריכה לספק להן אותו. האביב הערבי הגיע לעזה מובל על ידי עמוד ענן, אשר  עד כה רק העמיק את שלטון החמאס (אולם המבצע עדיין בעיצומו, מי יודע, אולי הכניסה הקרקעית לרצועה וכיבושה בידי ישראל ימגרו את שלטון החמאס והוא יוותר רק זיכרון רחוק. אולי התושבים יקבלו את חיילי צה”ל בפרחים ויודו להם על שחרורם מעול הכיבוש החמאסי). 
 
האם אפשר בכלל לדבר עם חמאס?
 
אפשר וצריך לדבר עם חמאס! למרות אמנת החמאס ולמרות שהחמאס הינה תנועה דתית-לאומית קיצונית, ישראל צריכה לדבר עם החמאס. כל שאר האיפיקים נכשלו. אפשר כמובן לנסות וללמוד מההיסטורה. כאן אני מחזיר את הכדור לידי אלו השואלים – הבו לי בבקשה דוגמה  מן ההסיטוריה שבה תנועת שחרור לאומי (דתית, לאומית או שניהם ביחד) הזוכה לתמיכה עממית מוגרה בכוח צבאי ובנצחון סוחף. בוייטנאם? באירלנד? בביתר?
 
בספרות המחקרית העוסקת בלאומיות דתית אתנית ואידיאולוגית ברחבי העולם ישנה הסכמה נרחבת שתנועות דתיות-לאומיות נוטות לפרגמטיות ולרציונליזם גם כשהדבר אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד הדתיים שלהן. למעשה בתנועות אלו הדת מוכפפת לשירות הפוליטיקה הריאלית ההכרחית לשרידותה של התנועה. לרוב המהלך יוצדק בדיעבד על ידי ההגות דתית.
 
כולם יודעים שישראל כבר דיברה עם החמאס ושזו מצידה כבר הביעה נכונות להידבר עם ישראל. כבר לפני כשלוש שנים אמר לי פרופסור שעומד בראש אחד ממכוני מחקרי המדיניות החשובים בישראל שלהבנתו אין מנוס מלדבר עם חמאס ולהגיע עימו להבנות. ומה האפשרות האחרת – לכבוש מחדש את הרצועה על כל המשתמע מכך? בהקשר האזורי החדש אני בכלל לא בטוח שהדבר אפשרי וגם אם כן אז זה פתרון גרוע.
 
האם בכלל יש למבצע מטרות מדיניות? לגבי מטרותיו הצבאיות – אז נחסל כמה משגרים ונשקם כביכול את מאזן האימה. הרי כבר היינו בסרט הזה, למעשה אנחנו בשידור החוזר שעוד יחזור.
הדרך היחידה לשנות את המצב היא שינוי הנסיבות המדיניות.  בינתיים כאמור, החמאס הופך לנציג הפלסטיני הלגיטימי על חשבון היתדרדרות מעמדן של הפת״ח ושל הרשות הפלסטינית.
 
אפולוגטיקה
 
כן אני משתמש בטיעון שאני עושה מילואים ביחידה קרבית (כל עוד אני בארץ) למרות שהוא אפולוגטי. השמאלץ והקיץ’ סביב חיילי צה”ל בעיתונות וברשתות החברתיות דוחות ומעצבן אותי. אני לא מצפה מאמצעי התקשרות להצדיע לי כחייל בזמן מלחמה – אני מצפה מהם לשאול את השאלות הקשות ולבצע את תפקידם ככלב השמירה הביקורתי של הדמוקרטיה. אם הישראלים מצפים ממני כחייל מילואים להתייצב לדגל ולהגן עליהם אז אני מצפה מהם בתמורה שיעשו הכל כדי למנוע זאת. אני מצפה מהישראלים להחזיר את החיילים הביתה כמה שיותר מהר.
 
דבר אחרון, אני מצטער אם לא נעים לקרוא דברים ביקורתיים. גם לא נעים לכתוב אותם. 

תותחים ומוזות – מבצע "עמוד ענן"


“וה’ הולך לפניהם בעמוד ענן לנחתם הדרך”

אני מתנגד למבצע הצבאי בעזה ואני מתנגד למלחמה שעלולה לבוא בעקבותיו ממספר סיבות: ראשית כל בגלל ההרג והסבל המיותרים שנגרמים לבני האדם אולם גם בגלל העובדה שהמבצע לא יביא שקט ובטחון לתושבי הדרום (בישראל ובעזה כאחד). ההפך הוא הנכון, האלימות הסלימה וכבר גבתה מחיר יקר. בעת כתיבת שורות אלו נפלו טילים בתל אביב ובצבא כבר מדברים על גיוס של 30 אלף חיילי מילואים – מהלך שמשמעותו כניסה קרקעית לרצועה. אבל אני גם מתנגד לציניות המדינית והפוליטית שעולה מכל המהלך הזה. ככה זה כשצריך לתחזק את משוואת הרתעה המזינה את עצמה ואת מעגל האלימות ככדור שלג. זה היה צפוי.

סבב האש האחרון כללל טיל נ”ט על רכב צה”לי וירי טילים על ישובי עוטף עזה, מצב בלתי נסבל לכל הדעות. אולם הירי בוצע על ידי ארגוני הג’האד העולמי הפועלים ברצועה כמו: “ג’ונד אנצאר אללה”, “ג’יש אל-אסלאם”, קבוצת “אל-תוחיד ואל-ג’האד”, “ג’יש אל-אומה” וקבוצת “אנצאר אל-סונה”. ארגונים אלו ואחרים מהווים אופוזיציה ימנית-קיצונית לחמאס. מנגד, תפקידו של המפקד הצבאי של החמאס אחמד אלג’עברי היה לרסן את הארגונים הללו ולכפות עליהם את סמכות החמאס ואת הבנותיו עם ישראל. אולם כמו שקבע עורך “הארץ” אלוף בן, ישראל חיסלה את קבלן המשנה שלה בעזה. ההיסטוריה לימדה אותנו שלכל ראש נחש יש מחליף, וכבר מצאנו את עצמנו מתגעגעים לראש הקודם שרוצצנו.


התקשורת הישראלית תפסה מיד את מקומה הקבוע בשורת הממלכתיות השמור לעיתות מלחמה. הנסיון מלמד שאחרי שוך המהומה כבר יהיה מספיק זמן לשאול את השאלות הקשות ולבקר את הכשלונות בנחת. גם המערכת הפוליטית מיישרת קו: שלי יחימוביץ המתמודדת לראשות הממשלה נמנעת מלהעביר ביקורת על המהלך ובכך זונחת את מהות תפקידה כאופוזיציה. במקום להציג אלטרנטיבה למדיניות חסרת האחריות  של נתניהו וליברמן היא בחרה אסטרטגית להעמד מאחוריהם באמתלה של אחדות השורות. יאיר לפיד, ציפי לבני וכל שאר התופעות הפוליטיות תפסו את מקומם הצפוי בסוף שורת הממלכתיות וההסברה. שקט יורים. יש לציין שמפלגת מרץ דווקא למדה את הלקח מ-2009 ומיהרה להביע את התנגדותה למבצע הצבאי המיותר. 

מלחמת יש בחירות


הכתבת והבלוגרית הפוליטית טל שניידר כתבה בפיד הפייסבוק שלה:

“ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו היה מאופק ומדוד במשך 4 שנים. אמרו עליו שהוא הססן, פחדן, לחוץ. אבל בפועל, לא הוביל מהלכים צבאיים חסרי פרופורציות. ירי הרקטות הנורא על ישובי הדרום לא הפסיק כל השנים ובכל זאת, רוה”מ הגיב בצורה מדודה. למה דווקא עכשיו?
העיתונאי אורי משגב היה אולי הראשון שהגדיר את המבצע במילים מלחמת הבחירות של ביבי. לפתע מידע חדש החל לזרום לתודעה. מסתבר שג’עברי, אשר הוצג עם חיסולו בתקשורת הישראלית כארכי-טרוריסט (והוא אכן נמנה עם הקשים באויביה של ישראל אולם מי שמתמקד בזה הרי מפספס את העניין) היה בעת חיסלו בשלב מתקדם של מגעים בערוץ אחורי עם גורמים לא רשמיים בישראל סביב חתימה על טיוטא להפסקת אש קבועה. מי שעמד בישראל מאחורי המגעים הללו עם ראשי החמאסהוא גרשון בסקין, אדריכל עסקת שליט אשר הגיש אותה לביבי על מגש של כסף. גם כעת הקפיד בסקין לעדכן במגעים גם את הגורמים הרשמיים בישראל. לטענתו ג’עברי הפנים לאחרונה כי סבבי ההתכתשות עם ישראל לא מועילים לארגון. עוד הוסיף בסקין כי ג’עברי “היה בן מוות. לא מלאך ולא חסיד של שלום… אבל עם חיסולו הם חיסלו גם את האפשרות להגיע להפסקת אש וגם את היכולת של המתווכים המצרים לתפקד.”

במהלך הקדנציה הנוכחית הממשלה הזו לא ביצעה שום מהלך אסטרטגי משמעותי ולא הפגינה חזון מדיני או דיפלומטי באף זירה. את עסקת שליט ביצע ביבי כמענה למחאה החברתית ולמרות הדוקטרינה שלו שלא להכנע לטרור. יחסי החוץ של ישראל עם בעלות בריתה האסטרטגיות החשובות ביותר התדרדרו לשפל חסר תקדים: ברמה האזורית עם טורקיה – סביב פרשת משט המרמרה (עליו כתבתי כאן) וברמה העולמית עם ארצות הברית.


מלחמה, כתב קלאוזביץ, היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. הרבה דיו נשפך על מהות המלחמה הצודקת, אחד העקרונות המובהקים של מונח זה הוא שהמלחמה היא צודקת בתנאי שקיומה כעת ימנע מלחמה גדולה יותר וקורבנות רבים יותר בעתיד (למשל אם היו תוקפים את גרמניה הנאצית בשלב מוקדם אולי היה ניתן למנוע את מלחמת העולם השניה). מלחמות הבחירות של ישראל לא ממש עומדות בעקרון הזה, די אם נתמקד בשני העשורים האחרונים (אם כי אפשר להעמיק מבט). הן מבצע ענבי זעם של פרס ב-1996 והן מבצע עופרת יצוקה של אולמרט ב-2009 התקיימו פחות מחודשיים לפני הבחירות הכלליות, בשני המקרים הללו הממשלה המכהנת הפסידה בבחירות ואני מקווה שכך יהיה גם במקרה של עמוד ענן (מעניין לציין שאהוד ברק היה חבר בכיר בכל הממשלות הללו). מסתבר שמבחינת עקרון המלחמה הצודקת מלחמות הבחירות של ישראל אינן צודקות ולהוכחה צריך לחזור עליהן שוב ושוב. הפרק האחרון בסדרה הוא מלחמת הבחירות “עמוד ענן” לרגל בחירות 2013.


עמוד נוח 

בתשובה לחברים ומכרים שפונים אלי לאחרונה בהשתאות לגבי עמדותי אני רוצה לומר שכמפקד ביחידה קרבית במילואים גויסתי בצו שמונה הן למלחמה הכושלת ב-2006 והן למלחמת הבחירות היצוקה של 2009 ואם לא הייתי בחו”ל כעת אני מניח שהייתי ממתין לצו העושה את דרכו ברגעים אלה ממש אל עבר חברי. מנקודת מבטי כאזרח המשרת במילואים, החברה והמדינה מצפות מאיתנו לעזוב הכל להתייצב לדגל ולסכן את חיינו בכל פעם שהמנהיגים שלנו יוצאים למלחמת גחמה. לכן זו זכותנו, יתרה מזו – חובתנו כאזרחים להעמיק חקר, לשאול שאלות קשות וביקורתיות כלפי המדיניות הזו, אשר שוב ושוב מוכיחה את עצמה ככושלת, ולתת לתובנותינו ביטוי בקלפי.

לגבי שלי יחימוביץ’

אני מאוכזב מאוד מעמדותיה המדיניות של יחימוביץ’ ומבחירתה להתייצב לימין הממשלה. הדבר מעיד על בטחון עצמי מעורער בכל הנוגע לעניין המדיני ועל חוסר בשלות מנהיגותית. במקום לפתח אלטרנטיבה שלטונית כוללת שכל כך מגיעה לעם ישראל היא מסמנת את עצמה כמעין חיקוי דהוי וסוציאל דמוקרטי של ביבי. אולם מי שרוצה את המדיניות של ביבי מן הסתם כבר ילך על המקור. הסיכוי היחיד של יחימוביץ’ לבצע מהפך שלטוני ולהבחר כמנהיגה תלוי בכך שהיא תעמיד אלטרנטיבה שלטונית כוללת הן בתחום הכלכלי-חברתי והן בתחום הבטחוני-מדיני. במקום זאת יחימוביץ’ הבינה באיחור את הטעות שבהתעלמות הטוטאלית מהשיח הבטחוני-מדיני ולכן בראיון הזהלערוץ 2 היא מנסה לפצות על החסר ולתרגם את המדיניות החברתית שלה לשפה בטחונית. לדבריה החוסן החברתי של ישראל הכרחי למען בטחונה ושמערכת חינוך איכותית לילדינו הכרחית למען שמירה על היתרון האיכותי של צבאנו על פני זה של אויבנו. יחימוביץ’ ממחזרת פה טענות שיגאל אלון כבר פרסם בספרו “מסך של חול” בשנות החמישים, אולם החשוב יותר הוא שנראה שיחימוביץ מבלבלת פה בין סיבה ומסובב. לא עוד פוליטיקה חדשה ושינוי השיח אלא חזרה לשיח הקוצני-בטחוני ולפוליטיקה הישנה והטובה. נראה שיחימוביץ’ סוללת את דרכה לקואליציה כעלה תאנה מיובש וכגלגל חמישי… הלואי שאתבדה.

החמאס-ביתנו

סבב האלימות הנוכחי הוא למעשה אינטס משותף של ביבי ושל החמאס (להוציא חיסול ג’עברי שמהווה מכה לארגון). מדובר למעשה בתשובה משותפת של החמאס ושל הליכוד-ביתנו לדבריו המתונים של אבו מאזן בראיון השלום הידוע לשמצה שהוא נתן לערוץ 2 לפני כשבועיים. ביבי וליברמן בתקופת בחירות והם החלו חשים לחוצים בחזית ובעורף כאחד: השלום של אבו מאזן מצד אחד והשיח החברתי הער והחיות המחודשת של מפלגת העבודה מצד שני. גם בעזה הרגישו שאי אפשר להשאיר את דבריו המתונים של אבו מאזן ללא מענה הולם ומכאן נסללה הדרך עבור שני הצדדים להפוך את אבו מאזן ללא רלוונטי. כמה הרוגים הרוגים על הדרך זה מחיר זניח עבורם. גם החמאס וגם הליכוד ביתינו מרוויחים מכך שבמקום מהלך מדיני והתקדמות להסכם יפרוץ פה כעת סכסוך מזויין ומדמם – ככה הם יוכיחו לעצמם ולציבור שלהם שהם שוב צדקו והם יתחזקו וישארו בשלטון. זו לא הפעם הראשונה שמתקיימת אחדות אינטרסים שכזו בין החמאס לליכוד בראשות נתניהו, גם בשנות התשעים, במאבקם נגד הסכם אוסלו, החליש החמאס את שלטון רבין ופרס וגם את זה של ערפאת על ידי סדרת פיגועי טרור רצחניים ואילו ביבי השלים את העבודה מצידו בהסתה אלימה ופרועה נגד הממשלה ומדיניותה. שניהם הצליחו לא רע, הרי גם הליכוד של ביבי וגם החמאס בעזה בשלטון. שרידי אוסלו המזדקנים אבו מאזן ופרס הפכו ללא רלוונטיים.

ניזאר ריאן, בכיר בזרוע הצבאית של חמאס שחוסל בעופרת יצוקה,  אמר בזמנו שהוא מסכים ב 100% עם דבר מה שאריאל שרון אמר פעם: “דין נצרים כדין תל אביב”. לחמאס ולליכוד ביתנו יש אינטרס משותף אשר נוגד את טובת שני העמים החולקים את כברת הארץ שבין הנהר לים. 

הערה מאוחרת (17/11): הסכסוך צובר נופך יותר ויותר דתי: שימו לב לשמות המבצע: עמוד ענן של צה”ל מול חג’ארה אל-סג’יל (حجارة السجيل) של החמאס. התורה מול הקוראן.

ספר שמות י”ג, כ”א: “וה’ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, לפני העם“.

קוראן, סורה הוד 11, פס’ 82-83: “כאשר קם דברנו, הפכנוה והמטרנו עליה צרורות צרורות של אבני גוויל, אשר סומנו לעיני ריבונך. אין הן רחוקות משום בן עוולה.” (תרגום רובין)

Impressions from the First World Forum for Democracy in Strasbourg

An abbreviated version of this article was first published in Hebrew at “Can Think”. Both the Hebrew and English versions of this article were published at MITVIM’s website as part of the series “Impressions from the Region” 
During October 5-11 the first World Forum for Democracy of the Council of Europe assembled in Strasbourg under the banner: “Bridging the gap: Democracy: Between old models and new realities”. The Council of Europe was founded in Strasbourg in 1949 and has been working ever since in the fields of human rights and the promotion of democracy and international law. The member states of the Council of Europe all signed theEuropean Convention on Human Rights, the basis on which the European Court of Human Rights acts. Although the 27 member states of the European Union are full members of the Council of Europe, the council is not a part of the European Union. It is an independent international organization that includes 47 member states (Turkey, for example, is a full member in the council of Europe since its establishment and Israel was granted the status of an observer in 1957). Full membership in the council is considered as a necessary station on the road to join the European Union.

Most of the debates of the Forum for Democracy were held at the Palace of Europe (Palais de l’Europe), the seat of the Council of Europe in Strasbourg. The forum has a long list of supporters and partners, which includes organizations and governments among them, including the European Union, the French Government, the region of Alsace and the city of Strasbourg. From the obvious efforts put in to the prestigious décor and the impressive list of invited guests, it seems like the Council of Europe is trying to label the event as a prestigious international conference that assembles regularly, similar to the World Economic Forum that assembles annually in Davos, Switzerland.

The declared goal of the World Forum for Democracy is to bring together high-ranking political officials, leading international figures, experts from politics, civil society and academia, media figures, journalists, and young leaders alongside parliament members and world leaders, in order to generate a platform for an exchange of experiences and perceptions. The forum aims to define the main challenges faced by democratic societies in the beginning of the 21st century and to try and provide them with answer. The opening seat of the forum was launched by a speech of the Secretary General of the United Nations Mr. Ban Ki-moon and Ms. Tawakkol Karman from Yemen, a politician, a human rights activists and the Nobel Peace Prize winner for 2011.
A brief history of the democratic discourse
It is interesting to observe the dialectic development of the discourse on democracy during the second half of the 20st century and the beginning of the 21st. After the Second World War, the Cold War divided the world between East and West. In the 1980’s the victory of the West and the rise of liberal democracy became apparent. This line of thought was expressed by the political economist Francis Fukuyama in his famous essay published on 1989 “The End of History” and was further developed in his book “The End of History and the Last Man” published in 1992.

Following the collapse of the Soviet Union in late 1991 a process of democratization took place in many of the former Eastern bloc states. In the beginning of the first decade of the current century the European Union and the NATO expanded to the East and added to their ranks the east European countries, former members of the eastern bloc. From a bi-polar world the international system moved towards unipolar hegemony of liberal democracy led by the United States and Western Europe. Fukuyama’s prophecy was becoming true.

The political scientist Samuel P. Huntington challenged the concept of “The End of History” by suggesting his own theory, that he called “The Clash of Civilizations“. Huntingto
n claims that the world is not heading towards a better future but towards a series of wars that will take place between civilizations. This age will be characterized by the fading of Western civilization in the face of the challenges posed by the Islamic and Chinese civilizations.

Both theories describe a Manichean world of black and white. In contrast, the discourse that took place at the World Forum for Democracy in Strasbourg reflected a much more colorful world. Instead of utopia or collision, the current discourse reveals a complex multipolar and multicultural world. The organizers were not afraid to ask whether democracy is a universal value at all and whether it is possible or necessary to impose democracy. A large variety of topics were debated, among them economy, markets, and democracy in the global era. A central issue that kept coming up throughout the forum was the question of religion and democracy. The hottest topic in the Forum for Democracy was without a doubt Islam (throughout the world and in relation to the West) and the Arab Spring.
The Arab Spring and the French Autumn
The list of speakers was varied and included participants from a great number of countries, from Russia and Canada to the Republic of Guinea and Mexico. But the Muslim and Arab presence, from Morocco to Pakistan, was particularly prominent. The highest demanded, speakers so it seemed, were the Egyptian and Tunisian delegates that explained and analyzed the developments in their countries. The Israeli diplomat Yehuda Lancry (former ambassador to France and to the UN) participated in a discussion on responsible democratic leadership and political ethics in a global age.
One of the most interesting figures I saw during the forum was Moez Masoud (معز مسعود), a popular and influential religious preacher from Egypt (to Masoud’s website in Arabic). Because Masoud preaches his religious doctrine on Egyptian television and radio in colloquial Arabic, he can be referred to as a Muslim televangelist. Despite his young age, the 34-year-old Masoud is a highly sought-after speaker worldwide. Earlier this year he took part in The World Economic Forum in Davos alongside prominent world figures and religious leaders. Masoud is a respected Hafiz (حافظ, someone who has memorized the entire Quran) and a member of the distinguished Royal Aal al-Bayt Institute for Islamic Thought in Jordan, he is also pursuing his doctoral studies at the prestigious University of Cambridge. This combination is also expressed in his speech, which is interwoven with quotations both from the Quran and from Western Philosophy. In the same breathe, Masoud interprets an Islamic term from classical Arabic and then quotes Hegel or Kant in eloquent English.

World Forum for Democracy in Strasbourg: participants in a debate on media responsibility and potential to foster democracy (right to left): Elizabeth Linder (Facebook), Moez Masoud, Ali Ferzat (a Syrian political cartoonist), Tawakkol Karman (political Activist, Journalist and 2011 Nobel Peace Prize winner) and Melissa Eddy (the International Herald Tribune).  
Masoud is a charismatic speaker of Islam and of the Arab world in the west. His discourse is moderate and calm as he analyzes the challenges facing the Arab and Muslim world with spiritual and religious tools. He focuses on philosophy, psychology and interreligious dialogue when he explains the Arab Spring as an opportunity for a modern Arab identity and Islamic renewal. Masoud presents a moderate Islam which aspires to integrate in the modern world, and at the same time completely rejects the western demand for secularism and dismisses it as patronizing. To watch Masoud in a filmed debate of the World Forum for Democracy on “Media responsibility and potential to foster democracy” click here (starting from minute 29:50)

Two speeches were made in the closing session of the forum, by the Egyptian writer Nawal al-Saadawi (her website), a pioneer of woman rights in her country, and the renowned Algerian writer Boualem Sansal. Al-Saadawi declared that “everybody talks about democracy, but nobody talks about justice,” and described how power relations come to practice through language. Al-Saadawi described a conspiracy theory about an American-Israeli plot that supported Mubarak’s regime on the one hand, all the while assisting the Muslim Brotherhood to snatch the revolution from the Egyptian citizens. In her own words Al-Saadawi turned the citizens of Egypt to passive subjects who lack the responsibility of their fate. Her claim that Egyptians are victims of a worldwide delirious conspiracy, which allegedly takes away from them their ability to change their own destiny, contradicts the very essence of the Tahrir revolution. Moreover, al-Saadawi accused the state of Israel in being a Jewish fundamentalist theocracy (and received applauds, while other shifted uncomfortably in their seats). The Israeli delegate Yehuda Lancry got the right of reply and invited al-Saadawi to visit Jerusalem. Indeed, Boualem Sansal was awarded the prize of the Arab novel (le Prix du Roman Arabe) for 2012, but the award was withdrawn in the last minute due to his visit to Israel and his participation in the International Writers Festival in Jerusalem. Sansal presented the “Strasbourg Appeal“, a brave writers’ appeal for peace that was launched during the forum by Sansal and the Israeli writer David Grossman.

Last spoke Jamel Eddine Gharbi, Tunisian Minister of
Planning and Regional Development on behalf of Ennahda, Tunisia’s center-right Islamist party. Gharbi surveyed the democratic challenges facing the country that sparked the Arab Spring. Presenting the role of the Ennahda party in the new Tunisian democracy, Gharbi talked about democratic Islam, which promotes values of progress and participation, and respects human and woman rights. Upon the end of his declaration a young woman, a Tunisian university lecturer who was sitting in the crowd, confronted Gharbi with some harsh facts reflecting the severe crisis of the higher education system in the country. Gharbi was given 60 seconds to publically reply to her claims. The mere existence of such a dialogue between the senior minister and the young lecturer is a testimony to the deep change that is currently taking place in the Arab World.

The winds of the Arab Spring that started to blow in the Magreb (North Africa) and spread to the Mashreq (the Asian part of the Middle East) carry with them a new political mode, one within where the words ‘Islam’ and ‘democracy’ are expressed in the same breath. The events taking place in the Middle East have exposed the deep developments that were occurring in Arab societies. In Tunisia and in Egypt it was to a great extent the multitudes of young secular and educated man and woman who organized themselves through social networks and took to the streets in protests that ended up toppling the regimes. But in the democratic elections that followed, it was the Islamic religious parties who took power, Ennahda and the Muslim Brotherhood.

Referring to the rule of the Muslim Brotherhood in Egypt, Nawal al-Saadawi said “we didn’t rally in Tahrir Square in the name of Islamization and the implementation of Sharia.” On the other hand Moez Masoud described the moment when the fall of Mubarak was first known in the square. According to him, upon receiving the historical news, the first thing that the so called secular leaders of the protest did, was to recite the verses of al-Fatiha, the opening chapter of the Quran, and to shout the Takbir (Allah Akbar = “God is the Greatest) to the top of their lungs. According to Masoud this is a proof that the protest was not secular in its essence. Masoud also claimed that in literary Arabic there is no word that corresponds to the Western concept of secularism or laïcité (as he said, the term ilmaniyaعلمانية is modern and conceived as carrying negative meanings).

Even if there are no two homogenous and well-defined camps of “religious” and “seculars,” whatever is happening now in Tunisia and Egypt goes beyond the pragmatic and political discourse on the nature of government and the ways to implement a democracy. It is a discourse over the beliefs and the exalted hopes of both sides, reflecting different perceptions of self identity and culture. However, between the Western secular democratic model and the puritan “political Islam” a new way emerges – that of democratic Islam. This current trend is trying to integrate in the modern and democratic world without having to give up its cultural and religious uniqueness. Will it succeed? Only time will tell.

Some gloomy thoughts to conclude
The scarce representation of Israelis and Palestinians might be explained by their relative size in the global sphere. But this claim falls back in light of the fact the state of Fiji, a tiny island nation in the South Pacific Ocean was represented in the forum three times more than Israel, and that there were no Palestinians speakers at all. Despite this absence, the Israeli-Palestinian conflict was present almost in all the debates of the forum that I attended. There is no doubt about the implications of this conflict on Middle East and global stability. Because of that, the absence from the forum of Israeli and Palestinian activists from civil society organizations working to promote peace and democracy was especially obvious. Their participation in an international event of such scale could have been a significant encouragement for them. Moreover their presence would have enriched the forum and enabled a brave and direct debate with Israelis and Palestinians themselves rather than discussions about them in their absence.

In the conclusion of the forum a young female activist from Yemen asked the organizers how it could be that not one discussion had been dedicated to terrorism. She said that Islamic terror is the most significant threat to freedom and security in her country and that a real discussion on the challenges of democracy is not possible without an appropriate reference to the question of terrorism. The lack of a significant discourse on terrorism was made even more obvious by the fact that during the discussions of the forum, the French police raided an Islamic terror cell in the center of Strasbourg itself.

Impressive as it may be, such a public event cannot encompass all the variety and complexity of topics regarding the challenges of democracy in the modern era. The lack of a deep discussion in the World Forum for Democracy on issues like the Israeli-Palestinian conflict, terrorism, the massacre in Syria, the Iranian nuclear program, the rise of the extreme right in Europe, anti-Semitism (Islamophobia was discussed), and immigration and xenophobia, constitutes a real miss and an escape from what could have been a brave involvement in hard but important topics. One can only hope that the lessons will be implemented next time.

Strasbourg’s first World Forum for Democracy did not end with a consensus. On the contrary, the forum represented a rich variety of opinions, cultures and colors. Its goal was to strengthen the participants and to empower their contribution to democracy in their countries of origin. Strasbourg is the capital of the region of Alsace, which passed between France and Germany about 17 times throughout the history. This city symbolizes the change that occurred in Europe – from a periphery of two countries and the heart of a long and bleeding conflict, to a European capital of politics, human rights and peace. Revolutions and wars erupt in an instant, but the success of democratic developments is slow and requires much time. 

רשמים מפורום הדמוקרטיה העולמי הראשון בשטרסבורג

סקירה זו פרי עטי, התפרסמה במסגרת “רשמים ממפגשים אזוריים” של מכון מיתווים למדיניות חוץ אזורית. גירסה מקוצרת של סקירה זו פורסמה לראשונה באתר אפשר לחשוב
ב-11-5 באוקטובר 2012 התכנס בשטרסבורג הפורום העולמי הראשון לדמוקרטיה של מועצת אירופה, תחת הססמא: “לגשר על הפער – בין מודלים ישנים למציאות חדשה”. מועצת אירופה הוקמה בשטרסבורג ב-1949 ועוסקת מאז בתחומי זכויות האדם ובקידום הדמוקרטיה והמשפט הבינלאומי. המדינות החברות בארגון חתומות על האמנה האירופית לזכויות אדם אשר מכוח הפועל בית המשפט האירופי לזכויות אדם. למרות ש-27 מדינות האיחוד הן חברות מלאות במועצת אירופה, המועצה אינה חלק מהאיחוד האירופי. הארגון הינו גוף בינלאומי נפרד לשיתוף פעולה הכולל 47 מדינות חברות (תורכיה חברה מלאה במועצת אירופה מראשיתה ואילו לישראל מעמד של משקיפה מאז 1957). חברות מלאה בארגון נחשבת לתחנה הכרחית בדרך להצטרפות לאיחוד האירופאי.
מרבית דיוני הפורום לדמוקרטיה התקיימו ב”ארמון אירופה” המפואר (Palais de l’Europe), מקום מושבה של מועצת אירופה בשטרסבורג. לפורום רשימה ארוכה של תומכים ושותפים הכוללת ארגונים וממשלות, בינהם האיחוד האירופי, ממשלת צרפת, מחוז אלזס ועיריית שטרסבורג. מן ההשקעה הניכרת של מועצת אירופה, אשר באה לידי ביטוי בתפאורה היוקרתית וברשימת המוזמנים המרשימה, נראה שמועצת אירופה מבקשת למתג את האירוע כועידה בינלאומית יוקרתית המתכנסת באופן קבוע, בדומה למשל לפורום הכלכלי העולמי המתכנס מידי שנה בדאבוס, שוויץ.
באן קי מון נואם בפתיחת הפורום העולמי לדמוקרטיה בשארסבורג
המטרה המוצהרת של הפורום העולמי לדמוקרטיה היא לכנס יחדיו פקידים בכירים, דמויות ציבוריות מובילות, נשות אקדמיה ופעילי חברה אזרחית, אנשי תקשורת, בנות נוער ומנהיגות צעירה לצד חברי פרלמנט ומנהיגי מדינות, על מנת ליצור פלטפורמה לדיון, להיכרות ולהחלפת רעיונות. הפורום שואף לזהות ולהגדיר את האתגרים העיקריים העומדים בפני החברה האנושית בראשית המאה ה- 21 הקשורים בדמוקרטיה, ואף לנסות ולספק עליהם מענה. במושב הפתיחה של הפורום נאמו מזכ”ל האו”ם באן קי מון ותוואכול כרמאן פוליטיקאית ופעילת זכויות אדם תימניה, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 2011.
קיצור תולדות השיח הדמוקרטי
ניתן להבחין בהתפתחות הדיאלקטית של שיח הדמוקרטיה לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21. לאחר מלחמת העולם השנייה חילקה ה
לחמה הקרה את העולם בין מזרח ומערב. בשנות השמונים של המאה הקודמת הסתמן ניצחון המערב ועליית הדמוקרטיה הליברלית והשלום העולמי. את דפוס המחשבה הזה ביטא הכלכלן הפוליטי פרנסיס פוקוימה במאמרו המפורסם מ-1989 “קץ ההיסטוריה” ובספרו מ-1992 “קץ ההיסטוריה והאדם האחרון“.
בעקבות התפרקות ברית המועצות והתמוטטות הגוש הקומוניסטה בשלהי 1991,התחולל תהליך של דמוקרטיזציה ברבות ממדינות הגוש המזרחי. בראשית שנות האלפיים התרחבו האיחוד האירופי וברית נאט”ו מזרחה וצרפו לשורותיהן את מדינות מזרח אירופה, חברות העבר בגוש המזרחי. מעולם דו-קוטבי נעה המערכת העולמית להגמוניה החד-קוטבית של הדמוקרטיה הליברלית בהנהגת ארצות הברית ומערב אירופה. נבואתו של פוקוימה הלכה והתגשמה.
מדען המדינה האמריקאי סמואל הנטיגטון התפלמס עם תיאורית “קץ ההיסטוריה”, בהציגו את תיאורית “התנגשות הציוויליזציות“. הנטיגטון טען שהעולם החדש אינו צועד לעבר עתיד טוב יותר אלא לקראת סדרה של מלחמות שיתנהלו בין ציוויליזציות. עידן זה יתאפיין בדעיכת הציוויליזציה המערבית נוכח קריאת התיגר של הציוויליזציות האסלאמית והסינית.
שתי התיאוריות המנוגדות הללו מתארות עולם מניכאי של שחור ולבן. לעומתן השיח שהתנהל בפורום הדמוקרטיה העולמי בשטרסבורג שיקף עולם צבעוני בהרבה. במקום אוטופיה או התנגשות, השיח הנוכחי משרטט עולם מורכב, רב-קוטבי ורב-תרבותי. המארגנים לא חששו לשאול האם הדמוקרטיה היא בכלל ערך אוניברסלי והאם ניתן וצריך לכפות דמוקרטיה. נושאי הדיון היו רבים ומגוונים, בינהם כלכלה, שווקים ודמוקרטיה בעידן הגלובלי.שאלה מרכזית שצצה ועלתה לכל אורך הפורום הייתה שאלת הדת והדמוקרטיה. הנושא החם ביותר בפורום הדמוקרטיה היה ללא ספק האסלאם (ברחבי העולם ויחסיו עם המערב בפרט), והאביב הערבי.
האביב הערבי והסתיו הצרפתי

רשימת המוזמנים המגוונת כללה משתתפים ממספר רב של ארצות, מרוסיה ועד קנדה, מרפובליקת גַינֵאָה, ועד מקסיקו. אולם נוכחותם הרבה של נציגים ערבים ומוסלמים, ממרוקו ועד פקיסטאן בלטה במיוחד. המבוקשים ביותר כך נראה, היו הדוברים המצרים והתוניסאים, אשר הסבירו וניתחו את המתרחש בארצותיהם. הדיפלומט הישראלי יהודה לנקרי (בעבר וחבר כנסת, שגריר ישראל בצרפת ובאו”ם וראש המועצה המקומית של שלומי) השתתף בדיון על אתיקה פוליטית ומנהיגות דמוקרטית בעידן הגלובליזציה.
אחד האנשים המעניינים ביותר בהם נתקלתי במשך ימי הועידה היה מֻעִז מַסְעוּד, מטיף דתי פופולרי ורב השפעה ממצרים (לאתר הבית של מסעוד בערבית). בשל העובדה שמסעוד מטיף את משנתו הדתית בטלוויזיה וברדיו המצריים בשפה מדוברת ועממית, ניתן להגדירו כטלוונג’ליסט אסלאמי. על אף גילו הצעיר, מסעוד בן ה-34 נחשב לדובר מבוקש בעולם. מוקדם יותר השנה הוא השתתף בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס לצד שועי עולם ומנהיגים דתיים. מסעוד הוא חאפט’ מוערך (היודעאת הקוראן בעל פה) וחבר במוסד הירדני המלכותי אאל אל-בית למחשבה אסל
מית
, זאת במקביל ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג’ היוקרתית. שילוב זה בא לידי ביטוי בדיבורו המתובל בציטוטים מן הקוראן ומן הפילוסופיה המערבית כאחד. באותה נשימה שהוא מבאר לשומעיו מונח אסלאמי מן הערבית הקלאסית, הוא מצטט את קאנט או את הגל באנגלית רהוטה.
המשתתפים בדיון על אחריות תקשורתית במסגרת הפורום, מימין לשמאל: אליזבת לינדר (פייסבוק)
מעיז מסעוד, הקריקטוריסט הסורי עלי פרזאת, זוכת פרס נובל לשלום תוואכל כרמאן ומליסה אדי מההראלד טריביון
מסעוד הוא דובר כריזמטי של האסלאם ושל העולם הערבי במערב. דיבורו מתון ושליו והוא מנתח את האתגרים הניצבים בפני העולם הערבי והאסלאמי בכלים רוחניים ודתיים. הוא מתמקד בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובדיאלוג בין דתי בבואו להסביר את האביב הערבי כפתח לזהות ערבית מודרנית ולהתחדשות אסלאמית. הוא מציג אסלאם מתון השואף להשתלב בעולם המודרני ובד בבד הוא שולל מכל וכל את הדרישה המערבית לחילוניות, אותה הוא רואה כפטרונית.  קדיון מצולם בהשתתפות מֻעִז מסעוד בפורום הדמוקרטי העולמי בשטרסבורג בנושא אחריות תקשורתית והפוטנציאל שלה לאימוץ הדמוקרטיה, הקש כאן (החל מדקה 29:50).
במושב הנעילה של הפורום נאמו הסופרת המצריה נַוַאל אל-סעדאוי, מחלוצות זכויות האישה בארצה, והסופר האלג’יראי הנודע בועלאם סנסאל. אל-סעדאוי הכריזה ש”כולם מדברים על דמוקרטיה, אך אף אחד לא מדבר על צדק”,ותיארה כיצד יחסי הכוח בעולם באים לידי ביטוי ומתעצבים בשפה. אל-סעדאוי שירטטה תיאורית קונספירציה בדבר קשר ישראלי – אמריקאי שתמך במשטר הדיכוי של מובארכ מצד אחד ושמסייע לאחים המוסלמים לחטוף את המהפכה מידי האזרחים המצרים מן הצד השני.בדבריה הפכה אל-סעדאוי את אזרחי מצרים לפאסיביים ולחסרי אחריות לגורלם. טענתה כי המצרים נתונים לקונספירציה חובקת עולם והזויה נוטלת מהם לכאורה את היכולת לשנות את גורלם, טיעון הנוגד את עצם המהות של מהפכת תחריר. זאת ועוד, אל-סעדאוי האשימה את ישראל בהיותה מדינה יהודית פונדמנטליסטית (ואף זכתה למחיאות כפיים, בעוד שאחרים זעו באי נוחות בכסאם). הנציג הישראלי יהודה לנקרי קיבל את זכות התגובה והזמין את אל-סעדאוי לבקר בירושלים כפי שעשה שותפה למושב. בועלאם סנסאל זכה בפרס הרומן הערבי היוקרתי לשנת 2012, אולם הפרס נשלל ממנו ברגע האחרון בעקבות ביקורו בישראל לרגל השתתפותו בפסטיבל הסופרים בינלאומי בירושלים בחודש מאי השנה. סנסאל הציג את יוזמת הסופרים למען השלום, יוזמה אמיצה אשר הושקה בוועידה על ידי סנסאל ודוד גרוסמן.
אחרון נשא דברים ג’מאל אל-דין ג’רבי, שר התכנון והפיתוח האזורי בממשלת תוניסיה מטעם מפלגת אל-נהדה האסלאמית. ג’רבי סקר את האתגרים הדמוקרטים בפניהם ניצבת המדינה שהציתה את האביב הערבי. בהציגו את מקומה של מפלגת אל-נהדה בדמוקרטיה התוניסאית החדשה, דיבר ג’רבי על אסלאם דמוקרטי המקדם ערכים של קדמה והשתתפות, אסלאם המכבד את זכויות האדם והאשה. עם סיום דבריו קמה מרצה תוניסאית צעירה שישבה בקהל והטיחה בפניו נתונים המשקפים את מצבה הקשה של מערכת החינוך הגבוה במדינה. ג’רבי קיבל 60 שניות בלבד לענות לה על טענותיה קבל עם ועדה. עצם קיומו של דו שיח שכזה בין מרצה צעירה לפוליטיקאי בכיר מעיד על עומק השינוי המתחולל כעת בעולם הערבי.
רוחות האביב הערבי שהחלו לנשב במגרב (צפון אפריקה) והתפשטו אל המשרק (החלק האסייתי של המזרח התיכון), נשאו בחובן מודל פוליטי חדש שבו המילים דמוקרטיה ואסלאם נאמרות בנשימה אחת. האירועים המתרגשים על המזרח התיכון העלו אל פני השטח תהליכי עומק המתרחשים בחברות הערביות. בתוניסיה ובמצרים היו אלו במידה רבה המוני צעירים משכילים וחילונים שהתאר
גנו ברשתות החברתיות ויצאו לרחובות במחאה שהסתיימה בנפילת השלטון. אולם בבחירות הדמוקרטיות שבאו בעקבות המחאה עלו לשלטון מפלגות בעלות צביון אסלאמי-דתי, מפלגת אל-נהדה והאחים המוסלמים. בהתייחסה לשלטון האחים המוסלמים במצרים אמרה נואל אל-סעדאוי כי “לא יצאנו לכיכר תחריר בשם האסלאמיזציה ויישום השריעה”. מנגד תאר מעז מסעוד את רגע היוודע דבר נפילתו של מבארכ בכיכר תחריר.לדבריו, עם קבלת הידיעה ההיסטורית, הדבר הראשון שעשו מארגני המחאה החילונים כביכול, היה לדקלם את סורתאל-פַאתִחה (הפרק הפותח של הקוראן) ולזעוק בגרון ניחר את קריאות התכביר (אללה אכבר). לדידו,מהווה הדבר הוכחה לכך שהמחאה אינה חילונית במהותה. מסעוד אף טען כי בערבית הספרותית אין כלל מילה המתאימה למונח ה”חילוניות” המערבי (לדבריו המילה עִלְמַאנִיַה היא מודרנית ונושאת בחובה מטען שלילי).
גם אם לא מדובר בשני מחנות הומוגניים ומוגדרים היטב של “דתיים” ו”חילונים”, מה שמתחולל כעת בתוניסיה ובמצרים חורג מהשיח הפרגמטי והפוליטי על טיב השלטון או על דרכי יישום הדמוקרטיה. מדובר כאן בשיח על אמונות ותקוות נשגבות של שני הצדדים, המבטאות תפיסות שונות של הזהות העצמית והתרבותית. עם זאת, בין אלו הדוגלים במודל הדמוקרטי המערבי-חילוני לבין “האסלאם הפוליטי” הטהור, מסתמנת דרך חדשה של אסלאם דמוקרטי. זרם זה מנסה להשתלב בעולם המודרני ובדמוקרטיה מבלי לוותר על הייחודיות התרבותית והדתית שלו. האם תצלח דרכו? שאלה זו מונחת לפתחו של שר ההיסטוריה.
מחשבות נוגות לסיום

את הייצוג המוגבל של ישראלים ופלסטינים בפורום ניתן היה אולי להסביר בשל גודלם היחסי בזירה העולמית. אך טיעון זה בטל בהתחשב בעובדה שמדינת פיג’י, ארכיפלג זעיר בדרום האוקיינוס השקט, יוצגה פי שלושה יותר מישראל בפורום ואילו הפלסטינים לא יוצגו בו כלל. זאת על אף שהסכסוך הישראלי-פלסטיני היה נוכח נפקד כמעט בכל דיוני הפורום בהם נכחתי. אין ספק לגבי חשיבות השלכותיו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על היציבות במזרח התיכון ובעולם כולו. בשל כך בלט במיוחד היעדרם מן הפורום של פעילים פלסטינים וישראלים מארגוני החברה האזרחית הפועלים לקידום השלום והדמוקרטיה. השתתפותם באירוע בינלאומי בסדר גודל שכזה יכולה הייתה להיות עבורם זריקת עידוד משמעותית. נוכחותם הייתה מעשירה את הפורום ומאפשרת דיון אמיץ וישיר עם נציגים ישראלים ופלסטינים במקום לדבר עליהם בהיעדרם.
בסיכום הוועידה שאלה אקטיביסטית צעירה מתימן את המארגנים כיצד זה שלא התקיים דיון משמעותי אחד בנושא הטרור. לדבריה הטרור האסלאמי בארצה מהווה את האיום המשמעותי ביותר על החופש ועל הביטחון ולא יתכן דיון אמיתי על אתגרי הדמוקרטיה בלי התייחסות ראויה לשאלת הטרור. היעדר שיח משמעותי בנושא הטרור בלט עוד יותר לאור העובדה שבמהלך התכנסות הפורום ממש נחשף במרכז שטרסבורג עצמה תא טרור אסלאמי.
מרשים ככל שיהיה, אין באפשרותו של אירוע ציבורי שכזה להקיף על מורכבותם המלאה את מכלול הנושאים הנוגעים לאתגרי הדמוקרטיה בעידן המודרני. היעדר דיון מעמיק בפורום העולמי לדמוקרטיה בנושאים, כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הטרור, הטבח בסוריה, הגרעין האיראני, עליית הימין הקיצוני באירופה, אנטישמיות (על האסלאמופוביה דווקא דיברו), הגירה ושנאת זרים, מהווה פספוס משמעותי ובריחה מעיסוק אמיץ בנושאים קשים אך חשובים. יש לקוות שהלקחים יופקו לפעמים הבאות.
הפורום העולמי הראשון לדמוקרטיה לא הסתיים בקונצנזוס אלא להיפך, הפורום ייצג מגוון עשיר של דעות, תרבויות וצבעים. מטרתו הייתה להעצים את המשתתפים ולחזק את תרומתם לדמוקרטיה בארצותיהם. שטרסבורג היא בירת חבל אלזס, אשר עבר בין גרמניה לצרפת כ-17 פעמים לאורך ההיסטוריה. עיר זו מסמלת את המהפך שהתחולל באירופה – מפריפריה של שתי ארצות ולבשל סכסוך ארוך ומדמם, לבירה אירופאית של מדינאות, זכויות אדם ושלום. מהפכות ומלחמות פורצות בן רגע, אולם הצלחתם של תהליכים דמוקרטים מתרחשת באיטיות ולאורך זמן.

הצהרת הסופרים למען השלום

דוד גרוסמן ובועלאם סנסאל (הסופר האלג’יראי הנודע), שני סופרים מוערכים, הכריזו השבוע על יוזמה חדשה של סופרים למען השלום, זאת במסגרת הפורום העולמי לדמוקרטיה שהתקיים בשטרסבורג. נכחתי באירועים, התרגשתי והזדהיתי עם הדברים, כך שהחלטתי לתרגם את ההכרזה לעברית.
גרוסמן וסנסאל בשטרסבורג: הקץ לאידשות (מקור dna.fr)
התחלתי במלאכת התרגום לאחר שקראתי את הטקסט באנגלית ובצרפתית, אולם די מהר החלטתי לוותר. מסתבר ששני סופרים מוכשרים, אמיצים ועטורי פרסים אלה הוציאו תחת ידם טקסט לא ברור, עד כדי בלתי קריא. לא רציתי לקחת את האחריות על תרגומו של טקסט חשוב אך בלתי קוהרנטי שכזה. זה די חבל מאחר והמסר חשוב מאין כמוהו. במקום זאת החלטתי להביא את הקישור לטקסט המקורי של ההכרזה כדי שתוכלו לקרוא, להזדהות ולהתרשם בעצמכם.
אציין רק שנוסח ההצהרה מתמיה ביותר, שכן בכל זאת מדובר בהצהרת סופרים !