הצבעה חוזרת

זה היה ברור כשמש. ההצבעה באו”ם בוא תבוא. כולם ידעו את זה במשך שלושים החודשים האחרונים, שלא נאמר בשלושים השנים שקדמו ליום ההצבעה באו”ם. למרות זאת נראה היה שרק צד אחד התכונן ליום הזה כמו שצריך ואילו הצד השני נותר בזחיחותו, עיוור למתרחש לנגד עיניו. הצד הזחוח ידע לדבר יפה על צדקת דרכו, אך בשטח נעשה הכל כדי להתכחש למאורעות הגדולים שהתרחשו סביב. הזחיחות פשתה בכל, מקטן עד גדול, וכגודל הזחיחות כך עוצמת המכה, ההלם וההרס שחיכו להם מעבר לסיבוב.

בשלב הסופי נראתה הפניה לאו”ם כמוצא היחיד. לא שלא נעשו ניסינות תיווך, אך לעיתים נראה היה כי המתווכים רצו בהצלחת התהליך יותר מהצדדים הניצים עצמם, כך שכל הידברות נידונה מראש לכישלון. זאת למרות שהיה ברור כבר אז שאין מוצא אחר חוץ מחלוקת הארץ לשתי מדינות, שזה הרע במיעוטו, אך רע הכרחי לאור החלופה, לאור המלחמה. ההנהגה השלטת בצד הזחוח התמידה בסירובה, דחתה כל יוזמת שלום והוקיעה כל “בוגד” שמוכן היה לפשרה ולהידברות עם הצד השני. הצד הזחוח התנהג כאילו הוא הצד החזק במשוואה, מה גם שהדבר לא היה מעוגן במציאות.

בינתיים בצד השני הכינו שיעורי בית, התכוננו היטב ליום הפקודה. בעשורים שקדמו להצבעה באו”ם הם בנו מוסדות שלטון מאורגנים, סללו כבישים, בנו ישובים, פיתחו כלכלה וקבעו עובדות בשטח. בזירה הבינלאומית הופגנה יכולת דיפלומטית יוצאת דופן. העבודה החלה מהרגע שהועדה הגישה את מסקנותיה, אך למעשה היא החלה עוד קודם לכן, העשייה הדיפלומטית להקמת מדינה בארץ הקודש היתה מושרשת עמוק בתנועה הלאומית מראשיתה.

בהצבעה בעצרת לכל מדינה יש קול שווה, ובזאת ניתן האות למערכה שמאחורי הקלעים. אפריקה ואמריקה הלטינית היו ליעדים מרכזיים לשתדלנות, שוחד ושכנועים של שני הצדדים. אך בסופו של דבר המפתח להכרעה היה בידי וושינגטון, אשר לה מנופי השכנוע המשמעותיים ביותר. נציג הועד הערבי העליון לאו”ם גמ’אל אל-חוסייני, אמר בהתייחסו להצבעה כי “אמריקה היא אויבינו הגדול ביותר”, אמר וצדק. ארצות הברית הלכה בסוף עם היהודים לאחר שב 25 בנובמבר 1947 הוכנס למערכה התותח הציוני הכבד חיים וייצמן, ששיגר שני מברקים ישירים לנשיא טרומן, בהם הביע את “חרדתו העמוקה “שמא התכנית [החלוקה] לא תצליח” להשיג רוב של שני שלישים. ויצמן אף הזכיר לנשיא את הבטחותיו “כי ארצות הברית תגייס את התמיכה הדרושה לאישור החלטת החלוקה בידי האו”ם” ולבסוף הפציר בטרומן “לבחון מה ניתן לעשות לגבי צרפת, סין, יוון, טורקיה…” ורשימה ארוכה של מדינות נוספות.

בסופו של דבר כולם מכירים את החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו”ם, היא החלטת החלוקה מיום 29.11.1947 אשר הכריזה על חלוקת הארץ לשתי מדינות – מדינה יהודית ומדינה פלסטינית. ההחלטה אף קבעה שירושלים (ובית לחם) תהיה לשטח בינלאומי. יהודים בארץ ובעולם יצאו לרחובות וחגגו – הם חגגו את החלטת האו”ם שקבעה הקמת מדינה ערבית על שטח נרחב מהארץ לצד מדינתם, הם חגגו למרות שירושלים לא היתה בריבונותם. הערבים לא חגגו, הם דחו את ההצבעה ובחרו במאבק, טעות שהם מבכים ומשלמים עליה עד היום. בסופו של יום לא החלטות האו”ם ולא קווי המחרשה קבעו את גבולות המדינה, איפה שנעצרו הצבאות שם קמה המדינה היהודית ושם התמוטטה המדינה הפלסטינית. ערביי הארץ לא זכו לממש את העצמאות שניתנה להם באותה הצבעה מ 1947, זו שנדחתה על ידי מנהיגיהם.

אולם גם לא כל היהודים שמחו, האצ”ל, הלח”י ושאר חסידיו של זאב ז’בוטינסקי לא הצטרפו לחוגגים. למחרת עצרת האו”ם הכריז מנחם בגין (אז מפקד האצ”ל), כי “ביתורה של המולדת הוא בלתי חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משולל
ת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ירושלים היתה ותהיה לעולמים בירתנו. ארץ-ישראל תוחזר לעם ישראל. כולה. לנצח.” הרוויזיוניסטים בארצות הברית פרסמו מודעת התנגדות לחלוקה בעיתון ה”ניו יורק טיימס”, בין החותמים היה האקדמאי הצעיר
בנציון נתניהו.

התפוח לא נפל רחוק מהעץ וביבי הבן הפך לעלם ברוך כשרונות, הנושא את בשורת האב מזה כמאה שנה, ברהיטות שאין כדוגמתה. עוד בהיותו בחור צעיר הכריז נתניהו שהוא אינו מאמין בזכות הפלסטינים למדינה. בראיון מ 1978 מציע ביבי הצעיר לתת שיוויון זכויות לערביי הגדה ורצועת עזה ובכך להקים מדינה אחת לכל אזרחיה. ביבי אף הגדיר אז את שורש הסכסוך בחוסר הנכונות הערבית לקבל את ישראל. נראה כי למרות שבמציאות הרבה השתנה מאז, לא הרבה השתנה בתפיסת עולמו של בנימין ניתאי הצעיר, שגדל להיות ביבי, מלך ישראל.


ביבי יודע לדבר, על זאת אין ויכוח. אבו מאזן רהוט פחות אך כאנדרדוג הוא אהוד יותר, וכך חובבי הספורט שבינינו זכו אתמול לצפות בתחרות ההסברה המרשימה בעולם, קרב האשמות הדדיות, טורניר דיבייטינג מהמעלה הראשונה. ככה זה, כאשר ההסברה מחליפה את המדיניות, המילים מחליפות את המעשים. בימים האחרונים עקבתי בהתמדה אחרי הנאומים והפרשנויות. האמת? התאכזבתי. כאוהד שרוף של הטורניר הישראלי פלסטיני ציפיתי ליותר, ציפיתי לשמוע משהו חדש מעבר לקלישאות. אך המגרש אותו מגרש, והשחקנים אותם השחקנים.


להלן רשימה חלקית ביותר: ועדת פיל (לא וודהד), הועדה האנגלו-אמריקאית (לא מוריסון-גריידי), אונסקו”פ, החלטת החלוקה (לעיל), ולאחר קום המדינה עוד ועוד משלחות שלום ויוזמות תיווך שקצרה היריעה מלפרט. גם את המלחמות והמאבקים לא נפרט כאן, את הכל כבר עברנו. אפילו את הכרזת העצמאות הפלסטינית עברנו, עם ממשלת כל פלסטין שהכריזה מעזה על בירתה בירושלים עוד לפני שהציונים עשו כן, ואת הכרזת העצמאות הפלסטינית מנובמבר 88, אז הכריזו הפלסטינים על הכרתם במדינת ישראל ובהחלטות האו”ם 242 ו 338. עברנו גם את הקמת הרשות הפלסטינית. ועדיין אין לפלסטינים מדינה. להערכתי גם לא תהיה להם עצמאות בין הירדן לים כל עוד הרוויזיוניסטים בשלטון.

לא מזמן שמעתי דובר פלסטיני הבקיא בפרטי הסכסוך אומר שזה מסובך מאוד, כל הסכסוך הזה שלנו. הוא המשיך ואמר שגם לנחות על הירח נשמע לו מסובך אבל כנראה שהיה מי שרצה מספיק לנחות על הירח, ועם הרצון הזה הם הצליחו להתגבר על הקשיים. נראה לי, אמר אותו פלסטיני. שאם רצון אמיתי לשלום קיים פה על הארץ, בקרב העם והמנהיגים, אז אפשר יהיה לעשות שלום בקלות, למרות שזה מסובך.

“בוא נשב ונדבר עכשיו” קרא ביבי לאבו מאזן, בעוד שר החוץ שלו קם ועזב את האולם עם פתיחת נאומו של ראש הרשות הפלסטינית, משל הי
ה מחמוד אחמדינג’אד. היסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה במדויק, המצב היום שונה מבעבר, הפיצול הפנים-פלסטיני, אביב העמים הערבי והמחאה החברתית בישראל משנים את הזירה, אך בכל זאת ניתן ללמוד דבר או שניים מההיסטוריה. אז בואו נדבר דוגרי, הצורך של ישראל לסיים את הסכסוך עם שכניה הוא אמיתי, לא רק מעמדה של ישראל באזור ובעולם ניצב על הכף, אלא גם העתיד של התרבות היהודית והישראלית במאה העשרים ואחת תלוי ביכולת ליצור תרבות
פתוחה ועשירה שתתייצב בכבוד לצד תרבויות העולם, זה תלוי כמובן קודם כל ביכולת שלנו לחיות בשלום עם שכנינו.