יחסי ישראל והאיחוד האירופי: הכסף מדבר חזק יותר מהפוליטיקה

פורסם: יום שישי 25 נובמבר 2011 באתר אפשר לחשוב

ערן צדקיהו ויואב שמר-קונץ

ביום רביעי, ה-16 בנובמבר 2011, השתתפנו בשימוע בפרלמנט האירופי בשטרסבורג תחת הכותרת “חופש לאסירים הפוליטיים הפלסטיניים” תחת חסותה של קבוצת “השמאל האירופאי המאוחד – השמאל הסקנדינבי הירוק” (GUE/NGL), קונגלומרט של מפלגות שמאל אשר מהווה מיעוט בפרלמנט. בנוסף לחברי הפרלמנט האירופי, השתתפו בדיון נציגים פלסטינים ובהם מנהל מרכז “אנסאן לדמוקרטיה וזכויות אדם”, עו”ד עיסא שויקי ממחנה הפליטים דהישה, ואחמד אל-עיסא מארגון “בדיל – מרכז המידע לזכויות השיבה והתושבות הפלסטיניות” מבית לחם. עיסא קראקע, השר לענייני אסירים ברש”פ, ופדוא ברגותי, אשתו של מנהיג התנזים הפופולרי, נאלצו לבטל את השתתפותם.

אחמד אל-עיסא פתח עם בעית האסירים וטען שהבעיה טמונה בכיבוש. אם נסיים את הכיבוש, אמר, יפתרו מאליהן שאר הבעיות. אל-עיסא אף הצהיר שישראל מחזיקה בגופות אסירים עד לתום תקופת מאסרם. חברת פרלמנט דנית שביקשה הוכחות להאשמות נותרה ללא מענה, ופנייתנו לארגון “בצלם” נענתה כי לארגון לא ידוע על מקרים כאלו.

אולם הנקודות החשובות באמת שעלו מהדיון לא עסקו בסוגית האסירים דווקא, אלא במדיניות האיחוד האירופי כלפי הסכסוך הישראלי פלסטיני באופן כללי. כמה חברי פרלמנט ציינו בדיון כי לאיחוד אין מדיניות חוץ אחידה ומגובשת והוסיפו כי בכל הנוגע לסכסוך הישראלי פלסטיני המדיניות נקבעת על ידי הממשלות השונות, כל מדינה והמדיניות שלה. ניתן להמשיך ולפעול למען התניית היחסים הכלכליים עם ישראל בכיבוד זכויות האדם בשטחים המוחזקים על ידה, הסכימו הנוכחים. אולם נראה כי ביחסי ישראל-האיחוד האירופי, הכסף מדבר וכל היתר לא חשוב. אכן ישנם גינויים למכביר, הצהרות ולחצים דיפלומטיים. האיחוד מודאג מחוסר ההתקדמות בתהליך השלום. אך מנגד פועלת דיפלומטיה ישראלית שקטה ויעילה, הנתמכת בשתדלנות של חברות ישראליות ובינלאומיות.

ארגוני זכויות אדם פלסטיניים (ומעט ישראליים) קוראים מזה שנים לאיחוד להקפיא את היחסים עם ישראל או להתנות את שדרוגם בהתקדמות בתהליך השלום או בשיפור מצב זכויות האדם בשטחים. הדרישה מסתמכת בעיקר על סעיף 2 בהסכם השיתוף בין ישראל לאיחוד האירופי, הקובע כי כיבוד ערכי זכויות אדם ודמוקרטיה עומד בבסיס ההסכם. אך הסכם הסחר לא הוקפא; הוא מתקדם כמעט ללא הפרעה בתחומים רבים. ישראל לא מתרגשת מהגינויים, אבל אל תעזו לגעת בהסכמי הסחר שלה עם האיחוד האירופי.

הרעיון של תומכי הפלסטינים בפרלמנט האירופי הוא ליצור מדיניות חוץ קוהרנטית של מקל וגזר: יתקדמו בתהליך השלום – נתקדם ביחסים, אחרת נעצור את שדרוג היחסים ואולי אף נפעל להקפיא את ההסכם הנוכחי. הדאגה באירופה גוברת וקבוצת העבודה הבלתי רשמית לזכויות אדם בין ישראל לאיחוד שודרגה לועדה של ממש, כפי שמקובל במדינות חשוכות עימן מתעסק האיחוד האירופי. אולם נכון לעכשיו לא התקבלה בפרלמנט האירופי כל החלטה ממשית הלוחצת על ישראל. דיבורים לחוד ומעשים לחוד.

למשל, יו”ר הפרלמנט האירופי פנה ליו”ר הכנסת במכתב רשמי לפני כשנה וחצי, בו הוא מביע דאגה מהסנקציות נגד חה”כ חנין זועבי בעקבות השתתפותה במשט לעזה, ומחקיקה אנטי דמוקרטית בכנסת. יושב ראש הכנסת, ראובן ריבלין, ענה לו במכתב רשמי, בו גרס כי המתרחש בכנסת אינה מעניינו של האיחוד האירופי אלא עניין ישראלי פנימי. אולם כיום, כשאין אפילו מראית עין של תהליך שלום או של פינוי מאחזים ולאור החקיקה האחרונה המגבילה תרומות לארגוני זכויות אדם הפועלים בישראל (הפוגעת באינטרסים של האיחוד בישראל), ספק אם האיחוד ישתוק.

חשוב לציין שבענייני מדיניות חוץ ובטחון לפרלמנט האירופי אין השפעה של ממש, והוא פועל בעיקר ברמה ההצהרתית. מי שמחליט אלו הן הממשלות. מהו אם כן התפקיד הקונסטורקטיבי אשר יכול לשחק האיחוד האירופי בסכסוך הישראלי-פלסטיני? נראה כי כעת האירופאים מייבאים את הסכסוך המזרח תיכוני למסדרונות האיחוד. ה”לובי” הפלסטיני קטן, חסר השפעה במועצה או בנציבות האירופיים, ובעיקר עסוק בכתיבת דו”חות וגינויים. ממשלת ישראל מצדה מתעלמת מן המציאות ופועלת בהתמדה, בתמיכת ארגונים יהודיים וחברות מסחריות, לקדם את שדרוג היחסים הכלכליים עם האיחוד, ובו בזמן מגבילה את החופש של האיחוד לפעול בישראל על ידי חקיקה מבית. במקום לייבא את הסכסוך ואת השלילה ההדדית מהמזרח התיכון
לאירופה, על האיחוד האירופי לנצל את נסיונו ההיסטורי בהפיכת אירופה המדממת ליבשת של שלום ולהשתדל יותר למצוא את תפקידו כגשר בין העמים.


ערן צדקיהו הוא סטודנט לתואר מוסמך בחוג למזרח תיכון באוניברסיטה העברית. עבודת התזה שלו עוסקת בפיצל אל-חסיני. מתגורר בשטרסבורג אך ממשיך להתעסק בפוליטיקה המקומית בבלוג שלו דברים שרואים משם.

יואב שמר-קונץ הוא דוקטורנט ללמודי אירופה באוניברסיטת שטרסבורג.

הצבעה חוזרת

זה היה ברור כשמש. ההצבעה באו”ם בוא תבוא. כולם ידעו את זה במשך שלושים החודשים האחרונים, שלא נאמר בשלושים השנים שקדמו ליום ההצבעה באו”ם. למרות זאת נראה היה שרק צד אחד התכונן ליום הזה כמו שצריך ואילו הצד השני נותר בזחיחותו, עיוור למתרחש לנגד עיניו. הצד הזחוח ידע לדבר יפה על צדקת דרכו, אך בשטח נעשה הכל כדי להתכחש למאורעות הגדולים שהתרחשו סביב. הזחיחות פשתה בכל, מקטן עד גדול, וכגודל הזחיחות כך עוצמת המכה, ההלם וההרס שחיכו להם מעבר לסיבוב.

בשלב הסופי נראתה הפניה לאו”ם כמוצא היחיד. לא שלא נעשו ניסינות תיווך, אך לעיתים נראה היה כי המתווכים רצו בהצלחת התהליך יותר מהצדדים הניצים עצמם, כך שכל הידברות נידונה מראש לכישלון. זאת למרות שהיה ברור כבר אז שאין מוצא אחר חוץ מחלוקת הארץ לשתי מדינות, שזה הרע במיעוטו, אך רע הכרחי לאור החלופה, לאור המלחמה. ההנהגה השלטת בצד הזחוח התמידה בסירובה, דחתה כל יוזמת שלום והוקיעה כל “בוגד” שמוכן היה לפשרה ולהידברות עם הצד השני. הצד הזחוח התנהג כאילו הוא הצד החזק במשוואה, מה גם שהדבר לא היה מעוגן במציאות.

בינתיים בצד השני הכינו שיעורי בית, התכוננו היטב ליום הפקודה. בעשורים שקדמו להצבעה באו”ם הם בנו מוסדות שלטון מאורגנים, סללו כבישים, בנו ישובים, פיתחו כלכלה וקבעו עובדות בשטח. בזירה הבינלאומית הופגנה יכולת דיפלומטית יוצאת דופן. העבודה החלה מהרגע שהועדה הגישה את מסקנותיה, אך למעשה היא החלה עוד קודם לכן, העשייה הדיפלומטית להקמת מדינה בארץ הקודש היתה מושרשת עמוק בתנועה הלאומית מראשיתה.

בהצבעה בעצרת לכל מדינה יש קול שווה, ובזאת ניתן האות למערכה שמאחורי הקלעים. אפריקה ואמריקה הלטינית היו ליעדים מרכזיים לשתדלנות, שוחד ושכנועים של שני הצדדים. אך בסופו של דבר המפתח להכרעה היה בידי וושינגטון, אשר לה מנופי השכנוע המשמעותיים ביותר. נציג הועד הערבי העליון לאו”ם גמ’אל אל-חוסייני, אמר בהתייחסו להצבעה כי “אמריקה היא אויבינו הגדול ביותר”, אמר וצדק. ארצות הברית הלכה בסוף עם היהודים לאחר שב 25 בנובמבר 1947 הוכנס למערכה התותח הציוני הכבד חיים וייצמן, ששיגר שני מברקים ישירים לנשיא טרומן, בהם הביע את “חרדתו העמוקה “שמא התכנית [החלוקה] לא תצליח” להשיג רוב של שני שלישים. ויצמן אף הזכיר לנשיא את הבטחותיו “כי ארצות הברית תגייס את התמיכה הדרושה לאישור החלטת החלוקה בידי האו”ם” ולבסוף הפציר בטרומן “לבחון מה ניתן לעשות לגבי צרפת, סין, יוון, טורקיה…” ורשימה ארוכה של מדינות נוספות.

בסופו של דבר כולם מכירים את החלטה מספר 181 של העצרת הכללית של האו”ם, היא החלטת החלוקה מיום 29.11.1947 אשר הכריזה על חלוקת הארץ לשתי מדינות – מדינה יהודית ומדינה פלסטינית. ההחלטה אף קבעה שירושלים (ובית לחם) תהיה לשטח בינלאומי. יהודים בארץ ובעולם יצאו לרחובות וחגגו – הם חגגו את החלטת האו”ם שקבעה הקמת מדינה ערבית על שטח נרחב מהארץ לצד מדינתם, הם חגגו למרות שירושלים לא היתה בריבונותם. הערבים לא חגגו, הם דחו את ההצבעה ובחרו במאבק, טעות שהם מבכים ומשלמים עליה עד היום. בסופו של יום לא החלטות האו”ם ולא קווי המחרשה קבעו את גבולות המדינה, איפה שנעצרו הצבאות שם קמה המדינה היהודית ושם התמוטטה המדינה הפלסטינית. ערביי הארץ לא זכו לממש את העצמאות שניתנה להם באותה הצבעה מ 1947, זו שנדחתה על ידי מנהיגיהם.

אולם גם לא כל היהודים שמחו, האצ”ל, הלח”י ושאר חסידיו של זאב ז’בוטינסקי לא הצטרפו לחוגגים. למחרת עצרת האו”ם הכריז מנחם בגין (אז מפקד האצ”ל), כי “ביתורה של המולדת הוא בלתי חוקי. הוא לא יוכר לעולם. חתימת מוסדות ויחידים על חוזה הביתור משולל
ת כל תוקף. היא לא תחייב את עם ישראל. ירושלים היתה ותהיה לעולמים בירתנו. ארץ-ישראל תוחזר לעם ישראל. כולה. לנצח.” הרוויזיוניסטים בארצות הברית פרסמו מודעת התנגדות לחלוקה בעיתון ה”ניו יורק טיימס”, בין החותמים היה האקדמאי הצעיר
בנציון נתניהו.

התפוח לא נפל רחוק מהעץ וביבי הבן הפך לעלם ברוך כשרונות, הנושא את בשורת האב מזה כמאה שנה, ברהיטות שאין כדוגמתה. עוד בהיותו בחור צעיר הכריז נתניהו שהוא אינו מאמין בזכות הפלסטינים למדינה. בראיון מ 1978 מציע ביבי הצעיר לתת שיוויון זכויות לערביי הגדה ורצועת עזה ובכך להקים מדינה אחת לכל אזרחיה. ביבי אף הגדיר אז את שורש הסכסוך בחוסר הנכונות הערבית לקבל את ישראל. נראה כי למרות שבמציאות הרבה השתנה מאז, לא הרבה השתנה בתפיסת עולמו של בנימין ניתאי הצעיר, שגדל להיות ביבי, מלך ישראל.


ביבי יודע לדבר, על זאת אין ויכוח. אבו מאזן רהוט פחות אך כאנדרדוג הוא אהוד יותר, וכך חובבי הספורט שבינינו זכו אתמול לצפות בתחרות ההסברה המרשימה בעולם, קרב האשמות הדדיות, טורניר דיבייטינג מהמעלה הראשונה. ככה זה, כאשר ההסברה מחליפה את המדיניות, המילים מחליפות את המעשים. בימים האחרונים עקבתי בהתמדה אחרי הנאומים והפרשנויות. האמת? התאכזבתי. כאוהד שרוף של הטורניר הישראלי פלסטיני ציפיתי ליותר, ציפיתי לשמוע משהו חדש מעבר לקלישאות. אך המגרש אותו מגרש, והשחקנים אותם השחקנים.


להלן רשימה חלקית ביותר: ועדת פיל (לא וודהד), הועדה האנגלו-אמריקאית (לא מוריסון-גריידי), אונסקו”פ, החלטת החלוקה (לעיל), ולאחר קום המדינה עוד ועוד משלחות שלום ויוזמות תיווך שקצרה היריעה מלפרט. גם את המלחמות והמאבקים לא נפרט כאן, את הכל כבר עברנו. אפילו את הכרזת העצמאות הפלסטינית עברנו, עם ממשלת כל פלסטין שהכריזה מעזה על בירתה בירושלים עוד לפני שהציונים עשו כן, ואת הכרזת העצמאות הפלסטינית מנובמבר 88, אז הכריזו הפלסטינים על הכרתם במדינת ישראל ובהחלטות האו”ם 242 ו 338. עברנו גם את הקמת הרשות הפלסטינית. ועדיין אין לפלסטינים מדינה. להערכתי גם לא תהיה להם עצמאות בין הירדן לים כל עוד הרוויזיוניסטים בשלטון.

לא מזמן שמעתי דובר פלסטיני הבקיא בפרטי הסכסוך אומר שזה מסובך מאוד, כל הסכסוך הזה שלנו. הוא המשיך ואמר שגם לנחות על הירח נשמע לו מסובך אבל כנראה שהיה מי שרצה מספיק לנחות על הירח, ועם הרצון הזה הם הצליחו להתגבר על הקשיים. נראה לי, אמר אותו פלסטיני. שאם רצון אמיתי לשלום קיים פה על הארץ, בקרב העם והמנהיגים, אז אפשר יהיה לעשות שלום בקלות, למרות שזה מסובך.

“בוא נשב ונדבר עכשיו” קרא ביבי לאבו מאזן, בעוד שר החוץ שלו קם ועזב את האולם עם פתיחת נאומו של ראש הרשות הפלסטינית, משל הי
ה מחמוד אחמדינג’אד. היסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה במדויק, המצב היום שונה מבעבר, הפיצול הפנים-פלסטיני, אביב העמים הערבי והמחאה החברתית בישראל משנים את הזירה, אך בכל זאת ניתן ללמוד דבר או שניים מההיסטוריה. אז בואו נדבר דוגרי, הצורך של ישראל לסיים את הסכסוך עם שכניה הוא אמיתי, לא רק מעמדה של ישראל באזור ובעולם ניצב על הכף, אלא גם העתיד של התרבות היהודית והישראלית במאה העשרים ואחת תלוי ביכולת ליצור תרבות
פתוחה ועשירה שתתייצב בכבוד לצד תרבויות העולם, זה תלוי כמובן קודם כל ביכולת שלנו לחיות בשלום עם שכנינו.