תגובות ועוד כמה מחשבות בתגובה

הרשימה הקודמת שלי עוררה לא מעט תגובות ואי נחת בקרב חלק מהקוראי הבלוג. זו בדיוק המטרה של הדברים ונשאר לי רק להצר על כך שהתגובות השונות מגיעות אלי ישירות למייל ולא נרשמות כתגובות בבלוג ומייצרות דיון. ברשימה הבאה אתייחס בקצרה לחלק מהתגובות שקיבלתי ואתם מוזמנים להגיב פה.
קונספירציה הזויה
הקביעה שמבצע “עמוד ענן” היא מלחמת בחירות אינה קונספירציה הזויה מבית היוצר של השמאל הקיצוני. האמת היא שאני לא חושב שמדובר בקונספירציה מתוכננת – כלומר אינני מתאר את חברי הממשלה יושבים במחשכים ומחליטים לצאת למלחמת כדי להסיט את השיח ולנצח בבחירות ואז פוצחים בצחוק מרושע. אולם אני כן מאמין שגישתם הכוללת הביאה עלינו את המבצע הזה בזמן הזה – זו השפה היחידה שם מדברים. הם מבינים רק כוח. זה לגיטימי להעלות את שאלת הקירבה בין הבחירות למבצע לאור העובדה שלראשונה בישראל נראה היה שהשיח הציבורי מעדיף את השאלות החברתיות על פני אלו הבטחוניות ולאור הרווח הפוליטי המובהק של הממשלה מהחזרת השיח הבטחוני למרכז הדיון. לשמחתי מאז כתיבת הדברים נראה שהדיון הציבורי סביב הקירבה בין המלחמה לבחירות צובר תאוצה ונהיה לגיטמי.
 
אז מה אתה מציע לעשות?
זכותי ואף חובתי כאזרח להביע דעה ביקורתית ולהציב שאלות קשות על מדיניות הממשלה. אין זו מחובתי או מתפקידי להציע חלופה. עם זאת קיימות חלופות שונות ומגוונות. הממשלה הקימה בכסף שלנו דרגים מקצועיים אשר תפקידם לחשוב ולייצר ידע אשר יסייע בקביעת המדיניות שתשפר את חיינו. הקמת המועצה לביטחון לאומי (מל”ל) נועדה לשכלל את היכולת הזו לצד אין ספור גופי מחקר ומודיעין רשמיים. נוסף על אלו ישנם מכוני מחקר וצוותי חשיבה ישראלים ובינלאומיים רבים אשר מפרסמים ניירות עמדה ומחקרי מדיניות חדשות לבקרים. בקיצור המון ידע ומשאבים עומדים לרשות מי שמבקש לקבוע מדיניות אסטרטגית מושכלת. אולם למרות זאת כשזה מגיע למקבלי ההחלטות בישראל נראה שפופוליסטיות זולה ופוליטיקה קטנה וצינית מביסים את שיקול הדעת ואת קביעת המדיניות שתשרת את האינטרסים של ישראל לטווח ארוך.
 
האם עלינו להבליג על ירי הטילים ולא להגיב בכוח?

שאלה זו היא גם פשטנית וגם נשאלת באיחור. ממשלת ישראל אמרה לא חד משמעי לאפיק הדיפלומטי שמהדהד מהגדה. במקום לגשר על מקצת הפערים שנותרו בין אולמרט לאבו מאזן הממשלה מתעלמת מהקריאות הנואשרות של הרש”פ וצה”ל מדכא בכוח את המאבק הלא אלים של הועדות העממיות בגדה. בינתיים יכולת שיגור הטילים מעזה כפי שמרגישים כעת היטב תושבי מרכז ודרום הארץ, מוכיחה את הכישלון הן של עופרת יצוקה והן של המצור הישראלי על עזה. אז מה לעשות? צריך היה לדבר עם החמאס ולהגיע איתו להסכמה. בעצם כפי שמוכיח גרשון בסקין במאמרו החשוב שהתפרסם בניו יורק טיימס, גם כאן תשובת ישראל היתה לא חד משמעי. אז מה נשאר? התנקשות ומלחמה כמו שאנחנו יודעים ואוהבים.
 
כבר שנים רבות שאנחנו נוקטים בשיטת הכוח והעוד יותר כוח. לא רק שזה לא עובד אלא שזה משיג את התוצאה ההפוכה. במו ידינו אנחנו תורמים להעלמות מהזירה של התנועה החזקה באש”ף וברש”פ – הפת״ח, אשר חרט על דגלו את המאבק הלא אלים – ובמקומו אנחנו תורמים למיצוב של החמאס כנציג הפלסטיני הלגיטימי. לפני מבצע עמוד ענן היה תהליך ביסוס הלגיטימיות של חמאס איטי ומהוסס, ששיאו היה עם ביקור האמיר קטאר השיח’ חמד בן ח’ליפה אאל ת’אני בעזה. בעקבות מבצע עמוד ענן הואץ התהליך הזה והחמאס הפך ליעד לגיטימי לביקורים. לאחר ההתנקשות בג’עברי ראש ממשלת מצרים הישאם קנדיל ושר החוץ התוניסאי רפיק עבד אל-סלאם הגיעו לבקר בעזה והביעו מסרים של סולידריות עם חמאס. ניתן לומר ששתי המדינות הללו, שבהן האביב הערבי הסתיים בשלטון של מפלגות אסלאמיות בעלות זיקה אידאוללוגית לחמאס, רק חיפשו את התירוץ להעניק לה את החיבוק הזה, אולם אין זה אומר שישראל היתה צריכה לספק להן אותו. האביב הערבי הגיע לעזה מובל על ידי עמוד ענן, אשר  עד כה רק העמיק את שלטון החמאס (אולם המבצע עדיין בעיצומו, מי יודע, אולי הכניסה הקרקעית לרצועה וכיבושה בידי ישראל ימגרו את שלטון החמאס והוא יוותר רק זיכרון רחוק. אולי התושבים יקבלו את חיילי צה”ל בפרחים ויודו להם על שחרורם מעול הכיבוש החמאסי). 
 
האם אפשר בכלל לדבר עם חמאס?
 
אפשר וצריך לדבר עם חמאס! למרות אמנת החמאס ולמרות שהחמאס הינה תנועה דתית-לאומית קיצונית, ישראל צריכה לדבר עם החמאס. כל שאר האיפיקים נכשלו. אפשר כמובן לנסות וללמוד מההיסטורה. כאן אני מחזיר את הכדור לידי אלו השואלים – הבו לי בבקשה דוגמה  מן ההסיטוריה שבה תנועת שחרור לאומי (דתית, לאומית או שניהם ביחד) הזוכה לתמיכה עממית מוגרה בכוח צבאי ובנצחון סוחף. בוייטנאם? באירלנד? בביתר?
 
בספרות המחקרית העוסקת בלאומיות דתית אתנית ואידיאולוגית ברחבי העולם ישנה הסכמה נרחבת שתנועות דתיות-לאומיות נוטות לפרגמטיות ולרציונליזם גם כשהדבר אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות היסוד הדתיים שלהן. למעשה בתנועות אלו הדת מוכפפת לשירות הפוליטיקה הריאלית ההכרחית לשרידותה של התנועה. לרוב המהלך יוצדק בדיעבד על ידי ההגות דתית.
 
כולם יודעים שישראל כבר דיברה עם החמאס ושזו מצידה כבר הביעה נכונות להידבר עם ישראל. כבר לפני כשלוש שנים אמר לי פרופסור שעומד בראש אחד ממכוני מחקרי המדיניות החשובים בישראל שלהבנתו אין מנוס מלדבר עם חמאס ולהגיע עימו להבנות. ומה האפשרות האחרת – לכבוש מחדש את הרצועה על כל המשתמע מכך? בהקשר האזורי החדש אני בכלל לא בטוח שהדבר אפשרי וגם אם כן אז זה פתרון גרוע.
 
האם בכלל יש למבצע מטרות מדיניות? לגבי מטרותיו הצבאיות – אז נחסל כמה משגרים ונשקם כביכול את מאזן האימה. הרי כבר היינו בסרט הזה, למעשה אנחנו בשידור החוזר שעוד יחזור.
הדרך היחידה לשנות את המצב היא שינוי הנסיבות המדיניות.  בינתיים כאמור, החמאס הופך לנציג הפלסטיני הלגיטימי על חשבון היתדרדרות מעמדן של הפת״ח ושל הרשות הפלסטינית.
 
אפולוגטיקה
 
כן אני משתמש בטיעון שאני עושה מילואים ביחידה קרבית (כל עוד אני בארץ) למרות שהוא אפולוגטי. השמאלץ והקיץ’ סביב חיילי צה”ל בעיתונות וברשתות החברתיות דוחות ומעצבן אותי. אני לא מצפה מאמצעי התקשרות להצדיע לי כחייל בזמן מלחמה – אני מצפה מהם לשאול את השאלות הקשות ולבצע את תפקידם ככלב השמירה הביקורתי של הדמוקרטיה. אם הישראלים מצפים ממני כחייל מילואים להתייצב לדגל ולהגן עליהם אז אני מצפה מהם בתמורה שיעשו הכל כדי למנוע זאת. אני מצפה מהישראלים להחזיר את החיילים הביתה כמה שיותר מהר.
 
דבר אחרון, אני מצטער אם לא נעים לקרוא דברים ביקורתיים. גם לא נעים לכתוב אותם. 
Advertisements

תותחים ומוזות – מבצע "עמוד ענן"


“וה’ הולך לפניהם בעמוד ענן לנחתם הדרך”

אני מתנגד למבצע הצבאי בעזה ואני מתנגד למלחמה שעלולה לבוא בעקבותיו ממספר סיבות: ראשית כל בגלל ההרג והסבל המיותרים שנגרמים לבני האדם אולם גם בגלל העובדה שהמבצע לא יביא שקט ובטחון לתושבי הדרום (בישראל ובעזה כאחד). ההפך הוא הנכון, האלימות הסלימה וכבר גבתה מחיר יקר. בעת כתיבת שורות אלו נפלו טילים בתל אביב ובצבא כבר מדברים על גיוס של 30 אלף חיילי מילואים – מהלך שמשמעותו כניסה קרקעית לרצועה. אבל אני גם מתנגד לציניות המדינית והפוליטית שעולה מכל המהלך הזה. ככה זה כשצריך לתחזק את משוואת הרתעה המזינה את עצמה ואת מעגל האלימות ככדור שלג. זה היה צפוי.

סבב האש האחרון כללל טיל נ”ט על רכב צה”לי וירי טילים על ישובי עוטף עזה, מצב בלתי נסבל לכל הדעות. אולם הירי בוצע על ידי ארגוני הג’האד העולמי הפועלים ברצועה כמו: “ג’ונד אנצאר אללה”, “ג’יש אל-אסלאם”, קבוצת “אל-תוחיד ואל-ג’האד”, “ג’יש אל-אומה” וקבוצת “אנצאר אל-סונה”. ארגונים אלו ואחרים מהווים אופוזיציה ימנית-קיצונית לחמאס. מנגד, תפקידו של המפקד הצבאי של החמאס אחמד אלג’עברי היה לרסן את הארגונים הללו ולכפות עליהם את סמכות החמאס ואת הבנותיו עם ישראל. אולם כמו שקבע עורך “הארץ” אלוף בן, ישראל חיסלה את קבלן המשנה שלה בעזה. ההיסטוריה לימדה אותנו שלכל ראש נחש יש מחליף, וכבר מצאנו את עצמנו מתגעגעים לראש הקודם שרוצצנו.


התקשורת הישראלית תפסה מיד את מקומה הקבוע בשורת הממלכתיות השמור לעיתות מלחמה. הנסיון מלמד שאחרי שוך המהומה כבר יהיה מספיק זמן לשאול את השאלות הקשות ולבקר את הכשלונות בנחת. גם המערכת הפוליטית מיישרת קו: שלי יחימוביץ המתמודדת לראשות הממשלה נמנעת מלהעביר ביקורת על המהלך ובכך זונחת את מהות תפקידה כאופוזיציה. במקום להציג אלטרנטיבה למדיניות חסרת האחריות  של נתניהו וליברמן היא בחרה אסטרטגית להעמד מאחוריהם באמתלה של אחדות השורות. יאיר לפיד, ציפי לבני וכל שאר התופעות הפוליטיות תפסו את מקומם הצפוי בסוף שורת הממלכתיות וההסברה. שקט יורים. יש לציין שמפלגת מרץ דווקא למדה את הלקח מ-2009 ומיהרה להביע את התנגדותה למבצע הצבאי המיותר. 

מלחמת יש בחירות


הכתבת והבלוגרית הפוליטית טל שניידר כתבה בפיד הפייסבוק שלה:

“ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו היה מאופק ומדוד במשך 4 שנים. אמרו עליו שהוא הססן, פחדן, לחוץ. אבל בפועל, לא הוביל מהלכים צבאיים חסרי פרופורציות. ירי הרקטות הנורא על ישובי הדרום לא הפסיק כל השנים ובכל זאת, רוה”מ הגיב בצורה מדודה. למה דווקא עכשיו?
העיתונאי אורי משגב היה אולי הראשון שהגדיר את המבצע במילים מלחמת הבחירות של ביבי. לפתע מידע חדש החל לזרום לתודעה. מסתבר שג’עברי, אשר הוצג עם חיסולו בתקשורת הישראלית כארכי-טרוריסט (והוא אכן נמנה עם הקשים באויביה של ישראל אולם מי שמתמקד בזה הרי מפספס את העניין) היה בעת חיסלו בשלב מתקדם של מגעים בערוץ אחורי עם גורמים לא רשמיים בישראל סביב חתימה על טיוטא להפסקת אש קבועה. מי שעמד בישראל מאחורי המגעים הללו עם ראשי החמאסהוא גרשון בסקין, אדריכל עסקת שליט אשר הגיש אותה לביבי על מגש של כסף. גם כעת הקפיד בסקין לעדכן במגעים גם את הגורמים הרשמיים בישראל. לטענתו ג’עברי הפנים לאחרונה כי סבבי ההתכתשות עם ישראל לא מועילים לארגון. עוד הוסיף בסקין כי ג’עברי “היה בן מוות. לא מלאך ולא חסיד של שלום… אבל עם חיסולו הם חיסלו גם את האפשרות להגיע להפסקת אש וגם את היכולת של המתווכים המצרים לתפקד.”

במהלך הקדנציה הנוכחית הממשלה הזו לא ביצעה שום מהלך אסטרטגי משמעותי ולא הפגינה חזון מדיני או דיפלומטי באף זירה. את עסקת שליט ביצע ביבי כמענה למחאה החברתית ולמרות הדוקטרינה שלו שלא להכנע לטרור. יחסי החוץ של ישראל עם בעלות בריתה האסטרטגיות החשובות ביותר התדרדרו לשפל חסר תקדים: ברמה האזורית עם טורקיה – סביב פרשת משט המרמרה (עליו כתבתי כאן) וברמה העולמית עם ארצות הברית.


מלחמה, כתב קלאוזביץ, היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים. הרבה דיו נשפך על מהות המלחמה הצודקת, אחד העקרונות המובהקים של מונח זה הוא שהמלחמה היא צודקת בתנאי שקיומה כעת ימנע מלחמה גדולה יותר וקורבנות רבים יותר בעתיד (למשל אם היו תוקפים את גרמניה הנאצית בשלב מוקדם אולי היה ניתן למנוע את מלחמת העולם השניה). מלחמות הבחירות של ישראל לא ממש עומדות בעקרון הזה, די אם נתמקד בשני העשורים האחרונים (אם כי אפשר להעמיק מבט). הן מבצע ענבי זעם של פרס ב-1996 והן מבצע עופרת יצוקה של אולמרט ב-2009 התקיימו פחות מחודשיים לפני הבחירות הכלליות, בשני המקרים הללו הממשלה המכהנת הפסידה בבחירות ואני מקווה שכך יהיה גם במקרה של עמוד ענן (מעניין לציין שאהוד ברק היה חבר בכיר בכל הממשלות הללו). מסתבר שמבחינת עקרון המלחמה הצודקת מלחמות הבחירות של ישראל אינן צודקות ולהוכחה צריך לחזור עליהן שוב ושוב. הפרק האחרון בסדרה הוא מלחמת הבחירות “עמוד ענן” לרגל בחירות 2013.


עמוד נוח 

בתשובה לחברים ומכרים שפונים אלי לאחרונה בהשתאות לגבי עמדותי אני רוצה לומר שכמפקד ביחידה קרבית במילואים גויסתי בצו שמונה הן למלחמה הכושלת ב-2006 והן למלחמת הבחירות היצוקה של 2009 ואם לא הייתי בחו”ל כעת אני מניח שהייתי ממתין לצו העושה את דרכו ברגעים אלה ממש אל עבר חברי. מנקודת מבטי כאזרח המשרת במילואים, החברה והמדינה מצפות מאיתנו לעזוב הכל להתייצב לדגל ולסכן את חיינו בכל פעם שהמנהיגים שלנו יוצאים למלחמת גחמה. לכן זו זכותנו, יתרה מזו – חובתנו כאזרחים להעמיק חקר, לשאול שאלות קשות וביקורתיות כלפי המדיניות הזו, אשר שוב ושוב מוכיחה את עצמה ככושלת, ולתת לתובנותינו ביטוי בקלפי.

לגבי שלי יחימוביץ’

אני מאוכזב מאוד מעמדותיה המדיניות של יחימוביץ’ ומבחירתה להתייצב לימין הממשלה. הדבר מעיד על בטחון עצמי מעורער בכל הנוגע לעניין המדיני ועל חוסר בשלות מנהיגותית. במקום לפתח אלטרנטיבה שלטונית כוללת שכל כך מגיעה לעם ישראל היא מסמנת את עצמה כמעין חיקוי דהוי וסוציאל דמוקרטי של ביבי. אולם מי שרוצה את המדיניות של ביבי מן הסתם כבר ילך על המקור. הסיכוי היחיד של יחימוביץ’ לבצע מהפך שלטוני ולהבחר כמנהיגה תלוי בכך שהיא תעמיד אלטרנטיבה שלטונית כוללת הן בתחום הכלכלי-חברתי והן בתחום הבטחוני-מדיני. במקום זאת יחימוביץ’ הבינה באיחור את הטעות שבהתעלמות הטוטאלית מהשיח הבטחוני-מדיני ולכן בראיון הזהלערוץ 2 היא מנסה לפצות על החסר ולתרגם את המדיניות החברתית שלה לשפה בטחונית. לדבריה החוסן החברתי של ישראל הכרחי למען בטחונה ושמערכת חינוך איכותית לילדינו הכרחית למען שמירה על היתרון האיכותי של צבאנו על פני זה של אויבנו. יחימוביץ’ ממחזרת פה טענות שיגאל אלון כבר פרסם בספרו “מסך של חול” בשנות החמישים, אולם החשוב יותר הוא שנראה שיחימוביץ מבלבלת פה בין סיבה ומסובב. לא עוד פוליטיקה חדשה ושינוי השיח אלא חזרה לשיח הקוצני-בטחוני ולפוליטיקה הישנה והטובה. נראה שיחימוביץ’ סוללת את דרכה לקואליציה כעלה תאנה מיובש וכגלגל חמישי… הלואי שאתבדה.

החמאס-ביתנו

סבב האלימות הנוכחי הוא למעשה אינטס משותף של ביבי ושל החמאס (להוציא חיסול ג’עברי שמהווה מכה לארגון). מדובר למעשה בתשובה משותפת של החמאס ושל הליכוד-ביתנו לדבריו המתונים של אבו מאזן בראיון השלום הידוע לשמצה שהוא נתן לערוץ 2 לפני כשבועיים. ביבי וליברמן בתקופת בחירות והם החלו חשים לחוצים בחזית ובעורף כאחד: השלום של אבו מאזן מצד אחד והשיח החברתי הער והחיות המחודשת של מפלגת העבודה מצד שני. גם בעזה הרגישו שאי אפשר להשאיר את דבריו המתונים של אבו מאזן ללא מענה הולם ומכאן נסללה הדרך עבור שני הצדדים להפוך את אבו מאזן ללא רלוונטי. כמה הרוגים הרוגים על הדרך זה מחיר זניח עבורם. גם החמאס וגם הליכוד ביתינו מרוויחים מכך שבמקום מהלך מדיני והתקדמות להסכם יפרוץ פה כעת סכסוך מזויין ומדמם – ככה הם יוכיחו לעצמם ולציבור שלהם שהם שוב צדקו והם יתחזקו וישארו בשלטון. זו לא הפעם הראשונה שמתקיימת אחדות אינטרסים שכזו בין החמאס לליכוד בראשות נתניהו, גם בשנות התשעים, במאבקם נגד הסכם אוסלו, החליש החמאס את שלטון רבין ופרס וגם את זה של ערפאת על ידי סדרת פיגועי טרור רצחניים ואילו ביבי השלים את העבודה מצידו בהסתה אלימה ופרועה נגד הממשלה ומדיניותה. שניהם הצליחו לא רע, הרי גם הליכוד של ביבי וגם החמאס בעזה בשלטון. שרידי אוסלו המזדקנים אבו מאזן ופרס הפכו ללא רלוונטיים.

ניזאר ריאן, בכיר בזרוע הצבאית של חמאס שחוסל בעופרת יצוקה,  אמר בזמנו שהוא מסכים ב 100% עם דבר מה שאריאל שרון אמר פעם: “דין נצרים כדין תל אביב”. לחמאס ולליכוד ביתנו יש אינטרס משותף אשר נוגד את טובת שני העמים החולקים את כברת הארץ שבין הנהר לים. 

הערה מאוחרת (17/11): הסכסוך צובר נופך יותר ויותר דתי: שימו לב לשמות המבצע: עמוד ענן של צה”ל מול חג’ארה אל-סג’יל (حجارة السجيل) של החמאס. התורה מול הקוראן.

ספר שמות י”ג, כ”א: “וה’ הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם, ללכת יומם ולילה. לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה, לפני העם“.

קוראן, סורה הוד 11, פס’ 82-83: “כאשר קם דברנו, הפכנוה והמטרנו עליה צרורות צרורות של אבני גוויל, אשר סומנו לעיני ריבונך. אין הן רחוקות משום בן עוולה.” (תרגום רובין)

Impressions from the First World Forum for Democracy in Strasbourg

An abbreviated version of this article was first published in Hebrew at “Can Think”. Both the Hebrew and English versions of this article were published at MITVIM’s website as part of the series “Impressions from the Region” 
During October 5-11 the first World Forum for Democracy of the Council of Europe assembled in Strasbourg under the banner: “Bridging the gap: Democracy: Between old models and new realities”. The Council of Europe was founded in Strasbourg in 1949 and has been working ever since in the fields of human rights and the promotion of democracy and international law. The member states of the Council of Europe all signed theEuropean Convention on Human Rights, the basis on which the European Court of Human Rights acts. Although the 27 member states of the European Union are full members of the Council of Europe, the council is not a part of the European Union. It is an independent international organization that includes 47 member states (Turkey, for example, is a full member in the council of Europe since its establishment and Israel was granted the status of an observer in 1957). Full membership in the council is considered as a necessary station on the road to join the European Union.

Most of the debates of the Forum for Democracy were held at the Palace of Europe (Palais de l’Europe), the seat of the Council of Europe in Strasbourg. The forum has a long list of supporters and partners, which includes organizations and governments among them, including the European Union, the French Government, the region of Alsace and the city of Strasbourg. From the obvious efforts put in to the prestigious décor and the impressive list of invited guests, it seems like the Council of Europe is trying to label the event as a prestigious international conference that assembles regularly, similar to the World Economic Forum that assembles annually in Davos, Switzerland.

The declared goal of the World Forum for Democracy is to bring together high-ranking political officials, leading international figures, experts from politics, civil society and academia, media figures, journalists, and young leaders alongside parliament members and world leaders, in order to generate a platform for an exchange of experiences and perceptions. The forum aims to define the main challenges faced by democratic societies in the beginning of the 21st century and to try and provide them with answer. The opening seat of the forum was launched by a speech of the Secretary General of the United Nations Mr. Ban Ki-moon and Ms. Tawakkol Karman from Yemen, a politician, a human rights activists and the Nobel Peace Prize winner for 2011.
A brief history of the democratic discourse
It is interesting to observe the dialectic development of the discourse on democracy during the second half of the 20st century and the beginning of the 21st. After the Second World War, the Cold War divided the world between East and West. In the 1980’s the victory of the West and the rise of liberal democracy became apparent. This line of thought was expressed by the political economist Francis Fukuyama in his famous essay published on 1989 “The End of History” and was further developed in his book “The End of History and the Last Man” published in 1992.

Following the collapse of the Soviet Union in late 1991 a process of democratization took place in many of the former Eastern bloc states. In the beginning of the first decade of the current century the European Union and the NATO expanded to the East and added to their ranks the east European countries, former members of the eastern bloc. From a bi-polar world the international system moved towards unipolar hegemony of liberal democracy led by the United States and Western Europe. Fukuyama’s prophecy was becoming true.

The political scientist Samuel P. Huntington challenged the concept of “The End of History” by suggesting his own theory, that he called “The Clash of Civilizations“. Huntingto
n claims that the world is not heading towards a better future but towards a series of wars that will take place between civilizations. This age will be characterized by the fading of Western civilization in the face of the challenges posed by the Islamic and Chinese civilizations.

Both theories describe a Manichean world of black and white. In contrast, the discourse that took place at the World Forum for Democracy in Strasbourg reflected a much more colorful world. Instead of utopia or collision, the current discourse reveals a complex multipolar and multicultural world. The organizers were not afraid to ask whether democracy is a universal value at all and whether it is possible or necessary to impose democracy. A large variety of topics were debated, among them economy, markets, and democracy in the global era. A central issue that kept coming up throughout the forum was the question of religion and democracy. The hottest topic in the Forum for Democracy was without a doubt Islam (throughout the world and in relation to the West) and the Arab Spring.
The Arab Spring and the French Autumn
The list of speakers was varied and included participants from a great number of countries, from Russia and Canada to the Republic of Guinea and Mexico. But the Muslim and Arab presence, from Morocco to Pakistan, was particularly prominent. The highest demanded, speakers so it seemed, were the Egyptian and Tunisian delegates that explained and analyzed the developments in their countries. The Israeli diplomat Yehuda Lancry (former ambassador to France and to the UN) participated in a discussion on responsible democratic leadership and political ethics in a global age.
One of the most interesting figures I saw during the forum was Moez Masoud (معز مسعود), a popular and influential religious preacher from Egypt (to Masoud’s website in Arabic). Because Masoud preaches his religious doctrine on Egyptian television and radio in colloquial Arabic, he can be referred to as a Muslim televangelist. Despite his young age, the 34-year-old Masoud is a highly sought-after speaker worldwide. Earlier this year he took part in The World Economic Forum in Davos alongside prominent world figures and religious leaders. Masoud is a respected Hafiz (حافظ, someone who has memorized the entire Quran) and a member of the distinguished Royal Aal al-Bayt Institute for Islamic Thought in Jordan, he is also pursuing his doctoral studies at the prestigious University of Cambridge. This combination is also expressed in his speech, which is interwoven with quotations both from the Quran and from Western Philosophy. In the same breathe, Masoud interprets an Islamic term from classical Arabic and then quotes Hegel or Kant in eloquent English.

World Forum for Democracy in Strasbourg: participants in a debate on media responsibility and potential to foster democracy (right to left): Elizabeth Linder (Facebook), Moez Masoud, Ali Ferzat (a Syrian political cartoonist), Tawakkol Karman (political Activist, Journalist and 2011 Nobel Peace Prize winner) and Melissa Eddy (the International Herald Tribune).  
Masoud is a charismatic speaker of Islam and of the Arab world in the west. His discourse is moderate and calm as he analyzes the challenges facing the Arab and Muslim world with spiritual and religious tools. He focuses on philosophy, psychology and interreligious dialogue when he explains the Arab Spring as an opportunity for a modern Arab identity and Islamic renewal. Masoud presents a moderate Islam which aspires to integrate in the modern world, and at the same time completely rejects the western demand for secularism and dismisses it as patronizing. To watch Masoud in a filmed debate of the World Forum for Democracy on “Media responsibility and potential to foster democracy” click here (starting from minute 29:50)

Two speeches were made in the closing session of the forum, by the Egyptian writer Nawal al-Saadawi (her website), a pioneer of woman rights in her country, and the renowned Algerian writer Boualem Sansal. Al-Saadawi declared that “everybody talks about democracy, but nobody talks about justice,” and described how power relations come to practice through language. Al-Saadawi described a conspiracy theory about an American-Israeli plot that supported Mubarak’s regime on the one hand, all the while assisting the Muslim Brotherhood to snatch the revolution from the Egyptian citizens. In her own words Al-Saadawi turned the citizens of Egypt to passive subjects who lack the responsibility of their fate. Her claim that Egyptians are victims of a worldwide delirious conspiracy, which allegedly takes away from them their ability to change their own destiny, contradicts the very essence of the Tahrir revolution. Moreover, al-Saadawi accused the state of Israel in being a Jewish fundamentalist theocracy (and received applauds, while other shifted uncomfortably in their seats). The Israeli delegate Yehuda Lancry got the right of reply and invited al-Saadawi to visit Jerusalem. Indeed, Boualem Sansal was awarded the prize of the Arab novel (le Prix du Roman Arabe) for 2012, but the award was withdrawn in the last minute due to his visit to Israel and his participation in the International Writers Festival in Jerusalem. Sansal presented the “Strasbourg Appeal“, a brave writers’ appeal for peace that was launched during the forum by Sansal and the Israeli writer David Grossman.

Last spoke Jamel Eddine Gharbi, Tunisian Minister of
Planning and Regional Development on behalf of Ennahda, Tunisia’s center-right Islamist party. Gharbi surveyed the democratic challenges facing the country that sparked the Arab Spring. Presenting the role of the Ennahda party in the new Tunisian democracy, Gharbi talked about democratic Islam, which promotes values of progress and participation, and respects human and woman rights. Upon the end of his declaration a young woman, a Tunisian university lecturer who was sitting in the crowd, confronted Gharbi with some harsh facts reflecting the severe crisis of the higher education system in the country. Gharbi was given 60 seconds to publically reply to her claims. The mere existence of such a dialogue between the senior minister and the young lecturer is a testimony to the deep change that is currently taking place in the Arab World.

The winds of the Arab Spring that started to blow in the Magreb (North Africa) and spread to the Mashreq (the Asian part of the Middle East) carry with them a new political mode, one within where the words ‘Islam’ and ‘democracy’ are expressed in the same breath. The events taking place in the Middle East have exposed the deep developments that were occurring in Arab societies. In Tunisia and in Egypt it was to a great extent the multitudes of young secular and educated man and woman who organized themselves through social networks and took to the streets in protests that ended up toppling the regimes. But in the democratic elections that followed, it was the Islamic religious parties who took power, Ennahda and the Muslim Brotherhood.

Referring to the rule of the Muslim Brotherhood in Egypt, Nawal al-Saadawi said “we didn’t rally in Tahrir Square in the name of Islamization and the implementation of Sharia.” On the other hand Moez Masoud described the moment when the fall of Mubarak was first known in the square. According to him, upon receiving the historical news, the first thing that the so called secular leaders of the protest did, was to recite the verses of al-Fatiha, the opening chapter of the Quran, and to shout the Takbir (Allah Akbar = “God is the Greatest) to the top of their lungs. According to Masoud this is a proof that the protest was not secular in its essence. Masoud also claimed that in literary Arabic there is no word that corresponds to the Western concept of secularism or laïcité (as he said, the term ilmaniyaعلمانية is modern and conceived as carrying negative meanings).

Even if there are no two homogenous and well-defined camps of “religious” and “seculars,” whatever is happening now in Tunisia and Egypt goes beyond the pragmatic and political discourse on the nature of government and the ways to implement a democracy. It is a discourse over the beliefs and the exalted hopes of both sides, reflecting different perceptions of self identity and culture. However, between the Western secular democratic model and the puritan “political Islam” a new way emerges – that of democratic Islam. This current trend is trying to integrate in the modern and democratic world without having to give up its cultural and religious uniqueness. Will it succeed? Only time will tell.

Some gloomy thoughts to conclude
The scarce representation of Israelis and Palestinians might be explained by their relative size in the global sphere. But this claim falls back in light of the fact the state of Fiji, a tiny island nation in the South Pacific Ocean was represented in the forum three times more than Israel, and that there were no Palestinians speakers at all. Despite this absence, the Israeli-Palestinian conflict was present almost in all the debates of the forum that I attended. There is no doubt about the implications of this conflict on Middle East and global stability. Because of that, the absence from the forum of Israeli and Palestinian activists from civil society organizations working to promote peace and democracy was especially obvious. Their participation in an international event of such scale could have been a significant encouragement for them. Moreover their presence would have enriched the forum and enabled a brave and direct debate with Israelis and Palestinians themselves rather than discussions about them in their absence.

In the conclusion of the forum a young female activist from Yemen asked the organizers how it could be that not one discussion had been dedicated to terrorism. She said that Islamic terror is the most significant threat to freedom and security in her country and that a real discussion on the challenges of democracy is not possible without an appropriate reference to the question of terrorism. The lack of a significant discourse on terrorism was made even more obvious by the fact that during the discussions of the forum, the French police raided an Islamic terror cell in the center of Strasbourg itself.

Impressive as it may be, such a public event cannot encompass all the variety and complexity of topics regarding the challenges of democracy in the modern era. The lack of a deep discussion in the World Forum for Democracy on issues like the Israeli-Palestinian conflict, terrorism, the massacre in Syria, the Iranian nuclear program, the rise of the extreme right in Europe, anti-Semitism (Islamophobia was discussed), and immigration and xenophobia, constitutes a real miss and an escape from what could have been a brave involvement in hard but important topics. One can only hope that the lessons will be implemented next time.

Strasbourg’s first World Forum for Democracy did not end with a consensus. On the contrary, the forum represented a rich variety of opinions, cultures and colors. Its goal was to strengthen the participants and to empower their contribution to democracy in their countries of origin. Strasbourg is the capital of the region of Alsace, which passed between France and Germany about 17 times throughout the history. This city symbolizes the change that occurred in Europe – from a periphery of two countries and the heart of a long and bleeding conflict, to a European capital of politics, human rights and peace. Revolutions and wars erupt in an instant, but the success of democratic developments is slow and requires much time. 

רשמים מפורום הדמוקרטיה העולמי הראשון בשטרסבורג

סקירה זו פרי עטי, התפרסמה במסגרת “רשמים ממפגשים אזוריים” של מכון מיתווים למדיניות חוץ אזורית. גירסה מקוצרת של סקירה זו פורסמה לראשונה באתר אפשר לחשוב
ב-11-5 באוקטובר 2012 התכנס בשטרסבורג הפורום העולמי הראשון לדמוקרטיה של מועצת אירופה, תחת הססמא: “לגשר על הפער – בין מודלים ישנים למציאות חדשה”. מועצת אירופה הוקמה בשטרסבורג ב-1949 ועוסקת מאז בתחומי זכויות האדם ובקידום הדמוקרטיה והמשפט הבינלאומי. המדינות החברות בארגון חתומות על האמנה האירופית לזכויות אדם אשר מכוח הפועל בית המשפט האירופי לזכויות אדם. למרות ש-27 מדינות האיחוד הן חברות מלאות במועצת אירופה, המועצה אינה חלק מהאיחוד האירופי. הארגון הינו גוף בינלאומי נפרד לשיתוף פעולה הכולל 47 מדינות חברות (תורכיה חברה מלאה במועצת אירופה מראשיתה ואילו לישראל מעמד של משקיפה מאז 1957). חברות מלאה בארגון נחשבת לתחנה הכרחית בדרך להצטרפות לאיחוד האירופאי.
מרבית דיוני הפורום לדמוקרטיה התקיימו ב”ארמון אירופה” המפואר (Palais de l’Europe), מקום מושבה של מועצת אירופה בשטרסבורג. לפורום רשימה ארוכה של תומכים ושותפים הכוללת ארגונים וממשלות, בינהם האיחוד האירופי, ממשלת צרפת, מחוז אלזס ועיריית שטרסבורג. מן ההשקעה הניכרת של מועצת אירופה, אשר באה לידי ביטוי בתפאורה היוקרתית וברשימת המוזמנים המרשימה, נראה שמועצת אירופה מבקשת למתג את האירוע כועידה בינלאומית יוקרתית המתכנסת באופן קבוע, בדומה למשל לפורום הכלכלי העולמי המתכנס מידי שנה בדאבוס, שוויץ.
באן קי מון נואם בפתיחת הפורום העולמי לדמוקרטיה בשארסבורג
המטרה המוצהרת של הפורום העולמי לדמוקרטיה היא לכנס יחדיו פקידים בכירים, דמויות ציבוריות מובילות, נשות אקדמיה ופעילי חברה אזרחית, אנשי תקשורת, בנות נוער ומנהיגות צעירה לצד חברי פרלמנט ומנהיגי מדינות, על מנת ליצור פלטפורמה לדיון, להיכרות ולהחלפת רעיונות. הפורום שואף לזהות ולהגדיר את האתגרים העיקריים העומדים בפני החברה האנושית בראשית המאה ה- 21 הקשורים בדמוקרטיה, ואף לנסות ולספק עליהם מענה. במושב הפתיחה של הפורום נאמו מזכ”ל האו”ם באן קי מון ותוואכול כרמאן פוליטיקאית ופעילת זכויות אדם תימניה, זוכת פרס נובל לשלום לשנת 2011.
קיצור תולדות השיח הדמוקרטי
ניתן להבחין בהתפתחות הדיאלקטית של שיח הדמוקרטיה לאורך המחצית השנייה של המאה ה-20 ובראשית המאה ה-21. לאחר מלחמת העולם השנייה חילקה ה
לחמה הקרה את העולם בין מזרח ומערב. בשנות השמונים של המאה הקודמת הסתמן ניצחון המערב ועליית הדמוקרטיה הליברלית והשלום העולמי. את דפוס המחשבה הזה ביטא הכלכלן הפוליטי פרנסיס פוקוימה במאמרו המפורסם מ-1989 “קץ ההיסטוריה” ובספרו מ-1992 “קץ ההיסטוריה והאדם האחרון“.
בעקבות התפרקות ברית המועצות והתמוטטות הגוש הקומוניסטה בשלהי 1991,התחולל תהליך של דמוקרטיזציה ברבות ממדינות הגוש המזרחי. בראשית שנות האלפיים התרחבו האיחוד האירופי וברית נאט”ו מזרחה וצרפו לשורותיהן את מדינות מזרח אירופה, חברות העבר בגוש המזרחי. מעולם דו-קוטבי נעה המערכת העולמית להגמוניה החד-קוטבית של הדמוקרטיה הליברלית בהנהגת ארצות הברית ומערב אירופה. נבואתו של פוקוימה הלכה והתגשמה.
מדען המדינה האמריקאי סמואל הנטיגטון התפלמס עם תיאורית “קץ ההיסטוריה”, בהציגו את תיאורית “התנגשות הציוויליזציות“. הנטיגטון טען שהעולם החדש אינו צועד לעבר עתיד טוב יותר אלא לקראת סדרה של מלחמות שיתנהלו בין ציוויליזציות. עידן זה יתאפיין בדעיכת הציוויליזציה המערבית נוכח קריאת התיגר של הציוויליזציות האסלאמית והסינית.
שתי התיאוריות המנוגדות הללו מתארות עולם מניכאי של שחור ולבן. לעומתן השיח שהתנהל בפורום הדמוקרטיה העולמי בשטרסבורג שיקף עולם צבעוני בהרבה. במקום אוטופיה או התנגשות, השיח הנוכחי משרטט עולם מורכב, רב-קוטבי ורב-תרבותי. המארגנים לא חששו לשאול האם הדמוקרטיה היא בכלל ערך אוניברסלי והאם ניתן וצריך לכפות דמוקרטיה. נושאי הדיון היו רבים ומגוונים, בינהם כלכלה, שווקים ודמוקרטיה בעידן הגלובלי.שאלה מרכזית שצצה ועלתה לכל אורך הפורום הייתה שאלת הדת והדמוקרטיה. הנושא החם ביותר בפורום הדמוקרטיה היה ללא ספק האסלאם (ברחבי העולם ויחסיו עם המערב בפרט), והאביב הערבי.
האביב הערבי והסתיו הצרפתי

רשימת המוזמנים המגוונת כללה משתתפים ממספר רב של ארצות, מרוסיה ועד קנדה, מרפובליקת גַינֵאָה, ועד מקסיקו. אולם נוכחותם הרבה של נציגים ערבים ומוסלמים, ממרוקו ועד פקיסטאן בלטה במיוחד. המבוקשים ביותר כך נראה, היו הדוברים המצרים והתוניסאים, אשר הסבירו וניתחו את המתרחש בארצותיהם. הדיפלומט הישראלי יהודה לנקרי (בעבר וחבר כנסת, שגריר ישראל בצרפת ובאו”ם וראש המועצה המקומית של שלומי) השתתף בדיון על אתיקה פוליטית ומנהיגות דמוקרטית בעידן הגלובליזציה.
אחד האנשים המעניינים ביותר בהם נתקלתי במשך ימי הועידה היה מֻעִז מַסְעוּד, מטיף דתי פופולרי ורב השפעה ממצרים (לאתר הבית של מסעוד בערבית). בשל העובדה שמסעוד מטיף את משנתו הדתית בטלוויזיה וברדיו המצריים בשפה מדוברת ועממית, ניתן להגדירו כטלוונג’ליסט אסלאמי. על אף גילו הצעיר, מסעוד בן ה-34 נחשב לדובר מבוקש בעולם. מוקדם יותר השנה הוא השתתף בפורום הכלכלי העולמי בדאבוס לצד שועי עולם ומנהיגים דתיים. מסעוד הוא חאפט’ מוערך (היודעאת הקוראן בעל פה) וחבר במוסד הירדני המלכותי אאל אל-בית למחשבה אסל
מית
, זאת במקביל ללימודי דוקטורט באוניברסיטת קיימברידג’ היוקרתית. שילוב זה בא לידי ביטוי בדיבורו המתובל בציטוטים מן הקוראן ומן הפילוסופיה המערבית כאחד. באותה נשימה שהוא מבאר לשומעיו מונח אסלאמי מן הערבית הקלאסית, הוא מצטט את קאנט או את הגל באנגלית רהוטה.
המשתתפים בדיון על אחריות תקשורתית במסגרת הפורום, מימין לשמאל: אליזבת לינדר (פייסבוק)
מעיז מסעוד, הקריקטוריסט הסורי עלי פרזאת, זוכת פרס נובל לשלום תוואכל כרמאן ומליסה אדי מההראלד טריביון
מסעוד הוא דובר כריזמטי של האסלאם ושל העולם הערבי במערב. דיבורו מתון ושליו והוא מנתח את האתגרים הניצבים בפני העולם הערבי והאסלאמי בכלים רוחניים ודתיים. הוא מתמקד בפילוסופיה, בפסיכולוגיה ובדיאלוג בין דתי בבואו להסביר את האביב הערבי כפתח לזהות ערבית מודרנית ולהתחדשות אסלאמית. הוא מציג אסלאם מתון השואף להשתלב בעולם המודרני ובד בבד הוא שולל מכל וכל את הדרישה המערבית לחילוניות, אותה הוא רואה כפטרונית.  קדיון מצולם בהשתתפות מֻעִז מסעוד בפורום הדמוקרטי העולמי בשטרסבורג בנושא אחריות תקשורתית והפוטנציאל שלה לאימוץ הדמוקרטיה, הקש כאן (החל מדקה 29:50).
במושב הנעילה של הפורום נאמו הסופרת המצריה נַוַאל אל-סעדאוי, מחלוצות זכויות האישה בארצה, והסופר האלג’יראי הנודע בועלאם סנסאל. אל-סעדאוי הכריזה ש”כולם מדברים על דמוקרטיה, אך אף אחד לא מדבר על צדק”,ותיארה כיצד יחסי הכוח בעולם באים לידי ביטוי ומתעצבים בשפה. אל-סעדאוי שירטטה תיאורית קונספירציה בדבר קשר ישראלי – אמריקאי שתמך במשטר הדיכוי של מובארכ מצד אחד ושמסייע לאחים המוסלמים לחטוף את המהפכה מידי האזרחים המצרים מן הצד השני.בדבריה הפכה אל-סעדאוי את אזרחי מצרים לפאסיביים ולחסרי אחריות לגורלם. טענתה כי המצרים נתונים לקונספירציה חובקת עולם והזויה נוטלת מהם לכאורה את היכולת לשנות את גורלם, טיעון הנוגד את עצם המהות של מהפכת תחריר. זאת ועוד, אל-סעדאוי האשימה את ישראל בהיותה מדינה יהודית פונדמנטליסטית (ואף זכתה למחיאות כפיים, בעוד שאחרים זעו באי נוחות בכסאם). הנציג הישראלי יהודה לנקרי קיבל את זכות התגובה והזמין את אל-סעדאוי לבקר בירושלים כפי שעשה שותפה למושב. בועלאם סנסאל זכה בפרס הרומן הערבי היוקרתי לשנת 2012, אולם הפרס נשלל ממנו ברגע האחרון בעקבות ביקורו בישראל לרגל השתתפותו בפסטיבל הסופרים בינלאומי בירושלים בחודש מאי השנה. סנסאל הציג את יוזמת הסופרים למען השלום, יוזמה אמיצה אשר הושקה בוועידה על ידי סנסאל ודוד גרוסמן.
אחרון נשא דברים ג’מאל אל-דין ג’רבי, שר התכנון והפיתוח האזורי בממשלת תוניסיה מטעם מפלגת אל-נהדה האסלאמית. ג’רבי סקר את האתגרים הדמוקרטים בפניהם ניצבת המדינה שהציתה את האביב הערבי. בהציגו את מקומה של מפלגת אל-נהדה בדמוקרטיה התוניסאית החדשה, דיבר ג’רבי על אסלאם דמוקרטי המקדם ערכים של קדמה והשתתפות, אסלאם המכבד את זכויות האדם והאשה. עם סיום דבריו קמה מרצה תוניסאית צעירה שישבה בקהל והטיחה בפניו נתונים המשקפים את מצבה הקשה של מערכת החינוך הגבוה במדינה. ג’רבי קיבל 60 שניות בלבד לענות לה על טענותיה קבל עם ועדה. עצם קיומו של דו שיח שכזה בין מרצה צעירה לפוליטיקאי בכיר מעיד על עומק השינוי המתחולל כעת בעולם הערבי.
רוחות האביב הערבי שהחלו לנשב במגרב (צפון אפריקה) והתפשטו אל המשרק (החלק האסייתי של המזרח התיכון), נשאו בחובן מודל פוליטי חדש שבו המילים דמוקרטיה ואסלאם נאמרות בנשימה אחת. האירועים המתרגשים על המזרח התיכון העלו אל פני השטח תהליכי עומק המתרחשים בחברות הערביות. בתוניסיה ובמצרים היו אלו במידה רבה המוני צעירים משכילים וחילונים שהתאר
גנו ברשתות החברתיות ויצאו לרחובות במחאה שהסתיימה בנפילת השלטון. אולם בבחירות הדמוקרטיות שבאו בעקבות המחאה עלו לשלטון מפלגות בעלות צביון אסלאמי-דתי, מפלגת אל-נהדה והאחים המוסלמים. בהתייחסה לשלטון האחים המוסלמים במצרים אמרה נואל אל-סעדאוי כי “לא יצאנו לכיכר תחריר בשם האסלאמיזציה ויישום השריעה”. מנגד תאר מעז מסעוד את רגע היוודע דבר נפילתו של מבארכ בכיכר תחריר.לדבריו, עם קבלת הידיעה ההיסטורית, הדבר הראשון שעשו מארגני המחאה החילונים כביכול, היה לדקלם את סורתאל-פַאתִחה (הפרק הפותח של הקוראן) ולזעוק בגרון ניחר את קריאות התכביר (אללה אכבר). לדידו,מהווה הדבר הוכחה לכך שהמחאה אינה חילונית במהותה. מסעוד אף טען כי בערבית הספרותית אין כלל מילה המתאימה למונח ה”חילוניות” המערבי (לדבריו המילה עִלְמַאנִיַה היא מודרנית ונושאת בחובה מטען שלילי).
גם אם לא מדובר בשני מחנות הומוגניים ומוגדרים היטב של “דתיים” ו”חילונים”, מה שמתחולל כעת בתוניסיה ובמצרים חורג מהשיח הפרגמטי והפוליטי על טיב השלטון או על דרכי יישום הדמוקרטיה. מדובר כאן בשיח על אמונות ותקוות נשגבות של שני הצדדים, המבטאות תפיסות שונות של הזהות העצמית והתרבותית. עם זאת, בין אלו הדוגלים במודל הדמוקרטי המערבי-חילוני לבין “האסלאם הפוליטי” הטהור, מסתמנת דרך חדשה של אסלאם דמוקרטי. זרם זה מנסה להשתלב בעולם המודרני ובדמוקרטיה מבלי לוותר על הייחודיות התרבותית והדתית שלו. האם תצלח דרכו? שאלה זו מונחת לפתחו של שר ההיסטוריה.
מחשבות נוגות לסיום

את הייצוג המוגבל של ישראלים ופלסטינים בפורום ניתן היה אולי להסביר בשל גודלם היחסי בזירה העולמית. אך טיעון זה בטל בהתחשב בעובדה שמדינת פיג’י, ארכיפלג זעיר בדרום האוקיינוס השקט, יוצגה פי שלושה יותר מישראל בפורום ואילו הפלסטינים לא יוצגו בו כלל. זאת על אף שהסכסוך הישראלי-פלסטיני היה נוכח נפקד כמעט בכל דיוני הפורום בהם נכחתי. אין ספק לגבי חשיבות השלכותיו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני על היציבות במזרח התיכון ובעולם כולו. בשל כך בלט במיוחד היעדרם מן הפורום של פעילים פלסטינים וישראלים מארגוני החברה האזרחית הפועלים לקידום השלום והדמוקרטיה. השתתפותם באירוע בינלאומי בסדר גודל שכזה יכולה הייתה להיות עבורם זריקת עידוד משמעותית. נוכחותם הייתה מעשירה את הפורום ומאפשרת דיון אמיץ וישיר עם נציגים ישראלים ופלסטינים במקום לדבר עליהם בהיעדרם.
בסיכום הוועידה שאלה אקטיביסטית צעירה מתימן את המארגנים כיצד זה שלא התקיים דיון משמעותי אחד בנושא הטרור. לדבריה הטרור האסלאמי בארצה מהווה את האיום המשמעותי ביותר על החופש ועל הביטחון ולא יתכן דיון אמיתי על אתגרי הדמוקרטיה בלי התייחסות ראויה לשאלת הטרור. היעדר שיח משמעותי בנושא הטרור בלט עוד יותר לאור העובדה שבמהלך התכנסות הפורום ממש נחשף במרכז שטרסבורג עצמה תא טרור אסלאמי.
מרשים ככל שיהיה, אין באפשרותו של אירוע ציבורי שכזה להקיף על מורכבותם המלאה את מכלול הנושאים הנוגעים לאתגרי הדמוקרטיה בעידן המודרני. היעדר דיון מעמיק בפורום העולמי לדמוקרטיה בנושאים, כמו הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הטרור, הטבח בסוריה, הגרעין האיראני, עליית הימין הקיצוני באירופה, אנטישמיות (על האסלאמופוביה דווקא דיברו), הגירה ושנאת זרים, מהווה פספוס משמעותי ובריחה מעיסוק אמיץ בנושאים קשים אך חשובים. יש לקוות שהלקחים יופקו לפעמים הבאות.
הפורום העולמי הראשון לדמוקרטיה לא הסתיים בקונצנזוס אלא להיפך, הפורום ייצג מגוון עשיר של דעות, תרבויות וצבעים. מטרתו הייתה להעצים את המשתתפים ולחזק את תרומתם לדמוקרטיה בארצותיהם. שטרסבורג היא בירת חבל אלזס, אשר עבר בין גרמניה לצרפת כ-17 פעמים לאורך ההיסטוריה. עיר זו מסמלת את המהפך שהתחולל באירופה – מפריפריה של שתי ארצות ולבשל סכסוך ארוך ומדמם, לבירה אירופאית של מדינאות, זכויות אדם ושלום. מהפכות ומלחמות פורצות בן רגע, אולם הצלחתם של תהליכים דמוקרטים מתרחשת באיטיות ולאורך זמן.

הצהרת הסופרים למען השלום

דוד גרוסמן ובועלאם סנסאל (הסופר האלג’יראי הנודע), שני סופרים מוערכים, הכריזו השבוע על יוזמה חדשה של סופרים למען השלום, זאת במסגרת הפורום העולמי לדמוקרטיה שהתקיים בשטרסבורג. נכחתי באירועים, התרגשתי והזדהיתי עם הדברים, כך שהחלטתי לתרגם את ההכרזה לעברית.
גרוסמן וסנסאל בשטרסבורג: הקץ לאידשות (מקור dna.fr)
התחלתי במלאכת התרגום לאחר שקראתי את הטקסט באנגלית ובצרפתית, אולם די מהר החלטתי לוותר. מסתבר ששני סופרים מוכשרים, אמיצים ועטורי פרסים אלה הוציאו תחת ידם טקסט לא ברור, עד כדי בלתי קריא. לא רציתי לקחת את האחריות על תרגומו של טקסט חשוב אך בלתי קוהרנטי שכזה. זה די חבל מאחר והמסר חשוב מאין כמוהו. במקום זאת החלטתי להביא את הקישור לטקסט המקורי של ההכרזה כדי שתוכלו לקרוא, להזדהות ולהתרשם בעצמכם.
אציין רק שנוסח ההצהרה מתמיה ביותר, שכן בכל זאת מדובר בהצהרת סופרים !

זה שוב הר הבית וזה שוב בידינו

בוקר אחד לפני 12 שנה, בתקופת החגים אשר אנו בעיצומה כעת, ממש לקראת ערב ראש השנה תשס”א, עלה אריאל שרון להר הבית ושינה את מסלול חיינו. פרצה אנתפאדת אל-אקצא. אני זוכר היטב כיצד נקטעה חופשת ראש השנה ונקראנו לחזור לבסיס. היתה הרגשה מחשמלת באוויר – הנה גם הדור שלנו זוכה לחוויית מלחמה משלו. התמונה הבאה: אנחנו בפאתי העיר שכם, חייל צה”ל מדחת יוסוף גוסס לאיטו במתחם קבר יוסף שבלב העיר ומסביבו מתנהלת לחימה. הכוחות נערכים לפריצה למתחם. הוראת הפריצה לשכם, פקודת כתונת פסים, בוששה להגיע ומדחת יוסוף מת. בימים שלאחר מכן התפשטה הלחימה מעזה ועד ירושלים. ערביי ישראל התקוממו במה שנודע כאירועי אוקטובר 2000 ומקץ שבוע ימים חזבאללה תקף סיור של צה”ל בהר דוב וחטף שלושה חיילים. אלפים רבים נהרגו ורבבות נפצעו בשני הצדדים, תהליך השלום נקבר, התחילה אנתפאדת אל-אקצא.


אל-ג’זירה: מארועי יום חמישי (04/01/2012) ברחבת הר הבית. לסרטון של ערוץ 7 המציג את תחילת העימותים הקש כאן


הוצאתי את האנתפאדה הישנה והטובה שלנו מהבוידעם לרגל כתבתו של ניר חסון שפורסמה במוסף החג של עיתון הארץ (03/10/2012): “ההכנות להקמת בית שלישי || התנועות המשיחיות שקוראות לשיבה להר הבית חודרות למיינסטרים הציוני-דתי“. הקשר בין הדברים הוא כמובן הפוטנציאל הנפיץ והידוע של הר הבית לשנות לחלוטין את חוקי המשחק במזרח התיכון. מעת לעת מזדמן לנו הפירומן התורן ומספק לכל הפנאטים באזור את התירוץ לו הם חיכו. בין פירומן אחד למשנהו אנחנו שוקעים שוב בתרדמה המלווה בהבזקים רגעיים של תודעה, כמו הכתבה של ניר חסון. אולי כמו הפוסט הזה.



מניתוח המציאות, כמו גם מקריאה בעבודתם של מומחים לפונדמנטליזם דתי מודרני ולסכסוכים דתיים ופוליטיים במזרח התיכון כמוטי ענברי, עימנואל סיוון, יצחק רייטר ואחרים, נראה בבירור התהליך שמתאר חסון בכתבה.  ענברי כותב בספרו כי “הנרטיב של פעילי המקדש חדר יותר ויותר לשיח של הזרם המרכזי בגוש אמונים.” (עמ’ 210). כפי שהראה יצחק רייטר, תהליך זהה מתרחש גם בקרב הפונדמנטליסטים המוסלמים. זהו למעשה תהליך קוסמי, מעגלי ואירוני בו הפונדמנטליסטים משני הצדדים משחקים לידיים האחד של השני בהחישם את העימות הבלתי נמנע בין בני האור ובני החושך, על מהות הבחירה האלוהית ועל הגאולה הדתית, אשר לא תגיע בטרם תבוא הגאולה הלאומית, כיבוש, שחרור וטיהור הארץ. 


המעצר המתוקשר של משה פייגלין וחבריו על הר הבית בחג האחרון, המהומו
ת שפרצו היום בהר הבית, ממש בעת כתיבת שורות אלו (04/10/2012 ראה דיווח עדכני באנגלית, בערבית ובעברית), צעדת ירושלים המתקיימת היום וברכת כהנים ההמונית שהתקיימה אתמול ברחבת הכותל, כלו אלו הופכים את סביבת הר הבית לנפיצה במיוחד בתקופת החגים. בעשורים האחרונים מרבית האירועים הקשים שהתרחשו סביב הר הבית התחוללו 
בתקופה זו, בה גם מתקיימת בשנים האחרונות עליה יהודית מואצת להר הבית (מתיחות דומה קיימת גם סביב חג הפסח). רק כדי לסבר את האוזן אציין כאן את אירועי סוכות 1990 (21 הרוגים), אירועי מנהרת הכותל בספטמבר 1996 (עשרות רבות של הרוגים), אנתפאדאת אל-אקצא שפרצה בראש השנה 2000 (אלפי הרוגים), וארועי יום כיפור 2009. אלו הן רק מקצת הדוגמאות ועוד היד נטויה. סיכמתי את האירועים האלימים העיקריים סביב הר הבית ברשימה מן העבר (הטירוף הופך יותר נוח)



ההתרחשויות שתיארתי בפיסקה לעיל מעידות כי אין הדברים הללו בגדר קשקושים אינטלקטואליים גרידא, אלא נושא שהופך אקטואלי יותר ויותר בחברה הישראלית והפלסטינית. החברה הציונית-דתית אכן התעלמה במשך זמן רב משאלת מקומו של המקדש במדינת ישראל, אולם על פי ענברי, “נראה כי החלה התכונה להשתנות ובקרב חוגים מתרחבים גוברת הנטייה לשלב את נושא העלייה להר הבית בסדר יומם הדתי” (עמ’ 207). דומאות לכך יש למכביר, הבולטת שבהן  היא פסיקת רבני יש”ע מ-2001, וקצב הביקור המואץ של יהודים מאמינים מהזרם הלאומי בהר הבית מאז פתיחתו מחדש ב-2003. לא אעסוק כאן בהתפתחות הדתית-תיאולוגית סביב העלייה היהודית להר ובתגובה המוסלמית – פלסטינית לכך, אם כי זה בהחלט נושא ראוי לפוסט נפרד.

משה פייגלין (משמאל) וכיפת הסלע (צילום: ערו צדקיהו, יולי 2012)
הכתבה של חסון לא אמורה להפתיע אף אחד שכן כבר ב-2009 התקיים בבית המחוקקים – בכנסת ישראל – דיון תחת הכותרת: “הריבונות היהודית בהר הבית – תהליכים ותמורות“. את הכנס יזם ח”כ מיכאל בן ארי והנחה ח”כ אריה אלדד. הדוברים בכנס לא השאירו הרבה מקום לספק: כבר לפני 4 שנים נשמעה בכנסת ישראל הקריאה לבנות את בית המקדש השלישי בהר הבית. נכחתי בכנס ופרסמתי את רשמי בבלוגי הישן “יקוב ההר את הדין“. כך שאין תימה בהצעת החוק שהגיש לאחרונה אריה אלדד, הקוראת להסדרת שעות תפילה ליהודים בהר הבית בדומה למערת המכפלה בחברון (שהרי לא זונחים נוסחה מנצחת). לאחרונה הביעו שר המדע דניאל הרשקוביץ וחברי הכנסת זבולון אורלב (מסיעת הבית היהודי) ועתניאל שנלר (מסיעת המרכז קדימה!) את תמיכתם בחוק הר הביתאלדד אף הגדיל לעשות כשקרא לנסר את כיפת הסלע כמו שעשו לבתי האולפנה. בכך משחק אלדד ישירות לידיים של הגורמים הקיצוניין בתנועה האסלאמית ושל אלו המקדמים את השיח “אל-אקצא בסכנה”. 
בכיתוב: חפירות ישראליות מסוכנות מתחת לאל-אקצא
משה פייגלין, ראש חטיבת מנהיגות יהודית בליכוד, פועל בכיוון זה כבר שנים מתוך מפלגת השלטון בישראל. פייגלין קורא בגלוי לבנות את בית המקדש השלישי בהר הבית ולכונן מלוכה תיאוקרטית בישראל כשלב בדרך לגאולה. כבר הרחבתי את היריעה על תפיסות עולמו של פייגלין ומקומו המרכזי בליכוד בפוסט נפרד (“נבל ברשות התורה“, את הביטוי הנ”ל ביחס לפייגלין טבע הרב יובל שרלו, אולם כפי שמדווח חסון בכתבתו, בנו של הרב שרלו, אלישיב שרלו, נמנה בין העצורים על הר הבית לצידו של פייגלין ולא לצד אביו, ואידך-זיל גמור). 
חרדים בהר הבית (מקור: האתר החרדי כיכר השבת)
לנושא בית המקדש יש פוטנציאל מיוחד לחדור מן השוליים של ההוויה הדתית למרכזה, מאחר ונושא זה, לפחות ברמת האידיאה, נטוע בלב ההוויה היהודית האמונית. לאור השבר בציונות הדתית והפער שהולך ומעמיק עם המדינה מאז תכנית ההתנתקות מעזה ב-2005, מתקשה המרכז הציוני-דתי יותר ויותר לדחות את השוליים. תהליך זה נכון לציונות הדתית אך ישנם סימנים ראשונים של שינוי אפילו בשולי המחנה החרדי. בדיוק את ההתפתחות הזו ביקש האדמו״ר מסאטמר, מרן המנוח הרבי  יואל טייטלבוים למנוע, כשהוא פרסם את הקונטרס: על הגאולה ועל התמורה, המתייחס בביטול לתוצאות מלחמת ששת הימים (יש לציין שרק לאחרונה פתחתי את הטקסט הזה לראשונה וטרם הספיקותי לרדת לעומקו). 


הפוסט הזה נכתב במקרה ובמהירות, בעקבות כתבתו של חסון בהארץ וכהרחבה של תגובה שכתבתי בפייסבוק על הכתבה בקיר של תומר פרסיקו. בקרוב אני מבטיח לחזור לתלם ולפרסם את הפרק השני בסדרה על האסלאם באירופה (עוד נושא שנראה כי אינו יורד מסדר היום). אולם חשוב היה לי לציין שהמציאות במזרח התיכון היא כזו שבה קבוצות פונדמנטליסטיות מדוכאות, אשר לכאורה נמצאות בשוליים החברתיים והפוליטיים, מפציעות, עולות ומובילות מהפכות. בשכונה שלנו אין זה מופרך  שתנועה דתית שולטת במדינה, בין אם על די מהפכה ובין אם בדרך דמוקרטית. ישראל אמנם אינה נשלטת בידי פונדמנטליסטים ויש גם סיכוי גדול שזה לעולם לא יקרה, אבל אין זה תרחיש בלתי סביר  שכוחות קיצוניים אלו ימשיכו להתחזק וידרדרו את האזור על ידי פרובוקציות לסבב חדש וקשה של אלימות. התעלמות מבעיה זו כיום עשויה להביא לשינויים חברתיים ארוכי טווח שישפיעו, מלמטה כלפי מעלה, באופן שאת אחריתו מי ישורנו.  


בעולם מושלם אני רואה את הר הבית כמקום בו כולם מתפללים זה לצד זה באחווה, “כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים”. העולם שלנו לא מושלם, אבל זה בידיים שלנו לנסו
ת ולשפר אותו. 


חג שמח ומועדים לשמחה

לאומיות מחשמלת במזרח ירושלים

הלוגו של חברת החשמל המזרח ירושלמית
דמות ציבורית ומנהל של עמותה גדולה בירושלים המזרחית פרסם לאחרונה בעמוד הפייסבוק שלו את הסטאטוס הבא (בתרגום מערבית):

“אני אזרח פלסטיני. אני מודאג מאוד מגורלה של חברת החשמל של מחוז ירושלים בשל חובות המשתמשים וגניבת החשמל. עקב מצבה הכלכלי החמור [של החברה] אני מתחייב בזאת לשלם את חשבון החשמל במועדו.  כדי לעמוד בהבטחתי אני אחסוך בצריכת חשמל ואדליק את האור שעה מאוחר יותר. לא אוותר למי שלא יעמוד בתשלומים בגלל שהוא לא חסך בצריכה. אמת, הדבר פוגע בו ובילדיו בטווח הארוך אולם כעת הוא מזיק לי אף יותר… אללה ישיב לנו כגמולנו ביום שבו תונח היד על חברת החשמל, אז נשלם מפחד… בודאי שכעת, בטרם יהיה זה זה מאוחר מידי.”* 

מאחורי הפיסקה המבולבלת והסתומה לעיל (המקור בערבית בתחתית העמוד) עומד סיפורה של חברת החשמל של מחוז ירושלים בע”מ (شركة كهرباء محافظة القدس/ Jerusalem District Electricity Company– להלן JDECO) או בשמה העברי העממי: חברת החשמל המזרח ירושלמית (לסיפור הקמת החברה בשפה הערבית הקש כאן). הדאגה של אותו “אזרח” פלסטיני (למעשה תושב מזרח ירושלים) לגורלה של חברת החשמל נובעת מעצם היותה סמל לאומי פלסטיני בירושלים. מדובר למעשה בחברה האחראית לאספקת החשמל בירושלים הערבית ובמרחב הפלסטיני של המשולש: בית לחם – רמאללה – יריחו (לא כולל ישובים יהודיים).

כל פוליטיקאי ישראלי בתחילת דרכו יודע שירושלים היא בירת ישראל המאוחדת לנצח נצחים ובירתו הנצחית של העם היהודי. כל כך מאוחדת היא שכמעט מחצית מתושביה אינם אזרחי המדינה, היא כה מאוחדת עד שאותם “תושבי הקבע”  מצביעים בכלל לרשות הפלסטינית ובבחירות האחרונות ב-2006 הם בחרו חמאס (לירושלים 6 מושבים בפרלמנט הפלסטיני). ירושלים  כל כך מאוחדת עד שפועלות בה שתי מערכות נפרדות של תחבורה ציבורית – אחת ליהודים ואחת לערבים. העיר כל כך מאוחדת עד שיש בה שתי חברות חשמל, אחת למערב העיר ואחת למזרחה. כמו התנועה הלאומית הפלסטינית, גם ה- JDECOנתונה במשבר כלכלי ועתידה לוט בערפל. לאחרונה הופיעו מאמרים בעיתונות הפלסטינית הקוראים לתושבים לגלות אחריות ולהציל את חברת החשמל הלאומית הפלסטינית שכן היא מהווה סממן ריבוני פלסטיני בעיר הקודש ובכלל. על הרקע הזה יש להבין את קריאתו של אותו אזרח פלסטיני מודאג.

החוב של הרשות הפלסטינית לחברת החשמל הישראלית, לפי יו”ר חברת החשמל האלוף במיל’ יפתח רון טל, עומד על יותר מ-615 מיליון שקל, שמתוכם 232 מיליון שקל הם חובות ישירים של הרשות הפלסטינית ו-382 מיליון שקל הם חובות של חברת החשמל המזרח ירושלמית (הרשומה בישראל כ-חמ”י). עלות החשמל שמספקת ישראל לאזורי עזה, חברון, שכם וג’נין (אשר אינם מחוברים לחמ”י) מקוזזת מגביית המסים שמגיעים לרשות הפלסטינית ומוחזקים במשרד האוצר (ב
התאם לנספח הכלכלי של הסכמי אוסלו המוכר כהסכם פריז). החוב של חמ”י (או
JDECO או איך שלא תרצו לקרוא לחברת החשמל המזרח ירושלמית
) נובע מגניבות חשמל ומקשיי החברה לגבות את תשלומי חשבונות החשמל בשטחים. עיקר הבעיה הוא במחנות הפליטים שם מתקשה החברה במיוחד לגבות את התשלומים ולהעניש את הגנבים. מחנות הפליטים בשטחים אינם תחת אחריות הרש”פ או הרשות המקומית אלא באחריות אונר”א ומכאן נראה כי העניין כולו הינו מהותי וכללי יותר משאלת החוב 

והחשמל.

למרות החובות הכבדים לא נראה שישראל תוריד לרשות את השאלטר מאחר ולצעד שכזה יהיו השלכות מרחיקות לכת בתוך ישראל, בשטחים ובזירה הבינלאומית. למעשה השלכות אלו כבר מנעו מישראל לפרק את חברת החשמל המזרח ירושלמית בעבר, על אף שהדבר התאפשר מבחינה חוקית (ועל כך להלן). עם זאת, עקב החוב הכבד ולאור העומס הקיים על התשתית הישראלית, חברת החשמל הישראלית מאיימת על הרש”פ בניתוקים יזומים בשטחים.

בצל המשבר: עובדי חברת החשמל הפלסטינית בעיר העתיקה של שכם  (למקור)

בעקבות כך, פנה השאם אל-עמרי, מנכ”ל JDECO, לשר האוצר יובל שטייניץ, בבקשה שיקזז את חובות החברה, “בדומה לקיזוז שהוא עושה לחברת החשמל הישראלית” מכספי החשמל בעזה ומצפון הגדה – כ-60 מיליון שקלים מדי חודש. אל-עֻמַרי הוסיף: “גם אני חברה ישראלית ומשלם מסים כדין. אני זקוק לעזרתו [של שר האוצר]. אני מקווה שזה לא יגיע לשם, אך אם ינותק החשמל מהגדה – נלך לבית המשפט” (המקור בקישור לעיל). יו”ר הרשות לחשמל (האלוף במיל’) רון-טל גם כן תומך בקריאתו של אל-עמרי לשר האוצר לקיזוז החוב מכספי המיסים הפלסטינים.

כאן עולה לדיון השאלה המהותית: האם חמ”י/  JDECOהיא גוף ישראלי או שמא פלסטיני? הרשות לשרותים ציבוריים של מדינת ישראל התכנסה לדון בחודש שעבר בתעריפי רכישת החשמל של חמ”י מחברת החשמל לישראל. לבסוף הוחלט כי בתוך שטחי מזרח ירושלים התעריף יהיה כפוף לרשות הישראלית ואילו בשטחים יהיה מעמדה של חמ”י זהה לזה של הרשות הפלסטינית, המוגדרת כצרכן ולא כמחלק. “לפיכך נקבע להם רק מחיר קניה מספק שירות חיוני… לאור האמור, הרי שהחלטת הרשות [לשירותים] מישיבה 616 מחילה על חמ”י באזור יו”ש תעריף צובר ולא תעריף מכירה מרוכזת” (ראה מקור בקישור לעיל).

כעת יש להודות על האמת, אינני מבין בתעריפים ובפעלולים בירוקרטיים למיניהם. זה מעייף אותי. אני מעדיף לעסוק במהות של הדברים, כלומר בתכלס. בקדירה הזו בוחשיםגם טייקונים ובעלי אינטרסים שונים וככל הנראה רב הנסתר בה על הגלוי. ממקום מושבי בשטרסבורג השלווה אני יכול רק לציין כי השורה התחתונה בעיני לעולם חוזרת לשאלת שתי המדינות או המדינה האחת (ולכל תרחישי הביניים למינהם), כלומר העתיד הפוליטי של המרחב שבין נהר הירדן לים התיכון. הפלסטינים והישראלים אשר עודם מאמינים בפתרון שתי המדינות עם בירה משותפת בירושלים מבקשים אולי לראות בחברת החשמל המזרח ירושלמית מוסד פלסטיני ובסיס תשתיתי וארגוני למדינה שבדרך. בתרחיש השני אין באמת זכות קיום לחברה המזרח ירושלמית, אשר משמשת כמעין פילטר בין הלקוחות ובין הרשויות. מן התרחיש השני גם הציבור הישראלי וגם הציבור הפלסטיני יוצאים נפסדים וקומץ של בעלי אינטרסים גוזרים את הקופון.

מי שמיצה את יכולת הריכוז שלו מוזמן לעצו
כאן.
__________________________________________

כעת, כהרגלנו בקודש,  נרחיב מעט את הדופן ונחזור בקצרה על ההיסטוריה.

היזם והתעשיין הציוני פנחס רוטנברג מוכר באתוס הישראלי כחלוץ יצור החשמל בארץ ישראל לאחר שייסד את תחנת הכוח ההידרו אלקטרית בנהריים ואת חברת החשמל. סיפורו של רוטנברג הפך לחלק מהאתוס הציוני. אולם לרוטנברג קדם יזם יווני בשם אויריפידס מברומטיס (Euripides Mavromatis), אשר קיבל זכיון לאספת חשמל באזור ירושלים (סקירה של הפרשה בכתב העת קתדרה). בראשית המאה העשרים החלו העות’מאנים לרשת בחשמל את ערי המזרח התיכון על ידי מענק זכיונות לחברות פרטיות. בראשית 1914 קיבל מברומטיס, שהיה נתין עות’מאני ממוצא יווני, את הזיכיון  הראשון לאספקת חשמל בארץ ישראל. הזיכיון לאספקת החשמל כלל את ירושלים וסביבתה לצרכי תאורה, תחבורה (הנעת רכבות חשמליות) ושאיבת מים וכלל את כל השטחים הנמצאים ברדיוס של 20 ק”מ מכנסיית הקבר הקדוש (ומכאן כלל גם ישובים שמחוץ לירושלים). באותה שנה קיבל מברומטיס זיכיון לאספקת חשמל ליפו וסביבתה ופעל להשגת זיכיון שלישי להפקת חשמל מימי הירדן. אולם מברומטיס לא קיבל את זיכיון הירדן ולא מימש את זכיונותיו האחרים עקב פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשלהי אותה שנה.

בסוף המלחמהב- 1918 שלטו הבריטים, שלחמו נגד העות’מאנים, בארץ ישראל. ב-1919, עלה לישראל פנחס רוטנברג ועד ספטמבר 1921 כבר זכה משלטונות המנדט בשני זכיונות: הראשון להפקת חשמל ממי הירדן ואספקתו, הזכיון השני היה להפקת חשמל ממי הירקון ואספקתו לתל אביב ויפו. רוטנברג התכוון למעשה לספק חשמל לכל ארץ ישראל. אך לפתע צץ לו משום מקום אותו מברומטיס עם הזכיונות העות’מאנים כשהוא טוען לזכותו על אספקת החשמל ליפו וירושלים. ממשלת המנדט קבעה שהזיכיון של מברומטיס ביפו אינו תקף מכיוון שניתן לאחר שהעות’מאנים כבר נכנסו למלחמה (ומתוקף חוזה הכניעה התורכי הזכיון מבוטל). רוטנברג וממשלת המנדט גם התנגדו לדרישתו של מברומטיס בירושלים, אולם מברומטיס, בסיוע ממשלת יוון, פנה לבית הדין הבינלאומי בהאג. במרץ 1925 קבע בית הדין כי על ממשלת המנדט לכבד את זיכיונו של היווני בירושלים בהתאם להתחייבויות הבינלאומיות שלקחה על עצמה בריטניה לאחר המלחמה. כתוצאה מכך החזירו הבריטים למברומטיס את זיכיון החשמל בירושלים בעוד שבשאר הארץ סיפקה את החשמל חברת החשמל הארץ ישראלית (PEC) של רוטנברג.

בשלב זה מכר מברומטיס את זכיונו לחברת Balfour & Beatyהבריטית ואילו ממשלת המנדט מצידה האריכה את הזיכיון עד לשנת 1988. B&Bהקימה ב-1928 את חברת החשמל והשירות הציבורי לירושלים בעמ(Jerusalem Electric & Public Service Corporation – JEPSC), אשר בנתה בדרום העיר (סמוך לתחנת הרכבת בדרך בית לחם כיום) תחנת כוח המופעלת באמצעות מנוע דיזל. את מבנה התחנה תכנן  האדריכל האנגלייהודי בנגמין חייקין (אשר תכנן גם את מלון המלך דוד), ואילו הקבלן הראשי שבנה את התחנה היה המהנדס הערבי נוצרי גורגשיבר. כך בנובמבר 1929 זכתה ירושלים לזרם חשמל סדיר.
הגעת כבל החשמל לשער שכם, אפריל 1929. מקור: אוסף המושבה האמריקנית (תודה לקורא היקר ששלח לי את התמונה). 


הנהלת החברה הורכבה ברובה מבריטים ואילו העובדים היו יהודים וערבים כאחד. בשנות השלושים החלה החברה לספק חשמל לישובי הסביבה וב-1936 חוברו  לחשמל גם הרובע היהודי ומסגד אל-אקצא שבעיר העתיקה. ייצור החשמל של JEPSC פיגר בהרבה אחרי זה של PECבשאר חלקי הארץ כך שלמעשה החברה הירושלמית לא עמדה בעומס. ב-1947 החליטו רשויות המנדט לחייב את החברה בירושלים לקנות חשמל מהחברה הארצית ואף החלו בהליכים לחיבור התשתית של שתי החברות. בינתיים הסתיים המנדט ופרצה המלחמה. עבודות החיבור נדחו עד להודעה חדשה.

במהלך מלחמת העצמאות ירושלים נותרה ללא אספקת חשמל סדירה (מלבד מוסדות אשר החזיקו גנרטור). בתום המלחמה היתה העיר מחולקת בין ירדן לישראל. בצד הישראלי חוברה התשתית לחברת החשמל הישראלית וב-1954 רכשה חברת החשמל הישראלית מהחברה הירושלמית את חלקה במערב העיר כולל החלק היחסי בזיכיון ופעילותה של החברה הירושלמית במערב ירושלים הגיע לקיצו. בצד הירדני המצב היה גרוע יותר שכן תחנת הכוח נותרה בצד הישראלי. ירושלים הערבית נותרה ללא אספקת חשמל סדירה עד 1951, אז הקימה B&B תחנת כוח בסמוך לשועפאט. ב-1957 רכשה מממשלת ירדן את הזכיון מ B&B והקימה את חברת החשמל המזרח ירושלמית, הלא היא JDECO.

עד לשנות השישים כבר חיברה JDECO לחשמל את בית לחם, בית גאלה, רמאללה ואלבירה וכושר ייצור החשמל של החברה השתפר. יור ההנהלה של החברה המזרח ירושלמית היה ראש העיר רוחי אל חטיב ולימים החליפו אנואר נוסייבה, תושב ירושלים הערבית אשר שימש בעברו כשר ההגנה בממשלת ירדן וכשגריר ירדן בבריטניה (אביו של נשיא אוניברסיטת אל-קדס הנוכחי סרי נוסייבה).

לאחר מלחמת ששת הימים
“אוחדה” ירושלים מחדש, לראשונה תחת שלטון ישראל. לאחר המלחמה הגיעו נציגי חברת החשמל הישראלית לשועפאט לבחון את מצב החברה המזרח ירושלמית. העובדים הותיקים אשר עבדו יחדיו לפני 1948 נפגשו מחדש. הנציגים הישראלים
מצאו כי התחנה בשועפט כשירה לעבודה ואספקת החשמל לעיר המזרחית, שהופרעה בגלל המלחמה, חודשה כסדרה והחברה המזרח ירושלמית חזרה לתפקד. בדיקה של משרד המשפטים הישראלי קבעה שאי אפשר לבטל את הזיכיון של החברה המזרח ירושלמית ולהכניסה תחת חברת החשמל הישראלית, אולם החברה המזרח ירושלמית נרשמה גם בישראל (כ-חמ”י) ופעלה תחת החוק הישראלי שהוחל על ירושלים המזרחית.

בשנות ה-70 בנתה ישראל שכונות יהודיות גדולות ב”מזרח ירושלים” (=כל השטח שהיה בשליטת ירדן עד 1967 והוכנס תחת שטחה המוניציפלי של העיר אחרי המלחמה). השכונות הללו הוקמו למעשה בשטח הזיכיון של חברת החשמל הערבית ובקשתה של חברת החמשל הישראלית לספק חשמל לשכונות הללו נתקלה בסירוב תקיף. נוצר מצב שבו על החברה המזרח ירושלמית הפלסטינית לספק חשמל לאזרחי ישראל היהודים שחיו במזרח ירושלים.

החברה המזרחית לא עמדה בעומס הביקוש והחל מראשית שנות השבעים רכשה בצובר חשמל מהחברה הישראלית ומכרה אותו לצרכנים. לצורך כך הוקמו מספר נקודות חיבור בין הרשתות. באמצע שנות השמונים נקלעה החברה הערבית לקשיים כספיים והפסקות חשמל בחלק המזרחי של העיר, כולל בשכונות היהודיות, היו לעניין שבשגרה (וכמי שגדל באחת מהשכונות הללו אני יכול להעיד על כך מגוף ראשון). החוב הכספי של החברה הערבית לחברה הישראלית תפח ובמשרד האנרגיה העלו שוב את הרעיון של הפקעת הזיכיון מידי החברה הערבית ומיזוגה עם החברה הישראלית.

רעיון זה ירד מן הפרק שכן התברר כי תושבי ירושלים הפלסטינים החלו רואים את בחברה סמל לאומיב-1988 הגיע לסיומו הזיכיון המקורי של חברת B&B שניתן בשנת 1928, אולם מדינת ישראל ויצרה על פירוק החברה והסתפקה רק בחיבור השכונות היהודיות במזרח ירושלים לרשת החשמל של החברה הישראלית. החברה הערבית המשיכה לספק ולמכור חשמל לשכונות הערביות בלבד (חשמל נקנה ברובו המכריע בצובר מהחברה הישראלית). בדצמבר 1987 פרצה האנתפאדה הראשונה ואילו עד ינואר1988 כבר חוברו השכונות היהודיות במזרח ירושלים (והישובים הסמוכים שמעבר לקו הירוק כגון מעלה אדומים) לרשת הישראלית. החברה הערבית המשיכה לספק חשמל לשכונות הערביות בלבד. האנתפאדה חילקה את ירושלים בגיאוגרפיה של פחד ואילו חברת החשמל חילקה את התשתיות בין מזרח ומערב.

בינתיים הסתבר כי תחנת הכוח בשועפט אינה יעילה באספקת החשמל וכי יהיה זה יותר זול להפסיק את פעולתה ולקנות את כל החשמל מהחברה הישראלית. בסוף שנות ה-80 הושבתה התחנה בשועפט והחשמל המסופק לשכונות לשכונות הערביות במזרח העיר נקנה כולו מישראל (אם יש לכם עודפי ברזל למכירה לפי משקל – בטונות – אני ממליץ לכם להגיע למתחם הגנרטור שנמצא מאחורי מתחם הדפו של הרכבת הקלה ואולי תמצאו שם מישהו שמוכן לקנות אותו מכם). החברה הערבית ממשיכה לפעול כאמור עד היום וזוכה למעמד של סמל לאומישל סממן לריבונות הפלסטינית בעיר.
_____________________________________________________
*انا مواطن فلسطيني، انا قلق جدا على مصير شركة كهرباء محافظة القدس بسبب تراكم ديون المشتركين وسرقة التيار، انا سالتزم في هذا الظرف الاقتصادي الحرج بدفع الفاتورة بموعدها، ولكي احافظ على التزامي فانني ساعمل على تقنين الاستهلاك، ساتاخر في اشعال النور ساعة، لكنني لن اسامح من لا يلتزم بالدفع ثم لا يفكر في تقنين الاستهلاك، صحيح انه سيؤذي نفسه واولاده على المدى الطويل ولكنه يؤذيني الان اكثر….. اجارنا الله من يوم توضع فيه اليد على الشركة فندفع خوفا…. بالطبع فورا ولكن بعد فوات الاوان!!