נבל ברשות התורה – פוסט על משה פייגלין ותנועת מנהיגות יהודית

הסקנדל הפוליטי האחרון אולי השכיח מהלב את מה שהתרחש ביום ראשון האחרון (06/05/12) בועידת הליכוד הרביעית. אולם אין להמעיט בחשיבות המבוכה שהסב פייגלין לנתניהו כשהוא ממשיך בחתירתו להשתלט על הליכוד. פייגלין החל את דרכו במפלגת השלטון כקוריוז אולם כעת הוא מהווה בתוכה מוקד כוח משמעותי ולכן יש לתת עליו את הדעת. בצעד פוליטי מבריק פייגלין החליט לקדם את המצע שלו דווקא בתוך הליכוד ולא בבית הפוליטי הטבעי שלו בימין הקיצוני. אין ספק שאילו בחר פייגלין לקדם את המצע שלו במסגרת מפלגה עצמאית, היתה השפעתו הפוליטית זניחה ובכל אופן פחותה בהרבה מהשפעתו הנוכחית. בחול המועד פסח תשס”ח (2008) ראיתי את פייגלין מחלק טפסי התפקדות לליכודברובע היהודי בירושלים, לדבריו במטרה להחיל את חוק התורה במדינה. בשיחה קצרה שניהלתי עימו הוא אמר לי אז, בחיוך ובנועם, שכל רצונו הוא כינונה של מדינת הלכה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל.

הפוסט הבא מהווה במידה רבה סיכום של הדברים המופיעים בספרו של מוטי ענברי פונדנמנטליזם יהודי והר הבית (שם זוכה פייגלין למקום נכבד) עם מעט תוספות מטעמי.

פייגלין, יליד חיפה ותושב ההתנחלות גינות שומרון, פרץ לתודעה הציבורית בישראל ב-1994 בעקבות הקמת תנועת זו ארצנו ומאבקה הציבורי נגד הסכמי אסלו. עד אז פייגלין היה אדם אנונימי, בעליה של חברה לתחזוקת בתים רבי קומות. פייגלין חש שממשלת רבין עושה דמוניזציה למתנחלים ושהתקשורת לא מבינה את כאבם ולכן הוא החליט להניח את עיסוקיו ולהשתלב בפעילות ציבורית. בנוסף, תהליך אוסלו היווה שבר עמוק בעולמו הרגשי והאמוני של פייגלין, אשר מביא לידי קיצוניות את הנחות היסוד של הציונות הדתי (משיחיות וגאולה). השקפתו של פייגלין מונעת מתוך הכחשת החילון ואי הכרה בו כבעל מעמד עצמאי. התנועה שבהנהגתו מוכנה לשתף פעולה עם ‘עוברי עברה’ ולהכנס למערכת הפוליטית החילונית כדי להפוך אותה על ראשה.

כיום תנועת מנהיגות יהודית פועלת במנותק מהממסד המתנחלי (מועצת יש”ע והמפלגות המסורתיות) והיא נמנית עם תנועות הקצה התיאוקרטיות של הציונות הדתית. מצעה קורא תיגר בגלוי על השיטה הדמוקרטית ועל החשיבה הציונית (עד כדי פוסט ציונות) והוא מתבסס על התורה כקודקס מנחה. עם זאת יש לזכור כי מדובר בגוף החזק והמגובש ביותר במפלגת השלטון בישראל.

את זו ארצנו הקים פייגלין עם שכנו שמואל סקט. השניים יזמו תכנית להקמת עשרות התנחלויות חדשות בן לילה על מנת למלכד את ממשלת רבין ולהביכה. ותיקי גוש אמונים ומועצת ישע סירבו לשתף פעולה עם המהלך, כך שב-26 בינואר 1994 הוציאו השניים את מבצע ‘מכפיל’ בעצמם. התנחלות אחת בכל פעם. ככה למעשה ביוזמתו של משה פייגלין נולדה תופעת המאחזים הבלתי חוקיים. ב-1994 הצבא הקפיד לפנות את המאחזים הללו עם הקמתם, מה שזיכה את התנועה בפרסום רב וביצירת אפקט ציבורי. בהמשך המאבק קראו פייגלין וסקט לאי ציות ולמרי אזרחי לא אלים, שוב במנותק ממוסדות המתנחלים. הם ארגנו חסימות של צירי תנועה בכל רחבי הארץ וב-8 באוגוסט 1995 הם חסמו בבת אחת כ-80 צמתים. המשטרה עצרה מאות משתתפים ולמחרת גזר בית המשפט על פייגלין שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך עשרת אלפים ש”ח. השניים הוציאו לרחובות המוני אנשים שהתנגדו לתהליך אוסלו וכל זאת כמעט ללא תקציב או עבודת מטה. פעילות המחאה של זו ארצנו נמ
שכה בהשתתפות עשרות אלפי תומכים והובילה את המחאה החריפה ביותר כנגד תהליך אוסלו. בספרו ‘במקום שאין אנשים‘ טען פייגלין כי דווקא הדיכוי המשטרתי הביא לאלימות, ששיאה היה רצח רבין. לאחר הרצח נחקר פייגלין, הועמד לדין והורשע בהמרדה, עבירה אשר נושאת עימה קלון.

באותו הערב בו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, קמה בהתנחלות בת עין תנועת מנהיגות יהודית. ראשיתה כאמור במחאת הענק נגד הממשלה ובהטפה למרי אזרחי מטעם תנועת ‘זו ארצנו’. אולם אחרי רצח רבין שינתה התנועה את שמה ואת פניה ונכנסה לפוליטיקה  [להרחבה על המהלך]. את התנועה הקימו לצד פייגלין הפרופסור הלל וייס (האסטרטג של נוער הגבעות ומי שאיחל מוות למח”ט חברון) ומוטי קרפל (הנמנה עם האקטיביסטיים מבין שוחרי בית המקדש השלישי) ומנהלה היה מיכאל פואה. וייס היה גם יושב הראש של הפורום הרעיוני של התנועה ומזכיר הפורום היה איש כהנא חי אוהד קמין. לצדם ישבו בפורום הרעיוני בוגרי המחתרת היהודית דן בארי ושאול ניר (שהשתתף ברצח הסטודנטים בחברון ב 1983), עודד כיטוב ודוד בר חיים מהתנועה לכינון המקדש ואנשים נוספים.

מקימי מנהיגות יהודית מחזיקים באמונה משיחית אקטיביסטית. הם מאמינים שיש לקדם את הגאולה באמצעות מעשי אדם, קרי על ידי הקמת תיאוקרטיה יהודית שתתבטא בהמלכת מלך על ישראל ובהקמת בית המקדש השלישי בהר הבית. אמונתם הדתית משלבת עמדות לאומניות ואתנוצנטריות קיצוניות הנגזרות ממנה ומזינות אותה. במנהיגות יהודית מתנערים מסכמות הרבנים בטענה שאין שולחן ערוך למנהיגות היהודית. על פי חברי התנועה המלכת מלך קודמת לחידוש הסנהדרין. ענברי אף מצטט את פייגלין עצמו כאומר ש”בהבנת המציאות וניתוחה אין לו צורך ברב ראשי, ואולי הרבנות היא מכשול ולא יתרון.” (ענברי, עמ’ 105). אם כך ‘מנהיגות יהודית’ אינה נסמכת על רבנים אלא על כתבים המהפכנייםמבית היוצר של איש המחתרת היהודית יהודה עציון ואיש הלח”י והוגה הדעות הלאומני שבתאי בן דב.

ב-1996 החלה התנועה להפיץ את העלון ‘לכתחילה’ בבתי הכנסת. התנסותה הפוליטית הראשונה באה במפתיע בעקבות התפטרותו של נשיא המדינה עזר ויצמן. התנועה הציגה מועמד אמוני לנשיאות מטעמה – פרופ’ ירמיהו ברנובר המזוהה עם חב”ד, אולם נסיון זה נחל כשלון חרוץ. לקראת בחירות 1999 התכוונה התנועה לרוץ לכנסת באופן עצמאי ואף להציג מועמד אמוני לראשות הממשלה (שכן אז התקיימו הבחירות בשיטת הבחירה הישירה), אולם התפטרותו של בנימין נתניהו שינתה את התמונה. מנהיגות יהודית החליטה על הקמת מפלגה שתקרא: לכתחילה – מנהיגות יהודית, שתתמודד בבחירות הבאות, אך רק במידה ויהיה לה סיכוי ריאלי לעבור את אחוז החסימה (זאת כדי לא לבזבז את קולות הימין). ב-2001, עקב החשש שראש הממשלה אהוד ברק יחתום על הסכם קבע עם הפלסטינים, הכריזה התנועה כי “מי שמנסה לגרש יהודים בארץ ישראל על פי חוקי מדינת ישראל, איננו הופך את המעשה הזה ללגיטימי, אלא מקעקע את תוקפה המוסרי של מערכת החוק במדינת ישראל ואת מחויבותם של אזרחיה כלפי מערכת זו… יהודי בעל הכרה מחויב קודם כל לצו אלוקי ישראל ורק מתוך כך לחוקי מדינת ישראל.” (לכתחילה 58, תש”ס).

לקראת בחירות 2001 נפתחו שערי הליכוד להתפקדות וב-4 באוגוסט 2000 הודיע פייגלין על מועמדותו לראשות המפלגה. לקראת הפריימריז של 2003 כבר התפקדו לליכוד כ-10,000 איש מתומכיו. התפקדות זו אינה מחייבת להצביע עבור הליכוד בבחירות הכללי
ות וכך יכלו תומכי התנועה להמשיך להצביע באופן מסורתי למפלגות אחרות ובד בבד לצבור השפעה בפלגת השלטון. ב-9 בינואר דווח בידיעות אחרונות כי ב-2004 התקבלו בהתנחלות יצהר רק שני קולות לליכוד, על אף ש-95 איש מתושבי יצהר התפקדו לליכוד. במעלה עמוס, שם נבחר ציר אחד למרכז הליכוד, לא קיבל הליכוד אף קול אחד. מנהיגות יהודית זכתה ב-130 צירים מתוך 2000 ונחשבה לקבוצה קטנה ומגובשת במרכז הליכוד. פייגלין הגיע למקום ה-39 הריאלי, אולם הוא לא נכנס לרשימת הליכוד לכנסת עקב דילים פוליטית שנועדו לדחוק את רגליו. ח”כ נעמי חזן ממר”צ אף עתרה לוועדת הבחירות המרכזית והביאה לפסילת מועמדותו של פייגלין מרשימת הליכוד בגין הרשעתו בהמרדה (סעיף הקלון הנלווה לעברה זו מחייב תקופת צינון של 7 שנים).

ב-2003 התנועה העבירה החלטה במרכז הליכוד שלא להכיר במדינה פלסטינית ואף העלתה הצעה לתיקון וקת הליכוד. התיקון המוצע קבע כי ח”כ או שר שיצביע בניגוד לעמדת המרכז יסולק מהתנועה. נסיון זה עורר את זעמם של ראשי הליכוד והם ניסו לסלק את מנהיגות יהודית משורות המפלגה ואף כינו את ההצעה לתיקון “הצעה נאצית”. בכיר בליכוד אמר לכתב מעריב (06/01/04) ש”כשם שהמפלגה הנאצית כופפה את החלטות הרייכסטג להוראות המפלגה, כך מבקשים לעשות חברי המרכז וזו סכנה לדמוקרטיה הישראלית.”

ב-2003  השתתפו בכנס של התנועה נתן שרנסקי, צחי הנגבי ובכירים אחרים בליכוד. ענברי מדגיש את הפרדוקס בהשתפותו של שנרנסקי, שנודע בעולם כלוחם למען הדמוקרטיה, בכנס של תנועה אשר חותרת במוצהר תחת היסודות הבסיסיים של הדמוקרטיה. הכנס כמעט והסתיים בשירת “אני מאמין בביאת המשיח” במקום ב”התקווה” כמקובל. רק לאחר דברי מחאה הזמר התבקש לשיר גם את התקווה בטרם ישוב לשירת ה”אני מאמין”. באותה שנה זכה פייגלין ל-4,870 קולות  בפריימריז של הליכוד.

הצלחת התנועה עוררה פולמוס בציונות הדתית. אפי איתם מהמפד”ל ואורי אריאל מ’תקומה’ קראו לציבור לתמוך במפלגתם ולהמנע מדרכים אחרות. גם המנהיגות הדתית יצאה נגד ‘מנהיגות יהודית’ וטענה שמעשיהם סותרים את הדרך היהודית. הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים, טען כי דרכם אינה מוסרית וראויה להחשב בגדר גניבת דעת שכן “אדם צריך להיות ישר  אם הוא מזדהה עם מפלגה, הוא יכול להיות שותף בהחלטות שלה. אבל אם הוא לא מזדהה אלא קונה מקום בכסף, זה לא ישר.” (יש לציין שלאבינר קשרים עם עמותת עטרת כהנים שמשתמשת בעצמה במגוון של דרכיםלהעברת נכסים ערביים במזרח ירושלים לידיה). החרה החזיק אחריו גם הרב האשכנזי לרמת גן, יעקב אריאל. זלמן מלמד, רבה של בית אל, אמר כי אסור לאדם לחתום על התחייבות שאינו מתכוון לקיים. יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה אף טען כי מדובר בחילול השם ואולי אף דוגמה ל”נבל ברשות התורה“.

במאבק נגד תכנית ההתנתקות בשנת 2005 מנהיגות יהודית לא שיחקה תפקיד מרכזי. ככל הנראה מאחר ופייגלין חשש שפעילות חריגה בסגנון הפעילות של ‘זו ארצנו’ מתקופת אוסלו תביא לסילוקו מהליכוד. בזמן זה רבים מתומכיו המשיכו להתפקד לליכוד ובפריימריז 2005 זכה פייגלין ל-6,737 קולות, כ-12% אשר זיכו אותו במקום השלישי בתנועה אחרי ביבי וסילבן שלום. אולם הוא בחר שלא להתמודד על מקום בכנסת לאחר שהובטח לו שהרשעתו בעברה שיש עמה קלון לא תמנע ממנו להתמודד בבחירות הבאות. ב-2007 זכה פייגלין למקום השני(!!) בליכוד אחרי נתניהו. אולם למרות ההישג המרשים פייגלין נותר נטע זר בליכוד, הוא אינו בשר מבשרה של התנועה. בשל השגיו המרשימים בפריימריז ראשי התנועה הכריזו עליו מלחמה (בראשות מקורבו של נתיהו אופיר אקוניס, מיוזמי “חוק החרם”) והוא לא נבחר מעולם כחבר כנסת מטעם הליכוד. בנוסף על כך מציין ענברי כי מדובר בעליה מתונה בלבד במספר תומכיו שכן על אף שבאוגוסט 2007 זכה פייגלין ב-23% מהקולות, אחוז זה היווה 8,650 קולות בלבד. כלומר שהציון באחוזים מטעה שכן התחזקותו נבעה קודם כל ממיעוט המשתתפים בבחירות. יש לציין כי לצד הצלחה הפוליטית החלו חלק מהפעילים הרדיקליים בתנועה להעביר ביקורת על דרכה בטענה שעצם ההשתתפות במשחק הפוליטי מעניקה לגיטימציה לדרך הפוליטית הקיימת.

כניסתה של מנהיגות יהודית לליכוד היה תמרון טקטי נכון שהציב אותה בעמדת השפעה. אולם כוחה של התנועה עולה בהתמדה גם בחוגי הציונות הדתית. הדבר מבטא את המשבר שחל בציבור זה בעקבות תהליך אוסלו ואת התפתחות חזון התיאוקרטיה הדתית כאמצעי להחשת הגאולה. הרעיונות הרדיקליים של בן דב ועציון המשלבים אקטיביזם, לאומיות ואסכטולוגיה(=תורת אחרית הימים) החלו חודרים לציונות הדתית. הדבר בא לידי ביטוי במגמה של החלפת רעיון ‘ראשית צמיחת גאולתנו‘ באקטיביזם משיחי ובהחלשות מעמד הרבנים לטובת פרשנות פונדמנטליסטית עצמאית.

לאחרונה קמו לפייגלין מקבילותבדמות צעירים ליברלים חילונים מהמרכז הפוליטי ושמאלה ממנו ואפילו קבוצות אינטרס כמו ציבור האופנוענים אשר מבקשים להעתיק את שיטת ההתפקדות ולהשפיע על מפלגת השלטון מבפנים  מבלי להיות מחוייב למצעה הכולל. כבר כתבתיבעבר שלדעתי מעורבות פוליטית היא דבר חשוב, אולם אין תחליף ליצירת בית פוליטי מתאים ושלם. המערכת הפוליטית הישראלית משופעת כיום בחוסר אמת ובתככנות. לא צריך להוסיף על כך. מה שהמערכת צריכה כיום זו אלטרנטיבה שלטונית שתשלח את הליכוד לאופוזיציה. שנתניהו ופייגלין יסדירו את ענייניהם בין אידואולוגיה רושפת לאמונה עיוורת מספסלי האופוזציה.

מה בטוח זה שהכניסה של משה פיייגלין ושל מנהיגות יהודית למפלגת הליכוד מעניקה משמעות חדשה למשפט הידוע בהמנון של תנועת בית”ר – למות או לכבוש את ההר.

What is East Jerusalem? Historical Background

First published at the Times of Israel



The Israeli “Jerusalem Day”, coming up on May 20th, commemorates the 45th anniversary of the 1967 war and the reunification of Jerusalem for the first time under Israeli control. 

This is the first of a series of posts that I intend to publish over the coming two months, explaining the issue of East Jerusalem (EJ), a core issue in the Israeli Palestinian/Arab conflict. In this series I will give historical background to one of the world most complicated geo-political problems, while analyzing the Israeli and to some extent the Arab and international policies towards it. 

Throughout this series of posts I will refer to the following issues: historical background, the Peace process, the separation barrier in Jerusalem, Palestinian residents of Jerusalem, Zoning and urban planning in East Jerusalem, Education in EJ, Israeli Settlements in EJ, the Temple mount, the old city and the Historical Basin and maybe some prospects for the future. If you manage to read through these posts, you might end up having a better understanding of the geo-political issue called East Jerusalem. If in the end of it you have more questions than answers, I have achieved my goal. 
Many experts and decision makers in the area and around the world believe that there will be no agreeable solution to the Israeli – Arab/Palestinian conflict as a whole, without an agreeable solution in Jerusalem. Despite the critical importance of the Jerusalem Question to the future of Israelis and Palestinians, as well as to world stability, only few really understand what the Jerusalem question is all about. Regardless of their ignorance many hold strong opinions about Jerusalem, which in many cases are influenced more from symbols and the myth than reality. In the words of the Zionist poet Naomi Shemer, Jerusalem is “captive of its dream”.
In 1948, when the first war between Jews and Arabs erupted, Jerusalem was one of the main battlefields. The city had the largest amount of Jews in the country, 100,000 out of 600,000 in the whole Jewish Yishuv. There was also a large Arab population in Jerusalem (though the biggest Arab city in 1948 was Jaffa). On top of this, due to its symbolic importance, both sides understood that taking over the city would be a significant achievement for them and a serious moral and tactic strike to the other side. This is why both Jews and Arabs concentrated a lot of efforts throughout the war around Jerusalem. During the first part of the war the battle concentrated on the roads leading to Jerusalem from the west.  The Palestinian militia, “the Army of the Holy War” headed by Abd al-Qader al-Husseini, sieged the city by closing the roads leading to it while the Jewish forces, the Haganah militia (soon to become the Israeli Defense Force), made an effort to burst its way in to the city from the Jewish controlled coastal plains eastward towards the Arab controlled mountain. This is how the Jerusalem corridor was created.
 
By the time the British mandate of Palestine ended, on the 14thof May 1948, the Palestinian militias where crushed by the Jews and Abd al-Qader al-Husseini had died in battle. In Jerusalem the Haganah met the forces of the Arab legion, the Jordanian army. The two armies entrenched themselves facing one another in a line of posts, dividing the city between them – thus creating what later became known as “The City Line”. This line is a part of what is known as the green line, the demarcation lines set out in the 1949 Armistice Agreements between Israel and Egypt, Jordan, Lebanon and Syria after the war. It became the border between Israel and Jordan for the 19 following years, dividing the city in to two parts, and leaving the old city in the Jordanian side. 

On June 1967 another war broke out between Israel and its neighbors. Israel attacked first and hit Egypt and Syria, but Jordan attacked Israel… in Jerusalem.  Within 6 days the Israeli army occupied the entire Sinai Peninsula from Egypt and the Golan Heights from Syria. The Israeli counter attack in Jerusalem ended up in occupying the entire west bank from Jordan.  S
traight after the war Israel made a very clear decision not to annex the Palestinian territories (the west bank and the Gaza strip) because it didn’t want to add millions of Arabs to the Jewish state. This decision still applies today since
according to the Israeli law the territories are not an official part of the state of Israel, and that includes the settlements. But even though Israel didn’t annex the territories it made a clear cut decision to change the reality in Jerusalem. 

After 19 years of a hostile border cutting through its heart, the Israeli side of the city was in poor condition, and Jordanian Jerusalem wasn’t much better off. From an Israeli perspective west Jerusalem was surrounded by hilltops controlled by the Arab Legion’s artillery. Despite the 1949 Rhodes agreements, Jews were prevented from visiting their holy sites in the Jordanian controlled old city, mainly the Western Wall.
   
Once the war ended on June 11th 1967, Israel formed a committee to discuss the issue of Jerusalem.  Unlike other committees, this one was actually fast and efficient. On June 27 two laws passed in the Knesset (the Israeli Parliament): the annexation of East Jerusalem, meaning that the Israeli law, jurisdiction and administration would from now on be applied in these areas. This annexation didn’t restrict itself to the municipal area of Jordanian Jerusalem which was 7 km². The second law enabled the minister of interior, Haim-Moshe Shapira, to expand the municipal border of Jerusalem without the need of a national inquiry committee as usually required when expanding municipal jurisdictions. This enabled the expansion of Jerusalem from Atarot in the north, through the mountain of Olives east of the Old City and all the way to the outskirts of Bethlehem, adjacent to Rachel’s Tomb, in the south. This is how within three weeks from the end of the war East Jerusalem or Greater Jerusalem was created. 

In 1967 West Jerusalem (the Israeli side of town) was about 35 square kilometers. Jordanian Jerusalem was, as we mentioned, about 7km², including the old city whose area is 1km². On the ground the creation of the greater Jerusalem meant adding 70 km² to the municipal area of Jerusalem of what had been up to that point a mainly rural area in the west bank. In other words, in the span of three weeks the committee decided to triple the size of the capital, including in it about 70,000 Palestinians, residents of 28 Palestinian villages (including one refugee camp) that were never before a part of Jerusalem.

 In this committee there were neither urban planners nor geographers, only generals and politicians. Among its members where the Prime Minister Levi Eshkol, the Minister of Security Moshe Dayan, General Rehavam Ze’evi (a.k.a. Gandhi), Brigadier General Shlomo Lahat (a.k.a. Chich) and others. Naturally what stood before their eyes when they drew the new border of the city was security and politics. The main points where: 

1) Defensible borders – back in 67 it meant to pass the border on high places like the Mountain of Olives east of the old city and Gilo to the south. Both hilltops hosted Jordanian artillery officers that targeted West Jerusalem in the 1948 and the 1967 wars. Ze’evi, the military delegate, suggested to create a security belt around Jerusalem in a radius of 15 kilometers to each direction (!) in to the west bank, justifying it by the range of the Jordanian Howitzer canons. The government reduced Ze’evi’s plan only by little, extending the new borders of the city from the outskirts of Ramallah in the north down to the outskirts of Bethlehem in the south.

2) Maximum land – minimum Arabs. The idea was to include in the expanded city as much territory
as possible with as little Arab population as possible. For example
Elias Freij, the governor of Jordanian Bethlehem, requested the committee to include Bethlehem in expanded Jerusalem in correspondence with the partition plan 181, stressing that the two cities where never separated throughout history. The committee rejected Freij’s suggestion since it didn’t want to include the 20,000 Palestinian residents of Bethlehem in greater Jerusalem. At the time this division had no physical expression on the ground, no one imagined that a wall will ever separate the two ancient cities.

3) The extension stretching to the north, practically poking Ramallah, was made in order to include Atarot Airport, a small British military airport. There were two motivations for that: first, now that Jerusalem was united again, and this time under Israeli sovereignty as the everlasting united capital, the city was bound to flourish and Tel Aviv would certainly become a mere suburb of Jerusalem. “This is why we need an international airport in the city”. The second and more practical reason was the memory of the Arab siege over Jerusalem in 1948. Areal access to Jerusalem would help to prevent this from happening again. In reality, Atarot was never an active international airport and Tel Aviv has yet to becomea suburb of Jerusalem. 

One of the most important decisions that were taken by Israel following the creation of East Jerusalem was to maintain the demographic balance between Jews and Arabs in the city. Based on the census held after the war, greater Jerusalem included in 1967 about 68,600 Arabs and 197.700 Jews. The state of Israel set a goal to maintain a demographic balance of 25%-75% in favor of the Jews. A secret agency called IGUM was set up for a short while in order to achieve this goal. Now let’s stop and think for a moment – how does a state maintain demographic balance anyway? In 2009 the number of Jewish residents of Jerusalem was 497 thousand, while the number of the Arab residents was 275.9 thousand (based on the JIIS statistical yearbook). So while the Jews grew by 250% in Jerusalem, the Arabs grew by 400%. In 2009 the official ratio was 35.7%-64.3% and according to some estimations by 2040 there will be an Arab majority in Jerusalem. Judging by the result, Israel failed to achieve the goal of maintaining the demographic balance between Jews and Arabs in Jerusalem. 

The Arab residents of Jerusalem are not citizens of Israel. Usually when a country annex an area seized by force it also gives citizenship to its inhabitants. This is what Germany did in Alsace Lorraineregardless of the oppositionof the inhabitants of that area. But although for a short time Israel gave to residents of East Jerusalem the option of applying for citizenship, it didn’t force it.As a result, 45 years later the vast majority of Arabs in East Jerusalem are not citizens of any country, but hold the status of permanent residents in Israel (though many hold a Jordanian passport). A separate post will be dedicated to the issue of the Palestinian residents in East Jerusalem.  

Zionism was never about drawing lines on the map, it was about setting facts on the ground. This is why all along the late 60s and early 70s Israel built Jewish neighborhoods around East Jerusalem.  Unlike in the occupied territories, where the settlements policy will be adopted only after the political turnover of 1977 and the rise of the right wing to power, settling Jews in East Jerusalem was the official policy of every Israeli government since 1967. About 30% of the lands in EJ were expropriated in order to build Jewish neighborhoods like Gilo, East Talpiot, Ramot Eshkol, Givat haMivtar, the French Hill and Ramot. Further north Neve Yaakov and Pisgat Ze’ev where built (I don’t include Ramat Shlomo and Har Homa here since they were built after the signing of the Oslo accord, thus I will write about them later on). In Israeli scale each one of these neighborhoods is in the size of a town. Today about 200,000 Jews live in East Jerusalem. Together with 300,000 Palestinian residents of the city the majority of Jerusalemites live in East Jerusalem.
 
The vast majority of Israelis, including many in the Israeli left, don’t consider these neighborhoods as settlements. In fact many in Israel are not aware of the fact that these neighborhoods are built beyond the green line. The residents of these neighborhoods don’t recognize themselves as settlers and they are not ideologically driven (I grew up in one of these neighborhoods myself). The government used deferent incentives to persuade people to go and live there, targeting mainly weak populations and newly arrived immigrants. This success is an excellent expression of power by the state: it made the people serve its goals without them even realizing it. On the other hand the international community considers these neighborhoods as settlements built beyond the Green Line on land that by international law is considered occupied; the consensus is that the future of these neighborhoods should be decided in political negotiations. As we shall see various proposals for peace agreements tend to reach an understanding that these neighborhoods will not be evacuated in future agreements.

This gap between the Israeli and the international perception of the Jewish neighborhoods in East Jerusalem is important (though bridgeable). There is another type of Jewish presence in East Jerusalem, consisting of small Jewish compounds build in the heart of the Arab sphere. Unlike the big neighborhoods listed above, these are seen by most Israelis as settlements and they do not receive the same level of legitimacy. These small compounds are mostly private initiatives strongly supported by the state. They are guarded by private security funded by the Ministry of Housing at a cost of tens of millions of shekels a year and they are settled by ideologically driven setters mostly affiliated with the Israeli religious extreme right. I will dedicate a separate post to these settlements and their effect on the ground. 

No country in the world apart of Israel accepts the annexation of East Jerusalem. In fact, the world did not acknowledge the Israeli sovereignty over west Jerusalem or the Jordanian sovereignty over the other side prior to 1967 (only England and Pakistan accepted the Jordanian sovereignty in Jerusalem). The last international decision regarding Jerusalem was taken in 1947 in the UN 181 decision. In it Jerusalem receives a status of Corpus separatum – an international area. Regardless of the fact that there is no successful example of this idea around the world, it is still the official position of the EU and there is an ongoing debate over this in the US government. This way or the other, history has taught us that so far it is not the UN decisions, but rather the soldiers on the grounds that shape the reality. Not even Israel’s best ally, Micronesia, acknowledged this Israeli policy. Not to mention its obvious supporter – the United States of America. For this reason today there is not even one foreign embassy in Jerusalem, the everlasting united capital of the state of Israel. Moreover, some countries keep a consulate in Jerusalem that function as an embassy to the Palestinian authority.   

After 1967 the separation between East and West Jerusalem on the one hand, and between East Jerusalem and the West Bank on the other hand, was mainly virtual. It was a line on the map. For the Palestinians it also meant the color of the ID, certain benefits to the Jerusalemites and being subjected to different systems of law. But in general there was freedom of movement and the separation wasn’t felt on a daily basis. 

On the political level Jerusalem always remained on the agenda. Despite Israel’s disapproval the Jerusalem issue kept coming up. Already in 1970 the US president Richard Nixon offered to divide the city. During his historical speech at the Knesset, the Egyptian president Anwar Sadat mentioned the Arab obligation towards Jerusalem by saying: “The holy shrines of Islam and Christianity are not only places of worship but a living testimony of our uninterrupted presence here. Politically, spiritually and intellectually, here let us make no mistake about the importance and reverence we Christians and Muslims attach to Jerusalem.” In 1980 Israel legislated the Basic Law: Jerusalem, Capital of Israel, in an act that halted the autonomy talks with Egypt in which the future of Palestinian Territories and Jerusalem were discussed.

In December 1987 the first intifada erupted in the Gaza Strip and the West Bank. It was a popular uprising that spread throughout the Palestinian territories occupied by Israel in 1967. The Palestinian citizens of Israel, also called the Arabs of 1948, did not take part in the uprising. But Jerusalem, that remained an inseparable part of the occupied territories, did. More than this, the intifada was to some extent managed and shifted from Jerusalem. Among other things this marked the failure of another Israeli goal in East Jerusalem – Israelisation of the Arab Population. The eruption of violence in the Arab parts of the city brought to the surface for the first time since 1967 the division of the city. It wasn’t only that Israelis had stopped going to eat hummus in Arab restaurants, but some municipal services were actually interrupted and state symbols where attacked. The violent uprising in East Jerusalem was a water shed line: for the first time the city was divided from below, by its people, by the geography of fear. 

The next chapter will deal with Jerusalem in the peace process with the Palestinians, from the Madrid conference of 1991 and the Oslo accord (1993) all the way to the Camp David talks in 2000 and the eruption of the second intifada. It will end with the construction of the separation barrier in the city, called the Jerusalem Envelope.

Jérusalem, une ville, deux peuples, trois religions

Ce post est basé sur la conférence que j’ai donnée pour L’association des doctorants de l’Université de Strasbourg au Collège Doctoral Européen, le jeudi 23 février. A l’occasion de mon premier exposé en français, j’ai décidé de le publier comme mon premier post en français. J’ai décidé de commencer à faire mes premier pas en français sur une note personnelle.

Jérusalem est un espace partagé. Un espace contesté. C’est une ville sacrée pour deux peuples et trois religions. Il y a beaucoup d’autres villes au monde qui sont sacrées pour deux religions, mais je pense que c’est la seule ville de cette importance qui est sacrée pour trois religions majeures. C’est ce qui fait le charme et la singularité de Jérusalem, mais en même temps c’est ce qui fait sa tragédie.

Deux grands évènements dans ma vie ont changé ma compréhension de la réalité géopolitique. Le premier était l’assassinat du premier ministre Yitzhak Rabin en 95 par un jeune juif de l’extrême droite religieuse, qui m’a choqué pendant mon adolescence, et qui a, en fait, mis fin au processus de paix avec les Palestiniens. Le deuxième était mon recrutement à l’armée, à l’âge de 18 ans, qui a mis fin à mon adolescence.

Je suis né et j’ai grandi à Jérusalem. Pendant mon enfance et mon adolescence, j’ai vécu une vie normale et assez occidentale sans penser trop aux questions d’identité, d’histoire et de politique. Bien sur, le village arabe voisin de mon quartier avec la voix de son muezzin appelant à la prière a toujours été une partie inséparable du paysage de mon enfance. Mais l’ “autre” – l’arabe pour moi – était visible et pourtant invisible en même temps. Il y a beaucoup d’”autres” à Jérusalem : juifs, chrétiens, musulmans, israéliens, palestiniens, arabes, orthodoxes, ultra-orthodoxes, et laïcs. Tous se sentent comme une minorité persécutée.

Pendant les sept premières années de ma vie, avant la première intifada (qui est un soulèvement populaire) qui a éclaté fin 1987, l’espace était ouvert, c’est-à-dire qu’il était possible et acceptable de traverser les lignes. Après le début de l’intifada, tous les territoires occupés depuis la guerre de 1967 étaient en ébullition, mais les habitants arabes d’Israël (les arabes de 48) n’ont pas pris part à ce soulèvement. Par contre, Jérusalem, bien qu’elle ait été annexée de facto par Israël en 67, était restée pendant ces 20 années une partie inséparable des autres territoires occupés. Pour cette raison, l’intifada y a été très suivie. La ville a alors été partagée sur le terrain par la géographie de la peur, c’est-à-dire non pas seulement que les Israéliens ont arrêté d’aller manger le houmos dans les quartiers arabes par exemple, mais que même certains des services municipaux ont cessé d’être assurés dans la partie arabe de Jérusalem-Est. Mais moi j’ai continué à vivre ma vie habituelle d’enfant sans sentir de conséquence dans mon quotidien. Je savais qu’il y avait un conflit, et on m’apprenait que nous, les israéliens, étions toujours en faveur de la paix.

J’ai fait mon service militaire entre 1999 et 2002. Pendant cette période, Israël s’est retiré du sud Liban et la seconde intifada a éclaté. Bien entendu, ça a été une période riche en évènements et développements pour la région, pour mon pays comme pour moi personnellement.

Pendant mon service militaire, j’ai servi dans les territoires palestiniens en contact avec les populations civiles, dans la bande de Gaza et en Cisjordanie. Pour la première fois, j’ai compris qu’il y a un autre peuple qui partage cette terre avec nous. Oui, je le savais déjà, mais c’est une chose d’en entendre parler à la radio ou la télévision, et une autre d’en faire l’expérience directe. Quand un soldat porte l’uniforme, il voit le monde à travers la lunette de son fusil, mais quand même cette exposition à l’”autre” a planté en moi un germe de curiosité qui n’a pas cessé de se développer depuis. Quand j’ai servi à Hébron, c’était une zone de guerre pour moi. A seulement trente minute de bus, j’étais à la maison à Jérusalem avec une bière à la main et la vie continuait comme si de rien n’était. Mais en 2002 quand j’ai fini mon service, Jérusalem est devenue le front. Chaque jour, il y avait un autre attentat. En tant que civil, j’ai rejoint une nouvelle unité de sécurité qui avait pour but d’empêcher les attentats suicide dans les transports en communs. J’ai continué à voir le monde à travers la lunette de mon fusil, mais cette fois, dans ma ville natale. En parallèle, le germe de la curiosité pour les autres grandissait. Pendant la pire période à Jérusalem où les gens évitaient de sortir, moi, j’ai découvert un monde nouveau au sein de ma ville, un autre côté : Jérusalem Est. C’est à ce moment-là que j’ai commencé à apprendre la langue arabe et à connaitre la partie arabe de la ville. J’ai alors décidé d’apprendre davantage sur l’autre à l’université.

Après un an de travail dans la sécurité, comme beaucoup de jeunes israéliens, j’ai tout arrêté pour voyager dans différents pays. Quand je suis retourné chez moi, j’avais une autre perspective du monde, plus une vision limitée à la lunette de mon fusil. C’est à ce moment-là que j’ai commencé mes études à l’université dans le département d’études du Moyen-Orient et de l’Islam. J’ai tout de suite compris que j’avais besoin de 2 choses : d’abord, je devais apprendre l’histoire juive et chrétienne pour bien comprendre l’histoire de la région et l’histoire de l’islam. Ensuite, que le terrain est le meilleur laboratoire pour comprendre toutes les théories.Juste à côté de l’université, il y a la vieille ville de Jérusalem, où sur 1 km carré se concentre toute l’histoire culturelle et religieuse, et également le sentiment politique de la région. J’ai transformé la ville en mon laboratoire de recherche, en associant mon savoir théorique et mon expérience réelle sur le terrain. Plus j’étudiais l’ » autre », plus j’apprenais sur moi-même ! Pour savoir l’arabe, j’ai appris plus la structure de l’hébreu et des langues sémitiques. Pour connaitre l’islam, j’ai appris le judaïsme et pour bien connaitre les mouvements nationaux palestiniens, j’ai appris sur les mouvements nationaux sionistes.

Plus j’apprenais, plus je doutais du savoir que l’on m’avait enseigné quand j’étais petit. Je doutais des récits historiques, des points de vue de ces 2 nations. J’ai alors réalisé qu’il existe dans l’espace 2 histoires/ 2 récits parallèles qui sont égaux. Même si je peux me positionner dans l’un ou l’autre de ces récits, cette petite différence d’interprétation fait une très grande différence dans la réalité. J’ai pensé alors qu’en tant qu’Israélien, la meilleure manière d’être patriote « pro-israélien », c’était de devenir « pro-palestinien ». La situation a cessé de m’apparaître comme un « jeu à somme nulle ». En fait, mêler les deux récits en un seul mène à une histoire complexe.

A partir de 2002, le mur de séparation a été construit, séparant ainsi les Israéliens des Palestiniens. A Jérusalem, à cause de l’histoire géopolitique particulière, des centaines de milliers de Palestiniens ainsi que les lieux sacrés musulmans et chrétiens ont été rattachés à Israël, et séparés de la terre palestinienne (les Palestiniens de Jérusalem Est sont alors devenus résidents, mais non pas citoyens d’Israël). Moi, je suis devenu guide touristique de la ville, spécialisé dans la culture arabe et musulmane. En même temps, je suis devenu expert dans le domaine géopolitique de Jérusalem Est et dans la question centrale de Jérusalem pour le processus de paix. J’ai commencé à travailler avec des organisations locales pour lesquelles je montrais Jérusalem Est arabe et musulmane aux Israéliens ; et la question géopolitique sur le terrain aux chercheurs, diplomates et journalistes Israéliens et étrangers. J’expliquais à tout ceux qui le voulait les conclusions auxquelles j’étais arrivé : que même si nous construisons le plus grand mur de séparation (qu’il soit physique ou mental), Jérusalem restera un lieu de rencontres, une ville revendiquée comme capitale par 2 peuples, et une ville sacrée pour 3 religions, que cela nous plaise ou non.

Jérusalem, est pour les deux cotés une « valeur protégée », c’est-à-dire que si un des deux cotés renonce à sa demande sur la ville, toutes ses justifications historiques et nationales sur le pays s’effondreraient. A partir de ça, Jérusalem nous confronte avec la réalité d’un espace partagé. Nous devons trouver la manière de vivre ensemble à Jérusalem. La seule façon d’arriver à cela, c’est d’arriver à une profonde compréhension d’un espace partagé cosmopolite et diverse. Une profonde compréhension que Jérusalem est le lieu le plus sacré des Juifs, le berceau du christianisme, et la troisième ville sacrée de l’Islam depuis des milliers d’années. Une ville israélienne et une ville palestinienne, la capitale réelle ou proclamée des deux peuples. Si vous pensez que c’est une vision naïve, je réponds que c’est la seule vision réaliste si on veut vivre en paix. Toute autre vision nous force à vivre l’épée à la main. Comme le Talmud nous enseigne : si deux hommes se disputent un châle de prière. L’un dit : il est tout à moi, l’autre dit : il est tout à moi, alors ils sont forcés de trouver un compromis.

Ce sont des grands mots, mais la réalité sur le terrain est très différente. Une chanson sioniste très connue décrit Jérusalem comme une ville « captive de son rêve ». Elle est captive de nos rêves contradictoires, et cela les change en cauchemars.

Si nous, les israéliens, les palestiniens et le monde, trouvons une manière de vivre ensemble à Jérusalem, alors peut-être que le cœur du conflit deviendra la clé de sa solution.

Quand je regarde Strasbourg, j’imagine qu’il y a deux générations, il était inimaginable de traverser la frontière librement comme aujourd’hui. Ville périphérique et point de conflit des deux pays, Strasbourg est devenue un centre régional et symbole des droits de l’homme.

Cette courte introduction a été suivie d’une discussion longue et passionnante.

האם גדר ההפרדה מונעת פיגועים?

פורסם לראשונה באתר אפשר לחשוב ביום ראשון 19 פברואר 2012

מאז 2002 בונה מדינת ישראל את גדר ההפרדה אותה היא מגדירה גדר בטחונית וזמנית. מאז שנת 2004 חלה ירידה משמעותית באלימות ההדדית בין ישראלים והפלסטינים ברחבי הארץ. רבים נוטים לקשור בין הקמת הגדר לבין הירידה במספר הפיגועים נגד ישראלים בשטחי מדינת ישראל, אולם ברצוני לבחון את הקשר שבין גדר ההפרדה לבין הירידה בטרור בהקשר רחב יותר.

הרעיון לבנות גדר הפרדה כצעד בטחוני-פוליטי חד צדדי עלה בראשם של מקבלי ההחלטות בישראל באמצע שנות התשעים, במקביל לתהליך המדיני ולהקמת הרשות הפלסטינית. בתקופה זו, לצד ההתקדמות המדינית, התבצעו בישראל מספר פיגועי תופת על ידי מתנגדי ההסכם, בעיקר מקרב החמאס והג’האד האסלאמי. במקביל החילה ישראל הגבלות תנועה מחמירות על הפלסטינים בתוך השטחים והכניסה לישראל נאסרה עליהם. בניית הגדר לא יצאה לפועל עד שנת 2002, אז החליט ראש הממשלה אריאל שרון על בנייתה בעקבות אינתיפאדת אל-אקצא וגל הטרור ששטף את הארץ בעקבותיה. בראשית 2002 הגיע מספר הפיגועים בישראל לשיא. בין שלהי מרץ למאי 2002 יצא צה”ל למבצע חומת מגן וכבש מחדש את הערים הפלסטיניות בגדה המערבית. בניית הגדר החלה מיד בתום המבצע, אולם רק בשנת 2004 חלה הירידה הדרמטית במספר האירועים האלימים בארץ. ניתן לומר שב-7 השנים האחרונות ישראל אינה סובלת באופן משמעותי מטרור שמקורו בגדה המערבית, אף שרק כ-60% מגדר ההפרדה נבנו עד כה והפרצות הגדולות בשטח מוכרות לכל. את הירידה באירועי הטרור יש לתלות אם כן בסיבות נוספת מעבר לבניית הגדר שטרם הסתיימה. חלקן תלויות בפעולות ישראל וחלקן תולדה של נסיבות פלסטיניות פנימיות.

ראשית, הכוח הצבאי והמודיעיני הישראלי. עם כיבוש הערים הפלסטיניות במבצע חומת מגן צה”ל ריסק את תשתית ארגוני הטרור בגדה המערבית (מבלי להכנס להשלכות החמורות של מבצע זה על האוכלוסיה האזרחית ועל הרשות הפלסטינית). כשיצא צה”ל מן הערים הללו הוא הותיר אחריו תשתית מודיעינית מבוססת, כך שמרבית הסיכולים שהתבצעו מאז התרחשו עמוק בתוך השטחים, בערים, בכפרים ובבתים של פעילי הטרור ולא במחסומים או למרגלות הגדר. דוגמה לעומק החדירה המודיעינית של ישראל בגדה ניתן לראות במוסעב חסן יוסף, בנו של ראש החמאס בגדה, אשר היה במשך עשור לסוכן הבכיר ביותר שהפעיל השב”כ בשטחים.

שנית, הפלסטינים עצמם הגיעו למסקנה שפיגועי התופת והמאבק המזוין מביאים להם יותר נזק מתועלת בזירה הבינלאומית בעולם שאחרי 9.11, והפנימו את יתרונות המאבק העממי בשטח ובזירות הדיפלומטית והתקשורתית כאחת. ניתן לומר כי הארגונים החברים באש”ף זנחו את מדיניות האלימות כנגד אזרחים ישראלים מערבית לקו הירוק. יתרה מזאת, מאז העימות בין פת”ח לחמאס שהתפרץ במלוא עוזו בעזה במחצית שנת 2007, מדכאת הרשות הפלסטינית בשיטתיות את פעילות חמאס בשטחים, לא בגלל הסכנה שנשקפת לישראל מפעילי האסלאם הקיצוני אלא בראש ובראשנה בגלל הסכנה שנשקפת לרשות הפלסטינית עצמה. על כך ניתן להוסיף שמעבר לירי מוגבל של קסאמים מרצועת עזה לעבר ישראל, נראה שגם בחמאס לא מתאמצים מדי לשגר מחבלים מתאבדים לשטחי ישראל בשבע השנים האחרונות. גם כיום ישנן פרצות ענק לאורך תוואי הגדר, בין אם בדרום הגדה, בתוואי עוטף ירושלים או בצפון הגדה המערבית. כפי שמוכיחה עזה, גדר אינה יכולה להביא לסגירה הרמטית של שטח והיא איננה ערובה לביטחון. אם הגדר כל כך נחוצה לבטחוננו, הרי שלאור הפרצות הרבות שבה ניתן לומר כי בטחוננו מופקר. אולם מאחר והטרור אינו משתולל עוד ברחובות גם הלחץ הציבורי לבניית הגדר שכך וכמעט שאינו נשמע.

אזרחי ישראל ברובם אינם מרגישים את הגדר, אולם לעצם קיומה יש השפע שלילית עצומה על חיי הפלסטינים בשטחים, במזרח ירושלים, בבית לחם, בקלקיליה, ובמקומות רבים נוספים. ההתעקשות של משרד הביטחון להמשיך ולבנות את גדר ההפרדה סביב הכפר אל-ולג’הבניגוד לדעתם של כמעט כל הנוגעים לעניין מעידה במשהו על הכוונה האמיתית שעומדת מאחורי המשך בניית הגדר – קביעת חד צדדית של גבול פוליטי בין ישראל לגדה המערבית מבלי לקיים משא ומתן מדיני או דיון ציבורי משמעותי. יש להזכיר שמדיניות זו הוכיחה את עצמה כנפסדת מספר פעמים מאז סוף שנות התשעים. ההשפעה המסוכנת ביותר של הגדר היא בכך שהפכה את מציאות ההפרדה וביתור המרחב לעובדה מוגמרת. עבור ישראלים ופלסטינים רבים, בית לחם וירושלים, הנמצאות מרחק הליכה זו מזו, נמצאות מעבר להרי החושך. החיים במציאות מדומה, בה פריז או ניו יורק קרובות יותר לשכונת גילה מאשר לבית לחם הסמוכה, אינם בריאים ולא יוכלו להוביל לעתיד טוב יותר באזור.

לאחר כעשור של סבל, אלימות והפרדה כפויה, כמו גם אחרי כעשרה מליארד שקלים מכספי משלם המיסים בישראל, הגיע הזמן לשקול מחדש את המשך בנייתה של גדר ההפרדה ולדון ברצינות בהשלכותיה ובתרומתה להפחתת הטרור. יש לשים על השולחן את המטרות האמיתיות מאחורי בניית גדר ההפרדה ולתת לציבור להכריע בסוגיה חשובה זו
.

From acknowledging the problem to solving it – an Israeli Palestinian confederation


First published in Hebrew on Can Think, a platform for political dialogue 
In his article published on January 24th, Dr. Yair Wallach argues that the the window of opportunity for a two states solution to the Israeli Palestinian conflict is closed already. Wallach calls to give up on the illusion of the temporality of the Israeli control in the Palestinian territories and to recognize the bi-national reality that exists between the Jordan River and the Mediterranean. The author thus proclaims the end of the Zionist project and the final failure of the Palestinian National Movement. In my opinion, this declaration is premature, and fails to take into account what Israelis and Palestinians themselves really want. And this, so soon after the winds of the Arab spring blew over the Middle-East showed that the question of what “the people want…” cannot be ignored. Nevertheless, the following is not an attempt to present an opinion contradicting that of Wallach, nor to answer the question he raises, but rather to continue his line of thought towards a possible solution. 
The Palestinian National leadership objected from its beginning to the creation of a mutual bi-national framework and refused the establishment of institutions for joint government with the Jews all along the 1920s and 30s. This ongoing Palestinian refusal finally started to weaken during the 1970s and 80s, and ended with Yasser Arafat’s declaration in late 1988 of the PLO’s recognition of the United Nations Security Council Resolution 242 and 338, which amounted to the recognition of the state of Israel. In 67 Israel was led by its army, which presented the control over millions of Palestinians in the occupied territories as a done fact to its state. At first the Israeli state saw these territories as a bargaining chip towards a peace agreement with the Arabs, but as the Palestinian gradually leaned towards recognizing Israel, the latter deepened its control and presence in the territories up to the point where it became its official policy and a supreme value.
Both sides now oppose a bi-national reality. With the presence of the Israeli Defense Force as a Jewish army, and a strong and frustrated Palestinian national ethos on the other side, it seems as though recognition of a bi-national reality with the same civil rights for all is a recipe for civil war and ethnic violence comparable to the Balkan wars that erupted around the fall of Yugoslavia in the 1990s. 
On the other hand, as Wallach notes, reality is striking us in the face. Israel, so it seems, does not want and cannot give up on the territories, and it looks as though the Palestinians themselves are not fully ready to give up on their dreams. Geographically and economically, as well as historically and culturally speaking, there is a great logic to manage the country as one unit. On the national and political level the conflict could be resolved by forming a confederative super-framework, democratic and secular, that would be administered by a federal mechanism, as already exists in other places in the world. Inside this framework two cultural and religious autonomies will reside, one on each side of the green line. In fact, it would also be possible to decide on a triple framework composed of three autonomies: Israel, the West Bank and the Gaza Strip. In such a configuration, all sides would have to compromise on sovereignty, or on their demand for independence, and let go of their dreams so that their nightmares will not come true. On the other hand, they would actually regain the lost parts of their historical homeland.
This proposal, fantastic as it may sound, is no less logical than erecting one or more states between the river and the sea. In any case the suitable institutional framework will have to be tailor made, as indeed institutions should be made to serve the people and not the other way around. As I recently heard a Palestinian researcher saying, “with the power of will, thought and determination humankind managed to land on the moon!”. “The same humanity that landed on the moon” continued the researcher, “can also find a solution to the Israeli-Palestinian conflict. All that is needed is to genuinely want it”. It looks like the current political leadership does not want a solution, or alternatively that there are just not enough “simple people” who want it enough. It is not the Palestinian issue that gets the Israelis out to the streets anymore, and it seems as if the Palestinians themselves are caught between internal disputes and an increasing instability in the Arab world. Even though today none of the players between the river and the sea actually wants a single bi-national state doesn’t mean that it is not where we’re heading. In mid January 2011, I was calmly sipping from my steaming cup of coffee in Cairo’s Tahrir Square. A week later and without anybody anticipating it, the world went upside-down. The question we should ask today is that of what the people want and whether they want it badly enough to make it come true.

פוסט אישי על תחבורה ציבורית – אני יורד מהפסים

“תכתוב על משהו אישי!” ייעץ לי חבר קרוב, זה יוסיף נופך ייחודי לבלוג שלך­. “תכתוב על שטרסבורג” הוא אמר, “תכתוב על מה שקורה לך”. באמת שניסיתי, אבל בכל פעם שהתחלתי לכתוב על חיי החדשים בשטרסבורג יצא לי משהו פוליטי שקשור כך או אחרת במדיניות, בישראל ובפלסטינים.אך על הסכסוך ועל פוליטיקה כל אחד יכול לכתוב ולכל אחד יש דעה, לכן החלטתי להקשיב לחברי הטוב ולכתוב על משהו אישי, על תחבורה ציבורית… בירושלים!

גילוי נאות, את התחבורה הציבורית בירושלים זכיתי להכיר מלפני ולפנים, לאחר שחרורי מצה”ל עברתי לחזית והייתי לראש צוות מאבטחים בתחבורה הציבורית בירושלים. התנסות זו בתקופת השיא של האנתפאדה הייתה לחוויה מעצבת בחיי, והשפיע על היחס שלי לירושלים, לאלימות ולתחבורה ציבורית.

אז יצאתי מהמוסך, סעדתי את ליבי ב”חומוס תלפיות” (בכל זאת אני בביקור מחווה בעיר) ויצאתי לתחנת האוטובוס בדרכי לאסוף דבר מה ממלון אמבסדור במזרח העיר. “כיצד אגיע לשם בדיוק?” שואל מוחי הקודח בעודי מביט בעיני עגל בתחנת האוטובוס שמול סטקיית צדקיהו. “מתי יגיע האוטובוס?” שאלתי את עצמי. “להיכן הוא יקח אותי וכיצד אמשיך משם?” שאלות אלו ואחרות נותרו באוויר ללא מענה, שכן נוסע ירושלמי המסתמך על אגד באי ידיעה מתמדת. לפתע נזכרתי בקווי האוטובוס הנפרדים לערבים, אותם מיניבוסים המשמשים את האוכלוסיה הערבית של ירושלים המזרחית, בעיר שחוברה לה יחדיו. הרי המיניבוסים הכחולים העושים דרכם צפונה לעיר העתיקה ממחסום רחל שבפאתי בית לחם עוברים בדרך חברון. גמרתי אומר בנפשי לעלות על אחד מהם עד לשער שכם, משם אצעד ברחובות העיר הערבית עד ללובי הנכסף של מלון אמבסדור. דקה ושתי דקות… אי הודאות בתחנה החדשה נותרה בעינה. רק שכעת הרכב האוכלוסיה השתנה. לצד היהודים הירושלמים עמדו ערבים ירושלמים. חובשי כיפה ופיאות לצד פועלי בנין מעשנים, משפחות מרובות ילדים עם אמהות עטויות כיסוי ראש לצד סטודנטיות קשות יום. כולם מחכים כחום היום (ואני רק מתענג לקול הצופרים על השמש המזרח תיכונית וחומק מעשן הסיגריות). מינבוס אחד לא עוצר, הוא מתפקע מנוסעים שככל הנראה כבר מילאו אותו במחסום. לבסוף, אחרי המתנה ארוכה אנחנו עולים על מיניבוס שלישי שעובר, הראשון שעוצר, אשר מוביל אותנו לשער שכם. יהודי בודד דחוק בין פלסטינים, ערבים מזרח ירושלמים וערביי ישראל החיים כולם בין הקו הירוק לגבולה המוניציפלי של העיר (מזרח ירושלים), קורא הקוראן מסלסל ברדיו ובעל מסביר לאשתו בערבית שגרפל הוא בטוח מרגל של המוסד “אחרת למה שביבי יטרח לפגושו” בעודו שולח לעברי מבט מלא חשד.

ירדתי ברחוב הנביאים המזרחי, בואכה שער שכם והחלתי לצעוד צפונה, סופג כל מיני מראות, ריחות, קולות ולחשים, אשר ניגנו עלי כמו הייתי עוּד. מברך לשלום מכרים מן העיר המזרחית, מספר בגאווה מוצנעת לאלו שתוהים לאן נעלמתי שאני גר עכשיו בצרפת. קורץ למרכז שאטובריון הצרפתי ברחוב צלאח אל-דין וממשיך לעבר מסגד שיח’ ג’ראח. בסמוך לקבר שמעון הצדיק תכונה רבה, שוטרים ואברכים בכל פינה. “הילולה לכבוד שמעון הצדיק” מסבירים לי שני תלמידי חכמים את פשר ההמולה. לשאלתי הם מסבירים לי שהוא היה כהן גדול בימי בית שני “לפני בערך שלושת אלפים ומשהו שנה” מסבירים לי בידעות שני האברכים וממהרים לשוב לעיסוקיהם, אני חושב לי “מה זה באמת משנה, תקופת הברונזה המאוחרת או התקופה ההלניסטית, העיקר הגאולה”.

בלובי של המלון פגשתי את המנחה שלי, לקחתי מידיו את הדפ
ם שלי, הקשורים בתזה הלא נגמרת שלי ומיהרנו איש לדרכו, הוא להרצאתו בכנס על ה”אביב הערבי” שהתקיים במלון ואני להר הרצל, לפגוש את הפועל הערבי שסידר לי החבר השיפוצניק. “איך הכי טוב להגיע מכאן לשם?” שאלתי את עצמי, ואז נזכרתי ברכבת הקלה שעוברת על כביש מספר 1, הוא קו התפר בין העיר המזרחית למערבית. בהר הרצל הרי ממוקמת התחנה הסופית של הרכבת, “אהיה שם בעוד 20 דקות” אמרתי לחבר.

צעדתי לאורך קו התפר, מין אזור ביניים שכזה, בדרכי לתחנה הממוקמת על כביש מספר ,1 על דרך חייב בר לב, בין שיח’ ג’ראח הערבית למעלות דפנה החרדית, מול בסיס יהודאי של משמר הגבול. בתחנה, בינות לחרדים לערבים ולמג”בניקים, מתקתק לו השעון בספירה לאחור – בעוד 4 דקות תגיע הרכבת ומפות משוכללות מסבירות את תוואי הנסיעה. ממש כמו בשטרסבורג. אחרי המתנה של 10 דקות עמד השעון על 2 דקות, כפי שהסברתי לתלמיד החכם שעמד לצידי “יום בעיניה כאלף שנה…” עוד כ 10 דקות וחלפו להן 2 הדקות שעל הלוח והרכבת הגיעה. כולם יחדיו נדחקים פנימה, יורדים מתנגשים בעולים, נוסעים זועקים “רגע!!” לנהג אלמוני שלא שומע, והכרוז האלקטרוני מכריז בשלוש שפות: “תחנת שמעון הצדיק, מחטת א-סמעון א-סידיק” לשמע הערבית נשמעים צחקוקים מתוך הדבוקה האנושית המזיעה. גברת עוטה חג’אב מועדת לעברי ואני מראה לה היכן להחזיק. עלמת חן יהודיה מפנה לה מקום במעקה אך מעווה את פניה בגועל לעבר חברתה “איכס, ערביה” היא מסננת. צלם עטור וסט וציוד מקצועי, מכוון את המצלמה לעבר הידיים האוחזות במעקה, ידיים המגששות באפילה לאחוז דבר מה יציב כדי שלא ליפול, “מטעם מי אתה מצלם?” שואל מג”בניק בחופשה, נער תימני בעל ארשת חצופה. הצלם המבוגר לא עונה. חברו של השוטר, מג”בניק רוסי, גברתן עם קעקוע כלשהו לאורך הצוואר דורש לפתע לראות תעודת עיתונאי. השניים טוענים שאסור לצלם במרחב הציבורי ושבכלל לצלם אנשים בניגוד לרצונם זה הטרדה מינית. בעודנו עוברים את תחנת Damascus gate, שער שכם, באב אל-עמוד השיב הצלם למג”בניקים שהוא אוחז במצלמה הזו עוד לפני שהם נולדו בכלל וויכוח החל מתלהט. הנערים במדים טענו לייצג את החוק והאשימו את הצלם בהטרדה מינית, אזרח שהתערב בשיחה אמר לשוטרים-חיילים בחופשה שהם מבזים את המדים שלהם ושיפסיקו להציק לאנשים סתם כך. הדבוקה האנושית המורכבת מחרדים, ערבים, תושבי מזרח ירושלים, שועפאת ופסגת זאב כאחת, היו מרותקים כולם למאבק המשולש שהתנהל בקרון.

“על פי החוק” העיר האזרח “מותר לכל אחד לצלם בכל מקום כל עוד זה לא שטח צבאי סגור”. המג”בניקים הביטו בו בעיני עגל, ואז אמר הרוסי לתימני “עזוב אותו, זה בטח מניף דגלים בשיח’ ג’ראח” הצלם, שהיה ערבי, ביקש לסיים בשלב זה את הדיון והוציא תעודת עיתונאי. האזרח, זה הייתי אני, הכריז שאין זה מעניינו של השוטר איזה דגל אני מניף ואיפה. השוטרים ירדו בתחנת אל-בלדיה, כיכר ספרא, סיטי הול. בשלב זה המוני נוסעים צבאו על הדלתות ולא נתנו לרכבת להמשיך בדרכה. הנהג כנראה קיבל קריזה והשתמש במערכת הכריזה “יש עוד רכבת ריקה מנוסעים ממש מאחורי” הוא הכריז, ואברך ירושלמי שכם אחד עם סטודנטית צעירה הדפו החוצה גברת זקנה שחסמה את דלת הקרון בגופה.בכל התחנות ברחוב יפו עמדות התשלום האוטומטיות היו מנופצות, מזל שהרכבת עדיין פועלת בחינם. בתחנת הדוידקה כמעט וירדתי לפזצט”א כשהכרוז ירה במהירות ושלוש פעמים ברצף, “דוידקה! דוידקה! דוידקה!” (בשלוש שפות) בחולפנו על פני המרגמה הפרימיטיבית מבית היוצר של מקווה ישראל. להר הרצל הגעתי באיחור של 20 דקות, שם פגשתי את עומרי, מנהל העבודה ואת אליאס הפועל, בשלב זה המשכתי ביומי מיוזע, מאחר ועצבני.

תחבורה ציבורית זה תרבות ממש, זה לא רק עניין טכני. מערכת תחבורתית טובה ואיכותית היא אחד ההבדלים בין העולם ה 1 לעולם השלישי, חשבתי לעצמי. למערכת תחבורה ציבורית איכותית או גרועה יש השלכות עמוקות ביותר על רבדים רבים בחיינו האישיים ובסביבת מגורינו. במדינה נאורה כשלנו זאת היא זכות שעל האזרחים לדרוש מהמדינה ומהשלטון המקומי. הדרך בה אנחנו צורכים תחבורה ציבורית, כמוה גם אופן הנהיגה שלנו, משקפת את התרבות והחינוך הקולקטיביים שלנו. צרכני התחבורה הציבורית בישראל לפעמים ממש יורדים מהפסים, ומצב הנהגים בה לא הרבה יותר טוב, זאת במידה רבה מאחר ואין להם אלטרנטיבה טובה אם הם יבחרו להשאיר את הרכב בבית.

להבנתי, סאגת הרכבת הקלה, שנמשכה מזה כעשר שנים ופגעה בירושלים באופן קשה, נמשכת גם אחרי כניסת הרכבת לפעולה. השימו
בכלי תחבורה זה מצריך שינוי תודעתי ותרבותי, בהתנהגותנו במרחב הציבורי וביחסינו לזולת. לרכבת הקלה בירושלים תפקיד פוליטי. התוואי שלה מתחיל בפאתי רמאללה, בשכונת פסגת זאב שבמזרח ירושלים, עובר בשכונת שועפאת הפלסטינית וממשיך לאורך קו התפר בסמוך לאזורים החרדיים והערביים של העיר. אז נכנסת הרכבת למרכז העיר המערבית, ממשיכה לבית הכרם ומסיימת בהר הרצל, בואכה יד ושם, עין כרם ובית וגן החרדית.

בעיר שבה לחרדים יש קווי מהדרין, לערבים מיניבוסים צבעוניים ולחילונים יש קווים משל עצמם, נפגשים כל אלו לפתע בקרונות הרכבת החדשה, מה שהופך את השימוש ברכבת הקלה לקשה למדי עבור רבים, אשר מגלים לראשונה את האחר. הרכבת הקלה בירושלים, למרות כל בעיותיה, למרות התוואי הפוליטי שלה (שאי אפשר להכחישו) ולמרות שאני לא נמנה על אוהדיה, מכריחה את משתמשיה להתמודד עם המציאות הירושלמית המודחקת. מן ההכרח שהיא תאלץ אותנו לשנות את התנהגותנו במרחב הציבורי, ומן ההכרח שהיא תשנה את הדינמיקה החברתית בעיר.

נחתנו בבאזל, עלינו על רכבת שהגיעה כמו שעון שוויצרי. בתחנה המרכזית בשטרסבורג עלינו על הטראם ותוך כמה דקות היינו בבית. כל כך יעיל, כל כך פשוט, אך עם זאת גם קצת קר ומנוכר.

מחשבות על יחסי החוץ של ישראל

להלן מספר הערות על מערכת היחסים המתדרדרת של ישראל עם בנות בריתה באזור ובעולם. פוסט זה מתפרסם כשבוע לאחר ביקורי באיסטנבול (ממנה שבתי ימים לפני גירוש השגריר הישראלי מאנקרה). בינואר השנה שבתי מביקור בקהיר, כשבוע לאחר מכן התרחשה במצרים מהפכת תחריר ובעקבותיה בין השאר גם הדרישה לבחון מחדש את הסכם השלום עם ישראל (דרישה שקיבלה משנה תוקף בעקבות האירועים הקשים בגבול הדרום). באופן אישי אני בעיצומו של מעבר מירושלים עירי לשטרסבורג בצרפת (בעקבות עבודתה האקדמית של אשתי האהובה). לאור כל אלו נראה היה לי מתאים לכתוב כמה מילים בדגש על “מחשבות חוץ”.

בעקבות הדרישה העממית במצרים לביטול הסכם השלום עם ישראל חשבתי לכתוב פוסט באנגלית ובערבית, המיועד דווקא לקורא המצרי, ולומר לו שעם כל הכבוד למהפכה שלהם, ויש כבוד, עם הכוח מגיעה גם האחריות. גם לתורכים היה לי מה לומר, אין ספק שישראל פעלה באופן שגוי ונפסד בפרשת המאוי מרמרה (מאי 2010), ואף הערתי על כך בזמנו (משט האיוולת), אולם בשלב זה ברור שהתנצלות תזיק לישראל, שנפלה למלכודת שארדואן טמן לה בדרכו להגמוניה אזורית. ארדואן משתמש בדרך הקלה והבטוחה ביותר ולהתקרב לעולם הערבי המתעורר, ליבוי השנאה הקולקטיבית לישראל.

העם המצרי, כמו מרבית הערבים במזרח התיכון, מעולם לא חווה דמוקרטיה אמיתית, אשר במסגרתה יש לאזרח אחריות על המדיניות של ארצו (כמו למשל בישראל בה מכהנת ממשלה נבחרת). העם המצרי אף פעם לא היה באמת שותף להתנהלות המדינית והכלכלית במצרים, כך שהניתוק מהפוליטיקה והיעדר חברה אזרחית אמיתית במצרים הביאו לכך שהבורות העממית הרווחת בנושאים פוליטיים ומדיניים לא באמת השפיעה על התנהלות המדינה. כיום המצרים תובעים כוח לעם, אולם כוח אינו בהכרח ידע ועם הכוח באה האחריות והנשיאה בתוצאות. את כל זאת ועוד רציתי לכתוב למצרים אבל אז התעורר מרבצו המשבר התורן עם תורכיה והסיט את מחשבותי.

בביקורי בתורכיה נחשפתי לחברה מורכבת ומעניינת, אשר מתקיימים בה זה לצד זה שיח לאומני כוחני ופתיחות ומתינות רבים (לא נתקלתי בשנאה לישראל). ראש ממשלת תורכיה ארדואן אמנם זכה בבחירות האחרונות אך הוא רחוק מללקק דבש, בזמן שארדואן מעביר ביקורת קולנית על ישראל ומאיים על אסד, הוא גם הספיק להתכסך עם האיראנים, להפציץ את צפון עיראק מהאוויר ולהרוג מאות כורדים, בין השאר בעזרת נשק ישראלי מתקדם. ארדואן שרוי במאבק פנימי עיקש מול הצבא התורכי, הרפורמה הכורדית שלו נכשלת והטרור בדרום מזרח המדינה מתחדש. ארדואן, נדחה על ידי האיחוד האירופי אז הוא מנסה לעשות לעשות קולות של אימפריה בלוב ובסומליה, אך גם שם ניתן לפקפק בהצלחתו. יש מי שקרא למדיניות התורכית החדשה “ניאו עות’מאניזם”, לי ארדואן נשמע יותר כמו בריון שכונתי שהתנהלותו האימפולסיבית והאלימה היא גם במידה רבה נפסדת.

ברור אם כך שהמצרים שוגים, מוסכם כי גם התורכים לא בסדר, ומה לגבי ישראל? הישראלים מתגאים בהיותם הדמקורטיה היחידה באזור, אם כך על הישראלים להביט פנימה אל ממשלתם הנבחרת, המייצגת את רצון העם ואשר הו
רסת בעקביות את מעמדה הבינלאומי של המדינה. מעמד זה נקנה בזכות שנים רבות של עמל ודיפלומטיה עדינה. הישר
אלים הם אלו שהעניקו 15 מנדטים לאביגדור ליברמן, אותו ליברמן שלפני הבחירות ב 2001 איים להפציץ את סכר אסואן (ואת טהרן) ובהמשך שלח את מובראק לעזאזל מעל בימת הכנסת, הישראלים הפכו אותו לשר החוץ שלהם וכעת הם קוצרים את הפירות.

אם כך לא רק השכנים השתנו, גם ליברמן מקדם רפורמה בהתנהלות הדיפלומטית הישראלית. הקץ להתרפסות הוא הכריז, ותיכף ומייד יצא סגנו להשפיל את השגריר התורכי קבל עם ועדה. דווקא פה ראה ליברמן לנכון להתנצל, פעמיים. הצלחה דיפלומטית נוסח ליברמן, או כפי שאמר סגן השר איילון: “היום מכבדים את ישראל יותר, מתחשבים בעמדותיה יותר… אני חושב שבסך הכל גם מהעניין… הטורקי ישראל בסופו של דבר תצא נשכרת. אני חושב שגם היחסים בין ישראל לטורקיה יצאו נשכרים. זו הערכתי היום“. ליברמן אף הבטיח שיפעל לחיזוק הקשרים עם רוסיה, אך אפילו במגרש הביתי שלו ליברמן גורף כשלון.

לראש הממשלה הנבחר של ישראל אין ולו הישג אחד להתפאר בו, לא מכהונתו הראשונה בתפקיד (96-99), ואף לא מאז שהוא נבחר לקדנציה שניה. לא רק שביבי לא יכול להציג הישגים כראש ממשלה, אין לו כיום ולא היתה לו בעבר, מדיניות ברורה בנושאים המדיניים המהותיים לישראל. ממשלתו אינה יוזמת אלא מגיבה ומכילה את ההתפתחויות בזירות השונות, גם זאת ללא הצלחה יתרה.

ביבי ידע שמינוי ליברמן לשר החוץ בשל שיקולים קואליציוניים צרים, יפגע במעמדה של ישראל בעולם, שכן האחרון נתפס כגזען ולאומן קיצוני ונחשב למוקצה בקרב רבים, לכן ביבי לקח על עצמו (ועל משרד הביטחון) את ניהול היחסים עם בת הברית הגדולה והחשובה ביותר של ישראל, לא מיקרונזיה… ארצות הברית. התוצאה, כפי שאמר שגריר ישראל בארה”ב מייקל אורן, היא המשבר החמור ביותר בהיסטוריה של היחסים בין המדינות. רק לאחרונה התפרסם שלא רק שביבי המאיס את עצמו אישית על ברק אובמה אלא גם העליב את שר הביטחון האמריקאי הקודם רוברט גייטס כאשר הגיע לפגישה לא מוכן ובכך אף פגע בשיתוף הפעולה הצבאי בין המדינות. גייטס, מהמקובלים והחשובים בצמרת הממשל האמריקאי, צוטט אומר לנשיא אובמה כי “לא רק שנתניהו הוא כפוי טובה, אלא גם מסכן את ארצו כאשר הוא מסרב להתמודד עם בידודה ההולך וגדל של ישראל…”

מצרים היא ללא ספק השכנה החשובה ביותר לישראל, סיום מצב השלום וגרוע מכך, חידוש העוינות בין המדינות, יפגע קשות בישראל בכל קנה מידה שניתן להעלות על הדעת. תורכיה היא בת ברית היסטורית. את היחסים עימה כונן דוד בן גוריון, אשר התגורר עם יצחק בן צבי באיסטנבול, וחלק עימו גם הערצה למייסד הרפובליקה התורכית מוצטפא כמאל אטאטורק. בן גוריון הבין את החשיבות האסטרטגית העמוקה של היחסים עם תורכיה וכונן עימה ברית היסטורית כחלק מרעיון “ברית הפריפריה”. לתוריכה חשיבות אסטרטגית אדירה החורגת מאזורינו, בשל כך בחר הנשיא אובמה לשאת באנקרה את נאומו הראשון מחוץ לארה”ב, ובו פנה לעולם המוסלמי (וגם לישראל ולפלסטינים) במסר של פיוס. המתיחות בין ישראל לתורכיה והחשיבות של האחרונה לארצות הברית מוסיפות לתחושה הכללית שישראל הופכת לאט ובהתמדה מנכס לנטל על בנות בריתה.

אזרחי ישראל היקרים, כמאמר הפתגם הערבי, “זרעתם רוח, תקצרו סופה”, את זרעי הפורענות שנזרעו בקלפי בחורף 2009 אנו קוצרים בקיץ 2011. אז לפני שאתם ממהרים לזנוח את חבילת ה”הכל כלול” ולמתג א
ת יעדי הנופש הנבחרים מהעבר כאויבים וצוררים, ולפני שאתם מתעטפים בתפיסה של “עם לבדד ישכון” אולי תפקחו את העיניים, תביטו בהנהגה הנוכחית, תקשיבו למומחים ולדיפלומטים שמזהירים מפני סכנות הממשלה הנוכחית ותבינו שממשלת ביבי-ליברמן מסוכנת לישראל ולמעמדה בין העמים. קחו אחריות על הבחירות שלכם, אם לא בגלל המצב החברתי או הסוגיה הפלסטינית אז בגלל מעמדה האזורי והבינלאומי של ישראל.

שתי הערות לסיום

להבנתי דיפלומטיה היא עניין עדין ומתוחכם, כמו בעסקים, הדרך להשגת המטרה מצריכה סבלנות, קסם אישי, כריזמה ותחכום רבים. נראה לי שליברמן וארדואן גם יחד לא ניחנו בתכונות הללו. האמת שיש מספר קווי דמיון בין שני היריבים הללו, שניהם לאומנים, אגרסיבים ובלתי צפויים, ליברמן וארדואן גם יחד שואפים להתקבל לאיחוד האירופי ולשנות את שיטת הממשל בארצם לשלטון נשיאותי. שניהם דוגלים בכבוד לאומי, שיושג על ידי רמיסת הכבוד של השכנים. בנסיבות אחרות דווקא נראה לי שהם היו יכולים להסתדר מצויין.

ברור שהישראלים לא אחראים לכל התפתחות אזוריות והם אינם במרכז של כל התרחשות במזרח התיכון, אבל ככל שהדברים נוגעים לישראל, ראוי שהנהגה תפעל בחכמה ובעורמה כמקובל בעולם היחסים הבינלאומיים, הנהגה שחושבת פעמיים, שלא נופלת לכל מלכודת שטומנים לה, שעוקפת יריבים בתחכום ומשיגה את מטרותיה, לטובת האינטרס של עמה. עדיף שמטרות אלו יהיו שלום, שגשוג וחופש לישראל ולשכנים.