על האסלאם באירופה ואללה ישראלים

שידור הסדרה של צבי יחזקאלי ודוד דרעי “אללה אסלאם: בעקבות השתלטות האסלאם באירופה בערוץ 10  שהחל בחודש זה עורר לאחרונה ביקורת רבה. יוצרי הסדרה הואשמו בהפחדה, בגזענות, באסלאמופוביה ואף בסילוף עובדות. כתב אחד הרחיק לכת וכינה את הסדרה הפרוטוקולים של זקני האסלאם (וכאן תגובתו של הבמאי). בפוסט זה אתייחס אם כן לרעיון הכללי שעולה מהסדרה עד כה, אולם בשני הפוסטים הבאים אבקש להתקדם אל מעבר לעיסוק בסדרה כדי לנסות ולהעמיק את הדיון בסוגיה המהותית יותר של המיעוטים המוסלמיים במערב אירופה ובצפון אמריקה,דיון שמוכרח להתקיים ושיש לנהל אותו באופן מושכל, ביקורתי ומאוזן. (עוד על תוכן הפוסטים הבאים בסוף פוסט זה).
האסלאם באירופה על פי יחזקאלי

(תודה לעמרי בראל על עריכת הוידאו)

אללה יוסתור
 
הנושא בו בחר יחזקאלי לעסוק חשוב ומעניין. את העיסוק במיעוט הערבי והמוסלמי באירופה יש לכלול בהקשר האקטואלי הרחב יותר של יחסי “המערב” ו”האסלאם” (ובפוסטים הבאים אנסה להגדיר באופן ברור יותר מושגים פשטניים אלה, ולתחם אותם). ואכן הכתב לענייני ערבים זיהה את אירופה כזירה חדשה בה נפגשים סלפים, יהודים ואירופאים אחרים, אך זאת בלי לנסות ולהתעמק בהגדרת זהויות רחבות אלה. שני הפרקים הראשונים היו מעניינים בעיני ונגעו בסוגיות מהותיות. נעשה בהם אף ניסיון מוגבל להציג תמונה מאוזנת, אולם עד כמה שניתן לשפוט בשלב זה של הסדרה, יחזקאלי בחר להתמקד בממד צר ופופוליסטי של התופעה במקום לנהל דיון כולל ומעמיק. ואולי דיון כזה הוא בגדר ציפיה גבוהה מדי מכלי תקשורת פופולרי?
 
צירוף המילים התמוה “אללה” ו”אסלאם” שנבחר כשם לסדרה וכותרת המשנה: “בעקבות השתלטות האסלאם באירופה” מגדירות מראש את הסיפור. אין בפנינו מסמך העוסק בסיפור המורכב של המיעוט המוסלמי באירופה, אלא סיפור של השתלטות “האסלאם” על היבשת (ושוב – מה זה בכלל “האסלאם”?!). בפסטיבל הקולנוע בירושלים, שם הוקרנה הסדרה לראשונה, היא הופיעה תחת השם המכובד יותר “החצר האחורית של אירופה: צבי יחזקאלי בעקבות המהגרים המוסלמים”, אולם בערוץ 10 הפכו המהגרים האלה ל”האסלאם”, ועקבותיהם בחצר האחורית היו לסיפור של השתלטות. את הסיבה לשינוי השם יש לתלות ככל הנראה באלוהי הרייטינג.
 
הפרק הראשון נפתח בסגנון של סרט אקשן הוליוודי. יחזקאלי הוא הגיבור המסוקס, ממיין כאפיות ומחליף זהויות לפני היציאה לפעולה. בעריכה משולבים קטעים ממעלליו הקודמים של הגיבור כשהוא מסקר חדשות תחת אש צולבת או רואה את הלבן בעיניהם של מבוקשים חמושים במחנות פליטים. לפני שהוא נוסע לאירופה נפרד יחזקאלי מהאשה ומהילדים ויוצא לקדם את פני הסכנה. פתיח זה כשלעצמו אינו מאפשר עוד הצגה אובייקטיבית של קהילות המהגרים המוסלמים באירופה. הוא מסמן מראש את המסקנה: המוסלמים הם סכנה שיש לפחד ממנה ובשביל להתעסק איתם צריך להיות גיבור.
 
בעשור הקודם הביא צבי יחזקאלי שינוי מרענן אל הנוף המונוטוני של סיקור הערבים בישראל. הוא יצא נגד עמיתיו מ“דור הפרשנים עם שיער השיבה ששידר מעבר למסך הברזל” כאהודי ערי מערוץ 2 ועודד גרנות מערוץ 1. “אני מסביר את הערבים אחרת” אמר, “תמיד מתייחסים אליהם כאל ישויות מדיניות. אצלי יש יותר צבעים, ריחות וקולות”. יחזקאלי האשים את עמיתיו בסטריאוטיפיזציה של הערבים, אולם החד-ממדיות והחד-צדדיות של “אללה איסלאם” עולה בהרבה על ההטיה שעליה דיבר בזמנו. הסדרה צובעת בגוונים של שחור ולבן תמונה שהיא צבעונית ומורכבת הרבה יותר ועל כך כבר נאמר במקורותינו “מום שבך אל תאמר לחברך”. הנטייה האנטי ערבית או האנטי אסלאמית של יחזקאלי מגיעה בד בבד עם התחזקותו המתוקשרת בדת ישראל. הדבר מאכזב במיוחד מאחר והתחזקות בדת אינה צריכה להיות מלווה בהתנשאות על האחר, בביטולו ובהשטחתו, ולהיפך. בדיון על קיר הפייסבוק של צבי יחזקאלי ודסק הערבים של חדשות 10 (תגובה מספר 119) כתב עמי דגני, מומחה לתקשורת הפלסטינית: “צביקה היקר, האם אתה לא מוטרד מכך שכמעט כל הקוראים והמגיבים פה משבחים ומהללים את הסדרה שלך? האם נעלמה הביקורת וחדל הוויכוח? האם שנאת ‘עמלק’ משתלטת עלינו? אני מכיר אותך משכבר ומוקיר אותך מאוד, ועם זאת אני חושש שמה שאמרת לפני כמה שנים על הפרשנים הוותיקים, לבני השיער, מתקיים בסדרה הזו (שראיתי רק חלקים ממנה) – הצגת הערבים והאסלאם דרך המשקפת המדינית-בטחונית בלבד. הסרט מציג תמונה מאוד קודרת, בזמן שהמציאות הרבה יותר צבעונית. אני גם סולד מהשמחה לאיד של ישראלים רבים (שמובעת גם בתגובות למעלה), שלדעתי הסדרה שלך מעודדת, כאילו עוד מעט והאסלאם ישתלט על אירופה, ובקרוב הם ילמדו על בשרם מה זה פיגוע מדי שבוע, חס וחלילה.” אין בדברים אלה משום הכחשה שאירופה מתמודדת עם בעיה לא פשוטה, אך האם הפתרון לבעיה זו הוא בהסתה למלחמת תרבות?
 
יש אסלאם קיצוני במערב
 
בין הביקורות השונות שנכתבו על הסדרה היו כאלו שטענו שאין אסלאם קיצוני במערב. טענות אלו שגויות לא פחות מהניסיון לצבוע את כל הקהילות המוסלמית במערב בצבעים קיצוניים. האסלאם הקיצוני קיים במערב ומהווה איום משמעותי על הביטחון במדינות מערביות רבות. קהילות המהגרים המוסלמים במדינות אלו מצמיחות מתוכן קיצונים לא מעטים. כמו בכל מקום אחר גם שם משגשגים הקיצונים בעיקר במקומות בהם המדינה מפגינה אוזלת יד ואשר יש בהם נחשלות, בורות ועוני. במערב נוספים על אלה גם ההדרה, הגזענות והאפלייה מהן סובלים המהגרים ואלה משחקים לידי הקיצונים וסוללים את הדרך אל לבם של צעירים אבודים. כיום רבים מבני הדור שני והשלישי של המהגרים,ילידי הארץ הקולטת, ניצבים בפני משבר זהות. הם אינם שייכים לארץ המוצא ממנה היגרו הוריהם, אך גם אינם מתקבלים כשווים בארצות מולדתם במערב. תסכול זה מביא את חלקם למצוא מפלט בזהות האסלאמית שהיא על לאומית ובעצם טרנסצנדנטית – מעבר לעולם הזה. מיעוטם פונה לקיצוניות. מדריד, לונדון, מוסקבה, ניו יורק, דרום צרפת ומקומות נוספים במערב ידעו פיגועי טרור קשים בשנים האחרונות שבוצעו על ידי ארגוני אסלאם קיצוני או תומכיהם.
 
ניקח לדוגמא את סיפורו של האמאם אנור אל-עולקי, יליד ארה”ב. משפחתו הגיעה לארה”ב מתימן לצורך לימודים אקדמיים של האב. בהיותו בגיל 7 הוא שב לתימן ובגיל 19 חזר לארה”ב ונרשם לקולג’. אל-עולקי התפרסם בעקבות השפעתו על סרן נידל מליכ חסן, פסיכולוג צבאי אמריקאי שרצח 13 בני אדם בבסיס צבאי בארה”ב. חסן הוא מוסלמי ממוצא פלסטיני, יליד ארה”ב (משפחתו היגרה לארה”ב מאל-בירה דרומית לרמאללה). חסן היה בתהליך של התחזקות דתית ונהג להתכתב עם אל-עולקי. יחידתו הצבאית נקראה לשירות באפגניסטן והדבר הביאו לידי משבר. בנובמבר 2009 ירה חסן למוות ב-13 בני אדם בבסיס צבאי אמריקאי בפורט הוד בעודו צועק “אללה אכבר”. אל-עולקי שימש כאמאם במסגד דאר אל-הג’רה בווירג’יניה שבו נהגו להתפלל שלושה ממבצעי הפיגועים ב-11/09/2001. ב-2002 עזב אל-עולקי את ארה”ב לאנגליה וב-2004 הוא עבר לתימן ומאז 2009 הוא נודע כמפקד ארגון אל-קאעידה במדינה. שמו נקשר בנסיונות פיגוע רבים במערב עד לחיסולו בספטמבר 2011 בתימן על ידי הצבא אמריקאי. אל-עולקי ניהל בלוג בשפה האנגלית שבו הטיף לג’יהאד נגד המערב ואף השתתף במספר פורומים ג’יהדיסטים אינטרנטיים בשפה הערבית. אל-עולקי הוא דוגמא קלאסית של מוסלמי שנולד והתחנך במערב ופנה לדרך האסלאם הקיצוני והטרור.
 
 
 
אסלאמופוביה והימין הקיצוני באירופה
 
מן הצד האחר, מוסלמים רבים באירופה נופלים קורבן לפשעי שנאה, לאפליה ולרדיפה סמויה וגלויה. הפחד המיתולוגי מן האסלאם נטוע עמוק בתרבותה של אירופה. בשנים האחרונות מתחזק הימין קיצוני באירופה, במדינות כמו גרמניה, הולנד, צרפת, יוון, הונגריה ואחרות. המפלגות הלאומניות יוצאות בדרך כלל נגד האיחוד האירופאי ועקרון הרב תרבותיות המנחה אותו ומלבות שנאת זרים. מחקרים מראים (ראי בקישור לעיל) כי באזורים שהגיעו אליהם מהגרים רבים נוטות מפלגות ימין קיצוני להצליח. לעומת זאת, בדמוקרטיות החדשות יותר כמו המדינות הפוסט-סובייטיות, האיבה ושנאת הזרים מופנות בעיקר למיעוטים לאומיים כמו צוענים (בהונגריה), טורקים (בבולגריה) והונגרים (בסלובקיה). המהגרים המוסלמים הפכו ליעד טבעי של מתקפות הימין הקיצוני במערב אירופה. תיאוריה איסלאמופובית מקובלת בחוגי הימין הקיצוני נקראת אירוערביה. היא מפותחת בספר הנקרא: “אירוערביה: הציר האירופי-ערבי” שנכתב על ידי גיזל ליטמן, סופרת יהודיה ילידת מצרים המוכרת בשם העט בת יאור (Bat Ye’or). הדמיון לתיאוריות האנטישמיות הקלאסיות שהתפתחו באירופה במאה שעברה מפליא.
 
פרופסור עמיקם נחמני, מחבר הספר Europe And Its Muslim Minorities וראש המחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, טוען שההתנהלות של אירופה במלחמותיה במאה השנים האחרונות, מותירה מעט מקום לתקווה שהיבשת המטיפה לשאר העולם תנהג במיעוט המוסלמי בפחות ברוטליות מזו שנהגה במיעוטים אחרים. נחמני מציין כי פשע המלחמה הנוראי ביותר שהתרחש על אדמת אירופה מאז מלחמת העולם בשנייה, הוא טבח סרברניצה במלחמה בבוסניה ביולי 1995בפיקודו של הגנרל רטקו מלאדיץ’, רמטכ”ל הצבא הסרבי במלחמת האזרחים ביוגוסלביה. בטבח נרצחו 8,000 גברים מוסלמים. השמדת עם זו כללה גם אונס של כ-16 אלף נשים בוסניות. דוגמה קרובה יותר שמביא נחמני היא הרצח ההמוני שביצע אנדרס ברינג ברייוויק הנורבגי ביולי 2011: כ-70 צעירים נורבגים נרצחו, לא בשל היותם מיעוט אלא משום שצידדו בזכויות המיעוט, כלומר בזכויות המהגרים בארצם.
 
הזווית הישראלית
 
הימין הקיצוני באירופה הוא הבית הטבעי של שנאת היהודים והאנטישמיות הקלאסית. לאור החשיבות של זיכרון השואה בישראל ניתן היה לצפות כי ממשיכי דרכם האידיאולגיים של הנאצים ושותפיהם ברחבי אירופה יהיו מוקצים מחמת מיאוס במדינת היהודים. בפועל ההיפך הוא הנכון. השנאה הנוכחית של הימין באירופה לאסלאם גוברת על השנאת המסורתית ליהודים. כיום יש ליהודים מדינה, הם כבר לא נחשבים לנחותים. יתרה מזאת, בדומה לתפיסה המקובלת בימין האמריקאי, מדינת היהודים נתפסת בעיני חסידי תיאוריית התנגשות הציוויליזציות כקו הגנה ראשון אל מול האסלאם. חירט וילדרס, מנהיג מפלגת החירות ההולנדית ואנטי מוסלמי קיצוני, הוא תומך נלהב של ישראל. באחד מביקוריו  בישראל אמר וילדרס ל YNET“אני תמיד אומר לאנשים שרק בגלל שהורים ישראלים שולחים את ילדיהם לצבא כדי להתמודד עם הג’יהאד ונשארים ערים בלילות – ההורים באירופה יכולים לישון בשקט”. וילדרס גם יצר סרט אנטי אסלאמי משלו בשם פתנה (מונח קוראני אשר לו מספר פירושים בערבית: כאוס, מחלוקת ומלחמת אחים בין המוסלמים). הממסד הישראלי מצדו נענה לחיזורי הימין הקיצוני האירופאי.
 
בשנים האחרונות נערכו מספר מפגשים בין נציגים ישראלים רשמיים למנהיגי ימין קיצוני באירופה. בדצמבר 2010, חרף מחאת הקהילה היהודית באוסטריה, נפגש סגן השר איוב קרא מהליכוד עם מנהיג מפלגת החירות היינץ כריסטיאן שטראכה וגמר עליו את ההלל. יש לציין כי עוד ב-2008 הוגדר שטראכה על ידי משרד החוץ הישראלי כנאו-נאצי, מכחיש שואה וגזען. גם השנה תחנוני הרב הראשי של אוסטריה לא נענו, וחבר הכנסת מש”ס הרב ניסים זאב, השתתף לצד גרשון מסיקה, ראש המועצה האזורית שומרון, ופרופ’ הלל וייס מאוניברסיטת בר אילן בכנס שיזמו מפלגות הימין הקיצוני החברות באיחוד האירופי. הרב הראשי של אוסטריה, הרב חיים אייזנברג, שיגר מכתב למשתתפי הכנס בו הוא טוען כי היות והכנס מאורגן על ידי אנדריאס מלצר, אדם שהתפרסם בעבר בהתבטאויותיו האנטישמיות, הרי שמדובר במתן לגיטימציה לאיש. “בשם הקהילה היהודית אני מבקש שלא להגיע לכנס”, כתב הרב אייזנברג. יש לציין כי שר החוץ דוד לוי אסר בזמנו כלמגע עם מפלגתו של ירג היידר ויורשיו. בתגובה טען מסיקה כי “הכלל שמנחה אותי הוא ‘האויב של אויבך הוא ידיד’. התועלת של השתתפותנו בדיון כזה עולה לאין ערוך על השאלה מי הזמין את הכינוס”. על כך כבר נאמר  “אמור לי מי הם חבריך ואומר לך מי אתה”  (במאמר מוסגר יש לציין כי גם האסלאם הקיצוני נוהג להשתמש במוטיבים מן האנטישמיות האירופאית החדשה).
 
הימין הקיצוני האירופאי בעל המורשת האנטישמית המפוארת, רואה כעת באסלאם הקיצוני את האיום העיקרי על אירופה. מדינת ישראל המחפשת נואשות בני ברית באירופה מוצאת את מבוקשה בימין הקיצוני. לפני כחודשיים אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו לעמיתו ההונגרי כי “המדינה היהודית נותנת לאירופה את קו ההגנה שלה מפני האסלאם המיליטנטי… האסלאם המיליטנטי הוא אויב משותף של כולנו, של ישראל ושל אירופה.” אמירה זו באה בימים שרוב מנהיגי המערב רואים במדיניות ישראל במזה”ת התיכון כאיום הולך וגובר על היציבות העולמית.
ההתקרבות בין הימין הקיצוני באירופה לישראל (וליהודים אנטי מוסלמים במערב) הוא אחד מתוצרי הלוואי של הסכסוך הישראלי הערבי. הסדרה “אללה אסלאם”, גם אם היא נו געת בסוגיות אמיתיות ובוערות, רחוקה מן המציאות. תיאוריית “השתלטות האסלאם על אירופה” שמקדם יחזקאלי מפלרטטת עם תיאוריות ימין קיצוני על גבול הסהרוריות. היא אינה משקפת את המציאות היומיומית באירופה אלא את נקודת המבט הישראלית על הדברים, או ליתר דיוק את משאלות לבם של גורמים מסוימים בישראל.
 
הרהורים להמשך
 
בסוגית “האסלאם באירופה” יש לדון בתוך ההקשר הההיסטורי-תרבותי הרחב של יחסי “המערב” עם “האסלאם”. שורשיהם של יחסים אלו בראשית האסלאם במאה השביעית והם משתנים ומתפתחים כל הזמן. בתוך כך נראה כי ארץ ישראל וירושלים שיחקו תפקיד מרכזי ביחסים שבין האסלאם למערב לאורך ההיסטוריה. גם בימינו ניתן לראות את הסכסוך הישראלי ערבי בתוך ההקשר הבינתרבותי הזה, משפיע עליו ומושפע ממנו.
 
בתוך כך, פרסומו לאחרונה של סרט אנטי אסלאמי שהופק בארה”ב, ככל הנראה על ידי מהגר מצרי- קופטי, הביא למהומות ולהפגנות ברחבי העולם ולרצח של דיפלומטים אמריקאים בלוב. סיפור זה למעשה חוזר על עצמו כל כמה שנים. במהומות שפרצו ברחבי העולם בעקבות פרשת הקריקטורה הדנית מ-2005, נהרגו על פי ויקיפדיה למעלה מ-1000 בני אדם. פרצי אלימות תקופתיים אלו בעולם המולסמי נובעים במהותם מפערי תרבות וערכים בין עולם האסלאם השמרני לבין המערב הליברלי. להבנתי, דיון מושכל בנושא המיעוט הערבי והמוסלמי במערב צריך שיעשה בתוך ההקשר הרחב של היחסים בין המערב לעולם הערבי והמוסלמי.
 
בנוסף יש להתייחס להתפתחות של הלכת המיעוטים באסלאם. שיטה הלכתית זו מיועדת למיעוטים מוסלמיים בארצות לא מוסלמיות. הלכות המיעוטים באסלאם הנקראת בערבית פיקה אלאקליאת (فقه الأقليات) והיא משקפת לאו דווקא את חדירת “האסלאם” לאירופה אלא להיפך, את ההשפעה המערבית על המחשבה האסלאמית בקרב המיעוט המוסלמי במערב. אופן קביעת השריעה בפיקה אלאקליאת שם דגש על האינטרס הציבורי (בערבית מַסְלַחַה مصلحة) ועל ההכרח (בערבית דַרוּרַה ضَرُورَة). יכול להיות ששינוי זה משקף את החלפתו של החוק המקודש והנוקשה באינדיבידואליזציה ורציונליזם בפסיקה השרעית במערב. רעיונות אלו קרובים במהותם לרפורמה שהתרחשה בנצרות האירופאית במאה ה-16. דוקטרינת פיקה אלאקליאת מזוהה עם התאחדות הארגונים האסלאמיים בצרפת (UOIF) ובינואר 2004 הפכה הדוקטרינה למדיניות הרשמית של המועצה האירופאית לפסקי הלכה ומחקר (المجلس الأوروبي للإفتاء والبحوث ECFR).
* תודה ליעד בירן על ההגהה והעריכה
Advertisements

זיארה ופוליטיקה בירושלים

פורסם לראשונה באתר אפשר לחשוב

מזה כמה חודשים שמתנהל בעולם הערבי דיון פוליטי ודתי סביב שאלת הביקור בירושלים. לצד זאת התקיימו בחודש אפריל השנה שני ביקורים מתוקשרים של ופוליטיקאים אנשי דת ערביים בעיר. ביקורים אלו מהווים חריגה מהנורמה המקובלת בעולם הערבי והמוסלמי, אשר במשך 45 השנים האחרונות נמנע מלבקר בירושלים תחת שלטון ישראל. אחד התומכים הבולטים בחרם הוא השיח’ ופוסק ההלכה הפופולרי יוסוף אל-קרדאוי, המשמש גם כראש מועצת הנאמנים של מוסד אל-קדס. בספרו “ירושלים – הבעיה של כלל מוסלמי”, מפרט אל-קרדאוי את הסיבות לחשיבות ירושלים באסלאם. הוא קורא למאמינים להלחם למען ירושלים ומזכיר לקוראיו שלתפילה במסגדיה יש מעלה יתירה. בנוסף, על פי החדית’ המהימן, ירושלים היא המקום היחידי מעבר למכה ואל-מדינה, אליו מצווים המאמינים לעלות לרגל. ואכן, לאורך השנים, רבים נהגו להוסיף לח’ג במכה את הזיארה בירושלים (ביקור באתר דתי שאינו הכעבה במכה), גם בתקופות שחשיבותה הפוליטית היתה שולית. אולם למרות כל האמור לעיל אוסר אל-קרדאוי על המוסלמים לבקר בעיר כל עוד היא נתונה תחת כיבוש. 
איור מאתר האינטרנט של שיח’ יוסף אל-קרדאוי המציג את מתחמי אל-אקצא בירושלים והכעבה במכה יחדיו, עם ציטוט מהקוראן (1:17) שלפי הפרשנות קושר בין שני האתרים. לקוח מספרו של יצחק רייטר “מירושלים למכה ובחזרה – ההתלכדות המוסלמית סביב ירושלים” 2005, עמ’ 69.
ראשיתו של החרם המוצהר על ביקור בירושלים הינו בסוף שנות השמונים ביוזמת הפלסטינים עצמם. בזמנו יצאו הפלסטינים נגד פעילותה של חברה בבעלותו של איש העסקים יעקב נמרודי שנקראה זיארה, אשר ביקשהלהביא מבקרים מוסלמים לירושלים. הפלסטינים טענו כי ישראל משתמשת בתיירות המוסלמית על מנת להעמיק את שליטתה בעיר, להעניק לגיטימציה לכיבוש הישראלי ולקדם את הנורמליזציה עימה. בעקבות הדברים פרסמו מספר מופתים בכירים פסקי הלכה האוסרים את הביקור באל-אקצא כל עוד הוא שבוי בידי ישראל (האיסור חל רק על מוסלמים מחוץ לפלסטין). אל-קרדאוי הוסיף כי איסור זה נועד לעורר את העולם המוסלמי להילחם לשחרור אל-אקצא (רייטר 2005, עמ’ 27). ברבות השנים גם מנהיגי דת נוצריים כמו באבא שנודה, ראש הכנסיה הקופטית במצרים, הצטרפו לחרם על ביקור בירושלים כשהיא תחת שלטון ישראלי. 
אולם בפברואר השנה קיבל השיח בנושא תפנית חדה במהלך כנס ירושלים שנערך בדוחה בירת קטר. בכנס קרא נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס לעולם הערבי להסיר את החרם מעל מצוות הביקור ירושלים. אבו מאזן פנה ישירות למוסלמים ולנוצרים בעולם הערבי וקרא להם להגיע לירושלים ולראות בעצמם את מהלכיה של ישראל לייהוד העיר ובתוך כך לתרום בנוכחותם לערביותה של ירושלים ולחיזוק מורשתה האסלאמית והנוצרית. כצפוי, קריאתו של אבו מאזן עוררה סערה בעולם הערבי. אל-קרדאוי מיהר לאשרר את עמדתו נגד הביקור בירושלים ומנגד דוברים פלסטיניים שונים, בהם אנשי דת ושרים ברשות הפלסטינית, קראו לאל-קרדאוי לשקול מחדש את החלטתו. 
בעקבות דברי מחמוד עבאס הודיעו מספר מדינות ערביות, בהן ירדן, על בכוונתן לארגן משלחות ביקור לירושלים בעתיד הקרוב. חודשיים אחר כך נערכו שני הביקורים יוצאי הדופן בירושלים. הביקור הראשון היה של הנסיך האשם מירדן כשהוא מלווה בחכם ההלכה הסופי, התימני עלי אל-ג’עפרי. שבועיים לאחר מכן התקיים בירושלים ביקור נוסף, הפעם היה זה הנסיך ע’אזי מירדן, יועץ המלך לענייני המקומות הקדושים, כשהוא מלווה באישיות הדתית הבכירה, עלי גומעה – המופתי הראשי של מצרים (כותב שורות אלו אף נכח בהר הבית ובכנסיית הקבר בעת ביקורם של השניים במקום, אשר נערך תחת אבטחה ישראלית כבדה). אין להמעיט מהחשיבות המדינית והדתית של הביקורים הללו בירושלים של שני הנסיכים מבית המלוכה הירדני לצד אנשי הדת הבכירים. אולם, גם אם הביקורים אכן משקפים אינטרס ירדני פרטני, הם בכל זאת נעשו בתמיכה ובהשתתפות של אנשי דת בכירים מהעולם הערבי. בנוסף, למיטב הבנתי, אין להפריד את הביקורים הללו מקריאתו של אבו מאזן בדוחה לבקר בירושלים. 
אולם למרות קריאתו של עבאס ועל אף מעמדם הבכיר של אל-ג’עפרי וגומעה, הביקורים זכו לביקורת רבה ברחבי העולם הערבי ואף מידי חמאס והג’האד האסלאמי הפלסטיני. במצרים אף הולכת וגוברת הקריאה מצד פוליטיקאים חילוניים ודתיים כאחד, לפטר את גומעה מתפקידו. הדבר משקף היטב את עוצמת ההתנגדות  לנורמליזציה עם ישראל. 
בנאומו בדוחה טען אבו מאזן שהביקור בירושלים יחזק את חשיבות העיר בעולם הערבי והמוסלמי ויתרום רבות לתושביה הפלסטיניים. עבאס טען שאין לראות בביקור בירושלים נורמליזציה כשם שביקור אסיר בבית הכלא אינו בגדר נורמליזציה עם כולאיו. בדיון הער בסוגיה נשמע גם קול פלסטיני ברור אשר מיישר קו עם אבו מאזן ויוצא כנגד החרם על העיר. פלסטינים רבים מהשטחים ומישראל מביאים שלל טיעונים שתומכים בעמדתם: הנביא עצמו ביקר בירושלים, הזיארה לעיר היא ציווי דתי מובהק, הנביא עצמו ביקר בכעבה במכה בעת שהיא היתה נתונה לשלטון הכופרים ואף התפלל בה בעת שהיתה מוקפת באלילים. לצד הטיעון הדתי עלה גם טיעון ארצי הגורס כי המנעות מביקור בירושלים משחק לידי ישראל. החרם הביא לכך שהעיר נשכחה למעשה מתודעת המוסלמים והופקרה בידי ישראל. תיירות ערבית ואסלאמית תחזק את הכלכלה במזרח ירושלים ותתרום בכך לעמידתם האיתנה של תושביה. תושבי מזרח ירושלם והגדה המערבית טוענים שהם זקוקים לתיירות ערבית ואסלאמית כדי לחזק הכלכלה הפלסטינית. עוד נטען כי הקריאה לחרם על ירושלים היא יוצאת דופן ושלא נשמעו קריאות להמנע מביקור בשטח ערבי כבוש במקומות אחרים. לבסוף נטען כי ההמנעות מביקור של ערבים ומוסלמים בירושלים מאפשר לישראל לעשות בעיר ככל העולה על רוחה. 
הדיון סביב סוגית הביקור בירושלים מחדד את הגישות השונות בשיח הפלסטיני והערבי ביחס לסכסוך עם ישראל באופן כללי. דיון זה מאיר את מדיניות החרם על ירושלים באור אחר. אם מטרת החרם היא לסייע לפלסטינים בירושלים ובשטחים בכלל, הרי שמדובר במדיניות כושלת. ההימנעות הערבית מלבקר בעיר החלישה את האחיזה הפלסטינית בירושלים. רבים מהפלסטינים רואים את קריאת החרם מצד העולם הערבי כצדקנות וכיציאת ידי חובה – הטפה לחרם פסיבי בזמן שאינם נוקפים אצבע למען ירושלים. נראה כי המפסידים העיקריים מהחרם על ירושלים הם בראש ובראשונה הפלסטינים תושבי ירושלים ואחר כך תושבי הרשות הפלסטינית… ואולי גם מדריך טיולים ירושלמי אחד שמתמחה באסלאם.

Jerusalem in the peace process with the Palestinians

First published at the Times of Israel


This is the second article in a series explaining the issue of Jerusalem as a core issue in the Israeli Palestinian conflict. For previous articles click here


Many believe that there will be no end to the conflict as a whole without an agreeable solution in Jerusalem. Despite the critical importance of the issue only few really understand what the Jerusalem question is all about.This does not prevent many people to hold strong opinions about Jerusalem, opinions which in many cases are influenced more by symbols and myths than reality. In the words of the Zionist poet Naomi Shemer, Jerusalem is a city “captive of its dream”.

In the previous article we gave a brief survey of how East Jerusalem was created within a few days in June 1967. We also gave a quick survey of the developments on the ground leading to the first Intifada that started in December 1987. The popular uprising that sprung in the territories and in Jerusalem, took the region into a spin that ended with the peace process in late 1991.


From Madrid to Oslo through Washington


The peace process officially started with an international conference that took place in Madrid on October 1991 under the co-sponsorship of the USA and the already crumbling USSR. The Likud government headed by Yitzhak Shamir met with different delegations from the Arab world. The Palestinian delegation included only residents of the territories (the “inside” leadership, not officially affiliated with the PLO leadership in Tunis). It was officially a part of the Jordanian delegation although it eventually made an independent-like appearance. During the negotiations that led to the conference, USA secretary of state James Baker met the Palestinian delegation in Jerusalem. They demanded to include the city in the talks while Israel tried to keep it out. Eventually Baker accepted Shamir’s objection even to the participation of East Jerusalemites in the Palestinian delegation to Madrid. This was an attempt by Israel to set a pre-condition of keeping Jerusalem out of the talks. Baker accepted this demand in order to bring Shamir to Madrid, even though it meant that the two leading figures in the Palestinian delegation with which Baker himself negotiated, Hanan Ashrawi and Faisal Husseini, were both prevented from officially participating. After the Madrid conference the talks between the Israelis and the Palestinians continued in Washington.


In 1992 the Shamir narrow right wing government was replace by a left wing one. Yitzhak Rabin, heading the Israeli Labor party, became the prime minister. The main topic on the campaign was the peace process. Rabin, who promised to go ahead with the process, won a decisive victory. In 1992 Israelis voted for peace.


Rabin agreed to the official participation of Husseini and Ashrawi (who unofficially lead the Palestinian delegation anyway), but the talks in Washington seemed to be stuck. The subject of Jerusalem didn’t even come up. At this point Rabin gave his approval to a discreet back channel that emerged in Oslo in order to help the Washington talks to reach a breakthrough. Eventually the back channel became the main one and the Washington talks were abandoned. On 13 September 1993, the Oslo accord was publicly signed in Washington between Rabin and Arafat.



The signing was supposed to be the opening note to a series of interim agreements spread on a period of 5 years. In the end of that period, a final agreement would be signed, putting an end to the conflict. The process was to start by the creation of a Palestinian national authority. The hardest issues like settlements, refugees and Jerusalem would be dealt with later on in the process, in the framework of the final agreements.


By signing the Oslo accord Arafat actually bypassed his own messengers to Washington. Fearing to be made irrelevant (despite the complete loyalty of the Washington delegation to him), he compromised on essential issues. He gave up the demand for settlements freeze and accepted to postpone the issue of Jerusalem throughout the interim period, without any guarantees. In return for these compromises, Arafat got from Israel a symbolic gesture of recognition. Israel, for its part, assumed that by taking advantage of the Palestinian imminent split (between Palestinians from the inside and the outside leadership in Tunis), it could get a better deal. Eventually, to some extent, this Israeli “achievement” and the manoeuvers of Arafat sowed in the agreement the seed of its failure.


Almost 200 peace proposals to the city


Five years later the final agreement was nowhere in sight. There was an attempt to start negotiations on a Permanent status agreement in 1996 with what became known as The Beilin-Abu Mazen Document, that referred to Jerusalem and the other core issues. There is no need to bring here in details all the different proposals for peace in Jerusalem. There are close to 200 of those, some made by the best minds in the world. Two important things need to be pointed out:


1) Despite the alleged consensus that Jerusalem is not on the negotiations table, it was actually there all along. Since Israel demands the world’s recognition to its claim for Jerusalem as its capital, the only way for Israel to get this recognition is by getting the Palestinians to recognize it. This would be possible only through an agreement, thus Israel couldn’t (and didn’t) avoid the issue during the talks.
2) Most peace proposals for the city, from Oslo to Annapolis, are based on the recognition of the mere fact that Jerusalem is divided between (at least) two communities that differ from one another in their system of symbols and in their political, cultural and nat
ional affiliation.  All of these

proposals offer more or less the same outline:


One united city without barriers dividing it, where both Israeli and Palestinian citizens share two capitals. On the municipal level the city will be divided into independent districts. In the holy basin, the old city and the Temple Mount, a special arrangement is necessary (here the different proposals vary from partition and division all the way to the Vatican model or to the idea that sovereignty belongs to God).


Most proposals argue that the big Jewish neighborhoods in east Jerusalem will remain under Israeli control and be joined to the Israeli capital in west Jerusalem. The Palestinian neighborhoods in east Jerusalem like Bein Hanina and Jabal Mukaber, will join up with the Arab suburbs north and east of the city, like al-Ram and Abu Dis, to form al-Quds, the Palestinian capital. This last point of an Israeli disengagement from Arab neighborhoods in East Jerusalem was brought up on several occasions, including by representative of the Israeli right wing in the past. These principles were also agreed upon by all Israeli governments that ever negotiated with the Palestinians (see here).


But despite the great number of pretty similar proposals, a real debate on the matter doesn’t take place in Israel. The hard and unavoidable questions are not heard: Is Israel willing to do what it takes to get international recognition for its capital in the framework of a final agreement? Does Israel want to give citizenship to all the Arab residents of the city?  Does Israel have reservations to the Palestinian residents setting their own religious and cultural way of life? According to Yossi Beilin, a deep look into those questions proves that they are all solvable indeed.


The fall of the process 


Soon after it was launched the peace process started to collapse. Extremists on both sides set out to stop it. In February 1994 Baruch Goldstein murdered 29 Palestinian Muslims worshippers in the Cave of the Patriarchs in Hebron. In retaliation Hamas expanded its activity and started to target civilians all over Israel (up to that point Hamas had acted only in the west bank or against security personnel). A series of terrorist attacks issued mainly by Hamas struck all over Israel throughout 1994-95, killing close to 80 Israeli citizens. On 4 November 1995 a Jewish extremist assassinated Prime Minister Rabin, the main driving force behind the implementation of the peace process. This is an excellent example of how terror achieves its goals: fanatics from both sides managed to stop the peace process and brought about a political and a conceptual change in Israel.


In February – March 1996 Hamas killed another 60 Israelis (I myself was minutes away from boarding a bus that exploded in Jerusalem at the time). In May 1996 the right wing Likud party regained power and Benjamin Netanyahu was elected to his first term as Israel’s Prime Minister. Jerusalem occupied a main place in Netanyahu’s election campaign. After his election he used the city as an easy escape path from Oslo.


Netanyahu encouraged the settlers organizations to set out and Judaize East Jerusalem while dismissing the conclusions of a national inquiry committee launched by the previous government to examine the activity of these organizations (the Klugman committee). The newly powered settlement activity in the Arab neighborhoods alongside the rise in house demolitions augmented the tension in the city.


At this point Netanyahu decided to unilaterally open an exit to the walling walls tunnels in the Muslim quarter north of the Temple Mount. The issue of this exit had come up again and again since the early 80s but previous governments had postponed their decision because of the sensibility of the issue. Bibi decided to act and said that the tunnels were “the rock of our existence”. On 24 September 1998?, Israel carved the 17 meters needed to open an exit to the tunnels in the Muslim Quarter, just in front of the first station of the Via Dolorosa north of the Temple Mount. The Palestinian authority reacted with demonstrations in Jerusalem and around the territories. Palestinians confronted Israeli soldiers for the first time since the Palestinian police was formed. The result was riots that lasted for 4 days and that claimed the lives of about 80 Palestinians and 17 Israeli soldiers, and in which 58 Israelis and close to a thousand Palestinians were wounded. This was a colossal failure for Netanyahu. In order to stop the riots he was forced to retreat the IDF from large parts of Hebron and transfer them to Palestinian control. Thus Netanyahu actually chained himself to the process that he was set out to halt.


Another major step taken by Netanyahu to reverse the Oslo accord was made in Jerusalem – building Har Homa. This Jewish neighborhood was built in order to disconnect the Palestinian villages of south East Jerusalem from its natural Palestinian sphere of Bethlehem. The far going implication of this step will be explained more in details in a separate post, but it basically signified  this Israeli government’s intention to shape the future by unilaterally creating facts on the ground rather than through negotiations. Netanyahu and Sharon’s attempt to negotiate with Arafat in Wye River was a farce. In 1999 Netanyahu and the Likud party were replaced in government by the Labor party, headed by Ehud Barak.





The Camp David failure and the Clinton Parameters. 


Barak promised to conclude the final agreement with the Palestinians, which according to the original plan was supposed to be signed already. In July 2000 Clinton hosted Barak and Arafat to a marathon of peace negotiations in Camp David. It is still not clear why the Camp David summit wasn’t concluded in an agreement, and the official archives are yet to be opened. Based on different testimonies it seems that Barak offered Arafat to establish a Palestinian state on more than 90% of the territories and a partition in Jerusalem including shared sovereignty on the Temple Mount/ al-Haram al-Sharif. Not only did Ar
afat refuse  this offer, he also claimed that the Jews had no historical or spiritual attachment to Jerusalem and that if there even was a Jewish temple, it was situated in Hadhramaut near the Gulf of Aden (thus referring to the dubious thesis of Kamel Salibi that the bible came from Arabia). At this point it is said that Clinton lost his temper and banged on the table, reminding him that the Christians also believe that there was a Temple in Jerusalem. This way or the other there was no agreement.


They don’t seem very eager to get started

Jerusalem was probably used here only as an excuse not to sign. The sides didn’t seem to be ready for an agreement. The Israelis were frustrated that 6 years after its foundation,  the PA had turned out to be inefficient, corrupted and incapable of fighting terror. The Palestinians on their side saw how during the 7 years that had passed since the Oslo agreement, Israel settled more settlers in the territories than in all the 26 years that preceded it (from 1967 to 1993). Both sides felt that they got the short end of the stick out of the peace process.

Projection of the Israeli Proposal for Jerusalem’s Final Status, Camp David, July 2000 (source: passia.org)

Since the Temple Mount was in the center of the failure in Camp David in July  2000, in September Ariel Sharon, the head of the opposition, set out to demonstrate the Israeli sovereignty on the mountain. With Barak’s blessing, Sharon announced his planned visit and went on with it despite appeals from Israeli and Palestinian politicians, warning him from the possible outcome. Sharon’s visit to the Temple Mount on 28 September is known today as the opening shot for the second intifada, known in Arabic as Intifadat al-Aqsa. Sharon’s visit was not the deep reason for the second intifada, but it was certainly the trigger for its eruption. Again Jerusalem was used as an excuse to bury the peace process.


In December 2000, when violence was already running wild, Clinton summoned the sides to the Taba summit, on the Israeli Egyptian border. In Taba, Clinton presented a presidential offer for a permanent agreement to end the conflict, known today as the Clinton Parameters.


In his parameters Clinton offered a division of Jerusalem based on a demographic key. Neighborhoods with Jewish Majority will remain under Israeli sovereignty while the Palestinian neighborhoods will pass to Palestinian sovereignty. The Palestinians will get the control over the Temple Mount and the Israelis over the Wailing Wall and a symbolic control under the surface of the Temple Mount. But with the raging violence in the streets and the daily raising body count on both sides, the Clinton parameters were simply inapplicable.


The importance of this offer was in the external neighborhoods more than in the Holy basin. For the first time the international community was willing to recognize the Israeli rule over the big Jewish neighborhoods in East Jerusalem (mentioned in the previous post). The price Israel had to pay in return was to recognize the Palestinian sovereignty in the Arab neighborhoods of Jerusalem (which is also a way for Israel to secure a Jewish majority in the Israeli parts of the city).


A Capital of Terror – Jerusalem during the Second Intifada


During the first years of the second intifada over 1000 Israelis and more than 3000 Palestinians were killed, and tens of thousands were wounded. Within the vicious blood cycle, Jerusalem had a prominent role. Over a third of the Israeli casualties during the first 5 years were killed in Jerusalem. According to Israel Security Agency (Shabak), between October 2000 and October 2005 30 suicide bombings took place in Jerusalem, killing 174 people. Another 21 were killed in shooting attacks, 9 from stabbing, 5 from explosive devices and two more from a car bomb. Hamas and Fatah each launched 13 suicide attacks, three more were launched by the Islamic Jihad and one by an independent terror cell. None of the violent attacks were launched by Fatah activists from East Jerusalem.


The Jerusalem Envelope


In February 2001, Barak’s government collapsed and the Likud party, now headed by Ariel Sharon (Bibi retired from political life in 1999) regained power, in yet another turnover in Israeli politics. Sharon, who was now the Prime Minister, had to justify his hawkish and hard line reputation in fighting terror. In March 2002 about 130 Israelis were killed. In April Sharon decided to launch the largest military operation in the West Bank since the 1967 war – operation Defensive Shield. Soon afterwards Sharon started the construction of the separation barrier between Israel and the West Bank.


The basic idea behind the barrier was that it would bring security through separation between Israelis and Palestinians. This implied that it should be only a temporary barrier, and that the single motivation behind it was security. According to the international law, Israel is allowed to build such a barrier, as long as it does so in its own territory – west of the green line. Following the path of the barrier along the West bank, one can see that in many places it does follow the green line, though it sometimes enters the West Bank to include certain settlements or for other reasons. But in Jerusalem, the situation is very different. What would have happen if Sharon had built the barrier on the green line in Jerusalem? If you read the previous post you know by now that it would have meant dividing the city once again just like it was before 1967, which was unacceptable to the Israeli eye. However, the barrier wasn’t built on the new eastern
municipal line of the city either. Instead, the path of the wall in Jerusalem zigzags strangely through the eastern municipal line. It also largely exceeds the municipal  Jerusalem since it includes Givat Ze’ev settlement in the north, Maaleh Adomim settlement in the east and Gush Etzion settlement block in the south. The barrier built around Jerusalem includes an area of about 165 km² and is built completely east of the green line. Due to its special characteristics it got the euphemistic name “The Jerusalem Envelope”.






Now the border between Jerusalem and the West Bank, that since 1967 had remained virtual as a mere line on the map, became very concrete.





Congratulation, you have survived the long and excruciating two-part introduction. The next post will deal with the separation barrier in Jerusalem and its implications on the ground.

נבל ברשות התורה – פוסט על משה פייגלין ותנועת מנהיגות יהודית

הסקנדל הפוליטי האחרון אולי השכיח מהלב את מה שהתרחש ביום ראשון האחרון (06/05/12) בועידת הליכוד הרביעית. אולם אין להמעיט בחשיבות המבוכה שהסב פייגלין לנתניהו כשהוא ממשיך בחתירתו להשתלט על הליכוד. פייגלין החל את דרכו במפלגת השלטון כקוריוז אולם כעת הוא מהווה בתוכה מוקד כוח משמעותי ולכן יש לתת עליו את הדעת. בצעד פוליטי מבריק פייגלין החליט לקדם את המצע שלו דווקא בתוך הליכוד ולא בבית הפוליטי הטבעי שלו בימין הקיצוני. אין ספק שאילו בחר פייגלין לקדם את המצע שלו במסגרת מפלגה עצמאית, היתה השפעתו הפוליטית זניחה ובכל אופן פחותה בהרבה מהשפעתו הנוכחית. בחול המועד פסח תשס”ח (2008) ראיתי את פייגלין מחלק טפסי התפקדות לליכודברובע היהודי בירושלים, לדבריו במטרה להחיל את חוק התורה במדינה. בשיחה קצרה שניהלתי עימו הוא אמר לי אז, בחיוך ובנועם, שכל רצונו הוא כינונה של מדינת הלכה יהודית בכל שטחי ארץ ישראל.

הפוסט הבא מהווה במידה רבה סיכום של הדברים המופיעים בספרו של מוטי ענברי פונדנמנטליזם יהודי והר הבית (שם זוכה פייגלין למקום נכבד) עם מעט תוספות מטעמי.

פייגלין, יליד חיפה ותושב ההתנחלות גינות שומרון, פרץ לתודעה הציבורית בישראל ב-1994 בעקבות הקמת תנועת זו ארצנו ומאבקה הציבורי נגד הסכמי אסלו. עד אז פייגלין היה אדם אנונימי, בעליה של חברה לתחזוקת בתים רבי קומות. פייגלין חש שממשלת רבין עושה דמוניזציה למתנחלים ושהתקשורת לא מבינה את כאבם ולכן הוא החליט להניח את עיסוקיו ולהשתלב בפעילות ציבורית. בנוסף, תהליך אוסלו היווה שבר עמוק בעולמו הרגשי והאמוני של פייגלין, אשר מביא לידי קיצוניות את הנחות היסוד של הציונות הדתי (משיחיות וגאולה). השקפתו של פייגלין מונעת מתוך הכחשת החילון ואי הכרה בו כבעל מעמד עצמאי. התנועה שבהנהגתו מוכנה לשתף פעולה עם ‘עוברי עברה’ ולהכנס למערכת הפוליטית החילונית כדי להפוך אותה על ראשה.

כיום תנועת מנהיגות יהודית פועלת במנותק מהממסד המתנחלי (מועצת יש”ע והמפלגות המסורתיות) והיא נמנית עם תנועות הקצה התיאוקרטיות של הציונות הדתית. מצעה קורא תיגר בגלוי על השיטה הדמוקרטית ועל החשיבה הציונית (עד כדי פוסט ציונות) והוא מתבסס על התורה כקודקס מנחה. עם זאת יש לזכור כי מדובר בגוף החזק והמגובש ביותר במפלגת השלטון בישראל.

את זו ארצנו הקים פייגלין עם שכנו שמואל סקט. השניים יזמו תכנית להקמת עשרות התנחלויות חדשות בן לילה על מנת למלכד את ממשלת רבין ולהביכה. ותיקי גוש אמונים ומועצת ישע סירבו לשתף פעולה עם המהלך, כך שב-26 בינואר 1994 הוציאו השניים את מבצע ‘מכפיל’ בעצמם. התנחלות אחת בכל פעם. ככה למעשה ביוזמתו של משה פייגלין נולדה תופעת המאחזים הבלתי חוקיים. ב-1994 הצבא הקפיד לפנות את המאחזים הללו עם הקמתם, מה שזיכה את התנועה בפרסום רב וביצירת אפקט ציבורי. בהמשך המאבק קראו פייגלין וסקט לאי ציות ולמרי אזרחי לא אלים, שוב במנותק ממוסדות המתנחלים. הם ארגנו חסימות של צירי תנועה בכל רחבי הארץ וב-8 באוגוסט 1995 הם חסמו בבת אחת כ-80 צמתים. המשטרה עצרה מאות משתתפים ולמחרת גזר בית המשפט על פייגלין שישה חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך עשרת אלפים ש”ח. השניים הוציאו לרחובות המוני אנשים שהתנגדו לתהליך אוסלו וכל זאת כמעט ללא תקציב או עבודת מטה. פעילות המחאה של זו ארצנו נמ
שכה בהשתתפות עשרות אלפי תומכים והובילה את המחאה החריפה ביותר כנגד תהליך אוסלו. בספרו ‘במקום שאין אנשים‘ טען פייגלין כי דווקא הדיכוי המשטרתי הביא לאלימות, ששיאה היה רצח רבין. לאחר הרצח נחקר פייגלין, הועמד לדין והורשע בהמרדה, עבירה אשר נושאת עימה קלון.

באותו הערב בו נרצח ראש הממשלה יצחק רבין, ב-4 בנובמבר 1995, קמה בהתנחלות בת עין תנועת מנהיגות יהודית. ראשיתה כאמור במחאת הענק נגד הממשלה ובהטפה למרי אזרחי מטעם תנועת ‘זו ארצנו’. אולם אחרי רצח רבין שינתה התנועה את שמה ואת פניה ונכנסה לפוליטיקה  [להרחבה על המהלך]. את התנועה הקימו לצד פייגלין הפרופסור הלל וייס (האסטרטג של נוער הגבעות ומי שאיחל מוות למח”ט חברון) ומוטי קרפל (הנמנה עם האקטיביסטיים מבין שוחרי בית המקדש השלישי) ומנהלה היה מיכאל פואה. וייס היה גם יושב הראש של הפורום הרעיוני של התנועה ומזכיר הפורום היה איש כהנא חי אוהד קמין. לצדם ישבו בפורום הרעיוני בוגרי המחתרת היהודית דן בארי ושאול ניר (שהשתתף ברצח הסטודנטים בחברון ב 1983), עודד כיטוב ודוד בר חיים מהתנועה לכינון המקדש ואנשים נוספים.

מקימי מנהיגות יהודית מחזיקים באמונה משיחית אקטיביסטית. הם מאמינים שיש לקדם את הגאולה באמצעות מעשי אדם, קרי על ידי הקמת תיאוקרטיה יהודית שתתבטא בהמלכת מלך על ישראל ובהקמת בית המקדש השלישי בהר הבית. אמונתם הדתית משלבת עמדות לאומניות ואתנוצנטריות קיצוניות הנגזרות ממנה ומזינות אותה. במנהיגות יהודית מתנערים מסכמות הרבנים בטענה שאין שולחן ערוך למנהיגות היהודית. על פי חברי התנועה המלכת מלך קודמת לחידוש הסנהדרין. ענברי אף מצטט את פייגלין עצמו כאומר ש”בהבנת המציאות וניתוחה אין לו צורך ברב ראשי, ואולי הרבנות היא מכשול ולא יתרון.” (ענברי, עמ’ 105). אם כך ‘מנהיגות יהודית’ אינה נסמכת על רבנים אלא על כתבים המהפכנייםמבית היוצר של איש המחתרת היהודית יהודה עציון ואיש הלח”י והוגה הדעות הלאומני שבתאי בן דב.

ב-1996 החלה התנועה להפיץ את העלון ‘לכתחילה’ בבתי הכנסת. התנסותה הפוליטית הראשונה באה במפתיע בעקבות התפטרותו של נשיא המדינה עזר ויצמן. התנועה הציגה מועמד אמוני לנשיאות מטעמה – פרופ’ ירמיהו ברנובר המזוהה עם חב”ד, אולם נסיון זה נחל כשלון חרוץ. לקראת בחירות 1999 התכוונה התנועה לרוץ לכנסת באופן עצמאי ואף להציג מועמד אמוני לראשות הממשלה (שכן אז התקיימו הבחירות בשיטת הבחירה הישירה), אולם התפטרותו של בנימין נתניהו שינתה את התמונה. מנהיגות יהודית החליטה על הקמת מפלגה שתקרא: לכתחילה – מנהיגות יהודית, שתתמודד בבחירות הבאות, אך רק במידה ויהיה לה סיכוי ריאלי לעבור את אחוז החסימה (זאת כדי לא לבזבז את קולות הימין). ב-2001, עקב החשש שראש הממשלה אהוד ברק יחתום על הסכם קבע עם הפלסטינים, הכריזה התנועה כי “מי שמנסה לגרש יהודים בארץ ישראל על פי חוקי מדינת ישראל, איננו הופך את המעשה הזה ללגיטימי, אלא מקעקע את תוקפה המוסרי של מערכת החוק במדינת ישראל ואת מחויבותם של אזרחיה כלפי מערכת זו… יהודי בעל הכרה מחויב קודם כל לצו אלוקי ישראל ורק מתוך כך לחוקי מדינת ישראל.” (לכתחילה 58, תש”ס).

לקראת בחירות 2001 נפתחו שערי הליכוד להתפקדות וב-4 באוגוסט 2000 הודיע פייגלין על מועמדותו לראשות המפלגה. לקראת הפריימריז של 2003 כבר התפקדו לליכוד כ-10,000 איש מתומכיו. התפקדות זו אינה מחייבת להצביע עבור הליכוד בבחירות הכללי
ות וכך יכלו תומכי התנועה להמשיך להצביע באופן מסורתי למפלגות אחרות ובד בבד לצבור השפעה בפלגת השלטון. ב-9 בינואר דווח בידיעות אחרונות כי ב-2004 התקבלו בהתנחלות יצהר רק שני קולות לליכוד, על אף ש-95 איש מתושבי יצהר התפקדו לליכוד. במעלה עמוס, שם נבחר ציר אחד למרכז הליכוד, לא קיבל הליכוד אף קול אחד. מנהיגות יהודית זכתה ב-130 צירים מתוך 2000 ונחשבה לקבוצה קטנה ומגובשת במרכז הליכוד. פייגלין הגיע למקום ה-39 הריאלי, אולם הוא לא נכנס לרשימת הליכוד לכנסת עקב דילים פוליטית שנועדו לדחוק את רגליו. ח”כ נעמי חזן ממר”צ אף עתרה לוועדת הבחירות המרכזית והביאה לפסילת מועמדותו של פייגלין מרשימת הליכוד בגין הרשעתו בהמרדה (סעיף הקלון הנלווה לעברה זו מחייב תקופת צינון של 7 שנים).

ב-2003 התנועה העבירה החלטה במרכז הליכוד שלא להכיר במדינה פלסטינית ואף העלתה הצעה לתיקון וקת הליכוד. התיקון המוצע קבע כי ח”כ או שר שיצביע בניגוד לעמדת המרכז יסולק מהתנועה. נסיון זה עורר את זעמם של ראשי הליכוד והם ניסו לסלק את מנהיגות יהודית משורות המפלגה ואף כינו את ההצעה לתיקון “הצעה נאצית”. בכיר בליכוד אמר לכתב מעריב (06/01/04) ש”כשם שהמפלגה הנאצית כופפה את החלטות הרייכסטג להוראות המפלגה, כך מבקשים לעשות חברי המרכז וזו סכנה לדמוקרטיה הישראלית.”

ב-2003  השתתפו בכנס של התנועה נתן שרנסקי, צחי הנגבי ובכירים אחרים בליכוד. ענברי מדגיש את הפרדוקס בהשתפותו של שנרנסקי, שנודע בעולם כלוחם למען הדמוקרטיה, בכנס של תנועה אשר חותרת במוצהר תחת היסודות הבסיסיים של הדמוקרטיה. הכנס כמעט והסתיים בשירת “אני מאמין בביאת המשיח” במקום ב”התקווה” כמקובל. רק לאחר דברי מחאה הזמר התבקש לשיר גם את התקווה בטרם ישוב לשירת ה”אני מאמין”. באותה שנה זכה פייגלין ל-4,870 קולות  בפריימריז של הליכוד.

הצלחת התנועה עוררה פולמוס בציונות הדתית. אפי איתם מהמפד”ל ואורי אריאל מ’תקומה’ קראו לציבור לתמוך במפלגתם ולהמנע מדרכים אחרות. גם המנהיגות הדתית יצאה נגד ‘מנהיגות יהודית’ וטענה שמעשיהם סותרים את הדרך היהודית. הרב שלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת כהנים, טען כי דרכם אינה מוסרית וראויה להחשב בגדר גניבת דעת שכן “אדם צריך להיות ישר  אם הוא מזדהה עם מפלגה, הוא יכול להיות שותף בהחלטות שלה. אבל אם הוא לא מזדהה אלא קונה מקום בכסף, זה לא ישר.” (יש לציין שלאבינר קשרים עם עמותת עטרת כהנים שמשתמשת בעצמה במגוון של דרכיםלהעברת נכסים ערביים במזרח ירושלים לידיה). החרה החזיק אחריו גם הרב האשכנזי לרמת גן, יעקב אריאל. זלמן מלמד, רבה של בית אל, אמר כי אסור לאדם לחתום על התחייבות שאינו מתכוון לקיים. יובל שרלו, ראש ישיבת ההסדר בפתח תקווה אף טען כי מדובר בחילול השם ואולי אף דוגמה ל”נבל ברשות התורה“.

במאבק נגד תכנית ההתנתקות בשנת 2005 מנהיגות יהודית לא שיחקה תפקיד מרכזי. ככל הנראה מאחר ופייגלין חשש שפעילות חריגה בסגנון הפעילות של ‘זו ארצנו’ מתקופת אוסלו תביא לסילוקו מהליכוד. בזמן זה רבים מתומכיו המשיכו להתפקד לליכוד ובפריימריז 2005 זכה פייגלין ל-6,737 קולות, כ-12% אשר זיכו אותו במקום השלישי בתנועה אחרי ביבי וסילבן שלום. אולם הוא בחר שלא להתמודד על מקום בכנסת לאחר שהובטח לו שהרשעתו בעברה שיש עמה קלון לא תמנע ממנו להתמודד בבחירות הבאות. ב-2007 זכה פייגלין למקום השני(!!) בליכוד אחרי נתניהו. אולם למרות ההישג המרשים פייגלין נותר נטע זר בליכוד, הוא אינו בשר מבשרה של התנועה. בשל השגיו המרשימים בפריימריז ראשי התנועה הכריזו עליו מלחמה (בראשות מקורבו של נתיהו אופיר אקוניס, מיוזמי “חוק החרם”) והוא לא נבחר מעולם כחבר כנסת מטעם הליכוד. בנוסף על כך מציין ענברי כי מדובר בעליה מתונה בלבד במספר תומכיו שכן על אף שבאוגוסט 2007 זכה פייגלין ב-23% מהקולות, אחוז זה היווה 8,650 קולות בלבד. כלומר שהציון באחוזים מטעה שכן התחזקותו נבעה קודם כל ממיעוט המשתתפים בבחירות. יש לציין כי לצד הצלחה הפוליטית החלו חלק מהפעילים הרדיקליים בתנועה להעביר ביקורת על דרכה בטענה שעצם ההשתתפות במשחק הפוליטי מעניקה לגיטימציה לדרך הפוליטית הקיימת.

כניסתה של מנהיגות יהודית לליכוד היה תמרון טקטי נכון שהציב אותה בעמדת השפעה. אולם כוחה של התנועה עולה בהתמדה גם בחוגי הציונות הדתית. הדבר מבטא את המשבר שחל בציבור זה בעקבות תהליך אוסלו ואת התפתחות חזון התיאוקרטיה הדתית כאמצעי להחשת הגאולה. הרעיונות הרדיקליים של בן דב ועציון המשלבים אקטיביזם, לאומיות ואסכטולוגיה(=תורת אחרית הימים) החלו חודרים לציונות הדתית. הדבר בא לידי ביטוי במגמה של החלפת רעיון ‘ראשית צמיחת גאולתנו‘ באקטיביזם משיחי ובהחלשות מעמד הרבנים לטובת פרשנות פונדמנטליסטית עצמאית.

לאחרונה קמו לפייגלין מקבילותבדמות צעירים ליברלים חילונים מהמרכז הפוליטי ושמאלה ממנו ואפילו קבוצות אינטרס כמו ציבור האופנוענים אשר מבקשים להעתיק את שיטת ההתפקדות ולהשפיע על מפלגת השלטון מבפנים  מבלי להיות מחוייב למצעה הכולל. כבר כתבתיבעבר שלדעתי מעורבות פוליטית היא דבר חשוב, אולם אין תחליף ליצירת בית פוליטי מתאים ושלם. המערכת הפוליטית הישראלית משופעת כיום בחוסר אמת ובתככנות. לא צריך להוסיף על כך. מה שהמערכת צריכה כיום זו אלטרנטיבה שלטונית שתשלח את הליכוד לאופוזיציה. שנתניהו ופייגלין יסדירו את ענייניהם בין אידואולוגיה רושפת לאמונה עיוורת מספסלי האופוזציה.

מה בטוח זה שהכניסה של משה פיייגלין ושל מנהיגות יהודית למפלגת הליכוד מעניקה משמעות חדשה למשפט הידוע בהמנון של תנועת בית”ר – למות או לכבוש את ההר.

What is East Jerusalem? Historical Background

First published at the Times of Israel



The Israeli “Jerusalem Day”, coming up on May 20th, commemorates the 45th anniversary of the 1967 war and the reunification of Jerusalem for the first time under Israeli control. 

This is the first of a series of posts that I intend to publish over the coming two months, explaining the issue of East Jerusalem (EJ), a core issue in the Israeli Palestinian/Arab conflict. In this series I will give historical background to one of the world most complicated geo-political problems, while analyzing the Israeli and to some extent the Arab and international policies towards it. 

Throughout this series of posts I will refer to the following issues: historical background, the Peace process, the separation barrier in Jerusalem, Palestinian residents of Jerusalem, Zoning and urban planning in East Jerusalem, Education in EJ, Israeli Settlements in EJ, the Temple mount, the old city and the Historical Basin and maybe some prospects for the future. If you manage to read through these posts, you might end up having a better understanding of the geo-political issue called East Jerusalem. If in the end of it you have more questions than answers, I have achieved my goal. 
Many experts and decision makers in the area and around the world believe that there will be no agreeable solution to the Israeli – Arab/Palestinian conflict as a whole, without an agreeable solution in Jerusalem. Despite the critical importance of the Jerusalem Question to the future of Israelis and Palestinians, as well as to world stability, only few really understand what the Jerusalem question is all about. Regardless of their ignorance many hold strong opinions about Jerusalem, which in many cases are influenced more from symbols and the myth than reality. In the words of the Zionist poet Naomi Shemer, Jerusalem is “captive of its dream”.
In 1948, when the first war between Jews and Arabs erupted, Jerusalem was one of the main battlefields. The city had the largest amount of Jews in the country, 100,000 out of 600,000 in the whole Jewish Yishuv. There was also a large Arab population in Jerusalem (though the biggest Arab city in 1948 was Jaffa). On top of this, due to its symbolic importance, both sides understood that taking over the city would be a significant achievement for them and a serious moral and tactic strike to the other side. This is why both Jews and Arabs concentrated a lot of efforts throughout the war around Jerusalem. During the first part of the war the battle concentrated on the roads leading to Jerusalem from the west.  The Palestinian militia, “the Army of the Holy War” headed by Abd al-Qader al-Husseini, sieged the city by closing the roads leading to it while the Jewish forces, the Haganah militia (soon to become the Israeli Defense Force), made an effort to burst its way in to the city from the Jewish controlled coastal plains eastward towards the Arab controlled mountain. This is how the Jerusalem corridor was created.
 
By the time the British mandate of Palestine ended, on the 14thof May 1948, the Palestinian militias where crushed by the Jews and Abd al-Qader al-Husseini had died in battle. In Jerusalem the Haganah met the forces of the Arab legion, the Jordanian army. The two armies entrenched themselves facing one another in a line of posts, dividing the city between them – thus creating what later became known as “The City Line”. This line is a part of what is known as the green line, the demarcation lines set out in the 1949 Armistice Agreements between Israel and Egypt, Jordan, Lebanon and Syria after the war. It became the border between Israel and Jordan for the 19 following years, dividing the city in to two parts, and leaving the old city in the Jordanian side. 

On June 1967 another war broke out between Israel and its neighbors. Israel attacked first and hit Egypt and Syria, but Jordan attacked Israel… in Jerusalem.  Within 6 days the Israeli army occupied the entire Sinai Peninsula from Egypt and the Golan Heights from Syria. The Israeli counter attack in Jerusalem ended up in occupying the entire west bank from Jordan.  S
traight after the war Israel made a very clear decision not to annex the Palestinian territories (the west bank and the Gaza strip) because it didn’t want to add millions of Arabs to the Jewish state. This decision still applies today since
according to the Israeli law the territories are not an official part of the state of Israel, and that includes the settlements. But even though Israel didn’t annex the territories it made a clear cut decision to change the reality in Jerusalem. 

After 19 years of a hostile border cutting through its heart, the Israeli side of the city was in poor condition, and Jordanian Jerusalem wasn’t much better off. From an Israeli perspective west Jerusalem was surrounded by hilltops controlled by the Arab Legion’s artillery. Despite the 1949 Rhodes agreements, Jews were prevented from visiting their holy sites in the Jordanian controlled old city, mainly the Western Wall.
   
Once the war ended on June 11th 1967, Israel formed a committee to discuss the issue of Jerusalem.  Unlike other committees, this one was actually fast and efficient. On June 27 two laws passed in the Knesset (the Israeli Parliament): the annexation of East Jerusalem, meaning that the Israeli law, jurisdiction and administration would from now on be applied in these areas. This annexation didn’t restrict itself to the municipal area of Jordanian Jerusalem which was 7 km². The second law enabled the minister of interior, Haim-Moshe Shapira, to expand the municipal border of Jerusalem without the need of a national inquiry committee as usually required when expanding municipal jurisdictions. This enabled the expansion of Jerusalem from Atarot in the north, through the mountain of Olives east of the Old City and all the way to the outskirts of Bethlehem, adjacent to Rachel’s Tomb, in the south. This is how within three weeks from the end of the war East Jerusalem or Greater Jerusalem was created. 

In 1967 West Jerusalem (the Israeli side of town) was about 35 square kilometers. Jordanian Jerusalem was, as we mentioned, about 7km², including the old city whose area is 1km². On the ground the creation of the greater Jerusalem meant adding 70 km² to the municipal area of Jerusalem of what had been up to that point a mainly rural area in the west bank. In other words, in the span of three weeks the committee decided to triple the size of the capital, including in it about 70,000 Palestinians, residents of 28 Palestinian villages (including one refugee camp) that were never before a part of Jerusalem.

 In this committee there were neither urban planners nor geographers, only generals and politicians. Among its members where the Prime Minister Levi Eshkol, the Minister of Security Moshe Dayan, General Rehavam Ze’evi (a.k.a. Gandhi), Brigadier General Shlomo Lahat (a.k.a. Chich) and others. Naturally what stood before their eyes when they drew the new border of the city was security and politics. The main points where: 

1) Defensible borders – back in 67 it meant to pass the border on high places like the Mountain of Olives east of the old city and Gilo to the south. Both hilltops hosted Jordanian artillery officers that targeted West Jerusalem in the 1948 and the 1967 wars. Ze’evi, the military delegate, suggested to create a security belt around Jerusalem in a radius of 15 kilometers to each direction (!) in to the west bank, justifying it by the range of the Jordanian Howitzer canons. The government reduced Ze’evi’s plan only by little, extending the new borders of the city from the outskirts of Ramallah in the north down to the outskirts of Bethlehem in the south.

2) Maximum land – minimum Arabs. The idea was to include in the expanded city as much territory
as possible with as little Arab population as possible. For example
Elias Freij, the governor of Jordanian Bethlehem, requested the committee to include Bethlehem in expanded Jerusalem in correspondence with the partition plan 181, stressing that the two cities where never separated throughout history. The committee rejected Freij’s suggestion since it didn’t want to include the 20,000 Palestinian residents of Bethlehem in greater Jerusalem. At the time this division had no physical expression on the ground, no one imagined that a wall will ever separate the two ancient cities.

3) The extension stretching to the north, practically poking Ramallah, was made in order to include Atarot Airport, a small British military airport. There were two motivations for that: first, now that Jerusalem was united again, and this time under Israeli sovereignty as the everlasting united capital, the city was bound to flourish and Tel Aviv would certainly become a mere suburb of Jerusalem. “This is why we need an international airport in the city”. The second and more practical reason was the memory of the Arab siege over Jerusalem in 1948. Areal access to Jerusalem would help to prevent this from happening again. In reality, Atarot was never an active international airport and Tel Aviv has yet to becomea suburb of Jerusalem. 

One of the most important decisions that were taken by Israel following the creation of East Jerusalem was to maintain the demographic balance between Jews and Arabs in the city. Based on the census held after the war, greater Jerusalem included in 1967 about 68,600 Arabs and 197.700 Jews. The state of Israel set a goal to maintain a demographic balance of 25%-75% in favor of the Jews. A secret agency called IGUM was set up for a short while in order to achieve this goal. Now let’s stop and think for a moment – how does a state maintain demographic balance anyway? In 2009 the number of Jewish residents of Jerusalem was 497 thousand, while the number of the Arab residents was 275.9 thousand (based on the JIIS statistical yearbook). So while the Jews grew by 250% in Jerusalem, the Arabs grew by 400%. In 2009 the official ratio was 35.7%-64.3% and according to some estimations by 2040 there will be an Arab majority in Jerusalem. Judging by the result, Israel failed to achieve the goal of maintaining the demographic balance between Jews and Arabs in Jerusalem. 

The Arab residents of Jerusalem are not citizens of Israel. Usually when a country annex an area seized by force it also gives citizenship to its inhabitants. This is what Germany did in Alsace Lorraineregardless of the oppositionof the inhabitants of that area. But although for a short time Israel gave to residents of East Jerusalem the option of applying for citizenship, it didn’t force it.As a result, 45 years later the vast majority of Arabs in East Jerusalem are not citizens of any country, but hold the status of permanent residents in Israel (though many hold a Jordanian passport). A separate post will be dedicated to the issue of the Palestinian residents in East Jerusalem.  

Zionism was never about drawing lines on the map, it was about setting facts on the ground. This is why all along the late 60s and early 70s Israel built Jewish neighborhoods around East Jerusalem.  Unlike in the occupied territories, where the settlements policy will be adopted only after the political turnover of 1977 and the rise of the right wing to power, settling Jews in East Jerusalem was the official policy of every Israeli government since 1967. About 30% of the lands in EJ were expropriated in order to build Jewish neighborhoods like Gilo, East Talpiot, Ramot Eshkol, Givat haMivtar, the French Hill and Ramot. Further north Neve Yaakov and Pisgat Ze’ev where built (I don’t include Ramat Shlomo and Har Homa here since they were built after the signing of the Oslo accord, thus I will write about them later on). In Israeli scale each one of these neighborhoods is in the size of a town. Today about 200,000 Jews live in East Jerusalem. Together with 300,000 Palestinian residents of the city the majority of Jerusalemites live in East Jerusalem.
 
The vast majority of Israelis, including many in the Israeli left, don’t consider these neighborhoods as settlements. In fact many in Israel are not aware of the fact that these neighborhoods are built beyond the green line. The residents of these neighborhoods don’t recognize themselves as settlers and they are not ideologically driven (I grew up in one of these neighborhoods myself). The government used deferent incentives to persuade people to go and live there, targeting mainly weak populations and newly arrived immigrants. This success is an excellent expression of power by the state: it made the people serve its goals without them even realizing it. On the other hand the international community considers these neighborhoods as settlements built beyond the Green Line on land that by international law is considered occupied; the consensus is that the future of these neighborhoods should be decided in political negotiations. As we shall see various proposals for peace agreements tend to reach an understanding that these neighborhoods will not be evacuated in future agreements.

This gap between the Israeli and the international perception of the Jewish neighborhoods in East Jerusalem is important (though bridgeable). There is another type of Jewish presence in East Jerusalem, consisting of small Jewish compounds build in the heart of the Arab sphere. Unlike the big neighborhoods listed above, these are seen by most Israelis as settlements and they do not receive the same level of legitimacy. These small compounds are mostly private initiatives strongly supported by the state. They are guarded by private security funded by the Ministry of Housing at a cost of tens of millions of shekels a year and they are settled by ideologically driven setters mostly affiliated with the Israeli religious extreme right. I will dedicate a separate post to these settlements and their effect on the ground. 

No country in the world apart of Israel accepts the annexation of East Jerusalem. In fact, the world did not acknowledge the Israeli sovereignty over west Jerusalem or the Jordanian sovereignty over the other side prior to 1967 (only England and Pakistan accepted the Jordanian sovereignty in Jerusalem). The last international decision regarding Jerusalem was taken in 1947 in the UN 181 decision. In it Jerusalem receives a status of Corpus separatum – an international area. Regardless of the fact that there is no successful example of this idea around the world, it is still the official position of the EU and there is an ongoing debate over this in the US government. This way or the other, history has taught us that so far it is not the UN decisions, but rather the soldiers on the grounds that shape the reality. Not even Israel’s best ally, Micronesia, acknowledged this Israeli policy. Not to mention its obvious supporter – the United States of America. For this reason today there is not even one foreign embassy in Jerusalem, the everlasting united capital of the state of Israel. Moreover, some countries keep a consulate in Jerusalem that function as an embassy to the Palestinian authority.   

After 1967 the separation between East and West Jerusalem on the one hand, and between East Jerusalem and the West Bank on the other hand, was mainly virtual. It was a line on the map. For the Palestinians it also meant the color of the ID, certain benefits to the Jerusalemites and being subjected to different systems of law. But in general there was freedom of movement and the separation wasn’t felt on a daily basis. 

On the political level Jerusalem always remained on the agenda. Despite Israel’s disapproval the Jerusalem issue kept coming up. Already in 1970 the US president Richard Nixon offered to divide the city. During his historical speech at the Knesset, the Egyptian president Anwar Sadat mentioned the Arab obligation towards Jerusalem by saying: “The holy shrines of Islam and Christianity are not only places of worship but a living testimony of our uninterrupted presence here. Politically, spiritually and intellectually, here let us make no mistake about the importance and reverence we Christians and Muslims attach to Jerusalem.” In 1980 Israel legislated the Basic Law: Jerusalem, Capital of Israel, in an act that halted the autonomy talks with Egypt in which the future of Palestinian Territories and Jerusalem were discussed.

In December 1987 the first intifada erupted in the Gaza Strip and the West Bank. It was a popular uprising that spread throughout the Palestinian territories occupied by Israel in 1967. The Palestinian citizens of Israel, also called the Arabs of 1948, did not take part in the uprising. But Jerusalem, that remained an inseparable part of the occupied territories, did. More than this, the intifada was to some extent managed and shifted from Jerusalem. Among other things this marked the failure of another Israeli goal in East Jerusalem – Israelisation of the Arab Population. The eruption of violence in the Arab parts of the city brought to the surface for the first time since 1967 the division of the city. It wasn’t only that Israelis had stopped going to eat hummus in Arab restaurants, but some municipal services were actually interrupted and state symbols where attacked. The violent uprising in East Jerusalem was a water shed line: for the first time the city was divided from below, by its people, by the geography of fear. 

The next chapter will deal with Jerusalem in the peace process with the Palestinians, from the Madrid conference of 1991 and the Oslo accord (1993) all the way to the Camp David talks in 2000 and the eruption of the second intifada. It will end with the construction of the separation barrier in the city, called the Jerusalem Envelope.

Jérusalem, une ville, deux peuples, trois religions

Ce post est basé sur la conférence que j’ai donnée pour L’association des doctorants de l’Université de Strasbourg au Collège Doctoral Européen, le jeudi 23 février. A l’occasion de mon premier exposé en français, j’ai décidé de le publier comme mon premier post en français. J’ai décidé de commencer à faire mes premier pas en français sur une note personnelle.

Jérusalem est un espace partagé. Un espace contesté. C’est une ville sacrée pour deux peuples et trois religions. Il y a beaucoup d’autres villes au monde qui sont sacrées pour deux religions, mais je pense que c’est la seule ville de cette importance qui est sacrée pour trois religions majeures. C’est ce qui fait le charme et la singularité de Jérusalem, mais en même temps c’est ce qui fait sa tragédie.

Deux grands évènements dans ma vie ont changé ma compréhension de la réalité géopolitique. Le premier était l’assassinat du premier ministre Yitzhak Rabin en 95 par un jeune juif de l’extrême droite religieuse, qui m’a choqué pendant mon adolescence, et qui a, en fait, mis fin au processus de paix avec les Palestiniens. Le deuxième était mon recrutement à l’armée, à l’âge de 18 ans, qui a mis fin à mon adolescence.

Je suis né et j’ai grandi à Jérusalem. Pendant mon enfance et mon adolescence, j’ai vécu une vie normale et assez occidentale sans penser trop aux questions d’identité, d’histoire et de politique. Bien sur, le village arabe voisin de mon quartier avec la voix de son muezzin appelant à la prière a toujours été une partie inséparable du paysage de mon enfance. Mais l’ “autre” – l’arabe pour moi – était visible et pourtant invisible en même temps. Il y a beaucoup d’”autres” à Jérusalem : juifs, chrétiens, musulmans, israéliens, palestiniens, arabes, orthodoxes, ultra-orthodoxes, et laïcs. Tous se sentent comme une minorité persécutée.

Pendant les sept premières années de ma vie, avant la première intifada (qui est un soulèvement populaire) qui a éclaté fin 1987, l’espace était ouvert, c’est-à-dire qu’il était possible et acceptable de traverser les lignes. Après le début de l’intifada, tous les territoires occupés depuis la guerre de 1967 étaient en ébullition, mais les habitants arabes d’Israël (les arabes de 48) n’ont pas pris part à ce soulèvement. Par contre, Jérusalem, bien qu’elle ait été annexée de facto par Israël en 67, était restée pendant ces 20 années une partie inséparable des autres territoires occupés. Pour cette raison, l’intifada y a été très suivie. La ville a alors été partagée sur le terrain par la géographie de la peur, c’est-à-dire non pas seulement que les Israéliens ont arrêté d’aller manger le houmos dans les quartiers arabes par exemple, mais que même certains des services municipaux ont cessé d’être assurés dans la partie arabe de Jérusalem-Est. Mais moi j’ai continué à vivre ma vie habituelle d’enfant sans sentir de conséquence dans mon quotidien. Je savais qu’il y avait un conflit, et on m’apprenait que nous, les israéliens, étions toujours en faveur de la paix.

J’ai fait mon service militaire entre 1999 et 2002. Pendant cette période, Israël s’est retiré du sud Liban et la seconde intifada a éclaté. Bien entendu, ça a été une période riche en évènements et développements pour la région, pour mon pays comme pour moi personnellement.

Pendant mon service militaire, j’ai servi dans les territoires palestiniens en contact avec les populations civiles, dans la bande de Gaza et en Cisjordanie. Pour la première fois, j’ai compris qu’il y a un autre peuple qui partage cette terre avec nous. Oui, je le savais déjà, mais c’est une chose d’en entendre parler à la radio ou la télévision, et une autre d’en faire l’expérience directe. Quand un soldat porte l’uniforme, il voit le monde à travers la lunette de son fusil, mais quand même cette exposition à l’”autre” a planté en moi un germe de curiosité qui n’a pas cessé de se développer depuis. Quand j’ai servi à Hébron, c’était une zone de guerre pour moi. A seulement trente minute de bus, j’étais à la maison à Jérusalem avec une bière à la main et la vie continuait comme si de rien n’était. Mais en 2002 quand j’ai fini mon service, Jérusalem est devenue le front. Chaque jour, il y avait un autre attentat. En tant que civil, j’ai rejoint une nouvelle unité de sécurité qui avait pour but d’empêcher les attentats suicide dans les transports en communs. J’ai continué à voir le monde à travers la lunette de mon fusil, mais cette fois, dans ma ville natale. En parallèle, le germe de la curiosité pour les autres grandissait. Pendant la pire période à Jérusalem où les gens évitaient de sortir, moi, j’ai découvert un monde nouveau au sein de ma ville, un autre côté : Jérusalem Est. C’est à ce moment-là que j’ai commencé à apprendre la langue arabe et à connaitre la partie arabe de la ville. J’ai alors décidé d’apprendre davantage sur l’autre à l’université.

Après un an de travail dans la sécurité, comme beaucoup de jeunes israéliens, j’ai tout arrêté pour voyager dans différents pays. Quand je suis retourné chez moi, j’avais une autre perspective du monde, plus une vision limitée à la lunette de mon fusil. C’est à ce moment-là que j’ai commencé mes études à l’université dans le département d’études du Moyen-Orient et de l’Islam. J’ai tout de suite compris que j’avais besoin de 2 choses : d’abord, je devais apprendre l’histoire juive et chrétienne pour bien comprendre l’histoire de la région et l’histoire de l’islam. Ensuite, que le terrain est le meilleur laboratoire pour comprendre toutes les théories.Juste à côté de l’université, il y a la vieille ville de Jérusalem, où sur 1 km carré se concentre toute l’histoire culturelle et religieuse, et également le sentiment politique de la région. J’ai transformé la ville en mon laboratoire de recherche, en associant mon savoir théorique et mon expérience réelle sur le terrain. Plus j’étudiais l’ » autre », plus j’apprenais sur moi-même ! Pour savoir l’arabe, j’ai appris plus la structure de l’hébreu et des langues sémitiques. Pour connaitre l’islam, j’ai appris le judaïsme et pour bien connaitre les mouvements nationaux palestiniens, j’ai appris sur les mouvements nationaux sionistes.

Plus j’apprenais, plus je doutais du savoir que l’on m’avait enseigné quand j’étais petit. Je doutais des récits historiques, des points de vue de ces 2 nations. J’ai alors réalisé qu’il existe dans l’espace 2 histoires/ 2 récits parallèles qui sont égaux. Même si je peux me positionner dans l’un ou l’autre de ces récits, cette petite différence d’interprétation fait une très grande différence dans la réalité. J’ai pensé alors qu’en tant qu’Israélien, la meilleure manière d’être patriote « pro-israélien », c’était de devenir « pro-palestinien ». La situation a cessé de m’apparaître comme un « jeu à somme nulle ». En fait, mêler les deux récits en un seul mène à une histoire complexe.

A partir de 2002, le mur de séparation a été construit, séparant ainsi les Israéliens des Palestiniens. A Jérusalem, à cause de l’histoire géopolitique particulière, des centaines de milliers de Palestiniens ainsi que les lieux sacrés musulmans et chrétiens ont été rattachés à Israël, et séparés de la terre palestinienne (les Palestiniens de Jérusalem Est sont alors devenus résidents, mais non pas citoyens d’Israël). Moi, je suis devenu guide touristique de la ville, spécialisé dans la culture arabe et musulmane. En même temps, je suis devenu expert dans le domaine géopolitique de Jérusalem Est et dans la question centrale de Jérusalem pour le processus de paix. J’ai commencé à travailler avec des organisations locales pour lesquelles je montrais Jérusalem Est arabe et musulmane aux Israéliens ; et la question géopolitique sur le terrain aux chercheurs, diplomates et journalistes Israéliens et étrangers. J’expliquais à tout ceux qui le voulait les conclusions auxquelles j’étais arrivé : que même si nous construisons le plus grand mur de séparation (qu’il soit physique ou mental), Jérusalem restera un lieu de rencontres, une ville revendiquée comme capitale par 2 peuples, et une ville sacrée pour 3 religions, que cela nous plaise ou non.

Jérusalem, est pour les deux cotés une « valeur protégée », c’est-à-dire que si un des deux cotés renonce à sa demande sur la ville, toutes ses justifications historiques et nationales sur le pays s’effondreraient. A partir de ça, Jérusalem nous confronte avec la réalité d’un espace partagé. Nous devons trouver la manière de vivre ensemble à Jérusalem. La seule façon d’arriver à cela, c’est d’arriver à une profonde compréhension d’un espace partagé cosmopolite et diverse. Une profonde compréhension que Jérusalem est le lieu le plus sacré des Juifs, le berceau du christianisme, et la troisième ville sacrée de l’Islam depuis des milliers d’années. Une ville israélienne et une ville palestinienne, la capitale réelle ou proclamée des deux peuples. Si vous pensez que c’est une vision naïve, je réponds que c’est la seule vision réaliste si on veut vivre en paix. Toute autre vision nous force à vivre l’épée à la main. Comme le Talmud nous enseigne : si deux hommes se disputent un châle de prière. L’un dit : il est tout à moi, l’autre dit : il est tout à moi, alors ils sont forcés de trouver un compromis.

Ce sont des grands mots, mais la réalité sur le terrain est très différente. Une chanson sioniste très connue décrit Jérusalem comme une ville « captive de son rêve ». Elle est captive de nos rêves contradictoires, et cela les change en cauchemars.

Si nous, les israéliens, les palestiniens et le monde, trouvons une manière de vivre ensemble à Jérusalem, alors peut-être que le cœur du conflit deviendra la clé de sa solution.

Quand je regarde Strasbourg, j’imagine qu’il y a deux générations, il était inimaginable de traverser la frontière librement comme aujourd’hui. Ville périphérique et point de conflit des deux pays, Strasbourg est devenue un centre régional et symbole des droits de l’homme.

Cette courte introduction a été suivie d’une discussion longue et passionnante.

האם גדר ההפרדה מונעת פיגועים?

פורסם לראשונה באתר אפשר לחשוב ביום ראשון 19 פברואר 2012

מאז 2002 בונה מדינת ישראל את גדר ההפרדה אותה היא מגדירה גדר בטחונית וזמנית. מאז שנת 2004 חלה ירידה משמעותית באלימות ההדדית בין ישראלים והפלסטינים ברחבי הארץ. רבים נוטים לקשור בין הקמת הגדר לבין הירידה במספר הפיגועים נגד ישראלים בשטחי מדינת ישראל, אולם ברצוני לבחון את הקשר שבין גדר ההפרדה לבין הירידה בטרור בהקשר רחב יותר.

הרעיון לבנות גדר הפרדה כצעד בטחוני-פוליטי חד צדדי עלה בראשם של מקבלי ההחלטות בישראל באמצע שנות התשעים, במקביל לתהליך המדיני ולהקמת הרשות הפלסטינית. בתקופה זו, לצד ההתקדמות המדינית, התבצעו בישראל מספר פיגועי תופת על ידי מתנגדי ההסכם, בעיקר מקרב החמאס והג’האד האסלאמי. במקביל החילה ישראל הגבלות תנועה מחמירות על הפלסטינים בתוך השטחים והכניסה לישראל נאסרה עליהם. בניית הגדר לא יצאה לפועל עד שנת 2002, אז החליט ראש הממשלה אריאל שרון על בנייתה בעקבות אינתיפאדת אל-אקצא וגל הטרור ששטף את הארץ בעקבותיה. בראשית 2002 הגיע מספר הפיגועים בישראל לשיא. בין שלהי מרץ למאי 2002 יצא צה”ל למבצע חומת מגן וכבש מחדש את הערים הפלסטיניות בגדה המערבית. בניית הגדר החלה מיד בתום המבצע, אולם רק בשנת 2004 חלה הירידה הדרמטית במספר האירועים האלימים בארץ. ניתן לומר שב-7 השנים האחרונות ישראל אינה סובלת באופן משמעותי מטרור שמקורו בגדה המערבית, אף שרק כ-60% מגדר ההפרדה נבנו עד כה והפרצות הגדולות בשטח מוכרות לכל. את הירידה באירועי הטרור יש לתלות אם כן בסיבות נוספת מעבר לבניית הגדר שטרם הסתיימה. חלקן תלויות בפעולות ישראל וחלקן תולדה של נסיבות פלסטיניות פנימיות.

ראשית, הכוח הצבאי והמודיעיני הישראלי. עם כיבוש הערים הפלסטיניות במבצע חומת מגן צה”ל ריסק את תשתית ארגוני הטרור בגדה המערבית (מבלי להכנס להשלכות החמורות של מבצע זה על האוכלוסיה האזרחית ועל הרשות הפלסטינית). כשיצא צה”ל מן הערים הללו הוא הותיר אחריו תשתית מודיעינית מבוססת, כך שמרבית הסיכולים שהתבצעו מאז התרחשו עמוק בתוך השטחים, בערים, בכפרים ובבתים של פעילי הטרור ולא במחסומים או למרגלות הגדר. דוגמה לעומק החדירה המודיעינית של ישראל בגדה ניתן לראות במוסעב חסן יוסף, בנו של ראש החמאס בגדה, אשר היה במשך עשור לסוכן הבכיר ביותר שהפעיל השב”כ בשטחים.

שנית, הפלסטינים עצמם הגיעו למסקנה שפיגועי התופת והמאבק המזוין מביאים להם יותר נזק מתועלת בזירה הבינלאומית בעולם שאחרי 9.11, והפנימו את יתרונות המאבק העממי בשטח ובזירות הדיפלומטית והתקשורתית כאחת. ניתן לומר כי הארגונים החברים באש”ף זנחו את מדיניות האלימות כנגד אזרחים ישראלים מערבית לקו הירוק. יתרה מזאת, מאז העימות בין פת”ח לחמאס שהתפרץ במלוא עוזו בעזה במחצית שנת 2007, מדכאת הרשות הפלסטינית בשיטתיות את פעילות חמאס בשטחים, לא בגלל הסכנה שנשקפת לישראל מפעילי האסלאם הקיצוני אלא בראש ובראשנה בגלל הסכנה שנשקפת לרשות הפלסטינית עצמה. על כך ניתן להוסיף שמעבר לירי מוגבל של קסאמים מרצועת עזה לעבר ישראל, נראה שגם בחמאס לא מתאמצים מדי לשגר מחבלים מתאבדים לשטחי ישראל בשבע השנים האחרונות. גם כיום ישנן פרצות ענק לאורך תוואי הגדר, בין אם בדרום הגדה, בתוואי עוטף ירושלים או בצפון הגדה המערבית. כפי שמוכיחה עזה, גדר אינה יכולה להביא לסגירה הרמטית של שטח והיא איננה ערובה לביטחון. אם הגדר כל כך נחוצה לבטחוננו, הרי שלאור הפרצות הרבות שבה ניתן לומר כי בטחוננו מופקר. אולם מאחר והטרור אינו משתולל עוד ברחובות גם הלחץ הציבורי לבניית הגדר שכך וכמעט שאינו נשמע.

אזרחי ישראל ברובם אינם מרגישים את הגדר, אולם לעצם קיומה יש השפע שלילית עצומה על חיי הפלסטינים בשטחים, במזרח ירושלים, בבית לחם, בקלקיליה, ובמקומות רבים נוספים. ההתעקשות של משרד הביטחון להמשיך ולבנות את גדר ההפרדה סביב הכפר אל-ולג’הבניגוד לדעתם של כמעט כל הנוגעים לעניין מעידה במשהו על הכוונה האמיתית שעומדת מאחורי המשך בניית הגדר – קביעת חד צדדית של גבול פוליטי בין ישראל לגדה המערבית מבלי לקיים משא ומתן מדיני או דיון ציבורי משמעותי. יש להזכיר שמדיניות זו הוכיחה את עצמה כנפסדת מספר פעמים מאז סוף שנות התשעים. ההשפעה המסוכנת ביותר של הגדר היא בכך שהפכה את מציאות ההפרדה וביתור המרחב לעובדה מוגמרת. עבור ישראלים ופלסטינים רבים, בית לחם וירושלים, הנמצאות מרחק הליכה זו מזו, נמצאות מעבר להרי החושך. החיים במציאות מדומה, בה פריז או ניו יורק קרובות יותר לשכונת גילה מאשר לבית לחם הסמוכה, אינם בריאים ולא יוכלו להוביל לעתיד טוב יותר באזור.

לאחר כעשור של סבל, אלימות והפרדה כפויה, כמו גם אחרי כעשרה מליארד שקלים מכספי משלם המיסים בישראל, הגיע הזמן לשקול מחדש את המשך בנייתה של גדר ההפרדה ולדון ברצינות בהשלכותיה ובתרומתה להפחתת הטרור. יש לשים על השולחן את המטרות האמיתיות מאחורי בניית גדר ההפרדה ולתת לציבור להכריע בסוגיה חשובה זו
.