תפילה دعاء

العربية بعد العبرية

האירועים הקשים שאירעו בהר הבית לאחר תפילת יום השישי הזכירו לי את הטקסט הבא. יש שיגידו שאני אובססיבי, אבל פרוץ אנתפאדת אל-אקצא הותיר בי צלקת וחותם עמוק, כחייל (באותה התקופה), כאזרח וכאדם. אני פשוט נדהם בכל פעם מחדש כיצד כל כך מהר אנחנו שוכחים.

ב 8 באוקטובר 1990 ערכה תנועת “נאמני הר הבית” טקס הנחת אבן הפינה לבית המקדש השלישי. הטקס התקיים סביב מעיין השילוח מאחר והמשטרה אסרה על פעילי התנועה להתקרב להר הבית. באותו הזמן התקבצו בהר הבית אלפי מוסלמים, שנקראו על ידי המואזין להגן בגופם על מסגד אל-אקצא. ברחבת הכותל המערבי נכחו אותה שעה עשרות אלפי יהודים לרגל חג הסוכות. המתח גאה. רימון גז שנשמט מידו של אחד השוטרים נתן את האות לפתיחת המהומות. בסופן נמנו 17 הרוגים פלסטינים ומאות פצועים, בינהם 20 שוטרים ישראלים. פייסל חוסייני, מנהיג פלסטיני ותושב ירושלים, נכח במקום, אלו רשמיו:

דברים מאתר ההתרחשות – תפילת פייסל חוסייני

תרגום: ערן צדקיהו

כאשר הקליע ההוא עבר ליד ראשי, ידעתי שזה לא היה במקרה, הקליע אמור היה לפגוע בראשי אך תנועה מתת ההכרה הצילה אותי מן המוות, לעמוד בפני לידה מחדש. נותרתי שואל את עצמי: האמנם לא פגע אותו הקליע  בראשי? האמנם קליע זה ואלו שבאו בעקבותיו לא הרגו אותי? כלומר – לא הרגו את האדם אשר חי בזה הגוף עד לאותו הרגע? או שמא האדם ההוא מת וכעת אני אדם אחר? המקום היה מלא עד גדותיו בשנאה, סכנה וספק; נקמה צמאון הדם וסערת הרוח מחקו את הערכים האנושיים. כל אלו שאפתי במקום הקדוש  ביחד עם הגאז שפיזרה המשטרה.

לא. האדם אשר חי בגופי עד כה לא מת, אלא נולד מחדש ובתוכו רצון חדש, כוח חדש, אמונה עמוקה. לידתו החדשה ליטשה דברים בתוכו, והכל נעש ברור יותר. הוצת בתוכו אור המורה את הדרך וכמעט סולל אותה. הבטתי סביבי, האנחות ממלאות את חלל המקום, קללות נישאות באתר הקדוש, ריח הדם מתערבב בריח הגאז ואבק השריפה מדמיע את העיניים וסותם את האף. בתוך המחנק הזה, המעונן בקדרות טרגית של מוות, החילותי לחבר את תפילתי:

دعاء فيصل الحسيني

عندما مرت تلك الرصاصة بجانب رأسي، علمت أنها لم تكن بالصدفة، كان من المفروض أو من المتوقع أن تستقر في الرأس. لكنها حركة لا شعورية أتيت بها لأفلت من الموت، ولأواجه ولادة جديدة وبقيت اسأل نفسي: هل حقا لم تصبني تلك الرصاصة في الرأس؟ هل حقا تلك الرصاصة وما تلاها لم تقتلني؟ أعني لم تقتل ذلك الإنسان الذي عاش في هذا الجسد حتى تلك اللحظة، هل مات ذلك الإنسان، وأنا الآن إنسان آخر؟ لقد كان المكان مليئا بالكراهية والحقد، بالمخاوف والشكوك، بروح الانتقام المتعطشة للدم، بالأعاصير التي تعصف بالقيم الإنسانية، وكان علي ان استنشقها مرغماً مع الغازات التي أطلقتها الشرطة في المكان المقدس…

لا.. لم يمت ذلك الإنسان الذي عاش في جسدي سنوات، لكنه ولد من جديد، وبإرادة جديدة، بقوة جديدة وإيمان عميق، كان ميلادا جديدا، صقلت فيه الأشياء، وأصبحت أكثر وضوحاً وتألقاً، فيه نور يهدي للسبيل ويكاد يعبدها. نظرت حولي والأنات تملأ المكان، والشتائم تتصاعد في المكان المقدس، ورائحة الدم الممزوج بالغاز، ورائحة البارود تُدمع العيون وتَزكم الأنوف. ووسط هذا الجو الخانق الملبد بغيوم الموت والمأساة بدأت أحضر دعائي لصلاتي:

[1]  במקור כתוב “טבח אל-אקצא”, זהו השם הערבי לארועים אשר התרחשו בהר הבית ב8 באוקטובר 90. לאירועים הללו היו השלכות מדיניות. לקריאה נוספת על הזווית הערבית של הארועים: רייטר יצחק, “מירושלים למכה ובחזרה” בהוצאת מכון ירושלים לחקר ישראל (2005), עמ’ 87-95. בתרגומי נעזרתי גם בתרגום ישן של הגרסה המקורית של הטקסט שערך פרופ’ ששון סומך (הגרסה הנוכחית שונה במקצת מן המקור).